*
במאמר שנדפס מעזבונו הקדיש ז'ורז' פרק (1982-1936) כמה שורות משמעותיות לביקורת חותכת כלפי האוטופיות,אשר רקמו-בדו מליבם בני האדם,כאילו ההיסטוריה כולה הולכת לקראת אחרית טובה, פרוגרסיבית ומפוארת:
*
כל האוטופיות מפילות דיכאון,הואיל והן אינן מותירות מקום למִקְרֶה, לשוֹנִי, למִגְוָן. הן כולן נתונות למָרוּת שֶׁל סֶדֶר, והַסֶּדֶר מחוֹלל אוֹתן. מאחורי כל אוטופיה מסתתרת תכנית עצוּמה של מִיוּן.(בהּ יש) מקום לכל דבר, וכל דבר מונח במקומו (בהתאמה גמורה).
[Georges Perec, Thoughts of Sorts, Translated and with Introduction by David Bellos, Boston 2009,p.122 ;תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2013, המלים המופיעות בסוגריים נוספו על ידי והן משמשות להבהרת נימת הדברים].
*
איני יודע מה קדם למה. הניסיון האנושי להסדיר את ההיסטוריה רצופת המאורעות-הפוליטיים זבי הדמים, בנחמה טובה,או הנסיון האנושי להסדיר את החיים ולהינחם על המוות ברעיון של אחרית טובה בעולם הבא.בין כך ובין כך, ישנו גרעין מאוד אופטימי בהכרה לפיה אפשר שהעתיד צופן לקץ הימין: פלא של מציאות מושלמת,תור-זהב של אושר ושלום, בין אם לדורות העתיד, בין אם לנשמותינו שלנו (זאת בהנחה שיש כמובן דבר כזה: עולם הבא או נשמה).
אין פלא שרעיון כזה של תור-זהב אוטופי של אושר ושלום לעתיד לבוא יצא דווקא מבית מדרשה של הסטואה היוונית. אלו היו פילוסופים שהאמינו בכל ליבם שישנה מחשבה עמוקה המוליכה את היקום,המשגיחה על כל אחד מן הנמצאים בו ומוליכה אותו בכל דרכיו.נוכחותה של אותה אש מסתורית,פנוֹיְמַה,שיש שתארוהו כמצויה במרכז היקום,הולכת ומתפשטת בכל אתר,מעניקה לכל סוג ומין של הנמצאים את הדרוש לו,כפי הדרוש לו כדי לכלכל את חייו. ההנחה הזאת שביקום יש יסוד מוליך ומביא, מכוון את הנבראים, נותן לכל אחד ואחת כפי מתכונתו,כפי הדרוש לו בצדק,הביא את מקצת הסטואיקנים עבר המחשבה לפיה אף אם ישנם מחזורי זמן ובסוף כל אחד ואחד עולה הקוסמוס באש ואחר כך נוצר מחדש, בכל זאת ההיסטוריה כהיסטוריה מוליכה תמיד אל תור-הזהב,אל אותה אחרית טובה של צדק ושלום בעולם הזה,העתידה לבוא ולהתחדש בכל אחד ואחד ממחזורי הזמן.
עם זאת, בזמן הסטואיקנים היו גם פילוסופים ספקניים (סקפטיקנים),שהיו ודאי משהים את מחשבתם מלהכריע בסוגיות כגון עתידו של המין האנושי; קיומה של הנשמה; קיומו של עולם הבא. קשה להיות ספקן ולהלך בין צללי אי-הודאות.לא לנבא אוטופיה,לא לנבא דיסטופיה.לא לדעת האם יש חיים אחרי החיים.האם בכלל יש צורך לדאוג לנשמה? אפילו להשהות את ההכרעה לגבי החלוף של החיים והאיוּן שבסופם.לשקול את הדברים מכל צדדיהם, מבלי הכרעה, ללא תכלית, תמיד מן המרחק.
וכמובן,היו גם האפיקוראים,שראו לנגד עיניהם את חיי העולם הזה; ואת תווך הכרעותיהם כנע בין קטבים של הנאה-כאב, שמחה-עצבות; להתקרב במידת האפשר אל מה שמסב הנאה ושמחה,להתרחק במידת האפשר ממה שמסב עצבות וכאב. שלא בצדק היו שייחסו לאפיקוראים גרגרנות מופרזת ותאוות בשרים משולחת. האפיקוראים ראו בפורקן מיני את מה שמשחרר את הגוף מן תאוותיו הכבושות, ועל-כן פודה את המחשבה, אך סיפוקו של הגוף, בא בראש ובראשונה, על מנת שתתפנה המחשבה להתבונן בשהות בעולם, בקיום ובמעשינו בּוֹ. הם לא היו נהנתנים. הם היו אבותיהם של החושבים החופשיים. משוחררים כפי הניתן מגדרים של דת, לאום ופוליטיקה, המוטלים כשק כבד מנשוא. הואיל ולא היתה להם תפישה של גאולה, לא לאומית, לא פוליטית, לא דתית, ולא חברתית, הם גם ממילא לא קיוו להשתנות מהותית בעולם או בטבעיו של המין האנושי.
אצל הסטואיקנים, כך נדמה, לא שרר שום הבדל בין האישי ובין החברתי והעולמי (כלומר: היקומי). הכל חבור יחדיו, מעוגן היטב, במחשבה קוסמית מוסדרת היטב, שלא ניתן לחרוג הימנה. על כן, עולם הבא ותור-זהב עתידי אינם אלא המבטיחים תמיד את כינון הסדר הטוב.
אצל האפיקוראים שפנו עורף למחשבה החברתית, החברה ומוסדותיה כלל אינם עומדים בין היחיד ובין הקוסמוס, הם אינם אלא מכשולים גדולים בפני המבקש לחיות את חייו היחידאיים (כי כל חי חולף עובר בתום חייו) כפי נפשו והשגתו, ובמידה רבה עומדים בינו ובין אושרו. האפיקוראים, אם לצטט את ז'ורז' פרק,הותירו מקום מהותי למזל,לשוֹנִי,למגוון.עולמם אינו גזור מראש.הוא נתון לשינוי,לבחירה חופשית.לכל אדם יש את גורלו, ואת הנתיב בו הוא בוחר לעשות את חייו ולִכְלוֹת.
והסקפטיקנים.. הספקטיקנים כרגיל משהים מחשבתם מלהכריע,קשובים פה וקשובים שם,מבינים את הסטואיקנים,מבינים את האפיקוראים.לא יודעים האם הצדק עם אלו או הצדק עם אלו. הם כמו מחכים שההיסטוריה תוביל לשם או לשם (בלתי קשורים אליה), הם כמו מחכים שחייהם ייכלו כדי לדעת האם יש משהו מעבר להם או שכל הדעות שהושמעו בעניין הם רק שלל סיפורי בדים. אם הם שחקני קלפים, הרי הם שומרים כל-כך קרוב לליבם את הקלפים. וכבר אינם זוכרים מה הם הקלפים בהם הם אוחזים, אם בכלל אלו קלפים. הם גם אינם מתכוונים חלילה למשוך קלף נוסף מן הקופה או להשליך מקצת הקלפים הקרובים לחזיהם. כל הסטואיקנים והאפיקוראים כבר מזמן הלכו לביתם(מורווחים/מופסדים) והם עדיין מחכים,לא ברור למה,בכובד ראש,כמו היו הטיטאן אטלס הנושא על שכמו את משא השמיים. לא את משא הממסדים החברתיים הם נושאים על גבם אלא את כובד הרקיע בלבד. בד-בבד, הם תוהים אם יש לשמים כלל משקל, והאם יש טעם להוסיף לשאתם.
אתמול עלתה בי המחשבה שאני קרוב להיות סקפטיקן באשר לאלהוּת ובאשר לנשמה,שאני קרוב להיות סטואיקן באשר לאינטואיציה שיש בכל זאת איזה גורם של שכל וצדק ביקוּם (אבל איני חושב שהדבר מבטיח בהכרח התאמה או אחרית טובה, למי מאיתנו),ושעם זאת, אני קרוב להיות אפיקוראי באשר לגורל היחיד, לאתיקה, ולפוליטיקה. חסר סדר, מבולגן, אני מותיר תמיד מקום למזל (הזדמנות/מקרה),לשוני (שינוי/תנועה/תמורה) ולמגוון (ריבוי, הטרוגניות, פלורליזם, אי-אחידות, פתיחוּת). והעולם, והאדם— ישתנו או לא יישתנו?זה הרחק מעבר למקום אליו תפישתי מגּעת.אם הם אי פעם יועילו בטובם,זה יהיה כנראה רק בהתאם למקרה, לשוני, ולמגוון.
*
*
בתמונה למעלה: Paul Henry, Connemara Village, Oil on Canvas 1930
© 2013 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מה שפרק כתב ממש לא נכון ואפילו נורא לא חכם,יש ראייה אוטופית שמזהה דווקא מתוך הסדר ההיסטורי נטייה ברורה וקלה לזיהוי של פתיחות הולכת ורבה לקראת המגוון והשוני כבסיס הרמוני,מה שפרק כתב מבוסס על הנחה ארכאית שלפיה יש סתירה מהותית בין סדר לבין מגוון,בין תפישת השיוויון לבין הצורך בשונות וביחוד,בימינו לא חסרים אנשים שמבינים ומרגישים את האיוולת וחוסר היצירתיות המונחת ביסוד הגישה הזאת
גם הסתירה בין הנגזר מראש לכאורה לבין החופש כפתיחות לבלתי נודע לא רק שאינה מהותית אלא שהיא מעוורת את איננו בדיוק לפלא שגדול גם מהאמונה הפרועה במקריות האנושית וגם מההשתאות על יופיו של הסדר הקוסמי,הסוד הוא בסינטזה,וכזאת קיימת,הידיעה שיש סדר,אף אם אינו ידוע לנו עדיין,מאפשרת לנו להיפתח ולהעז ולהישען על הלא ידוע,הבטחון בסדר ובמשמעות מאפשרת לנו להתמכר למקריות עם כל הלב והנשמה
הי ארנסה, ברוך הבא.כמובן שבדורנו הולכת ושוררת ההשקפה הדטרמניסטית לפיה גורל האדם, במידה רבה, מושתת על המבנה הגנטי שלו, ובאופן משני על התרבות והחברה בהם הוא חי. אני חושש כי במידה רבה התחזקה מאוד התפישה הזאת על פני כל התפישות האחרות
בשל מצבם הכלכלי העדיף של מדעי הטבע ברוב מרכזי המחקר והעיון בעולם,באופן שהפך את מדעי הרוח ואת ה-Humanities לסוג של משקולת על צואר האוניברסיטאות, שאיש שוב לא מבין מה תפקידם, שהרי באם הם אינם מדע מדויק, הריהם אינם מדע כלל. בכלל דומני שאוניברסיטאות העתיד תלכנה למקום שבו מה שהן מציעות הן רק הכשרה מקצועית, מדעים מדויקים ומדעי הטבע, וחינוך המבוסס על מדעי הטבע ומדעי החברה.
כמובן גם בקרב קהילת המדענים שוררות לא מעט תפיסות אוטופיסטיות, כגון חזון התיאוריה הסופית. (ראה למשל ספרו של סטיבן ויינברג), והתפישה הפרוגרסיבית לפיה המדע הולך ומתקדם, עד שלבסוף כל שבילי הרקיע יהיו נהירים לאדם לגמריי, ללא חילוק.
אבל שהותנו בעולם היא הרבה יותר ייחודית ומגוונת בו זמנית, וסיבה תכליתית או מדע, פשוט אינם מספיקים כדי להנהיר את מגוון התחושות, החוויות והתובנות (לפחות לא אצלי)…
גם אם נלך לשיטתו של שפינוזה שבה לכאורה הכל מונח במקומה ומסודר בתכלית, אלא שאין דעת האדם משגת, ואף דעת האדם התבוני משגת רק שניים מבין אינסוף תארים (אפנים), , התפשטות ומחשבה; שניים מתוך אינסוף אינם ידיעה הולמת של העצם ופעולתו, היא פשוט הידיעה האפשרית והמוגבלת במין האדם.
אוטופיה של אושר, צדק ושלום? איני רואה מציאות שבה יחדל עוני ועושק מן הארץ, אלא אם כן
אעצום חזק את עיניי ואסתום אזניי משמוע שוועות. ואמנם דומני כי מירב האוטופיסטים, פשוט התייחסו כשקופים או כלא-נוכחים לקבוצות שונות של בני אדם, וכאשר דיברו על חזון של אושר ושלום של "היות ביחד", פשוט עצמו את עיניהם מראות מה רב הסבל, העושק, ושפיכות הדמים, ועד כמה הדברים חוזרים על עצמם דור אחר דור (היסטוריה).
מאז שקראתי את "W או זיכרון ילדות" ואת מבחר מרחבים אני אוהבת מאד את פרק. אבל מה שציטטת למעלה מכניס אותו לרשימה המאד המצומצמת של חסידי אומות העולם הפרטיים שלי. אלה http://wp.me/pSKif-j5z
ואוהבת מאד את התמונות שאתה שם. זה כמו החלון של הפוסט, כל פעם הוא נפתח למקום אחר. עברתי המון דירות בחיים שלי ובשלב מסוים הבנתי שהדבר הכי חשוב בבית (או לפחות אחד משלושת הכי) זה מה שרואים מהחלונות.
מרית קרובתי, כמו שעולה מן הפרקים הקודמים אני איכשהו מוצא אילו קווי דמיון בין ילדותו של פרק ובין ילדותי… אולי בראש ובראשונה לפי הגעגועים לבית שהיה ולא ישוב עוד, וגם על פי מטעני הכאוס הפנימיים שנותר לְפָרֶק בהמשך החיים.
אשר לתמונות שאני מצרף, זה סוג של אוצרות כלשהו-איכשהו אני פשוט שם כאן תמונות שמדברות ללבי (במיוחד נופים, וציור מופשט), ועם הזמן מנסה יותר ויותר שהן תבטאנה צדדים שונים של הציור, מגוון של אמנים, שוֹנוּת. חלונות? לא חשבתי על זה, יכול להיות שהתמונות הן קו האופק של הרשימות.
ההמצאה הגדולה ביותר של האדם היא המחשבה, שבתורה ילדה את הזמן, שלמעשה לא קיים אלא כמחשבה… עבר ועתיד קיימים רק במחשבה, לא "באמת". גם כשהעבר קרה, או כשהעתיד יקרה, זה היה/יהיה בזמן הווה… בהווה, ולא בעתיד ( שלעולם לא מגיע אלא כעכשיו), טמון "האושר" אותו אנו מחפשים…. לשווא… בעתיד…
תימצות קטן (ואני מקווה שקרוב למקור…) של אקהרט טולה.
נ.ב. אני עוד לא שם, רק מצטט…
שבת שלום, יריב
יש לי רק שתי מילים להגיד:
יללה, בלגן!
(אה, ואני נורא אוהבת את הציור)
יריב יקר, על פי אריסטו וממשיכיו זמן הוא פונקציה של תנועה ומקום; על פי אפלטון הזמן הוא בנפש ואין לו קיום חיצוני. זאת אחת הבעיות של אוטופיות. מצד אחד הן לכאורה נתונות כפונקציה של מקום, זמן, תנועה– אבל הן רוצות להלך מעבר למקום (א-טופוס, מיוונית: לא-מקום). מצד אחר מי שרוצה לדמות לו אוטופיה בעיניי רוחו (בנפש) יכול לעשות זאת כאוות נפשו בכל רגע (זמן) נתון, הבעיה היא שאין כל קשר בין חזיונות-רוחו ובין המציאות המתרחשת סביבו.
שבת שלום (-:
מיכל יקרה, כזכור פרק השקיע דווקא לא מעט מכוחו היצירתי בחיבור כל מיני אינוונטארים (רשימות מלאי), וגם עבד כספרן. אני חושב שכאדם שעבר ילדות די-כאוטית הוא דווקא ביקש
סדר או דימויים של סדר בחייו כאדם בוגר (אני מכיר זאת היטב, אחרת כנראה לא הייתי בוחר
בפילוסופיה ובדת, שבשניהם יש מימד רב של סדר ושל הסדרה). מה לא עושים כדי להצליח להימלט מן הכאוס הפנימית, יש אנשים המהלכים ובתוכם הולכת תהום רוחשת. אני מרגיש שאני הולך ומשתחרר, מניח כל מיני פחדים שליוו אותי הרבה מאוד שנים. אפשר כי פרק עבר תהליך דומה בשעתו, ולמד אט-אט להשתחרר מן הסדר. אגב מה שאני באמת מעריך בכתיבה של פרק הוא הבלגאן המאורגן היטב של כתיבתו. זה נוגע ללבי הרבה יותר מאשר כותבים סדורים היטב, המגלים רק לעתים רחוקות זיק של באלגאן.
חוץ מזה, אנחנו לא בלוגרים אנחנו בלגאניסטים! (לידיעת הרשויות) (-:
שועי,אין שום קשר בין הטיעונים שלך ,שאם רובם אני מסכים לגמרי,לדבר שכיוונתי אליו,לתחושתי יש גם מגמה שאתה עיוור אליה,כמו סינטזה מסויימת בין מדעי הטבע למדעי החברה,סינטזה שמעשירה את 2 הענפים האלה שאולי הלכו ונפרדו ב"זכותו" של אפלטון והיום דווקא הולכים ומתמזגים דרך עיסוק הולך ומתעצם במחקר רב תחומי שבו מושגים מתחום אחד מבהירים את מקומם ותפקידם של מושגים מתחום שני,ממש לא מסוגל להבין את ההגיון שאוטופיה לא אפשרית ולא נחוצה רק בגלל שאתה שומע ורגיש לכל הסבל והזוועה בעולם(תתפלא אבל יתכן שאתה לא היחיד ששם את ליבו לכך),הרי בדיוק ההפך,האוטופיה הרי עולה בדיוק מתוך השוועה הזאת,מתוך חוסר היכולת של יותר ויותר אנשים לסבול את החרפה והטמטום של ההתנהלות האנושית
רק תפישה מאובנת ומיושנת נורא תזהה דטרמינזם רק עם המדעים המדוייקים לכאורה,גם מדעי החברה והרוח נוטים לזיהוי מופרך ומטעה של הדברים הכי יחסיים וזמניים כאילו היו מוצקים וקבועים,ואין לזה שום קשר לתפישה שלפיה יש דבר ושיטה ומשמעות לקיום,אפילו אם איננו יודעים אותו עכשיו,והדברת הרעב,והרע,והמצוקה והעוול בהחלט תלויים ביכולת לזהות את הסדר גם וביחוד במה שנתפש כהכי מקרי והכי כאוטי לכאורה,וזה ממש לא הורס את הכיף ואת שמחת החיים,בדיוק להפך,כמה שאנחנו יודעים יותר אנחנו יודעים פחות,מה שמשתנה זה פתיחותנו כלפי הלא ידוע,שתמיד ישאר אין סופי מטבעו,אבל כשאתה יודע שמעבר לחומה מסתתר משהו טוב ונפלא אז בלווא הכי כל הגישה שלך לאחר,לשונה,לזר ולמוזר הופכת מחשדנית ואלימה וצייקנית להרבה יותר אוהבת ונדיבה,וזה בדיוק מה שיפתור את כל הבעיות שאתה מתלונן עליהם
לאדם עירני לסבלות העולם גם די ברור שהדברים לא בדיוק חוזרים על עצמם,הם גם,וגם משתנים ומשנים מאוד,חוץ מהתפישות שהזכרת יש עוד הרבה תפישות שמנסות להכליל מהמגוון האינסופי משמעות שמנהירה ומחברת את הכל,זה מטבעו של המין האנושי להמשיך ולנסות להבין ולחבר,לא מוצא טעם להתנגד לזה,כי זה דווקא הצד היותר טוב ומואר ומאיר של טבעו,כמובן שיש הבדל בין נסיונת לאחדות פשיסטית,חד מימדית,חד גוונית… לבין נסיונות יותר רגישים וקשובים לאחדות יותר מהותית שמבוססת על פתיחות וסובלנות,וההבדל בין גישה אחת לשנייה היא ההבדל בין הטוב ולרע,אבל בדיוק בגלל זה זה לא סיבה לשפוך את התינוק עם האמבטיה,זה שהרעים מנסים להשליט סדר רע לא אומר שאסור לאפשר ולתמוך בנסיונות של הטובים לחפש סדר טוב יותר
אפלטון כמובן טעה לחלוטין,והטעה,הזמן הוא לא המצאה אנושית אלא תגלית,ולא רק שהוא מתקיים גם בחוץ וגם בפנים אלא שממהותו הוא מגדיר את הגבול בין הפנים לבין החוץ,כתנועה נצחית
יופי פוסט מרהיב. ומניין לנו ארנסה שהזמן מתקיים מעבר לתודעתנו? והציור, אחח את הציור המרהיב הזה שלי צייר מישהו אחר בשנת 1930 והדבר מרגיז אותי מאוד
ארנסה, שוב תודה על התגובות וכן על פירוטן. קצת קשה להתייחס לכל השפע בבת אחת. ובכל זאת, ודאי שאיני חושב כי יש בי רגישות שאין באנשים אחרים (אני מכיר אנשים רגישים ממני לאין שיעור) וודאי שאני ער לכך שמרבית האוטופיות וחזונות הגאולה והמשיח הם תולדה של מצוקה קשה מנשוא של בני האדם. הליכה מקוטב אל קוטב, כמעט תהליך דפרסיבי-מאני ברמה החברתית הוא תופעה מצויה. למרבה הצער, המאה העשרים כבר הראתה לנו (ברומא, מוסקבה וברלין… ודאי גם במקומות נוספים) מה קורה כאשר נסחפים אחר תהליכים כאלו, ומצמיחים "מנהיג" שיודע כיצד להוביל מן הבאר העמוק אל ראש ההר.
אשר למדעי הטבע ולמדעים המדויקים, ודאי שנפשי אינה סולדת מהם, נהפוך הוא, יש בתוכם, דווקא בתחומים כגון מתמטיקה, פיסיקה, וביולוגיה נושאים שמעניינים אותי מאוד.בעברי כמעט הצטרפתי לתוכנית מיוחדת במדעי המח באונ' תל אביב ופרשתי ממנה מעט בטרם תחילתה רק בשל שיחה עם חברת סגל שהעמידה אותי על כך שהצמחונות שלי, ורתיעתי מאיברים ודם, עשויה להוות בעיה בהמשך. אני גם עוסק בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים (אגב, מעולם לא למדתי ספרות באוניברסיטה, להוציא סימסטר אחד בקורס אחד).
אגב, אינני מתנגד בחיי היום-יומיים לנסיונות מהותיים לחפש סדרים טובים יותר אני מניח שהפעילות היהודית-ערבית שלי מבטאת איזה אמון בכך שהמציאות עשויה להשתנות לטובה רק אם ניתן לה. וכן יש לי אנטי קשה (שאולי תלוי במגבלות מסוימות) לפעילות פוליטית, אידיאולוגית, לאומית, דתית, חילונית ובמיוחד להשפעה בנושאים אלו על הזולת. אני רוצה להניח כי הזולת יכול לבור לו את חייו באותה מידה שאני מסוגל לכך. לא חייבת לשרור בינינו (ביני ובינו) תמימות דעים, וגם לא התאמה. מבחינה זאת בכתיבתי כאן איני מבקש להשפיע על איש בשום דרך או אופן, אני מניח כאן יצירות שלי או מחשבות שלי בעקבות קריאת יצירות אחרות, לא פחות וגם לא יותר, ואני מברך דווקא על כל קורא או קוראת שרשימותיי מעוררות אותם/ן לחשוב על הדברים אחרת ממני.
כפי שכתבתי מעלה אני מכבד מאוד שוני, ייחודיות, ומגוון.
דודו, אין ספק (באשר לכך שפול הנרי הושפע קשות מציוריך). דומני כי מנהרת הזמן מתחילה בכפר הנשיא וממנה והלאה אפשר לגלוש בהנאה במורדות ובמעלות ההיסטוריה. למשל, כך שמעתי, עתידים ארכיאולוגים בכרתים למצוא כד שלם מן התקופה המינאית ועליו מצויר פר בלי ראש,עם חתימת הצייר, אחד דודו פלמה (-:
קשה להאמין כמה שנים חשבתי שאם רק אמצא את העקרון המארגן האחד, האמיתי, אצליח להבין ואמצא מנוחה. אבל עדיין יש לי אני אחד שבסתר מארגן ומסדר, זה שלא ממש אוהב אותי, כי אני מפריעה לו ומדי פעם עושה תנועה שהופכת לו הכל והוא צריך להתחיל מהתחלה.
לורסטין יקרה, הרבה אינטואיציות פילוסופיות, דתיות ומיסטיות ניסו להעמיד את המציאות על אדני עקרון אב אחד. הפרדוקס הוא שבדרך המוליכה מן האחד אל הריבוי, גם מתרבים המתווכים, לפעמים, כך דומה, מעצמם. דומני כי רק ה-Somaton Noetikon של פרמנידס, ניסה להעמיד את הכל על עיקרון אחד בלי שום מתווכים, ויצירי ביניים, זה לא ממש עבד. כי פרמנידס לא ממש הצליח לעבור מן האחד-שבחומר הזה אל ריבוי פניה של המציאות, בלא מתווכים (וכך לא ממש הצליח להתגבר על מה שנכשלו בו הפרה-סוקרטיים, קודמיו).
ואת הסוף של התגובה לא הבנתי עד הסוף. האני עליו דיברת, זה מן "אני עליון" או "אני נסתר" (petit a בלשונו של ז'ק לאקאן)?
[לפעמים נדמים החיים לשחיה בבריכה. מתישהו מגיעים לסופה של הבריכה (הדרך), ואז צריך להתהפך ולצאת לדרך בחזרה לכיוון שממנו יצאנו, ולראות בזה המשך… עוד בריכה לפנינו]
אבל שועי זה בדיוק העניין,
כשיש לך בלגן במוח ובלב
אתה מחפש ליצור סדר והגיון,
זה הדחף שלך ליצור,
ואתה יודע, יודע באופן הכי עמוק,
שזה סיזיפי. שהבלגן לנצח ישלוט.
(אני כידוע חולה על פרק,
אולי באמת מהסיבות האלה)
שועי, הסתכלתי על ציורים אחרים של Paul Henry
צייר נפלא ממש. התעכבתי עליו הרבה וכשחזרתי לטקסט – שלך הפך לי למהיר יותר מכלב רוח. . אקרא שוב מחר, בה"שש
אולי עליון, אני לא בטוחה. אם עליון זה רודן, אז יש בו רודן, באני הזה שמתעקש לחפש סדר. והוא רוצה להיות הבכיר והמחליט מה עושים ולאן הולכים, בקיצור – לרכב על גבי כמו שד.
שועי,עם העמדה שמשתקפת מתגובתך האחרונה אני מזדהה כמעט לחלוטין וכך בערך גם אני מתנהל
הי שועי,
כולם כנראה צודקים. התיאוריה שלי אומרת כי כל פילוסוף מוכתב ע"י המבנה הנפשי הפנימי שלו. רמת החרדה הפנימית שלו קובעת את סוג אמנותו. ג'ורג פרק היה חרד כרוני, ניבא שחורות ופגש שחורות. אחרים, שלווים יותר, יכלו לפגוש חזיונות עתיד שלווים יותר, אם כי רחוקים יותר בזמן.
אבל אפשר בהחלט לנבא את העתיד עפ"י נתונים שבידנו. רק אמש התראיין ד"ר נכבד (עמוס משהו?) בטלויזיה וטען כי לעומת העבר – היום אין כמעט מלחמות, רק חלקיק מהאלימות של פעם, שהאדם תוך 100 שנה יפסיק כנראה למות וישנה את ישותו לחלוטין. 100 השנים הבאות יציגו שינויים אבולוציוניים שלא התחוללו משך מליוני השנים האחרונות. אולי הוא מגזים בקצב אבל לדעתי השינויים אכן יתרחשו, ועימם גם כל הנבואות התנכיות והפילוסופיות למינהן על גאולה עתידית. טכנולוגית. אישית. הכל.
אפילו אם לא נגלה זאת לעולם, איך בדיוק זה קורה, יש כנראה נקודה שבה האמת המדעית חופפת לחלוטין לאמונה הדתית והכל אחד והכל יגאל. רק שאלה של זמן.
תהייה אופטימי שועי.
(-:
הי שועי
עבר קצת זמן… 🙂 טוב לשוב הנה. אני מציע עוד זרם – אלה שטוענים להתפתחות ההכרה עצמה שעוברת שלבים מובחנים בתוך ההיסטוריה. התפתחויות שנחצבות בקולקטיביות שהופכת מלאה וחכמה יותר בקו שאינו לניארי אבל בעל כיוון.
מיכל, שיר עם איסלנדי להשלמת התמונה:
החיים הם סוס משא
ראשו מלא קש
ויש לו לב קפוא מקור
ומח מטושטש!
[אני לוקח את זה מספר מתח איסלנדי שקראתי לפני כמה שנים, שנקרא "קללת הדורות"]
עכשיו ניקח את השיר אליי:
סוס משא– יש [הנה כאן: https://shoeyraz.wordpress.com/2011/02/22) ראש מלא קש וציפורים– יש גם; הלב חם אבל ידע הרבה קור בחייו וזה שלא קפא זה מזל גדול; ומח מטושטש– יש ויש, כלומר אני לא ממש צריך את הברנדי כדי להיות מבוסם (-:
איריסיה יקרה, כן אצל הנרי יש הרבה נופים וטבע דומם הוא גם אחד הציירים הבריטיים (הוא עצמו היה אירי) המפורסמים יותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ד"ש לכלב הרוח המתרוצץ (-:
לורסטין, זה נשמע כמו Super Ego שד טורדן במיוחד. צריך בשבילו לפחות מגרש שדים, ואם לא אז הופעה קצבית של מוסיקה יוונית, נניח טריפונאס. זה כבר מחזיר אותו למימדיו הטבעיים (-:
ארנסה, תודה, אני לפעמים קצת אחוז תימהון/פליאה מתגובות שאני מקבל דרך המחשב (בשיח התגובות או אפילו במייל) שמהם עולה שא/נשים מציירים/ות אותי אחרת לגמריי מכפי שאני. יותר מכך, דעתי על עצמי אינה יותר מדיי טובה, אני לא חושב שאני תמיד צודק (אני בכלל איש שמפזר המון סימני שאלה, תכונה קצת מעצבנת אולי, אבל זה אני), וככל שאני יודע אני בסך הכל מנסה לשתף כאן באופן כן במחשבות שחולפות בקודקודי,או במקצבים, לא יותר מזה.
אורי יקר, בחן את עצמך: אם אתה מעדיף את הנוף הנשקף ממסעדת יוקרה בראש מגדל עזריאלי על פני נדודים בלילה ברמת הגולן מול מערכות השמיים, כנראה (לדעתי) שאתה מלא אמון בטכנולוגיה הגואלת. אם לאו, אתה ודאי סקפטיקן איש יערות, וכל ההילולה הטכנולוגית לא עושה עלייך רושם-רב.
לטעמי עוד לא הוכח כל קשר בין טכנולוגיה ובין התעלות אינטלקטואלית או מוסרית של האדם, ומבחינתי חזונות עתידנים קתוליים על תודעה אנושית משותפת שתתחיל דרך טכנולוגיה עד מהירה לחשיבה כלל אנושית משותפת ולטלקינזיס (שנות השלושים של המאה העשרים) או אוטופיה של פועלים גאונים שכולם מנגנים בשעות הפנאי כמו מוצארט וחושבים כמו קאנט (ליאון דוידוביץ' טרוצקי, באותה התקופה)– בעיקר משעשעות אותי ביומרנותן ובמופרכותן. צריך לזכור כי המאה העשרים תמיד תיזכר כמאה שבה השתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כדי לרצוח המונים (כמובן גם כדי להציל אותם ולהאריך את חייהם, ככל שזה נוגע ברפואה… אה כן, כולנו מחוברים לחשמל, מים, טלפון וטלויזיה ואוכלים בעיקר מזון מעובד). אדם יכול להאריך את חייו ואפילו למתוח את פניו, ועוד מעט גם יוכל להחליף את איבריו, אבל אני לא בטוח האם זה יועיל לנו הרבה. רובנו נמשיך לבלות על פני האדמה בסוג של אומללות שמחה בחלקה, שמופרת לפעמים בתחושות של טרדה ואי נחת או לחלופין בפרצי צחוק בלתי נשלט. כאשר אני קורא את השורות האחרונות פתאום אני נראה לעצמי כאופטימיסט חסר-תקנה (-:
שועי יקר,
אפשר גם? כלומר לאמץ את ההגדרה שלך גם לעצמי?..
בכל מקרה, אני שמה לב שבעבודתי, כשאני מתעדת מבנים עתיקים תמיד יש בהם איזה גרעין אוטופי, בסיסי הגיוני, שהולך ופושט את צורתו עם הזמן עד שלפעמים אין שום קשר בין מה שהוא היה לבין מה שהוא נראה עכשיו. אבל כדי להבין, צריך לחזור אל מתווה היסוד של הדבר עצמו. לא שהבלאגן לא חשוב, הוא בהחלט חלק מהסיפור ומספר על החיים שעברו ועדיין עוברים עליו. אבל מהבלאגן אי אפשר להבין דבר, מלבד שהוא-עצמו. ואולי גם זה משהו.
אנונימי (לא הצלחתי לזהות), סליחה על הזמן שלקח לי לאשר, התגובה התגנבה אל תיבת התגובות המצפות לאישור ולא שמתי לב להיותה שם עד עתה. אם הבנתי נכון, הצעת משהו הדומה מעט לחלוקה המשולשת של ההיסטוריה הנמצאת כבר אצל חז"ל (תלמוד בבלי סנהדרין דף צ"ז ע"א: אלפיים שנה תוהו, אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה ימות המשיח) ואחר כך בצורה שונה קצת אצל יואכים מפיורה וממשיכיו (עידן לפני ישו, עידן הכנסיה מאז צליבת ישו, ועידן רוח הקודש העתיד לבוא), היתה חזקה מאוד במאה השלוש עשרה (שם אנשים כבר התכוננו ממש לכניסה לעידן רוח הקודש), וניתן למוצאה עוד אצל ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) בפתח המאה השמונה עשרה, וגם אצל ג"וו לייבניץ, בקריאה מסויימת של ספריו המאוחרים, וכמובן אצל הגל.. בצורה שונה, אצל ילדי הפרחים של שנות השישים (Age of Aquarius) וגם אצל לא מעט אנשי ניו-אייג' כיום. דומני כי הרבה הוגים ניסו להתייחס להתפתחותו של המין האנושי במונחים קצת פחות ליניארים, ואמנם קל למצוא לכך נקודות משען: ביטול העבדות, שיויון זכויות לנשים,
זכויות אדם מתוקנות בחלקים נרחבים של העולם, מדע וקידמה, חינוך משופר לכל– ובכל זאת, לא כל המין האנושי זוכה להשתתף בחגיגה הליברלית, כולנו עוד רחוקים מכך מאוד.
נטלי יקרה, הזכרת לי את ה"מרצבאו" של הדאדאיסט הברלינאי קורט שוויטרס. אותו עיצוב פנימי של ביתו (שישה חדרים) שנעשה בין 1933-1923 (הוא גם עיצב כך בהמשך בתים אחרים אליהם עבר בהמשך, אם איני טועה, אבל זה המפורסם ביותר)
כפי שתראי בתמונה זה הפך לסינתזה בין בית, מופע פוטוריסטי, ומערת נטיפים.
מעניין לתעד מבנה כזה… (-:
אותי תמיד הטרידה השאלה האם ועד השכונה התדפק לעתים על דלתו וטען שעיצוב כזה בשכונה מוריד את ערך הדירות (-:
הי שועי זה אני האנונימי (בטעות). כן, הגליאניזם כזה… אני מנחש שיש בזה משהו! מי שכותב את זה יפה היום זה וילבר
אור יקר, חשדתי שזה אתה, וקצת התלבטתי עם עוד מגיב ששמו קצת דומה לשימך. לא קראתי את "קיצור תולדות הכל". כנראה שאני מעדיף צמצומים על קיצורים (-: [תמיד אני מעדיף שיידונו
בצורה עמוקה ומורכבת אפילו בכמה שורות מיצירתו הכוללת של אדם, על פני הנסיון לדחוס תקופות שלימות של היסטוריה, מדע, אמנות והגות בפרק אחד של ספר עב-כרס; זו לדעתי נקודת התורפה של האקדמיה: הנסיון לתמצת ולקצר את הגותו של אדם, לפרוס אותה לחמישה חלקים, להציג אותה כסינתזה של כתביו. זה תמיד בא על פני קריאה קשובה לפנים השונות והלא-תמיד סינתטיות שעולות במקומות שונים, בכתבים שונים; גם שם פעמים רבות יש ויתור מראש על השונות ועל המגוון].
שמח על כך! גם אני חש ככה לגבי האקדמיה… אבל דווקא אצלו יש ניחוח אחר. הספרים המעמיקים יותר שלו לא תורגמו אבל בכל מקרה גם בהם הוא נוהג באותה השיטה. נדמה לי שמה שמיוחד אצלו שהוא לא מציג את ההגות של דמויות או תקופות פר-סה אלא מדבר מראש על אלמנטים מהותיים בתוכם וחשוב יותר – הוא יוצר אמירה מקורית-יצירתית משלו. וגם שהוא באמת רב ממדי. נקודת התורפה שלו בעייני היא גם נקודת החוזקה שלו – השורה התחתונה. היא תמיד אסטטית באופן חשוד…
אור, כאמור אני לא מכיר את וילבר, אבל אתה מתאר ארכיטקט של ידע; זה נשמע מעניין למי שיש לו חיבה יתירה למִבנים בנויים היטב או לגנים תלויים המותירים רושם על כל רואיהם כפלאי עולם. אני מדבר דווקא על לחפש את האדם בפינות נידחות, ובמבנים נטושים,שנזנחו מזמן, והטלת אור בפנס על דברים שלטעמי נידונו שלא בצדק לשכחה או לסף-שכחה. קצת כמו שעושה עמיתי הבלוגר (הארכיטקט/מתעד) שרון רז, באתר שלו "נטוש": http://sharonraz.wordpress.com, אלא שבשעה שאני עוסק בכל מיני טקסטים ורעיונות נטושים, הוא עוסק במבנים של ממש.
כן… טוב!
אור הזכרת לי בתגובה האחרונה דו-שיח אגדי שהתרחש לכאורה בן מחיי א(ל)דין אבן ערבי הצעיר ובין הפילוסוף אבן רשד בקורדובה בשלהי המאה השתים-עשרה. אבן ערבי מספר שכאשר אבו אלוליד אבן רשד ראה אותו הוא התלהב מאוד ושאלו "כן? כן?" (כלומר: האם יש בין שיטותינו התאמה)– ואבן ערבי ענה לו משהו כמו (כבר איני זוכר במדויק):"כן, לא!" כלומר (בחלק מן הפרטים יש אולי דמיון חיצוני אבל בפנימיותם הם מדברים על דברים שונים בתכלית, ואף על פי כן הכל אחד הוא, או משהו מעין זה).כמובן שכל הנסיונות להבין את דבריו הסתומים של אבן ערבי, אם אמנם התקיימה שיחה כזאת, והיא אינה פרי דמיונו-היוצר (מה שסביר הוא להניח), הם משאלות לב החוקרים בלבד. אני בוחר להבין את התגובה שלך, כאילו אני הייתי אבן רשד (לא הייתי מסכים להיות אבן רשד בשום סיטואציה אחרת) ואתה– אבן ערבי, וכמובן התגובה גם שונה כלומר "כן…טוב!" זה מעט יותר אופטימי ומשאיר איזה בסיס של הבנה (-:
🙂 כבוד הוא לי… באמת אני מרגיש שהגישות כולן, אם הן שורות באוטנטיות, ראויות למרחב פנוי להתגשם ולהיפגש בו
אור, במיוחד למה שמעורר תימהון או פליאה, בפרט כי גישות כאלו נהנות על פי רוב מאי-הסכמה רחבה.
הטכנולוגיה בהחלט תורמת משהו,ואפילו הרבה מאוד,גם להיבטים המוסריים של הקיום האנושי,הטכנולוגיה והמדע הרי אינם שונים מהותית ממה שאנשים מנסים לקשקש בבלוג הזה ובבלוג כזה,נסיון לתת צורה,להמחיש ,ולהנציח,בצורה מדוייקת ככל האפשר רעיונות ותפישות בחומר כך שיהווו מצע טוב ועשיר יותר להתפתחות הרעיונות הבאים,זו גם הסיבה שידע אמיתי ומסודר לא רק שלא עומד בסתירה למופלא ולשמח שבכאוטי אלא אף פשוט מאפשר גישה יותר נוחה ובלתי אמצעית אליו,כמה שאנחנו עוטפים את קיומנו ביותר אמצעים ככה אנחנו יותר מתקרבים לגישה בלתי אמצעית לעצמנו ולזולתנו,דווקא בעל הבלוג הזה מדגים את העניין לא רע דרך בקיאות ודבקות בלתי מצוייה במקורות רבים ושונים ביחד עם תשוקה עזה להתפרע ולהתחרע,,התהליכים מזינים אחד את השני גם דרך העובדה שהם מייצגים כיוונים מנוגדים
השימוש הרע בטכנולוגיה נובע מהפיתוי לשחרר את הכאוטי דרכה,זה הטוב נובע מכך שהיא מאפשרת תהייה יותר מדוייקת למקורו,אין בעייה להבחין שהדבקות והקידוש של סדר חיצוני,זמני,כמו למשל כללי החברה תביא לשימוש רע בטכנולוגיה כמוצא לשחרור מה שהודחק בעוד שהשימוש בטכנולוגיה כמנוף לשינוי הסדר עצמו משקפת ומאפשרת את האפשרות הטובה יותר,האוטופית,איך היא תראה,לא ברור בכלל,אבל אין טעם להביא דוגמאות של כל מיני מטומטמים מהעבר כאילו היו הוכחה לכך שזה בלתי נחוץ או בלתי אפשר,הכשלון לא מוכיח שאי אפשר להצליח,או רק מראה שתפישה כזאת או אחרת כנראה שאינה מתאימה,וגם מכאן אפשר ללמוד שחופש ופתיחות למקרייות יכולים וצריכים להתגשם גם דרך שחרור מהישענות מוגזמת על העבר.
ארנסה,לגבי ה-"להתפרע-ולהתחרע" אענך במה שהשיב מי שהשיב לפונטיוס פילטוס: "אתה אמרת" (-: אני מאוד בעד המדע ובכלל בעד הדעת לכל אופקיה,אבל כפי שאיני נניח נותן לתפישה דתית או פילוסופית כלשהי להכתיב לי מה היא "המילה האחרונה", אני נזהר גם שלא לתת לפרדיגמות מדעיות לסחרר את ראשי. כל ידע מעיד בין היתר לא רק על הישג גאוני של יוצרו, אלא גם הרבה-מאוד על מגבלותיו.
'