לפניכן/ם קרנבל תחפושות לפורים, בו ניכרת חדוות ההתחפשות. במקום להסתיר, דומה שהתחפושת דווקא חושפת ומגלה טפח, אולי אף טפחיים, מנבכי נפשם/ן, המכוסה בדרך כלל, של כל אחד/ת מן המצטלמים/ות.
*
*
*
*
*
*
*
*
אסיים את תהלוכת השיכורים הזאת במילותיו של אחד מגדולי המתחפשים של המאה העשרים, המשורר הליסבוני רב הזהויות, פרננדו פסואה (1935-1888), האיש שניהל מחדרו חלק גדול מאוד מחיי השירה של פורטוגל, מבלי שאיש היה ער לכך: "נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה" [פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תרגם מפורטוגלית: יורם מלצר, הוצאת בבל: תל אביב 2006, עמ' 42]. אפשר כי כל תחפושת, בסופו של דבר, חושפת עוד נדבך של חיי הנפש, מגלה צלילים וכלים חדשים בתזמורת הנסתרת שלנו.
תוספת מאוחרת: לאור בקשתהּ של נטלי, הוספתי מחווה משלי
**
שועי רז
שועי רז
בתמונות:
Else Lasker-Schüler Plays the Flute, Anonymous Photographer, 1909
Hugo Ball reciting a sound-poem in the Cabaret Voltaire, Anonymous Photographer,1916
Man Ray, Andre Breton, 1930
Man Ray, Self Portrait, 1931
Graucho Marx as a Cowboy, Anonymous Photographer,1940
Philippe Halsman, Dali with three Girls, 1949
Méret Oppenheim, Self Portrait, 1964
Irving Penn, Woody Alan as Charlie Chaplin, 1972
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
איזה כיף!!! החבורה – אלזה, מרט, הוגו, גראוצ'ו, מאן, ואפילו סלבדור ואנדרה (את וודי אני סופרת בתור צ'רלי, אחרת הייתי מעקמת את האף) והתחפושות! של ברטון מדויקת במיוחד ושל מרט נוגעת ללבי (של אלזה בכלל נלקחה מהאלבום שלי). ועוד יש אנשים ששונאים את פורים. לך תבין.
ועכשיו חסרה רק התחפושת שלך…
חיוכים על הבוקר… תודה. התזמורת שלי דרך אגב כוללת גם קאזו…
הייתי בטוח שבמהלך הגלילה מטה התקל בתחפושת של הוגו באל מ 1916 🙂
יפה מאוד.
מרית קרובתי, גם אני איני מוצא בסרטיו האחרונים של וודי אלן טעם רב ופשר. עם זאת, האיש אחראי לאי אלו יצירות מופת: "מלחמה ואהבה", "זליג", "צללים וערפל", "פשעים ועבירות קלות", כל אחד מהם, בעיניי הוא פסגת הקולנוע האמריקני.
אני רוצה לשתף אותך במירוץ אסוציאטיבי שלי לגבי כל אחת מהתחפושות:
אלזה– החלילן מהמלין (הלוקחת את כולם אל מחוזות האקספרסיוניזם והאוונגרד).
הוגו באל– מספר ראשוני (מתחלק בעצמו ובאחד בלבד), מספר מזל/מספר מקולל שברכתו היא קללתו, וקללתו היא בירכתו.
ברטון– לא הטקסט שעל הדף חשוב אלא הצלילה אל תוך הדף ומעבר לדף, אבל לשם כך צריכים משקפיים מיוחדות.
מן ריי– שולטן רמברנדטי,לרמברנדט יש ציור של איש ערבי משנת 1634 שממש מהדהד לי אסוציאטיבית את התצלום הזה, אני לפחות חש כאן באור הצהוב. מן ריי כמו אומר אני לא רוצה סתם צילום, ולא רוצה להיות "כוכב נוצץ". אני רוצה אמנות, אני רוצה להיות כוכב ים. כמובן, שאני גם נלקח למהדורה אפנתית יותר של הטלאי הצהוב אבל זה כבר רחוק ממש.
גראוצ'ו מארקס– מחליף את הסיגר באקדח מעשן. בחיי, זה כמעט נדמה לי כמחאה על כך שארה"ב טרם הצטרפה למלחמה באירופה. זיכרו את אלאמו. זה צילום שיכול היה לשמש את ג'ורג' וו. בוש אחרי נפילת בניני התאומים באותה מידה. אני מוכן להחזיק את האקדח אפילו בשיניים. מאוד מאוד אמריקני.
סלוודור דאלי– אל יווני, זאוס או אפולו, המופיעים במלוא הדרם כדי לפתות בנות אדם.
מרט אופנהיים– התחפושת האולטימטיבית, שמטיבעה גם תהיה התחפושת הכי ארוכה. זכרו את יום המוות. כולנו בני תמותה (נגטיב של דאלי).
וודי אלן: מכמיר לב. הוא ממש לא נראה כמו הנווד הצ'פליני. הוא נוגה ומהורהר בהרבה, וכמובן מלנכולי. באותה מידה יכול היה לומר שהוא התחפש לפרננדו פסואה (או לריקרדו ריש חובב הורדים). כשמסתכלים היטב על אלן פה, מבינים שגם גראוצ'ו מארקס הוא סוג של המשך תודעתי לצ'פלין, וכמו גוגול שכולם יצאו תחת אדרתו, כך צ'פלין השפיע עמוקות על דימוי הקומיקאי בקולנוע.
נטלי יקרה, מבחינת מה, הכובעים היום-יומיים שלי הם סוג של תחפושת. הם הרבה יותר מכיסוי ראש. אני רק צריך להוסיף אף אדום של שיכור מכדור ספוג, והכל יהיה ערוך ומוכן (-:
א' יקר, כן, מה אעשה, הוגו באל ואני, אני והוגו באל… עם זאת, נמנעתי מן התצלום המפורסם יותר שלו בתלבושת הדרוויש החללי עם הקונוס על הראש, שכבר הופיעה כאן במספר הזדמנויות בעבר (-:
יובל יקר, חוץ מהוגו באל, אני תמיד כנראה מנסה קצת להידמות לגראוצ'ו מארקס, טום ווייטס, מומוס ופאולו קונטה.. ואגב קאזו, הנה שימוש בקאזו (או בסוג של קאזו) אצל פאולו קונטה: http://www.youtube.com/watch?v=UL9n-alHabM
שועי יקר, יופי של תמונות. מאן ריי הכי קרוב אלי..
פורים תמיד היה החג השנוא עלי . גם עכשיו אינו חביב. חופשתי המון. קשה להגיד שבכל תחפושת הסתתרה איריס האמיתית. אמי דווקא השקיעה המון בתחפושות. בשבילי זה היה עינוי
איריסיה יקרה, מאחורי תחפושת פורימית עומדת לפעמים אמא שתלטנית שמנסה לחפש את הילד כמיטב דמיונה בלי להאזין למה שהוא היה רוצה להיות. גם אני טעמתי מזה.
אני מודע להסתייגות הרחבה מחג הפורים, בעיקר מן האלמנטים של הנקמה במגילת אסתר, בטח לנוכח מעשי הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אני גם מסתייג מן ההיתר הרבני לשתות כדת ביום הזה אבל לא בימים אחרים. זה כמו ציווי שאם כבר לעזוב מעט את התורה וההלכה, לפחות תישתו עד אבדן שיקול הדעת או הקאה כדי שאחרי ההנג-אובר תרגישו איזה מזל גדול נפל בחלקכם לקיים תורה ומצוות [לנסוע ברכב ברחובות בני ברק, ירושלים או צפת בפורים אחר הצהריים זו סכנת נפשות, כי אינך יכול לחזות מי ייפול בין הגלגלים, יש לא מעט שתויים].
אני מחבב מאוד תחפושות, וכמו שכתבתי למעלה בתגובה לנטלי, אין לי ספק שהכובע שלי הוא הרבה יותר מכיסוי ראש, או השתייכות לתרבות מסוימת (יהודים, נגני ג'ז ובלוז)– זה פשוט משחק שאני מחבב, כמו ילד, שבוחר איזה כובע יחבוש היום (-:
🙂
פורים ואני לא חברים שועי,
אבל התמונות מקסימות,
ולך מתאים אף אדום!
מיכל יקרה, כמו שכתבתי לאיריסיה, אני לא חושב שצריך לעשות מן המגילה ונגזרותיה
עניין גדול. זו פשוט קודם כל ואחרי הכל הזדמנות ריטואלית להתחפש ולהשתטות… זה נכון שאני שיכור-טבעי גם ביום-יום, אבל רק בשבוע של פורים נניח אפשר לחזור עם בני מהגן שלו ולחצות את הכביש עם אף אדום כזה, , בלי שאף אחד בשכונה יחטוף התקף לב מה שקשה יותר בימים אחרים. אז זה נכון שפעם בהרבה זמן אני חוצה את הכביש בתנועות של שחיין חזה, ובכל זאת תישנה הקלת מה, שישנם ימים שבהם ניתן להיות שוטה ברישיון (-:
יש פה אורגיה אדירה של כובעים ממש מסיבת התה
של הכובען המטורף, כיף גדול לראות אותך ג'ון לונג
סילבר עם אף אדום
דודו יקר, מסיבת התה של הכובען מזכירה לי את חתול הצ'שייר (אני באמת מחייך כמוהו).
כלונג ג'ון סילבר (במקרה שלי, הבארמן של ספינת שודדי הים האלטרואיסטים) אני מסתובב על קו החוף עם קפטיין מורגן, ג'ק דניאלס ו-Wild Turkey,עם חבר'ה כאלה כל החיים נראים כאילו עוד מעט תגיע למטמון.
שועי, חן-חן על התחפושת שמחברת בין האף האדום הליצני לפיראט, שמהותו, כמו שיגיד לך כול ילד, היא הרי קשיחות אינסוף…לפחות לא התחפשת לפטריוט(הטיל או האיש), זאת יש לנו די והותר…וכן, אני אוהב את פורים בעיקר על שהוא מזכיר לי את ליל כול הקדושים האמריקאי, אולי שניהם מהווים מזימה מתוחכמת לגרום לנו לחשוב שרק ביום הזה אנו שמים מסכות…ואין כמו פורים לתמונות של דיאן ארבוס. הנה אחת תמימה:
תמהּ יקר, מרית בן ישראל ב"עיר האושר" שלה כתבה כמה פעמים על ארבוס (כמדומני, שארבוס הוא אבטיח ברוסית), כדאי להציץ. פעם ייסדתי כאן עם מרית ועם טלי כוכבי אגודת סתרים של פיראטים אלטרואיסטיים. הייתי אמור לשמש המוזג שבצוות (תפקיד שהצעתי בעצמי), אם ההפלגה עצמה יצאה לדרך? יש אומרים שכן ודאי יש אומרים שלא,
זה תלוי בעיקר באופק המבטים. יש דברים שלא נראים בעיין אבל קיימים בכל זאת. לפי דעתי היכן-שהוא אנחנו כבר קרבים לאי המטמון אנחנו אגב, אוספות נוסעות ונוסעים כל הזמן, אחרי הכל, שודדות ים אלטרואיסטיות (כשחושבים על זה, אני במיעוט מגדרי)…