השכונות מהצד השני של הדף

*

  אני חושב שהיה זה ספרו של מרק מאזוֹוֶר סלוניקי: עיר של רוחות (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007)שבו קראתי פרגמנט מדיאלוג בין שני אנשים שהתגייסו לבנייתהּ המחודשת של סלוניקי אחר השריפה הגדולה בשנת 1917. אחד מהם, מנהל עבודה,השני פועל בניין, שניהם—בני מעמד הפועלים בעיר,קיבלו לידיהם את התכנית הארכיטקטונית של הההקמה מחדש שהחלה כצפוי דווקא משכונות היוקרה של נשואי הפנים.לשאלת מי שביקש לברר היכן בתכנית ההקמה-מחדש של העיר נמצאות השכונות החדשות המתוכננות לבני מעמד הפועלים, השיב הפועל התם (אולי הסולידרי מדיי לעירו ולאנשיה): הן ודאי תוכננו מן העבר השני של הדף.

   בספר עיר לבנה, עיר שחורה (הוצאת בבל: תל אביב 2005), חיבור חשוב וקורא תיגר, הדן בהיסטוריה ובארכיטקטורה של תל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים,הראה המחבר, שרון רוטברד כיצד מחק נחום גוטמן באיורי תל-אביב שלו, משנות העשרים, כל זכר ורושם של שכונת אלמנשיה הערבית (האצ"ל החריב רק כעשרים שנים אחר-כך את מנשיה, כמעט כליל, בפקודת מנחם בגין, והמבנים היחידים שנותרו על תילם מן השכונה הזאת הוא מסגד חסן בק, ובית האצ"ל] ושל כרם התימנים, והקפיד להשאיר חלל ריק נרחב, בין אחוזת בית, לימים: תל אביב העברית, ובין יפו, הערבית-יהודית, אף על פי שהיה זה בימיו של גוטמן שטח עירוני מאוכלס למדיי. לנוכח דבריו של רוטברד, התהדהדתי את ציוריו-רישומיו של דוד הנדלר בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים שתמיד התאפיינו בנהייה של היוצר אל נוף חצרותיה האחוריות של תל אביב; אל נוף השכונות הדרומיות דווקא,שרישומן נעדר,כמעט לחלוטין, מיצירתם של אלו שביקשו לצייר את תל אביב כחזית המפעל הציוני, כעיר אירופאית של שיגשוג וקידמה.

   בשבוע שעבר קראתי לראשונה את ספרו של יוסף אליהו שלוש (1934-1870),פרשת חיי (הוצאת בבל: תל אביב 2005) ספר שראה אור לראשונה, בתל-אביב 1931; ונדפס מחדש בעריכת בן-נינו של שלוש,אור אלכסנדרוביץ'. זהו דוקומנט ספרותי-היסטורי חשוב מאוד לקריאה, לא מפני שהוא מסמך ציוני יוצא דופן,ולאו דווקא מפני שהמחבר שהיה בן הארץ דגל בדו קיום יהודי ערבי, בשלום בין האסלאם ובין היהדות,ובהפרחת אדמותיה של פלסטינה/ארץ ישראל במאמץ יהודי וערבי משותף, לטובתם של כל החיים והדרים בה. האוטוביוגרפיה של שלוש הנה לטעמי יצירה ספרותית רבת-רושם, שלפרקים, ברגעיה הטובים יותר,ראויה להימדד בשורה אחת עם יצירותיהם הטובות יותר של אורי ניסן גנסין וי"ח ברנר,כטקסט מופת, שאינו מוסר פרק בחיי הארץ הזאת בלבד,אלא מפליא בכוחו הסיפורי, בעושר העברית, ובחכמת המסירה. איני חושב כי חילו הספרותי של שלוש נופל מן השמות שהוזכרו בדבר או בחצי דבר. ובכל זאת, אולי משום שהיה בן הארץ ובן למשפחה עתירת ממון (סוחרי קרקעות), אם בכתיבת מאמרי עמדה עיתונאיים,ואם בפעילות ציבורית בועד הפועל של תל אביב— מעולם לא זכה להיקרא סופר, ואף הביע כמה פעמים בסיפרו הסתייגות מפורשת מכך.

   שלוש, בין היתר מפליא לתעד, את יחסי הערבים והיהודים ביפו ובנוה צדק; את יחסיהם הטובים של ערביי הארץ עם בני הארץ היהודים מדורי-דורות,ואת הבהלה הנופלת עליהם לנוכח גלי העלייה המתדפקים על שערי הארץ ומשנים את ריקמת החיים הנוהגת. הוא מתאר פרשות של עזרה הדדית יהודית-ערבית. למשל,כמה פקידים ערבים המצטרפים לשלוש בנפש חפצה כדי להנפיק דרכונים עבור 27 עולים יהודים, שמפני היותם חסרי-נתינות,עמדו להיות מגויסים לצבא העות'מאני ולהישלח לחזית, וככל הנראה, להיפצע או להיהרג; שלוש בעזרת אותם פקידים מצליחים להנפיק להם ניירות מתאימים בזמן. למשל, בעת גירוש יהודי תל אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה,משולחת משפחת שלוש מיפו ומתל אביב (שד' רוטשילד) לפתח-תקווה, לקלקיליה, ואחר-כך לכפר ג'מאל. שלוש טורח לציין את אירוחם הנדיב יוצא הדופן של בני כפר ג'מאל את הפליטים היהודים,וכאשר אימו נפטרת במהלך השהות בכפר,הם מציעים לו לקבור אותה במבחר קבריהם (סיפור המזכיר לא מעט את ראשית פרשת חיי שרה מן המקרא, אלא שלא התרחש לפני אלפי שנים, אלא אך לפני כמאה שנה). שלוש גם מתאר את שחיתותו ועריצותו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובמיוחד ביפו,וכן את גלי הפרעות שנתחדשו ביהודים בשנים 1912, 1921, ו-1929. בין היתר,פרסם אז שלוש מאמר ביקורת נוקב בעיתון סורי רשמי, על האלימות הלאומנית הערבית, וקרא לערביי פלסטינה לקומם בצוותא את הארץ יחד עם יהודיה,ולחיות בצוותא יחד כבני ברית, בשלום.

   מדוע אין לומדים את סיפרו של שלוש במערכות החינוך במדינת ישראל? מדוע אין משתמשים בו כחלק מן השיח המקרב בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינים-ישראלים? מדוע בית שלוש או רחוב שלוש בנוה צדק הם מקומות ידועים לכל,וידוע חלקם בייסוד תל-אביב (יוסף אליהו שלוש היה רע קרוב של מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב; הם שיתפו פעולה בפעולות הצלה רבות),אבל אין יודעים כמעט דבר על הגותו המדינית של שלוש ועל קריאתו לחיים יהודים-ערביים משותפים, ולכינון חברה משותפת, שכלל אזרחיה בונים אותה, מבלי שהדברים יינגדו את חזונו הציוני? נהיר כי הביקורת הנוקבת שהשמיע שלוש באחרית סיפרו כנגד כזבהּ של התעמולה ההרצליאנית וממשיכיה שגרסו כי הארץ היתה ריקה ושוממת עד התחדשות העליות הציוניות אליה, ואשר גרמה לדידו לכך שהעולים החדשים כלל לא האירו את פניהם לתרבותם של בני הארץ הותיקים (ערבים ויהודים שחיו בצוותא דורות על גבי דורות) ובאו ארצה מתוך עמדה לפיה באו ליצור יש מאין,וכל היש שכבר עמד כאן היה בעיניהם כאין— לא עלתה בקנה אחד אף עם הציונות המדינית הבן-גוריונית,שעל פיה נוסדה לבסוף מדינת ישראל. יתירה מזאת, שלוש אף הזהיר בחריפות, במה שניכר כצוואתו הרוחנית, מפני "השנור"; לדידו, אין לקיים את בניין ארץ ישראל על תרומות וסיוע מן החוץ, משום שבסופו של דבר,'בעל המאה הוא בעל הדעה',והוא עלול להכתיב למנהיגי היישוב העברי מדיניות והוראות שונות, שלא יהיה בינם ובין רקמת החיים המיוחדת שנוצרה כאן (בין היהודים ובין עצמם, ובין יהודים וערבים) דבר וחצי דבר.

   דומה כי תפישותיו הפוליטיות המדיניות של שלוש נימחו מהרה ממפת הציונות (אף על פי שאין ספק שהיה מראשי תל אביב),וכמו אותן שכונות פועלים שלא תכננו בסלוניקי, או כמו אלמנשיה וכרם התימנים שנמחקו מאיוריו של נחום גוטמן, דומה כי גם שלוש הוגלה עם השכונות לצד השני של הדף. סיפרו של שלוש הוא מציאה גדולה עבורי. אני מצר על שהגעתי אליו רק כעת. זה היה צריך לקרות הרבה קודם. משום שאותן שכונות שאיש לא מתכנן; אותן שכונות—אשר תרבות הרוב עושה הכל כדי לשכוח, עשויות להחיל בדיוק את מה שנכון וצריך על מנת לכונן ריקמת חיים משותפת (מצולקת, אך משותפת). אין לי אלא להודות לאור אלכסנדרוביץ' ולהוצאת בבל על ההוצאה המחודשת של החיבור, ולקוות כי רשימה קטנה זו תביא אולי עוד כמה א/נשים לקרוא את סיפרו של שלוש, הן משום כוחו הספרותי,והן משום חכמת החיים האצורה בו, כמטמון נשכח, שהוסתר ונדחק לקרן זוית,על ידי מי שחשו כפי הנראה מאוימים נוכח מסריו הנוקבים– שלא ראו בתעודת המפעל הציוני את כיבושה הכוחני של הארץ,אלא אדרבה הקמת חברה יהודית-ערבית משותפת שתתבסס על יושרה, שלום, וצדק, ובמיוחד על חיים עצמאיים אמיצים משותפים,זה לצד זה,ציונים וערבים, יהודים,מוסלמים ונוצרים.

 *       

יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, 379 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Leonid Pasternak (1862-1945), Palestine, Rachel's Tomb, Oil on Canvas 1924

© 2013 שוֹעִי רז