*
אני חושב שהיה זה ספרו של מרק מאזוֹוֶר סלוניקי: עיר של רוחות (תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007)שבו קראתי פרגמנט מדיאלוג בין שני אנשים שהתגייסו לבנייתהּ המחודשת של סלוניקי אחר השריפה הגדולה בשנת 1917. אחד מהם, מנהל עבודה,השני פועל בניין, שניהם—בני מעמד הפועלים בעיר,קיבלו לידיהם את התכנית הארכיטקטונית של הההקמה מחדש שהחלה כצפוי דווקא משכונות היוקרה של נשואי הפנים.לשאלת מי שביקש לברר היכן בתכנית ההקמה-מחדש של העיר נמצאות השכונות החדשות המתוכננות לבני מעמד הפועלים, השיב הפועל התם (אולי הסולידרי מדיי לעירו ולאנשיה): הן ודאי תוכננו מן העבר השני של הדף.
בספר עיר לבנה, עיר שחורה (הוצאת בבל: תל אביב 2005), חיבור חשוב וקורא תיגר, הדן בהיסטוריה ובארכיטקטורה של תל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים,הראה המחבר, שרון רוטברד כיצד מחק נחום גוטמן באיורי תל-אביב שלו, משנות העשרים, כל זכר ורושם של שכונת אלמנשיה הערבית (האצ"ל החריב רק כעשרים שנים אחר-כך את מנשיה, כמעט כליל, בפקודת מנחם בגין, והמבנים היחידים שנותרו על תילם מן השכונה הזאת הוא מסגד חסן בק, ובית האצ"ל] ושל כרם התימנים, והקפיד להשאיר חלל ריק נרחב, בין אחוזת בית, לימים: תל אביב העברית, ובין יפו, הערבית-יהודית, אף על פי שהיה זה בימיו של גוטמן שטח עירוני מאוכלס למדיי. לנוכח דבריו של רוטברד, התהדהדתי את ציוריו-רישומיו של דוד הנדלר בשנות הארבעים, החמישים והשישים של המאה העשרים שתמיד התאפיינו בנהייה של היוצר אל נוף חצרותיה האחוריות של תל אביב; אל נוף השכונות הדרומיות דווקא,שרישומן נעדר,כמעט לחלוטין, מיצירתם של אלו שביקשו לצייר את תל אביב כחזית המפעל הציוני, כעיר אירופאית של שיגשוג וקידמה.
בשבוע שעבר קראתי לראשונה את ספרו של יוסף אליהו שלוש (1934-1870),פרשת חיי (הוצאת בבל: תל אביב 2005) ספר שראה אור לראשונה, בתל-אביב 1931; ונדפס מחדש בעריכת בן-נינו של שלוש,אור אלכסנדרוביץ'. זהו דוקומנט ספרותי-היסטורי חשוב מאוד לקריאה, לא מפני שהוא מסמך ציוני יוצא דופן,ולאו דווקא מפני שהמחבר שהיה בן הארץ דגל בדו קיום יהודי ערבי, בשלום בין האסלאם ובין היהדות,ובהפרחת אדמותיה של פלסטינה/ארץ ישראל במאמץ יהודי וערבי משותף, לטובתם של כל החיים והדרים בה. האוטוביוגרפיה של שלוש הנה לטעמי יצירה ספרותית רבת-רושם, שלפרקים, ברגעיה הטובים יותר,ראויה להימדד בשורה אחת עם יצירותיהם הטובות יותר של אורי ניסן גנסין וי"ח ברנר,כטקסט מופת, שאינו מוסר פרק בחיי הארץ הזאת בלבד,אלא מפליא בכוחו הסיפורי, בעושר העברית, ובחכמת המסירה. איני חושב כי חילו הספרותי של שלוש נופל מן השמות שהוזכרו בדבר או בחצי דבר. ובכל זאת, אולי משום שהיה בן הארץ ובן למשפחה עתירת ממון (סוחרי קרקעות), אם בכתיבת מאמרי עמדה עיתונאיים,ואם בפעילות ציבורית בועד הפועל של תל אביב— מעולם לא זכה להיקרא סופר, ואף הביע כמה פעמים בסיפרו הסתייגות מפורשת מכך.
שלוש, בין היתר מפליא לתעד, את יחסי הערבים והיהודים ביפו ובנוה צדק; את יחסיהם הטובים של ערביי הארץ עם בני הארץ היהודים מדורי-דורות,ואת הבהלה הנופלת עליהם לנוכח גלי העלייה המתדפקים על שערי הארץ ומשנים את ריקמת החיים הנוהגת. הוא מתאר פרשות של עזרה הדדית יהודית-ערבית. למשל,כמה פקידים ערבים המצטרפים לשלוש בנפש חפצה כדי להנפיק דרכונים עבור 27 עולים יהודים, שמפני היותם חסרי-נתינות,עמדו להיות מגויסים לצבא העות'מאני ולהישלח לחזית, וככל הנראה, להיפצע או להיהרג; שלוש בעזרת אותם פקידים מצליחים להנפיק להם ניירות מתאימים בזמן. למשל, בעת גירוש יהודי תל אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה,משולחת משפחת שלוש מיפו ומתל אביב (שד' רוטשילד) לפתח-תקווה, לקלקיליה, ואחר-כך לכפר ג'מאל. שלוש טורח לציין את אירוחם הנדיב יוצא הדופן של בני כפר ג'מאל את הפליטים היהודים,וכאשר אימו נפטרת במהלך השהות בכפר,הם מציעים לו לקבור אותה במבחר קבריהם (סיפור המזכיר לא מעט את ראשית פרשת חיי שרה מן המקרא, אלא שלא התרחש לפני אלפי שנים, אלא אך לפני כמאה שנה). שלוש גם מתאר את שחיתותו ועריצותו של השלטון העות'מאני בארץ ישראל, ובמיוחד ביפו,וכן את גלי הפרעות שנתחדשו ביהודים בשנים 1912, 1921, ו-1929. בין היתר,פרסם אז שלוש מאמר ביקורת נוקב בעיתון סורי רשמי, על האלימות הלאומנית הערבית, וקרא לערביי פלסטינה לקומם בצוותא את הארץ יחד עם יהודיה,ולחיות בצוותא יחד כבני ברית, בשלום.
מדוע אין לומדים את סיפרו של שלוש במערכות החינוך במדינת ישראל? מדוע אין משתמשים בו כחלק מן השיח המקרב בין יהודים-ישראלים ובין פלסטינים-ישראלים? מדוע בית שלוש או רחוב שלוש בנוה צדק הם מקומות ידועים לכל,וידוע חלקם בייסוד תל-אביב (יוסף אליהו שלוש היה רע קרוב של מאיר דיזינגוף, לימים ראש העיר הראשון של תל אביב; הם שיתפו פעולה בפעולות הצלה רבות),אבל אין יודעים כמעט דבר על הגותו המדינית של שלוש ועל קריאתו לחיים יהודים-ערביים משותפים, ולכינון חברה משותפת, שכלל אזרחיה בונים אותה, מבלי שהדברים יינגדו את חזונו הציוני? נהיר כי הביקורת הנוקבת שהשמיע שלוש באחרית סיפרו כנגד כזבהּ של התעמולה ההרצליאנית וממשיכיה שגרסו כי הארץ היתה ריקה ושוממת עד התחדשות העליות הציוניות אליה, ואשר גרמה לדידו לכך שהעולים החדשים כלל לא האירו את פניהם לתרבותם של בני הארץ הותיקים (ערבים ויהודים שחיו בצוותא דורות על גבי דורות) ובאו ארצה מתוך עמדה לפיה באו ליצור יש מאין,וכל היש שכבר עמד כאן היה בעיניהם כאין— לא עלתה בקנה אחד אף עם הציונות המדינית הבן-גוריונית,שעל פיה נוסדה לבסוף מדינת ישראל. יתירה מזאת, שלוש אף הזהיר בחריפות, במה שניכר כצוואתו הרוחנית, מפני "השנור"; לדידו, אין לקיים את בניין ארץ ישראל על תרומות וסיוע מן החוץ, משום שבסופו של דבר,'בעל המאה הוא בעל הדעה',והוא עלול להכתיב למנהיגי היישוב העברי מדיניות והוראות שונות, שלא יהיה בינם ובין רקמת החיים המיוחדת שנוצרה כאן (בין היהודים ובין עצמם, ובין יהודים וערבים) דבר וחצי דבר.
דומה כי תפישותיו הפוליטיות המדיניות של שלוש נימחו מהרה ממפת הציונות (אף על פי שאין ספק שהיה מראשי תל אביב),וכמו אותן שכונות פועלים שלא תכננו בסלוניקי, או כמו אלמנשיה וכרם התימנים שנמחקו מאיוריו של נחום גוטמן, דומה כי גם שלוש הוגלה עם השכונות לצד השני של הדף. סיפרו של שלוש הוא מציאה גדולה עבורי. אני מצר על שהגעתי אליו רק כעת. זה היה צריך לקרות הרבה קודם. משום שאותן שכונות שאיש לא מתכנן; אותן שכונות—אשר תרבות הרוב עושה הכל כדי לשכוח, עשויות להחיל בדיוק את מה שנכון וצריך על מנת לכונן ריקמת חיים משותפת (מצולקת, אך משותפת). אין לי אלא להודות לאור אלכסנדרוביץ' ולהוצאת בבל על ההוצאה המחודשת של החיבור, ולקוות כי רשימה קטנה זו תביא אולי עוד כמה א/נשים לקרוא את סיפרו של שלוש, הן משום כוחו הספרותי,והן משום חכמת החיים האצורה בו, כמטמון נשכח, שהוסתר ונדחק לקרן זוית,על ידי מי שחשו כפי הנראה מאוימים נוכח מסריו הנוקבים– שלא ראו בתעודת המפעל הציוני את כיבושה הכוחני של הארץ,אלא אדרבה הקמת חברה יהודית-ערבית משותפת שתתבסס על יושרה, שלום, וצדק, ובמיוחד על חיים עצמאיים אמיצים משותפים,זה לצד זה,ציונים וערבים, יהודים,מוסלמים ונוצרים.
*
יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005, 379 עמודים.
*
*
בתמונה למעלה: Leonid Pasternak (1862-1945), Palestine, Rachel's Tomb, Oil on Canvas 1924
© 2013 שוֹעִי רז
שועי יקר.
תודה על ההפנייה לספר. אחפש ואקרא אותו.
לגבי המושג החמקמק הזה שנקרא "דו-קיום" הוא חייב להתחיל בראש וראשונה מ- "גם וגם" (הכרה, כבוד, הסכמה, מקום וכו').
אבל ההיסטוריה של הארץ הזו רוייה בכל הרבה או-או, שהאופציה "גם וגם" נשמעת כמו אוטופיה בלתי מתקבלת על הדעת.
הבן הצעיר של שלוש התאהב בסבתא שלי (היפיפייה והנפלאה) והמשפחה דחתה אותה כי היתה אשכנזייה, יתומה וענייה…
נקודות העיוורון פשוט משתנות מאדם לאדם.
שועי כל הכבוד על הדברים שכתבת
על השכונות הנבנות בעברו האחר של הדף
לא קראתי את ספרו של שלוש
הוא היה מקורב לדודי משה אלקיים
האם הוא מזכיר את פועלה של משפחת אלקיים ביפו או בנווה צדק?
כל טוב
אבי
מאמר מעולה, הרהורים כאלו היו גם לי, כשנחשפתי לספרו של יוסף אליהו שלוש, ולסיפור האירוח בקלקיליה ובכפר ג'מאל, כאשר צאצאיו ביקשו ממני לעמד את ספר תולדות המשפחה לכבוד כינוס ותערוכה בבית שלוש. ועוד דבר ששמתי לב אליו- מונומנטים תרבותיים שהוקמו בידי יוצאי ארצות ערב ונחרבו מאוחר יותר – קולנוע מוגרבי, גמנסיה הרצליה. ומסקנה עגומה ממה שתיארת כאן וממה שקראתי במקומות אחרים- "תרומת" הציונות לאזור זה היתה בעיקר- סגירת הגבולות הפתוחים והתנועה החופשית שהיתה קודם לכן, והצבת מחיצות וחומות פיזיים ומנטליים בין תושבי הארץ, היהודים והערבים.
עוד זוית על החמצת הזדמנויות שכמוה מסתבר היו לא מעט.
נטלי יקרה, שלוש עצמו רואה ב"או-או" שהזכרת תולדה של אותה "ארץ ריקה ושוממת" שציירו לעצמם אנשי הקונגרסים הציוניים באירופה… סוג של Waste-Land k לא-מיושב. באותה קלות
יכולים היו מתיישבי המערב האמריקאי, להרוג, לדחוק ולכלוא בשמורות את האינדיאנים בארה"ב. התמונה שצייר שלוש מראה כי עולים ציונים מעטים בלבד, שהגיעו ארצה אחרי הכשרה אידיאולוגית ספרו את ילידי הארץ או ראו אותם בכלל. לצערי, זוהי המורשת שהותירו בדרך כלל גם לבניהם ולבני בניהם.
מרית יקרה, לדאבון לב, לכלל בני האדם ישנן נקודות-עיוורון לא מעטות… עוד יותר משפחות שהשאלות הראשונות שעולות בדעתן הן "הוא משלנו?" ולא על איזה בן אדם מדובר ומה מעלותיו הטרומיות. אני חייב לומר שהיה לי הרבה יותר קל לעשות כל מיני מהלכים בחיי דווקא משום שמעולם לא חשתי "משלנו" ולכן לכתחילה התפתח אצלי אנטגוניזם כלפי אנשים השופטים את זולתם על פי מוצאם, השכלתם, צבעם, מוצאם, מראם– והאם נתוניו מראים שביקר בכל המקומות הנכונים אם לאו. אגב, המציאות בה בני טובים נישאים אך ורק לבנות טובים ולהיפך, היא עדיין מציאות מצויה מאוד בעולם.
ורד יקרה, מה שמעניין בעניין כפר ג'מאל הוא שגם י"ח ברנר וגם שלוש מתארים את יחס אנשי המושבות לפליטי גירוש יפו ותל-אביב באופן שלא מותיר ספק בכך שרבים מאוד מאנשי המושבות לא חשבו במונחים של עזרה-הדדית וסולידריות עם המגורשים, אלא הרהרו כיצד אלו הגיעו כדי לפגום ברכושם ואולי גם לתפוס את מקומם (המפורסם בהם "המוצא"). ברנר מתאר בכמה מסיפוריו את המקומות האנושיים הנפסדים אליו הגיעו מי מהמגורשים ומי מאנשי המושבות בעקבות הגירוש. שלוש ניכר כשותף לעמדה זו. דווקא בכפר ג'מאל הוא מוצא את העזרה ההדדית ואת הסולידריות החברתית. גם את רצח ברנר בשטח הפרדסים שבין נוה צדק ויפו הוא מתאר כטרגדיה נוראה, ואת הלאומיות האלימה שהופגנה באותם מאורעות, כמצעד איוולת של הערבים ילידי הארץ.
עידו יקר, רוב-רובה של ההנהגה הציונית התעקשה שהיא עומדת לפני שער כדורגל ריק ובועטת שוב ושוב לרשת. וכל כיבוש לשער ריק נדמה היה כהישג גדול… וכל מחיקה של כפר או הפקעת אדמות, רגע של "הישגיות" מדהימה שלא היה כמוה בתולדות העמים. היו מעט מאוד נסיונות ציוניים לשחק ביחד או להבין לליבם של הפלסטינים ילידי הארץ ולנסות לשתפם בבניין החברה הישראלית (לא כפועלי בניין אלא כשותפים שווים).האם הגיוני יותר לטפח קואליציה אחר קואליציה את ההנהגה החרדית כבני-ברית? העובדה הפשוטה תעיד, כי אפילו מי ששולל את הברית בין הממשלות הציוניות ובין החרדים, לא-סופר לכתחילה את הערבים כבעלי-ברית (ומעדיף במוצהר את עמדת מפלגה החורטת על דגלה את המשך מפעל ההתנחלויות)… וראה דבריו של לפיד אשר להקמת הגוש החוסם כנגד ביבי לפני כחודש ימים.
אבי יקר, מקווה שיהיה לנו בקרוב איזה שיח על הספר הזה, יש לי הרבה מחשבות בעקבותיו, בחלקן לא יכולתי לשתף למעלה ברשימה, כי לא רציתי להאריך ולהכביד על הקוראים/ות.
עד כמה שאני זוכר אין בספרו של שלוש איזכור לפועלה של משפחת אלקיים (כאמור, ספרו של שלוש ראה אור בשנת 1931). עם זאת, שרון רוטברד מצטט כמה וכמה פעמים בסיפרו "עיר לבנה, עיר שחורה" מתוך ספר מאת מרדכי אלקיים, ומשום עיסוקו של זה בשכונות הדרומיות במרחב שבין תל אביב ויפו, חשתי לכך שיש איזה קשר משפחתי אפשרי על הפרק… (-:
מרית היקרה, הסיפור שלך נשמע, איך לומר בעדינות, לא קשור למשפחת שלוש, או לפחות לא לא לענף של יוסף אליהו שלוש. לשלוש ולאשתו פרחה לבית מויאל היו שישה בנים, כולם (חוץ מבן אחד שנותר רווק), התחתנו עם אשכנזיות טובות. הבת התחתנה עם יקה. אביו של יוסף אליהו, אהרן שלוש, היה ממקימי הוועד המאוחד של ספרדים ואשכנזים ביפו בסוף המאה ה-19 – יוזמה ראשונה וכנראה גם אחרונה להיפטר מהעדתיות הפנים-יהודית. בקיצור, גם אם "המשפחה" הטילה וטו על נישואין עם סבתך, זו לא היתה האשכנזיות שעמדה לה לרועץ.
הי אור, ברוך הבא, אני מותיר את הפולמוס ה"כמעט"-משפחתי לך ולמרית. הייתי מוסיף להבהרה כי בספר אמנם מופיע תצלום של שלוש עם בניו ובנותיו, כלותיהם וחתניהן בביתם בשד' רוטשילד 9, וניכר כי במשפחתו של יוסף אליהו שלוש לא התקיימה הדרה על בסיס מוצא אתני-גיאוגרפי (עם זאת, אפשר כי כמו במשפחות רבות מאוד באותן תקופות, נשקלו הקנדידטיות לנישואין על פי מעמד חברתי, והשתייכות למשפחת בני טובים, או למשפחה רבנית מדורי דורות).
אני רוצה לומר לך תודה מקרב לב (כבר כתבתי זאת גם למעלה) על ההדרתו המחודשת של "פרשת חיי". זהו ספר חשוב מאוד, ועוד יותר מאשר סיפורי ההצלה ודברי ההגות המדינית המשולבים בו, נהניתי ממנו, בראש ובראשונה, כטקסט ספרותי מחכים, ייחודי ומעולה.
תודה שועי.
אשמח לפרסם כאן את ה-וידאו ארט שיצרתי בשותפות עם איתי פינקלשטיין לזכר מורשתו של סבא רבא יוסף אליהו שלוש
הי יולי, זכרתי שאת צאצאית של משפחת שלוש מרשימותייך בעבר.
תודה רבה על הוידאו-ארט. אני כבר עובר לצפות בו.
תודה לך.
אור, ככה הסיפור סופר במשפחתינו, ואת סבתא שלי למרבה הצער אני כבר לא יכולה לשאול. יכול להיות שהיתומה והענייה (ממשפחה לא-מיוחסת כמו שציין שועי) שיחק תפקיד יותר חשוב…
מרית, אני מצרף פה לינק לשיר ותיק שלי, המביע את עמדתי בסוגיית בני טובים (שנתקלתי בה כמה פעמים בעבר): https://shoeyraz.wordpress.com/2011/01/06
כמובן אין ללמוד ממנו דבר על התנהלותו של יוסף אליהו שלוש, שכן הספר מלא בפעילויות הצלה ועזרה מצידו של שלוש גם לפלאחים ערבים (בני הכפרים) וגם לעולים יהודיים ללא התחשבות בארצות מוצאם (חשוב להגיד את זה) או במצבם הסוציו-אקונומי. ניכר מסיפרו כי האיש פעל רבות וטובות,ולא פעם העמיד את חייו בסכנה מוחשית, כאשר נדרש לטובת הישוב העברי בפני השלטונות העות'מאניים, או בעומדו מול פורעים ערביים, וניסה לדבר על ליבם לחדול מן האלימות.
מרתק, מעורר תחושת בושה, ועצב.
עוד ספר שכדאי לקרוא בהקשר הזה,
הוא 'דיוניסוס בסנטר', של תמר ברגר.
מיכל יקרה, אני חושב כי קשה לבנות לאומיות וזהות לאומית באופן שאינו מתנגד או שולל לאומים אחרים, מיעוטים או קבוצות אוכלוסיה, החיות בצוותא עם אותה קבוצה לאומית באותו המרחב. ראי את החמאס או התנועה האסלאמית, אפילו את הפת"ח– האם מזהים אצלם סובלנות כלשהי כלפי הנרטיב היהודי או הציוני, או הישראלי.
לפני כמה שנים שמעתי הרצאה יפה מפי הארכיאולוג יובל גדות, שנהג להעלות אחת בשנה לתל ארכיאולוגי קבוצות יהודים ופלסטיניים, וכל צד סיפר שם את הנראטיב שלו, מתוך תפישה לפיה
הנראטיבים יכולים להתקיים זה לצד זה גם בלי שהצדדים יעברו לנקוט בלשון השוללת את האחר או לאלימות.
צפיתי השבוע בסרט "חמש מצלמות שבורות" וקשה היה שלא להזדעזע ממראות של חיילים היורים במפגינים (פוצעים והורגים) או העוצרים בקומנדקרים ילדים פלסטינים כדי להבטיח שלמחרת היום הוריהם לא ייצאו להפגין. זהו כמובן סרט המשמיע רק נראטיב אחד והוא בודאי סובייקטיבי מאוד, ובכל זאת לנוכח המראות הקשים, קשה שלא לחוש הזדהות, כלפי האזרחים הפלסטינים שמדינת ישראל וצבאה מוחקים אט-אט את אדמתם ואת יישוביהם והופכים אותן לשיכונים חדשים לחרדים, ומצפה שתושבי הכפר בילעין יישבו בחיבוק ידיים ובשקט צייתני, כאילו הם אינם בני קיימא, אלא צללים עוברים.
שועי יקר,
החמצות נועדו כדי לבכות עליהן. השאלה היא האם בעתיד נוכל לברוא מחדש את אשר הוחמץ. זאת שאלה שחובת התשובה עליה מוטלת עלינו בכל כובד משקלה. ועד שניתן אותה את התשובה, אני רוצה להגיד שהציור של פסטרנק בפתיחה היכה אותי בסנוורים, והייתי צריך לכסות אותו כדי שאוכל להצליח להמשיך ולקרוא את הפוסט על שלוש.
דודו יקר, למרות ידיעת ההיסטוריה ועוולותיה, באדם ועוד יותר במדינות יש נטיה רצידיביסטית חזקה, פשעים כנגד קבוצות של בני אדם היא עניין יום יומי במין האנושי. אני ספקן בקשר לאפשרות ללמוד כקולקטיב את לקחי ההיסטוריה. אני מאמין כי כל אדם עשוי לבחור את דרכו ולהישיר את צעדיו בדרך בה הוא מהלך. אדם יכול לבחור האם הוא מעוניין לחולל עוול, הוא יכול לבחור האם לציית לפקודה, הוא יכול לבחור האם הוא מציית לחוק או לנומוס גם כאשר החוק או הנומוס הם עוול בהתגלמותו, אדם יכול גם לבחור במודע לסרב לשתף פעולה עם תופעות מחוללות עוול ככל שהדברים נוגעים לו (כלומר אדם שבוחר שלא לשלם מיסים כי הממשלה משתמשת בכסף כדי לבנות גדרות הפרדה צריך להיות מוכן לעמוד לדין כעבריין מיסים; אדם
שבוחר שלא לשלוח קורות חיים למוסדות בהם מלמדים את הנראטיב הציוני בלבד, או אדם שלא מוכן לכתוב להלל את מוסריותו של "עופרת יצוקה" ורואה בו עוול נורא– צריך להיות מוכן לשלם את המחיר התעסוקתי ואולי גם החברתי על עמדותיו הבלתי קונבנציונלית ועל כך שהוא בוחר להביע אותן), זה המקסימום האפשרי. אני בספק גדול האם תקום אי-פעם ממשלה ישראלית ציונית עם מפלגות ערביות כחלק מן הקואליציה. אני אפילו בספק מה האם הסכמים מדיניים יוצרים מציאות בת קיימא של שלום. שלום הוא עניין של בחירה של בני אדם יחידים. הבחירות היום יומיות שלנו מובילות אותנו לשלום ולאחווה או לריב וניכור.
ואל ליאוניד פסטרנק אני מקווה לשוב בפעם אחרת. הטשטוש המכוון ביצירותיו מעורר בי המוני מחשבות ורגשות, אבל הן עדיין לא לגמריי ממוקדות.
שועי, פוסט מעורר מחשבה(ושלא לומר את המילה הגסה-חשוב). הוא הזכיר לי איזה דוקו שכוח אל וצופה על יוסף נחמני, שבו נחמני, שהיה לו להט לא קטן לרכישת קרקעות מידי חקלאים ערבים, כותב ביומנו משהו בסגנון של "אני לא מסוגל לדמיין את החיים בפלשתינה ללא נוכחותם של ערבים לצדנו", והנה בימינו, אין לך משהו שקל יותר לישראלי הממוצע לדמיינו מאשר החיים בלעדי ערבי ישראל וערבי השטחים…נזכרתי בו, כי גם מנחמני קיבלת את ההרגשה שההיסטוריה של התקופה ההיא מאוד מורכבת, ולא בכדי-הרי באנושות מדובר, אבל איכשהו, אני מוצא שהאמירה הזו, "זה לא שחור ולבן, זה מאוד מורכב", הפכה להיות עוד ססמה הגנתית של "אל תשפטו אותנו, תנו למצב להתמשך כמו שהוא", וגם זה מאוד מעציב.
תמהּ יקר, תודה רבה, לא שמעתי על יוסף נחמני וגם לא על "דיוניסוס בסנטר" שהזכירה מיכל. אני יוצא מן הרשימה הזאת עם הרבה שיעורי בית (-: אני חייב להודות כי עם השנים הפכה עבורי הערבית לשפה שמשמחת, כלומר אני ער לרתיעה של הרבה מאוד ישראלים מן השפה הערבית,
ובכל זאת כל משפט בערבית, כל צורת אות ערבית בספר עברי, משמחות אותי מאוד, כאילו נמצאו לי שותפים נסתרים. אני חייב לומר שגם כאשר אני פותח מילון בערבית לחפש איזו מילה שאיני מכיר, איני חש כי זה עולה לי ביגע רב. ואשר ל"זה לא שחור ולבן, זה מאוד מורכב" האזן לטום ווייטס שצירפתי בתחתית הרשימה, אני חושב שהטקסט שלו מבהיר עד כמה המצב מורכב, ועד כמה הלאומנים היהודים אף הלאומנים הערבים מתנהלים מתוך סוג של קהות, שאינה מביאה בחשבון אחרון שום דבר.
שועי, חזרתי ועיינתי בפוסט, וצפה בי התמיהה על כך שדווקא הכוחות האלימים והקהים הם אלו ששגשגו בעוד שהקיום ההדדי ושותפות שווה-שלווה כמעט נעלמה כליל וקולה בטל בשישים רקטות ומחסומים, כמובן, על כך שהקיצוניים מגיעים לצערנו לקו הסיום אנו יודעים, אבל עדיין, הנס קוהן(וחנה ארדנט), כאילו צפו מראש שפלשתינה המנדטורית תדרדר למצבה כיום, ואני מהרהר באפשרות שהיו כאן כוחות שדה חזקים שהפרטים הפועלים למען דו-קיום לא יכלו להם, והם שהניסו את קוהן הלאה לארצות הברית.
תמהּ, בגזרת האינטלקטואלים יוצאי גרמניה היתה כמובן "ברית שלום" (עם מאגנס, שלום, ועקיבא ארנסט סימון) בשנות השלושים המוקדמות. עם זאת, יש להניח כי מפגשי החבורה הזאת עם ההנהגה הפוליטית הלאומית הערבית היו נדירים ביותר, אם בכלל, וכללה תפישה של
דו-קיום מן המרחק (חוג אידיאולוגי יותר מאשר אנשי מעשה הפועלים ללא ליאות לקידום השלום באופן מעשי). על כל פנים, אם אני זוכר נכון, הרצח של המזרחן לוי ביליג בזמן המרד הערבי, בעת ששהה בספריית האוניברסיטה העברית בידי סכינאי לאומני ערבי, קירר מאוד את פעילותה של החבורה.
למרבה הצער גם במקרה מאגנס, זוכרים היום את עובדת היותו נשיא האוניברסיטה העברית, ומכירים את הוצאת הספרים האוניברסיטאית הקרויה על שמו. הגותו המדינית נדחקה אף היא לקרן זוית, ומתי מעט עוסקים בה.
רוצה רק להעיד שכבן למגזר שנחשב ללבן ומתנשא וסנובי וציוני מהסוג הכחני והכובש,בקיצור קיבוצניק,היה לנו הסדר של חילופי תלמידים ואירוח הדדי עם כפרי הערבים והדרוזים שבסביבה הקרובה וגם הרחוקה כל שנה,חלק לא מבוטל בכלל מהאנשים שבאמת הקימו את המדינה הזאת,ניסו,ואף קיימו יחסי שכנות שיוויוניים וטובים עם כפרי הערבים שבסביבה,יש לי תמונות של אמי מכבסת בנחל ביחד עם הערביות מהכפר הסמוך ותמונות שלהם בשמחות הקיבוץ ולהפך,
נכון שההיסטוריה מלאה בעיקר בדם רע
השאלה אם הצדק מבקש מאתנו ומתבטא כנקמת דם או דווקא כסליחה ומחילה
בכל תנועה להסדר וישוב בעיות אפשר לזהות איך הכל שוב ושוב מתכווץ לקטנונית חשבונאית של מי אשם יותר ומי עשה למי מה וכמה
נראה שאת הפרדוקס הזה,שמאז ימי קדם משבש כל תנועה לקירבה ודוחס אותה ככל שהיא מתקרב להסדר, אף אחד עוד לא הצליח לפתור
וזה הכי מצער נורא כי השכונה הקרובה זה לא רק הערבי או הזר או השונה אלא זה גם תמיד אני ואתה ואת
מי שלא מסתדר עם הרחוק והזר והשונה והמוזר לעולם לא יסתדר עם הקרוב והמוכר והדומה
כי בכולנו יש גם את זה וגם את זה
וזה בדיוק מה שהכי יפה
ומה שהכי מכוער זה המידה הכמעט אבסולוטית שבה כולם מתעלמים מזה כל הזמן ובכל מקום
גם איינשטיין תמך בברית שלום והיו לו כמה דברים מעניינים להוסיף לעניין
לצערנו הוא דחה את ההצעה לשמש כנשיא מדינת הזוועה הזאת
טוב
כידוע הוא לא היה בדיוק מפגר
ארנסה, למרבה הצער ישראל הציונית הפכה לסוג של ספרטה.
היא חיה על החרב, ונותנת ללוחמים מעוטרים מן העבר לשבת בהרבה מאוד עמדות כוח ומובילה את כולנו מעמדת קרב לעמדת קרב. .
בספרטה גם היו משליכים את הילדים החריגים (פיסית או נפשית), כלומר את כל מי שלא התאימו לשורת הלוחמים, מראש צוק אל מותם. בישראל לא משליכים מצוק אבל ישנם לא מעט תהליכי הדרה. למשל באיזה ערב שמעתי בחדשות כי בישראל רק 5% מן החברות מעסיקות עובדים שהחוק מגדיר כ"בעלי צרכים מיוחדים" (אף על פי שישנו חוק שיויון הזדמנויות כזכור) אם זו אינה הדרה חברתית (מתוך תפישה הייררכית מעוותת) איני יודע מהי הדרה.
בספרטה כל נסיגה מאדמות שנכבשו, ודאי ויתור עליהם, נחשבה בגידה שדינה מוות, ולכן שררה התפישה כי צריך להילחם עד טיפת הדם האחרונה. בישראל, ראש הממשלה מדבר על שתי מדינות לשני עמים. ברם, די נוח לו שזה יישאר כמו שזה כעת מדינת ישראל ולצידה מדינת יהודה ושומרון, ועל אף דיבורים על ויתורים כואבים, לא מפסיקים להפקיע אדמות או להיכנס אליהן בכח.
בספרטה היתה מעט מאוד דיפלומטיה ותמיד העדיפו על פני שיחות שלום את שדה המערכה ואת המבצע הצבאי. דומני כי גם בספרטה היו נותנים לאיווט ליברמן להיות שר חוץ ולאהוד ברק את תיק הביטחון.
שועי, מזדהה עם כל מילה. וגם ביהדות יש ערים כאלו: סדום ועמורה.
אני חושב ששועי טועה לגמרי. אין סיכוי שהספרטנים ימנו מישהו כמו ליברמן להיות שר החוץ שלהם. הם לא עד כדי כך אידיוטים.
ורד, הצרה שלי, שעוד לא אפסו תקוותיי שהמדינה הנכה מאוד רגשית הזאת, המעבידה את טובי בנותיה ובניה (מורים, עובדי רווחה, קידום נוער, עובדות/ים סוציאליות, ריפוי בעיסוק, חינוך מיוחד) בשכר רעב ובתנאים מזעזעים (יש כיום עובדות רווחה האחראיות כל אחת על מאות ואלפי משפחות הנתונות במצוקה), עשויה להשתנות… וכאן אולי יש לי נקודת עיוורון גדולה מאוד, כי הציונות המדינית היתה לכתחילה נכה מאוד רגשית כלפי כל מי שנתפסו כ"לא משלנו" או כ"לא משרתים מספיק את מטרותיה של המדינה". התפיסה המאמינה כי משהו יישתנה היא מאוד תמימה מצידי ואיני יכול לומר שאין בה מן הכזב. אני לא בטוח שהחברה הישראלית היא סדומית, מה שבטוח הוא שהיא מאוד הייררכית ומליאת דעות קדומות. ובימינו, דומני, רק דיעות קדומות מפריחות כאן את השממה.
עידו, אתה צודק. עם זאת, לא הייתי מתנגד (אפילו תומך) שליברמן יהיה שר החוץ של ספרטה ונתניהו שר האוצר של איטליה (-:
לא נותר אלא להסכים שוב… יש לזכור שהציונות צמחה באירופה של תחילת המאה הקודמת, והוגיה הפנימו את העקרונות הספרטניים במקום בו הם חיו, והשליכו אותה על החברה החדשה שיצרו בארץ ישראל. הרי לא צריך ללכת רחוק עד ספרטה כשיש לך את האומה הגרמנית המתחדשת…
בדיוק קראתי קצת על מקס נורדאו שהיה סגנו של הרצל- הוגה דעות חשוב שהתנער מהיהדות ונשא אישה פרוטסטנטית, ויחד עם זאת היה לו חזון ל"יהודי החדש" שאינו חיוור וחלש כמו היהודים לומדי התורה אלא חסון ושרירי, יותר פיזי. התסביך הזה שהיה מנת חלקם של ניצולי האנטישמיות והשואה, והלכו איתו רחוק מדי בישראל כפי שאנחנו רואים, כנראה לא היה קיים אצל יהודי ארצות ערב. חבל שהתרבות הדומיננטית היתה ונשארה זו של האירופאים, תוך הדרת הרעיונות המזרחיים, וחוסר השתלבות מוחלט במרחב המזרח תיכוני.
ורד, לפני כמה שנים נכחתי בכנס בו יוחדה אחת ההרצאות לתעמולה ציונית בתנועות נוער בארץ ישראל ערב הקמת המדינה ואחרי הקמת המדינה. המרצה אסף וליקט כרזות על גבי כרזות של דימויי גוף שריריים, לוחמניים, וכיו"ב. כלומר, שום דבר אז לא כיוון במיוחד את הנוער
היהודי אל הסֶפר, אלא אל הספורט, השמירה, ההתיישבות והחרב. מכמה בני משפחה שעלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם השניה ושירתו בהגנה, בפלמ"ח ובפלי"ם, שמעתי על תופעה גדולה של נערים שבגילאי 16 קצה נפשם בבית הספר, והלכו להתאמן בנשק לקראת הכשרה לפעולות של הקמת משלטים ודומיהם. נוער הגבעות של שנות ה-40' (או למצער, סוג-של).
לאומיות היא דבר קצת מסוכן, היא הופכת ללאומניות-אלימה בשניוֹת. עוד לא נמצא ניסוי המעבדה שיצליח לשים את האצבע על הרף-העין שבו השינוי מתרחש.
בדיוק, במיוחד המשפט האחרון, הרף עין.
ורד, כמו שישועת ה' כהרף עין (אימרה שאנשים דתיים רבים מצטטים רבות)
כך גם לאומנות כהרף עין. לא תמיד מרגישים בזה. לעתים אחרי פיגועים, או ימי רקטות, אנשים מוציאים מפיהם דברים שבימים כתיקונם לא היו מעלים על סף דעתם.
שלוש הוא בהחלט מקרה נדיר של אדם שהצליח להיות לאומי וגם רב-לאומי בעת ובעונה אחת.
כאשר אנשים מוותרים על המימד הרב-לאומי בזהותם, או דוחקים אותו לשולי שוליהם, המרחק שלהם אל הלאומנות מתקצר, מאוד מתקצר.
זהות לאומית אמיתית וחיונית תמיד תהיה גם בו זמנית רב לאומית
תא שמאבד את הקשר עם התאים הסמוכים אליו הוא תא חולה
אפילו ממאיר
דווקא היהודים היו בין המובילים של הסנטימנט הרב לאומי
והעובדה שבישראל יש אנשים מכל העולם ומכל התרבויות במקום אחד קטן הייתה אמורה להפוך אותה למקום הכי סובלני ופתוח בעולם
איך קרה שתוך זמן כל כך קצר הפכנו לחושך לגויים זה נושא למחקר מאוד מעניין
אבל יש בסיס לאופטימיות בגלל שבסופו של דבר גם הזהות הלאומית תאבד את משקלה ותעבור מהעולם
הסכסוך בין היהודים והערבים אמנם לא יסתיים בפשרה
אבל הזהות היהודית והערבית יסתיימו
או יותר נכון יותמרו לזהות יותר עמוקה ומהותית מזו השבטית
ארנסה, אתה אופטימיסט כמו הסטואיקנים, שסברו כי לעתיד לבוא בכל האנושות יהיה רכיב
קוסמופוליטי רב, ואנשים יתעלו מעל למוסכמות של שבט, עם, לאום, מדינה. אני סקפטיקן (בנושאים כאלה)…
כבר כמה פעמים הזכרתי בתגובות שלי את סיפרו של הפילוסוף הפוליטי האמריקני מייקל וולצר
Thick and Thin המדבר על כך שאזרח העולם הדמוקרטי זקוק לכ- 75% רכיבי זהות פרטיקולריסטיים ורק כ-25% רכיבי זהות אוניברסליסטיים. כמובן זה ספר שאומץ בחום על ידי יהודי ארה"ב, במיוחד על ידי הרוב שם, התומך בישראל ובדרך הציונית. יש לי ביקורת ארוכה גם על התחשיב הכמותי הזה, וגם על המינונים בקוקטייל הזהות הזה.
אצלי, אני חושב, התהפכו המינונים (לעומת וולצר) אני ברובי אוניברסלי, וחש את עצמי כבעל חיים, בן למשפחת היונקים, וחבר במין האנושי, ורק במיעוטי הקטן: יהודי, ציוני, עברי.
לדעתי,אזרח העולם זקוק ל100% רכיבי זהות פרטיקולריסטיים ו 100% רכיבי זהות אוניברסליסטיים,בדיוק,לא פחות ולא יותר,כי אין דבר יותר אובייקטיבי מהסובייקטיבי,והדברים הרי תמיד מתקיימים במקביל ומזינים אחד את השני הדדית,ולא צריך להיות אופטימיסט בשביל לזהות שהעולם והחברה מתפתחת כל הזמן ואפילו מאיצה לקראת התעוררות מהפסוודו כמותיות שעדיין מזינה תפישות מכניסטיות ארכאיות על פני תמונת עולם וזהות מציאותית יותר,רק במח הפשיסטי,הטרוטוריאלי,הבעלתני והאלים הדברים תמיד באים בהכרח אחד על חשבון השני,זהות מפותחת ופתוחה יותר יודעת להבחין בהתפתחות אמיתית,זו ששואפת לקבוע האמיתי,,ההדדי,שבזרע קיומנו.
אם תבדוק את הנעשה בכל התחומים,מהחינוך והרפואה דרך המסחר והתעשיה והמדיניות הציבורית תגלה שבשקט וכמעט בהחבא,מתחת לכל הפוזות,מתקיים לו מהלך דו כיווני שבו האוניברסלי מזין את הפרטיקולרי ולהפך,הדדית,זהו מהלך שלא התחיל היום ולא יגמר מחר,אלא נמשך וימשך לנצח,יהיה זה אשר יהיה
וזה כל הקטע שזה באמת לא עניין של מיעוט או רוב,של גדול או קטן,כי המטמורפוזה ההיסטורית,ההיסטוריה של התפישות,וישומיהם הטכנולוגים מצביעים מאז ומתמיד רק לכיוון הזה ולא לאחר,ולא בכדי
אני לא אופטימיסט בכלל
למעשה כאדם פרטי אני נוטה לפסימיזם טוטאלי ולמינטרופיות היסטרית למדי
אני פשוט ריאלי
וחושב ומרגיש ואוהב את הדרך שבה גישות לא כמותיות לכאורה משלבות את הזהויות השונות שקיימות ומקיימות כל דבר כולל אותנו לאיזה תחושה שאיכשהו בוקעת אופילו ודווקא מהחשכה הכי דחוסה
אבל למדתי לדעת שנסיוני מבוסס במידה רבה על פריביליגיה השמורה לחולי הנפש ולכן איני מטיף או מתווכח אלא רק מדווח את שרואות עיני
ארנסה, יש לך פוטנציאל נאה להפוך להוגה רדיקלי (מסוג אנטונן ארטו או ז'ורז' בטאי). אין בזה פרנסה, אולם זה דבר שאין בעברית. זה יכול להיות מעניין מאוד אם תחליט לפתוח חלון לעולמך. אני
יודע שזה לא קל, ושאתה תצטרך לקבוע לעצמך את מינוני החשיפה. ולגבי השאלה מי ייקרא את זה. אני יכול להשיב כי כשהתחלתי לכתוב באינטרנט שאלתי את עצמי בדיוק את אותה השאלה והיא התבהרה אט-אט, וגיליתי כמה דברים חדשים על הכתיבה שלי והיצירה שלי, שלא שיערתי עד אז.
כן ? זה אולי יכול להיות מעניין,מה זה בכלל רדיקלי,הרי גם זה משתנה,הקיצוני והשולי של אתמול זה האמצע של מחר,יתכן שגם השאלה של פרנסה,מה נחשב ככישורים הראויים לתגמול,מה נחשב לנתינה,זה משהו שמאוד מושפע ממבנה השליטה בחברה ומאיכות האינטרסים והמניעים שמקדמים אנשים כאלה על פני אחרים,וגם בנקודה זאת יש מקום לאופטימיות,למשל סביב הנקודה של ריבוי ערוצים שעומד ביחס הפוך והופך למשקלם של העריצים,וכנראה שגם זה אולי נוגע במידה נוגעת ללב למהותה של החשיפה עצמה,למיקומו של החלון,של המסך,בחברה כביטוי לתנועה שמשחררת יותר ויותר ערוצי ביטוי מנחת זרועם של אלה שמתקיימים רק בזכות ההשתקה,אלא שמנסים לעצב את גרונם של אחרים כך שיפיק רק את הצלילים שירוממו אותם למעלה שתאפשר להם לרמוס יותר ויותר צווארים,אני אופטימי כי אני משוכנע שהזמן לא עובד לטובתם,אבל בדיוק בגלל זה איני מתיימר ואיני מנסה ואיני רוצה לקבוע את קצב ומינון ורוחב החשיפה,כל מה שאני צריך זה את החופש לחפש את הקצב שבו החלון מתרחב,ולא דווקא שלי,אלא איך ההתרחבות הזאת נוגעת ומושפעת ומשפיעה על קצבם של חלונות אחרים,יותר משאני מעוניין לחבר אני רוצה לדעת איך דברים מתחברים,ומתחסרים,הדדית,כמוך אני בעיקר רוצה לגלות דברים על כתיבה ויצירה,שלי ושל אחרים ובעיקר זו של אף אחד ושל כולם כאחד(זה המקום שממנו אני עוקב באהבה אחרי דעיכת המשקל של זכויות היוצרים למשל)
היום בבוקר למשל קראתי איך אתה מציג את עצמך והתחבר לי משהו על הקשר בין נקודה וקוו לקצב שאותו אני מרגיש כנפח,לרגע הרגשתי נפלא לנצח
מבחינתי יכול להיות שזה מה שנוצר כאן ,קווים שעוברים דרך קווים אחרים ומתפתחים לנקודות שלא מנפחות את תיאור הדברים מעבר ליחס הנכון למהותם,לפחות כשאיפה,כחשיפה שאינה חשיפה ולכן גם לא מלווה בתנועת הנגד של הסתרה אלא מאפשרת סיכוי לזהות קוהרנטית יותר,כזאת שלכן שמאפשרת מעט יותר סיכוי למעט יותר משקל לתנועה למגע מעט אמיתי יותר
ביוגרפית אני מפגר,לצערי גם לא משכיל ומצוי כמוך,בת זוגי,אם ביתי,היא דוקטור לפילוסופיה או משהו כזה וככה בין הצעצועים יצא לי גם לראות מעט לבטאי,אהוב נפשה,מה שאתה כותב כאן מעלה בי את ההרהור שאולי היא אוהבת אותי כי אולי גם היא טועה לראות בי כמוך משהו שמזכיר אותו(אולי גם בגלל שכמוהו גם אני גם די סוטה מין כזה,אם כי הסטייה שלי היא הדוחה והמגעילה והאסורה והמושמצת מכולם,מונוגמיות מהסוג שרק גמגמנים מעיזים לחלום עליה לפעמים בסתר ליבם)
גם השאלה מי יקרא ומה יקרא ומה יקרה נחשפת לאיטה בצורה מרתקת מאוד לטעמי
אני מאוד מקווה שאיכשהו זה זורם לכיוון שבו הרב ערוציות שם בחוץ תאפשר גם לאנשים עם נטייה נורא פוליפונית,רבת מיקודים ומרכזים,להגיע גם לאיזה שהוא דיאלוג פנימי סביר בין אין סוף קוויהם האין סופיים
ועדיין, ארנסה, רדיקל נגזר מן המלה הלטינית Radix שפירושה: לחשוב מחדש מההתחלה. וכאני נזכר בכלל תגובותיך עד כה, זוהי המגמה הפורצת ועולה מתוכם, ובכל פעם שמשיבים לך
באילו הנחות מוקדמות, אתה נאבק להשתחרר מהם, ולדרוש את העצמאות לצייר נקודות וקוים, נפחים וקצבים כפי רוחך.
אגב, לבטאיי יש גם כתבים אחרים זולת "סיפור העין" שהוא קיצוני מאוד. למשל, בסיפרו שראה אור בעברית "החוויה הפנימית" תמצא בטאיי כמעט שונה לחלוטין, ובכל זאת אדם שמתעקש לטלטל את המוסכמות ואז לקרוא אותן מחדש.
תודה,אני אחפש
שועי, הדמיון בינינו לבין ספרטה אינו מן הקטנים: בכול שנה כאשר נכנסו חמשת האפורים(חמשת הפקידים הבכירים של הפוליס הספרטנית) לתפקידם הם היו מכריזים מלחמה על ההילוטים הכבושים, וזה קצת מזכיר את העובדה שבכול שנה ושנה הכנסת מאשרת מחדש את היותנו מצויים במצב חירום, מבלי שאיש ואישה מאזרחי ישראל יצייצו(אינני זוכר ולו הפגנה אחת נגד הנוהג המאוד בעייתי הזה, כמה תלונות בבלוגים שאין להם די הדהוד לצערי). הכיבוש של ההילוטים בידי ההומויאוי("השווים")-הספרטנים עיצב בסופו של דבר את כול צורתה של החברה הספרטנית בכלל ואת תהליך החינוך שם בפרט. אמנם אצלנו המצב אינו רדיקלי וקיצוני עד כדי כך, אבל העובדה היא שבטקסי סוף התיכון תתקשה למצוא מנהל\ת שמספרים להורים עד כמה הם מחכים לראות את בוגרי התיכון הטריים הולכים ומצליחים באומנויות, בהוראה ובמדע, או הופכים לפעילים פוליטית למען ישראל שיווניות ואזרחית יותר, מה לנו ולtelosים הללו? מה שכן תשמע הוא "אני כבר מצפה בקוצר רוח לראות את כול הבוגרים שלנו במדים, משרתים ותורמים לחברה הישראלית".
תמהּ: ציונות, שמירת הצביון היהודי והרוב היהודי, בגרות,צבא, הצבעה בבחירות, עבודה, נישואין, הורות, משכנתא,מילואים,מיסים,,פנסיה… אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה תעשה (אם תרצה או לא תרצה) בשביל ממסדי המדינה. גם הספרטנים האמינו בספרטניות, ובמצב החירום הספרטני כדי לשמור על הצביון הספרטני של הפוליס הספרטנית, ואני מניח שבספרטה כל מי שהיה מעז לבקר את הרוח הספרטנית היה נחשב כמי שתוקע סכין בגבם של הספרטנים, ויכול להיות שאפילו אחד העיתונים החזקה בספרטה מומן על ידי מיליארדר ספרטני (סוחר עבדים) שחי בחו"ל, וקרא לעיתון שלו "ספרטה היום", היה זה עיתון מאוזן, שבו הספרטנים תמיד היו צודקים כי הצדק תמיד עם הספרטנים.
יש אומרים גם כי הצבא הכי מוסרי בעולם עד הקמת צה"ל היה הצבא הספרטני…