*
*
בשנת 1405 ראה אור בכתב יד ספר החיזיון לאינטלקטואלית והמיסטיקונית הצרפתיה (ממוצא איטלקי), כריסטין דה-פיזן. קרוב לפתיחת החיבור מפעם את רוחה של המחברת חיזיון, בו הטבע כולו, לובש צורת גבר שעל מצחו חקוקות חמש אותיות:
עברתי כבר את מחצית דרך עלייתי לרגל כשיום אחד, לעת ערב, מצאתי עצמי עייפה מהדרך הארוכה ומשתוקקת למחסה. כשהגעתי, מבקשת מנוחה, לקחתי וקיבלתי את הארוחה הנחוצה לחיי אנוש, בירכתי על המזון, הפקדתי את עצמי ביד יוצר הכל ועליתי יגעה על יצועי. זמן קצר לאחר מכן, בעוד חושי אסורים בכובד השינה, הופיע לעיני חיזיון מופלא בסימן נבואה מוזרה. אף על-פי, שאיני נבוכדנצר, סקיפיו או יוסף, נדמה שסודות היושב במרומים אינם נשללים מהפשוטים באמת.
נדמה היה לי שרוחי עזבה את גופי וכפי שהדבר לעתים קרובות בחלום, שגופי מרחף באוויר. לאחר מכן, נדמה היה לי שרוחי הועברה על ידי משב רוחות שונות לארץ חשיכה עד שהגיעה לעמק שבו צפה על פני מיים רבים. שם הופיעה בפני דמוּת של גבר נאה, אך עצום בגדלו, שכן ראשו התרומם מעל לעננים, רגליו צעדו על פני התהומות ובטנו הקיפה את הארץ כולה. פניו היו מבהיקים ואדמוניים, ואת שערות ראשו פיארו אין סוף כוכבים. יפי עיניו הפיק אור אשר כזה הכל הואר, והאור אף השתקף בקרביים שבגופו. נשימת פיו הענקי הכניסה כה הרבה אוויר ורוח שהכל התמלא ברעננות נעימה. שני צינורות עיקריים היו לדמות.האחד היה פתח ללועהּ ודרכו קיבלה את מזונהּ והשני היה למטה ועל ידיו טוהרהּ והתרוקנה.אולם השניים נשתנו בטבעם.זאת יען כי על כל מה שנכנס בפתח העליון שעל ידיו ניזונה להיות חומרי ומתכלה. ואילו דרך הצינור השני לא נכנס דבר חומרי או מתכלה. לבושו של היצור היה גלימה מצבעים שונים. מעובדת בכישרון, יפה, עשירה ובת-קיימא. על מצחו נחקקו בבירור חמש אותיות: C.H.A.O.Z (=כאוס) שציינו את שמו. לא היה כל דבר מכוער בדמוּת. אולם מדי פעם היתה הבעת פניה הופכת עצובה, מיוסרת ומעוררת רחמים, כשל אדם החש כאב וייסורים בחלקי גופו השונים ובשלם משמיע גניחות וקריאות קינה שונות בפני אלהים.
(כריסטין די-פיזן, ספר החיזיון, תרגמה מצרפתית, הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר: שולמית שחר, הוצאת כרמל: ירושלים 2008, ספר ראשון, עמודים 36-35).
*
קשה שלא לחוש ברוח המרי של דה פיזן, אף על פי שהיא כבושה קימעא; בכל זאת, היתה זו מאה שבא האינקוויזיציה הקפידה לבער, לבל ייראה ולבל יימצא, מי שלכאורה כפר בדוגמה הכנסייתית. גם בשיח הפילוסופי המדעי הסכולסטי שהעסיק את אנשי המדע של תקופתהּ אומצה לחלוטין התפיסה האריסטוטלית, אליבא דסיפרו פיסיקה (ספר שני), לפיה האשה היא משל לחומר והגבר הוא משל לצורה, המעניקה לחומר את מהותו וגדריו. ולא זאת אלא שאליבא דאריסטו שם, לעולם משתוקק החומר לצורה, וכך כל דבר פיסי תלוי בגורם רוחני ומופשט הימנו, המניע אותו וקובע את מסלולו ואת השכלתו. דה פיזן כאן קורעת בריש גלי את התפישה הזאת המניחה כי הממשלה בטבע, המחשבה והתנועה הם יסוד גברי במובהק, שעה שהנשים כביכול הינן רגשיות וסבילות. היא חוזה בעיניי רוחה סדר אלטרנטיבי. היא כאישה חוזה בטבע כגבר, ועל אף כל הדרו, זהו גבר מיוסר ולעתים מעורר רחמים, ושמו מעיד עליו עד כמה רחוק הוא מתקנה או משלימוּת,עתים מלא הוד הוא עתים נפסד לגמריי. הטבע ומכלול פרטיו לובשים דמות גבר בחזיונה של דה פיזן. היא אוחזת בדימוי, מוליכה אותו, מגדירה את מהותו וגדריו, כבובנאית המרקידה בובת תיאטרון שעל מצחה חרוטות אותן חמש אותיות, ומשמיעה את אנחותיה, וקולות ייסוריה; זהו גבר גופני, ידוע מכאוב, כמעט בשר ודם בפגימותיו, חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר, כפי שביקשו לאפיינו הגברים. דה פיזן מקיימת את הגבר הזה בחזונהּ, ומבלעדיה אין לו קיום של ממש.
מבחינת מה דומני כי דה פיזן ממשיכה כאן במודע את פילוסופיית האהבה של דיוטימה, מורתו של סוקרטס, כפי שהובאה בדיאלוג המשתה. מן היופי וההוד הפיסיים המציינים את הגבר שבחזיונה, היא מפשיטה את הדמות ורואה בשערותיו פתע את הרקיע זרוע הכוכבים, ואת הקוסמוס הפיסיקלי כולו כדמות אדם, שמערכות גופו מתפקדות באופן מכניסטי, מזרימות חמצן לכל הגוף, ומשליכות ממנו והלאה את הפסולת. אבל אדם זה מיוסר במהותו בעצב וחולי כמו כל בני האדם (זהו הקוסמוס)— על כן על אף שיעור קומתו נזקק אף הוא בעיניה לחסד האלוהים ולאהבתו; האמן הישראלי משה גרשוני בשיחה עם שרה בריטברג-סמל אמר, כי "אנחנו יצורים פגומים של אלוהים פגום, שצריך אותנו כדי שנאמר הללו־יה לפגימות שלו"; אם נשאיל את דבריו ונשימם בפרפרזה בפיה של דה פיזן, הרי שלדידה: אנו יצורים כאוטיים של טבע כאוטי, שצריך אותנו כדי שנחזה בטבעו הכאוטי (ונייחל לחסדו המיטיב של האל).
בנוסף, דומה כי דה פיזן נוטלת כאן את דמותו של רואה החזיונות ההלניסטי בדיאלוג פוימנדרס הפותח את הקורפוס ההרמטי (ע"ש הרמס טריסמגיסטוס; הרמס בעל שלוש ההתגלמויות/ההופעות). גם שם ראשית ההתוודעות לסודות הקוסמוס ראשיתה בכך שהחוזה מביט בדמות גבר-ענק המגלם את הקוסמוס הפיסיקלי בכללותו ואת סודותיו. כריסטין כאן מחליפה את הפילוסוף-השלם בעיניי עצמה. היא נוטלת את מקומו של הגבר ויוצאת לדרך הגותית-חזיונית משלה
ואולי דה פיזן היא בת דמותה של השולמית של שיר השירים המתארת את דודהּ באופן המהדהד את אותה דמות קוסמית העולה בחזיונהּ:
*
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם
[שיר השירים, פרק ה', 16-10]
*
אולם,בניגוד לשיר השירים שבו הדוֹד החמקן מוצג ככליל השלימות והסדר,כריסטין דה-פיזן אינה חוששת מן הכאוטי ומן הנכאב;לא השכל ולא הסדרים הפוליטיים שתיקנו גברים הם שצליחו למוטט את אושיות הכאוס והפגימה השוררים בעולם. רק האהבה וחסד האלוה לדידה, שום דבר ארצי, יכולים להקל במקצת על המכאוב שתמיד אצור בהווייתם של כל היישים הכלולים בטבע (בכך היא מזכירה את משנתה התיאולוגית-פילוסופית של סימון וייל,1943-1909. אולם וייל מבטלת-מתעבת את הטבע הקוסמי, היא כמו מדלגת מעל כבידתו של עולם אל החסד האלוהי המצוי אולי מעבר לעולם, ואסור לבקש אחריו; פיזן אוהבת את הטבע על אף פגימותיו). אולי היא אף רומזת לכך, ובצדק רב אם כן, שבכל אהבה כנה חייב להתרוצץ איזה רכיב כאוטי, שלא ניתן להגדירו, להבינו, ולדובבו; אנרגיה משולחת לכל הרוחות, כפריחה משתוללת, חסרת מובן, של פרחים ועשבים בחוצות, בראשית האביב.
לעולם לא אבין אותה, את הפריחה הזאת.
לקריאה נוספת: מרית בן ישראל// עיר הגבירות- קומיקס מימי הביניים וכריסטין דה פיזן
הערה: הציטוט משיחתם של שרה בריטברג-סמל ומשה גרשוני נדפס בתוך: שרה בריטברג סמל, גרשוני, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 2010, עמ' 273-272.
*
*
כמה הודעות/המלצות על אירועי תרבות בשבוע הקרוב:
מזמור, ערב דואטים— שלשה דואטים בהשתתפות תמר בורר, רות דולורס וייס, זמיר חבקין ויהוא ירון; ביניהם מופע בכורה המשלב בין פרפורמנס ושירה (טקסט מאת רות דולורס וייס). ימי שלישי ורביעי, 19-20.3.2013, 20:30, בית עמותת הכוריאוגרפים, מחסן 2, נמל יפו; לפרטים נוספים, כאן.
במרחק הליכה משם, בדרך היורדת אל מחסן 2: היכלות נטושים—תערוכת צילומים של האמן המתעד שרון רז ובמוקדהּ בתי קולנוע נטושים בעזובתם,רגע לפני ההריסה.שרון בעיניי אוחז יכולת נדירה להתבונן במקומות נטושים, בהרס, בעזובה בעין אמן רגישה. הגלרייה בבית האדריכל, רח' המגדלור 15, יפו. לפרטים נוספים, כאן.
Seam: דיסק הבכורה של הקומפוזיטורית, המייצגנית, אמנית הקול והנבל, עדיה גודלבסקי. הזדמנות לגלות את אחת המוסיקאיות המיוחדות והמקוריות הפועלות בארץ (אני עדיין מחכה שהיא תאסוף את כל שירי המשוררים שהלחינה לאלבום). לפרטים נוספים, כאן.
בתמונה למעלה: אביבה אורי, נוף, עיפרון על נייר 1961.
© 2013 שועי רז
יפהפה 🙂
בבניה החופשית, דרך עולם האלכימיה (שבעצמו הושפע מההרמטיציזם ומן התקופה והסביבה שבה הפילוסופיה הזו התפתחה), להרמס טריסמגיסטוס יש מקום של כבוד. אני דווקא מעדיף את תיאורו כ"הגדול בשלוש", ולמה גדול, ולמה שילוש ? כפי שנאמר ב"לוח האזמרגד":
"על-כן קרוי אנוכי הרמס הגדול-בשילוש, שכן בידי מצויים שלושת חלקי הפילוסופיה של העולם כולו." ושלושת החלקים הם אלכימיה, אסטרונומיה ותיאורגיה.
תודה רבה שועי היקר…
שרון
א' יקר, תודה רבה. בספרות ההרמטית הערבית העשירה מאוד של ימי הביניים כלל נקוט. להרמס היו שלש התגלויות. הרמס הראשון מזוהה עם חנוך בן ירד של ספר בראשית (זה שהתהלך עם אלהים ואיננו כי לקחו האלהים); הרמס השני חי לדידם מעט אחר המבול והוא היה הראשון להורות לאדם את המדעים הפילוסופיים; הרמס השלישי, בן התקופה ההלניסטית, הוא שמסר את כלל ספרי ההתגלות של הקורפוס ההרמטי (הרמטיקה).
אגב, "לוח האזמרגד" נזכר אחרת בספרות ההרמטית הערבית. שם זהו א(ל)לוח אלמחפוט' (=הלוח השמור) שצבעו מתואר כירקרק, וכל ידע שהוא הקשור בהתנהלות הקוסמוס בכלל גורלו של כל אדם רשומים עליו.
שרון יקר, כאמור אני חובב גדול של עבודותיך, כך שדווקא אני חב לך תודה גדולה (-:
ןאולי
ה"חסר מאוד את מדרגת השכל, הנפרד מחומר" נתפש ככאוטי מהפרסקטיבה הקלאסית אבל תפישת הידע כבשר,ומכאן גם ההוד של הגבר המיוסר,מבטאת דווקא סדר שאין מופלא ממנו,שהיבטיו הולכים ונחשפים עם הזמן,למשל כגנטיקה שהיא בעצם סוג של בלשנות ולא מעט תפישות אחרות שמחברות את המוחשי עם המופשט כנגיעה ספונטנית ומיידית בין תחומים מרוחקים להפליא שמעוותת את הקוויות הקלאסית,זה קורה כל הזמן מסביבנו,יותר ויותר,ומעצם תאוצת המגע כבר נחשף צורת הסדר המופלא שאליו הוא חותר
אנחנו לא פגומים ואלוהים לא פגום
מכיוון איסור המגע,למשל בין האקטיבי לפסיבי,הגבר באשה,השמיים באדמה…
אנחנו מלוכלכים
מכיוון השלמות שאינה מבוססת על משילות היחס בין החומר לצורה מתבסס על דיאלוג שמתקיים על הדדיות הסיבה והתוצאה ולכן שאלת ההתנייה כמה קדם למה מתמירה את תקפה לסדר שאין לו עדיין דקדוק בשפה אבל הוא שלם להפליא
מוזרה לי המילה "מרי" בסמיכות לכריסטין דה פיזן. גם כשהיא מוחה באופן ישיר ומלא כאב, תמיד נותר בה משהו מאוזן ובסדרי. אין לה מזג של מורדת אלא של מלומד. זה משהו מולד שטופח מן הסתם על ידי אבא תומך ובעל אוהב ונטרל את ההתנגדות הצפויה לדעותיה הרדיקליות. (אלאס, אני חוששת שמאוחר מדי בשבילי ללמוד ממנה).
ותיכף דודו יבוא ויגיד כמה הרישום של אביבה אורי נהדר. גם אני חושבת.
איזה אישה אמיצה.
נודדת ככה לבדה ועומדת ככה לבדה
מול חזיון הכאוס המגולם בגבר,
זה מקסים.
והאביב הזה, אוי.
אתה יודע שעץ הדר אחד מבשם כאן רחוב שלם?
וששחרור אחד שר מתחת לחלון שלי ושירתו צורי לנשמה?
ובלב, כאוס 🙂
ארנסה, אני שמח בתגובותיך, כי הן כמו רוח פרצים, כלומר זורקות אותי לכל מיני כיוונים שלא שיערתי– אני חושב שמה שתופס אותי בחיזיון של דה פיזן הוא תיאורו של היקום כמיוסר וכאוטי, לא משנה לי גבר או אישה דווקא. ועוד יותר בני האדם המשתקפים בו והיקום המשתקף בהם, על אף כל הפגימות .
אני יכול לומר שאני רחוק מחיפוש אחר אושר או שלימות. הרבה מאוד יצירות שאני מוקיר מאוד ומעריך הן דווקא דיסהרמוניות, א-טונליות, מערערות. תמיד התפישה הפילוסופית החל בתיאוטטוס לאפלטון, ועד דקרט ולייבניץ של "היש המושלם" או "הטוב המוחלט" היתה רחוקה ממני. עם זאת, אני נהנה בכל זאת ממערכות של חשיבה הרמונית ולוגית, דווקא בגלל הסדר והניקיון והקווים הישרים או העגולים שבהן. יש בזה משהו שמרגיע את הרעש הפנימי (כמו יוגה או טאי צ'י).
שולח לך שיר של טום ווייטס (אני שומע את ווייטס מאז הייתי בן 14) הנגאטיב של התפישה שבמוקדה תפיסה של יופי, שלימות, הרמוניה לא-פגומה, אושר ושלווה:
מרית קרובתי, זה נכון לדה פיזן של רוב ימי השבוע, כאן ישנה שעת כאוס/חסד מיוחדת. לי היא מזכירה כאן מקובלים בני זמנה שהעזו לטעון כי העולם נברא על מקום האשפה, או שיש בעולם
פגם מהותי, שבר מטפיסי, שלא ידוע אם יש לו תקנה. הזכרת לי את פירוש של ר' אברהם אבן סבע (סוף המאה החמש עשרה) לפיו רצח הבל יצר שבר בלתי ניתן לאיחוי בהוויה, וכל רוצח אינו קוטע חיי אדם בלבד, אלא מעמיק את השבר או הסדק שהולך ונפער בהווייה.
מיכל יקרה, אהבתי את הדיאלוג עם רחל (ובלב- אושר שלו)… צחקתי עד דמעות, לא מצד הצחוק, יותר מצד הדמעות.(-:
כן,זה לא משנה גבר או אשה,הרי האשה בראה בחזיונה את הגבר הזה,וגם עובדה זו משקפת את סוג המגע הנחשף,הנכסף,שבו אין פער בין הראייה לבריאה,מה שניסיתי להגיד זה שגם כאוס זה דבר יחסי,יחסיות זאת אינה ממעיטה את אמת היופי שבהתנסות אלא דווקא מעצימה אותה בבגלל שהיא קושרת אותה הקיומי לא דרך שלילת מה שאינה אלא דרך הבנתו כמקורה,הדיסהרמוני כביכול יושב על המצע או הרקע ההרמוני,הסינטזה הפוסט מודרנית נבעה מהתפישה הקלאסית וכוללות אותה בתוכה,התנועה היא מטמורפית ולכן מבטאת חיוב מוחלט של הכל,היא רדיקלית כי היא אוהבת ומבינה ומקבלת ללא סייג גם את מקומו ותפקידו של המסורתי המנוגד לה כביכול,הרי זו גם הסיבה לבשר המעוות ביסוריו,שמרוב אהבה הוא מפנים גם מבטים ההופכיים לו כביכול ואפילו למעשה,בדיוק מתוך האהבה השלמה לישר ולעגול אנחנו נקרעים לכאוס שמבטא את נקודת האיזון ביניהם,כמו ילד שנקרע בין ובידי הוריו האוהבים,מה שאני מרגיש זה שמה שעובר בין שלמות העגול לשלמות הישר הוא יותר עגול ויותר ישר מכל אחד מהם בנפרד,הוא כאוטי מכיוון העבר אבל הוא הכי מסודר מכיוון העתיד,ומכל כיוון הדרך היא שלמה,אין להחמיץ אף תוו ופרט בה
בדיוק בגלל זה אני גם אוהב את טום ווייטס,כי הוא מניח לקול,לכל,פשוט להיות
אולי מה שכתבתי מסביר גם את התחושה של מרית בקשר לקריסטין,כי המיזוג המיוסר בין העגול לישר מתבטא גם כמיזוג בלתי אפשרי בין מרד וקונופורמיות,בין רדיקליות אבסולוטית לקבלת הקיים,בין העבר לעתיד,בין האני לאתה
בתקופתנו למשל מתבהר מקומו של החנון,המלומד,כישות הכי רדיקלית בשדה של שינוי פני החברה והקיום,התפישה של החנונית כאדם לא נועז נובעת מהזדהות עם פוזות של כובשים עזי מבט ,הרדיקל המושלם הוא מי שמשפיל את עיניו במבוכה,נסער לחלוטין מעצם קיומו של היופי האין סופי
אגב,וסליחה שאני מציף,ככה אני לקראת האביב,מזל טלה הדפוק,הייתה לי חברה,נדמה לי שגם שרון מכיר אותה,טאיה,פילוסופית כאוס מהותית,גם היא עם תשוקה בלתי מרוסנת לחורבות,גם חורבות אדם(ברור,היא הייתה חברה שלי) http://hasarshem.blogspot.co.il/2011_09_01_archive.html,הבעייה שהיא אנרכיסטית מדי ולכן קשה מאוד למצוא אוסף שלם שלה
ארנסה, דומני שבעומק הדברים אתה חותר לחברה נטולת תיוגים והגדרות. לגבי החנון כרדיקל חברתי כך היה כבר ביוון העתיקה, שבה נחשב הפילוסוף, על פי רוב, למי שמערער את סדרי המחשבה, החברה והדת… בימי הביניים בכלל היתה מגמה עזה של הסתרה של דעות על מנת
שהאינקויזיציה לא תקיש על דלתך, שהממסד הרבני לא יטיל בך חרמות, ושהאמיר לא יקצוץ את ראשך ויתלהו על חומות העיר (לפחות שני פילוסופים אנדלוסיים גדולים הומתו ברעל שהוטמן במזונם, שלא לדבר על מאות סוּפים שנקצצו והועלו באש). מה שכן, הפילוסופיה תמיד הושתתה על סדרים והגדרות, ונסתה להציב סדרים פוליטיים ומחשבתיים אלטרנטיביים (כולל הוגים אנארכיסטיים). אתה מבקש צעד גדול ('הלוך גדול, הלוך גדול יהיה' בשפתו של פאול צלאן) למקום שבו אנשים נותנים מקום לזולתם בלי לשפוט אותו, לתייג אותו, ולקבוע את מקומו בהייררכיה. זה מקום מקוּוה. עם זאת, מדובר בצעד גדול וארוך למדיי, כמעט כמו Leap of Faith. אולם, כמו שכתב טורטיליאנוס (אב כנסיה מן המאה הרביעית): 'אני מאמין כיוון שזה אבסורד' (וכי אלמלא היה בזה אבסורד היה נאה להאמין ברעיון כלשהו? האפשרות לפעמים טובה מן המימוש)
ותודה על טאיה. הורסת. כך עולה מתצלומי החורבות שלה (-:
ממש לא,כאדם כאוטי להפליא אני הכי מבקש לי חברה מוגדרת ויציבה שיודעת לקרוא לדברים בשמם הנכון,הרי זו בדיוק הסיבה למה שיש לי לומר נגד ההגדרות הנוכחיות ואלה של העבר,אני בהחלט חותר לחברה שיודעת להגדיר דברים כהלכה
גם אותי טאיה הרסה
אבל לדעתי האהבה להתפוררות מבטאת גם תשוקה עמוקה לסדר שצומח ממנה
וחלק מתשוקתי לסדר מתבטאת גם כצורך לסדוק את הסדר ההיררכי,נראה שאנשים לא מעלים בדעתם שהסדר ההיררכי,הליניארי,שורשיו בכאוטי ולכן הוא גם מחולל אותו,יש גם סדר אחר,בעל יציבות אמיתית,צלולה ונהירה ורגישה וחכמה,סדר המושתת על ההדדי,השיוויוני,הצודק והמוסרי,הוא הרבה יותר מדוייק והרבה יותר יעיל ומהווה פתרון בדיוק לפרדוקסים שהסדר ההיררכי לא יודע להתמודד איתם,כמו הפער בין היציבות והחוק והסדר לבין הגמישות והרגישות והיצירתית,בסדר ההדדי ,דווקא ההדברים האלה,שהכי לא מתיישבים עם הסדר ההיררכי, מעצימים ונשענים אחד על השני
ארנסה, יש איזו הבחנה שהייתי רוצה להציע כאן שמבוססת בעיקר על התנסויותיי. אני יכול לאהוב בני אדם כפרטים (יחידים); אני יכול לאהוב את המין האנושי בידיעה שהוא אוסף של פרטים (יחידים). אשר לכל מיני תנועות חברתיות, פוליטיות, דתיות, אמנותיות וכיו"ב אני כבר
הרבה יותר מסויג. כל מערכת חברתית מהפכנית ככל שתהיה, חופשית ככל שתהיה, תשוב מהרה לשמרנות ולהייררכיות של קודמותיה. אני חושב שאפשר לחתור כיחידים או כברית בין יחידים למען "ההדדי, השיויוני, הצודק, והמוסרי", כלומר לשיפור המצב, להתנגדות לפערים לעוןל ולהייררכיה. משעה שזה ייתרגם כדי תנועה אידיאולוגית מובחנת: שם מתחיל הממסד, שם מתחילה פוליטיקת הכח. כזכור גם המהפכה הצרפתית וגם מהפכת הסטודנטים בשלהי שנות השישים באו מתוך מגמה ליצור חברה חדשה; די מהר גלשו שם לטרור ואלימות (כשם אגב שככל שהציונות, תנועה מהפכנית בכל מובן, התפתחה ובנתה ממסדים, כך החלה לחולל עוולות שבהדרת ילידי הארץ המקוריים: פלסטינים, יהודים ספרדים ילידי הארץ, ממוקדי השליטה). כך קורה בכל מקום. לשינוי חברתי ותפישתי אפשר לפעול רק כאופוזיציה; מתוך לב הקונצנסוס מתרגלים לאורחות הממסד השמרני ומנעמיו מהר מאוד.
מסכים,ולכן גם לא תיארתי כאן תנועה חברתית במובנה הפוליטי,הארגוני או האחר,,,בדיוק בגלל שאני חושב שהחיפוש אחרי הסדר ההדדי הוא גם חיפוש אחרי הגדרה אחרת של מבנה,אולי כזה שלא ממהר לתרגם את האבחנות החברתיות והאחרות לשורה תחתונה או למטרה משותפת לכולם(זה למשל מה שזיהיתי מייד כטעות מאוד לא נעימה בקריאה בכתבי מרקס והוגים כלכליים וחברתיים אחרים),המבנה שאני מחפש לא מציב שורה תחתונה או מטרה שעל כולם להתיישר איתה,אלא מבוסס על התפתחות דרך דיאלוג מתמיד בין הדרך למטרה,וכל דרכו מתעקלת בדיוק בין הישר לעגול,ולכן עצם האבחנה,תשומת הלב לפרט,ופרטים היא ממשית וקונקרטית כפעולה עצמה,התיאור עצמו הוא הדבר,את המבנה ההדדי מחוללים הדדית,ולכן הוא גם מהפכני יותר מכל הנסיונות המהפכנים שבאמת רוב התנועה והאנרגיה שלהם התבזבזה ובוזתה על החלפת תפקידים בתוך המסגרות הישנות,חלק מהאנרגיה והתנועה גם שינתה דברים,כמו שכתבת במחירים קשים,גם לטעמי,אני הרי לא מבקש להחליף את העומדים בראש ההיררכיה,אני מבקש את ביטול ההיררכיה,וזה משהו שונה לחלוטין,גם מבחינת המטרה ולכן גם מבחינת דרכי הפעולה.אני אישית מעולם לא הצטרפתי לשום ארגון ותנועה,אפילו לא לכאלה שמצאתי בהם קווים לא מעטים שהולמים לתחושתי,בדיוק בגלל כשאני מדבר על תנועה אז אני מדבר על זיהוי התנועה מתוך המידע ההיסטורי,הפילוסופי,המדעי,הפואטי,החברתי כמשהו שמשנה ומשרה התנהלות שונה של היחידים,אני לא מצפה למסגרת,אני צופה שהמעגל של כל אחד מאתנו יתרחב עד שיגע בשכנו,הדדית,אין לי ספק שזה כך,כי במקרים הנדירים שבהם אני רואה את הזמן אני מבין גם כמה צריך להיזהר מלגעת בו,כמה צריך להיזהר מהלשפיע על מהלכו,כמוך אני רואה את הזהירות הזאת כיותר אפקטיבית מכל מהלך מוחצן המזוהה כהשפעה,מהלכים שבאמת סופם לטלטל את עצמם בדיוק נגד כוונתם
אני לא אופיזיצה ולא קואליציה
מעולם לא הצלחתי להתרגל לא למנעמים של הרוב וגם מאלה של המיעוט אני לא נהנה
כאמור
את ההדדי אני מחפש
ואותו אני רואה
לעתים
האמת שאני מזהה גם בהשתנות צורת המהפכה,גם בהתפכחות מסוג כזה של פעולה ,את התעקלות התנועה להדדי יותר,מה שמעניין אותי זה השינוי באופי ההשפעה עצמה כאינדיקציה להתרחשות המשמעותית יותר מבחינתי,זאת שהמדיה והאקדמיה יודעות תמיד לפספס,זו שמתחוללת בין האדם לבין עצמו,ומשמעות הדיאלוג הפנימי הזה תלך ותגבר עם הזמן,ותשנה ותשתנה ביחד עם החוץ לקיום שקוף יותר,של סדר המבוסס על שיוויון בין הפנים והחוץ,בין הפה והלב
ארנסה, כבר הסכמנו כי נפש האדם היא דבר מורכב עמוק ומרובד מכפי המתואר באיזו ספרות
שהיא (מדעית או בלתי מדעית). יותר מכך, יש עולמות שלימים בלתי-מילוליים (או בלתי ממוללים
עדיין). זאת ועוד, רוב המוסכמות הן בסופו של דבר מוסכמות ועל כן חותרות להעביר את התער של אוקהם גם במקומות בהן אין תשובות קלות או שאין תשובות כלל. הדבר המעציב באמת הוא שלא מעט בני אדם מקבלים מוסכמות כחוקים נצחיים ומעבירים את חייהם כשהם נאותים
לאורן.
מה שמרית אמרה
דודו יקר, פעם בהיתי זחלתי קפצתי התגלגלתי שכבתי על הבטן עליתי על סולם מול תמונת נוף אחרת, גם היא בשחור לבן, של אביבה אורי. פשוט לא יכולתי לדבר או לעשות שום דבר אחר במשך דקות ארוכות.
הרגשתי שאני בוחן משהו רב מימדי, בנמצא בתנועה מתמדת, שאיני מצליח לפענח, והעובדה שאיני מצליח לפענח או לתת לזה מלים, פשוט הדהימה אותי.
מעניין לבדוק את המוסכמה שלפיה לא תיתכן מוסכמה שתאפשר קיום ממצה ושלם של האדם על כל עומקו ורבדיו,כי לי יש תחושה שהמוסכמות זוחלות בדיוק לשם
ארנסה, לשם דוהרים המדענים המאמינים בתיאוריה סופית שתוכל להסביר הכל. אני קצת בספק האם הדבר אפשרי. גם הואיל ואני אוהב את הספק. וגם הואיל ונדמה לי שתמיד משהו
נעלם מבינתנו. עוד יותר, לעתים דווקא בינתנו היא השולחת אותנו להמשיך ולשאול שאלות גם
במקומות שלכאורה נתבררו כבר מזמן.
לטעמי, אם תהיה תיאוריה סופית, ייאלץ האדם לחשוב מחוץ לקופסתהּ, או להפוך את הקופסא ולהתחיל לשאול מחדש.
הידע הוא פאזל שכל הזמן מתווספים לו חלקים ואחרים אובדים, הוא דינמי ומתהווה כל הזמן.
אני חושב שהפער בין מה שידוע לנו על העולם לבין מה שלא ידוע לנו על העולם הוא נצחי. כמו בפרדוקס של זנון על אכילס והצב. אני חושב שכך הוא הדבר מעצם העובדה שהדברים שאנחנו מגלים על העולם מסתירים לנו את העולם. ולכן תמיד משהו חדש מתחתם צץ ומפתיע.
ושועי קיבלתי את המייל המאוחר שלך תודה (-:
דודו יקר, קודם כל מתנצל על האיחור ההוא.
אשר לעולם ולמדע. בין הטוענים לאפשרות כינונה של תיאוריה סופית על הקוסמוס ובין אלו הטוענים כי החיפוש אחר ידע יוותר נצחי עומדות שתי פרספקטיבות שונות. הראשונים, מחפשים
תועלתיות ושימוש האחרונים מחפשים וממשיכים לדבוק בכך שתמיד תהיינה נקודות עיוורון, שכל השגה תלויה במתבונן יותר מאשר מעידה על מבט חודר אל עמקי ההוויה.
זה בערך כמו שבימי הביניים היו שטענו (בעיקבות המסורת הפוליטית האפלטונית) שהאושר החברתי הוא בהכרח גם אושרו היחסי הגדול ביותר של כל אזרח. המדינה הנוהגת בצדק לכאורה מבטיחה את האושר הרב ביותר לכל אחד מן השוהים בה. האם זה כך? האם צדק אינו מושג רלטיבי? האם גם בנוכחות שלום וצדק האדם היחיד אינו יכול לחוש נטוש ואבוד ואומלל? האם גם המאושרים במדינה האוטופית הזאת לא ימשיכו לתור אחר סדר פוליטי מעולה יותר?