*8
מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.
נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:
*
טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם
עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה
וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.
נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא
מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת
שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים
נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף
הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת
כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.
עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת
הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת
אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.
(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)
*
פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.
אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש–"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.
לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..
**
*
kחג שמח לכל הקוראות והקוראים
Ci vediamo a Gerusalemme
**
בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
יפה ונכון. "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ואכן, הנראטיב הזה מגשים את עצמו שוב ושוב. בני אדם בחייהם האישיים לפעמים מדחיקים אירועים טראומטים, לפחות באופן זמני, כדי שיהיה אפשר לבנות משהו חדש, להשתחרר מהריטואל המכביד. אבל ביהדות מצווים לזכור ולהזכיר ולהדגיש במועדים קבועים את הרוע והאכזריות שהופנו כלפי יהודים ואת הנקמה שלהם/של אלוהיהם בפוגעים. איך משתחררים מהלופ הזה?
איזה פלא של ציור ושיר.
וכבר דיברנו על הקבוצה-הכּווּצה והמכווצת. אבל באשר לטקסים – אל המעטים שבהם אני משתתפת (ליל הסדר למשל, שסבא וסבתא שלי הטביעו אותו לנצח בחותם האור והאהבה של הבית שלהם) אני מתייחסת כאל מחזה. בטקסטים ששרדו כל כך הרבה ושהיו חשובים לאנשים רבים כל כך יש בדרך כלל הרבה יופי (צורני, אני לא מדברת על התוכן כרגע) וגם הרבה מסתורין בגלל הטלפון השבור של הדורות. לכאורה אפשר לשאול אותה שאלה על הצגה. למה לחזור למשהו ששייקספיר (או צ'כוב או בקט וכן הלאה) כתב ולא להמציא מחזה אותנטי משלך ושל עולמך. והתשובה היא שראשית, זה מאד מעייף להמציא הכל כל הזמן מחדש, ושנית מה שארכימדס אמר: "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם." מחזה הוא לא סד אלא נקודת משען. הוא פתוח לפרשנות, גם מהפכנית, גם משתנה כל הזמן. והיא חייבת להשתנות, כי ככל שמכירים משהו מעמיקים בו ומגלים צדדים חדשים ושונים, בארות ומהמורות. בתנאי כמובן שיש חופש מחשבה, וזה החלק הקשה וגם החלק שכדאי להשקיע בו. חופש מחשבה. ואז לא משנה באיזה טקסט נתקלים, הוא לא יכול לסגור אותך.
שועי שועי,
עוררת בי מחשבה על הרגע הזה, שבו המבט נופל על משהו ומשתהה.
זה יכול להיות רגע של ערות מוחלטת, של יהלום מהוקצע וזוהר של ערות,
ומצד שני זה יכול להיות דווקא רגע של עייפות כשאת נשמטת ככה ברפיון,
ופתאום המבט שלך מתמלא. זה מעניין כל כך.
והעובדה שאתה חושב על המפוזר בשעת אמירת לשנה הבאה בירושלים?
רק בשביל זה היה כבר שווה לקום הבוקר 🙂
בוקר טוב!
מבטי החולמים מתלכדים באינסוף,לאינסוף,כקבוצת אנשים ישרים שלכן אינה מכווצת כפיית מידה וקצב על פרטיה אלא מתקיימת על ההיסוס,על פסיחת הסעיפים להסתעפות ענפי כוונות מתקנות תקנוני מתיקות נמסה,מנסה,מתנסה מנוסתה
זה משעשע, בכל הדברים המוצגים כאן באור מצער אני מוצא את החיובי. אני, לעומת זאת, תמיד תמיד לוקח בהגדה את תפקיד הרשע 🙂
נ. ב. מה שאמרת על המפוזר בכפר אז"ר (אני מסכימה עם מיכל) זה דוגמא נהדרת לחופש הזה של הקריאה.
ושוב, תודה על הרשימה היפה, ועל שתי הפנינים ששיבצת בה – החולם (שמחתי להכיר) והמפוזר (שמחתי להיזכר ולזכות בצורה חדשה לקריאה בו).
ורד יקרה, שלוש אפשרויות לשחרור מן הנקם, לפחות להקלה: https://shoeyraz.wordpress.com/2012/04/06/pour_your_wrath
https://shoeyraz.wordpress.com/2010/03/23
https://shoeyraz.wordpress.com/2009/01/11
גם לי כמובן מפריע מאוד המקום הזה בתרבות היהודית ששמח לשמוח לאיד.
ישנם כמובן גם גילויים אחרים בתרבות היהודית ובספרות הרבנית, אך בכל זאת
דומה שעדיין לא פוסחים על מכת בכורות, ובכלל המכות האלה, כשיא של התגלות
(התורה מציגה זאת כאילו הן נתנו לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף) הן דבר
בעייתי מאוד.
מרית קרובתי, מסכים איתך (רק על אמירת "שפוך חמתך" שלא היתה בסדר ההגדה המקורי והוספה במאה השתים עשרה, איני מסכים ואינו אומרהּ). למעשה כל תפישה הומניסטית של ספרוּת רואה בטקסטים שנוצרו על ידי האדם הזדמנות ללמוד, הזדמנות לחשוב ולחוות, ההגדה של פסח (גם אם היא רחוקה מאוד מלהיות הספרות הרבנית בשיאה, רחוקה ממש) היא הזדמנות ריטואלית כזאת, שכל זמן שאינה משמשת לדוקטרינציה תיאולוגית, ועל יד השולחן יש באמת ובתמים פתיחות והתייחסות לטקסט בפתיחות.
מיכל יקרה, עובדתית אני מפוזר; גם מתגורר לא רחוק מכפר אז"ר… (-:
המבט הוא צייר גדול. חלק ניכר מכל חשיבה אמנותית עובר דרך שכלול המבט, כך שיצליח למסור לגבי המראה הכי קונקרטי, משהו שיש בו יותר מתיאור רהוט של מה שעומד לפני העיניים.
ארנסה יקר, מה שמדאיג אותי מדי שנה אשר לסדר פסח הוא שדווקא הטקסט והכינוס משמשים בלא מעט בתים הזדמנות לחשוב באופן קיבוצי על נמסיס (נקם) ושליטה. כלומר,
האתוס של האגדה לפי הפשט שלו טוען בריש גלי שנצחונם של ישראל על האומות הוא נצחונו של הקב"ה והוא עתיד לבוא. ראיתי פעם אגדה מעוטרת מזעזעת מפראג של המאה השמונה עשרה, בה ממש ניכרת הנאתו של הצייר מכל אפשרות לצייר את הנקמה העתידה בגויים, כאילו שהיא לב הכינוס השנתי (החג) הזה.
א' יקר, המחשבה הלאומית שלך ללא ספק מאתגרת אותי, גם משום שכבר הלכתי צעד גדול מכל הגדרה לאומית של עצמי (גם דתית)… ועוד יותר משום שהזווית הלאומית (ישראלית, עברית) והרב-לאומית (כנענית) ברשימותיך, נובעות היסטורית מתוך תפישה לאומית חילונית,
שאיננה במפורש לאומנית, אלא מתכוונת להשתלבות מחודשת באגן הים התיכון כעם ישראל,
ללא רמיסת העמים שלצידנו. כאמור, אני לא ממש שם (אני די רחוק מחשיבה לאומית ואפילו מלראות את עצמי צאצא של עם עתיק), ובכל זאת הצד היפה ברשימות שלך הוא שהן מצליחות לחמוק מן התפישה הלאומית-לאומנית השגורה במקומותינו לעייפה, ולהציע אלטרנטיבה לא שכיחה, ולא מובנת מאליה.
נתי יקר, צריך להכיר אותי מקרוב כדי להבין מדוע שורה כמו "מחטט בכיס של שמאל/ומוצא שם חור גדול" היא שורה שנכתבה עליי…. (-: אגב, יצא עכשיו לראשונה בעברית תרגום מלא של כל "שירי גרדום" למורגנשטרן, כל כך ציפיתי לתרגום המלא, ולצערי המתרגם שם לא הצליח להעביר את ההומור הנפלא שבשירים הללו ואת המוסיקליות שלהם. חזרתי לזנדבנק.
שועי, אני זוכר ילד חרדי שחיכה לידי בתחנת אוטובוס אי שם בשנות השמונים ושר בניגון ספרדי מעין שיר, שאני אישית לא הכרתי, שמונה את המכות שחטפו המצרים ומסיים כול אחת מהן, "ולבני ישראל היה טוב מאוד!", וזה זעזע אותי עמוקות. מה שמצחיק בכול העסק הוא שאנחנו בתור עם, שכרגע עוסק במלאכת הדיכוי נאמנה, לא היה ממש רוצה שיציאת הפלשתינים תהיה אלימה וברוטלית כמו זו "שלנו"(עבורי הדברים לא היו מעולם), כלומר, מסופקני אם ישנו יהודי שהיה מתחלף בשמחה עם הצד המצרי באגדה. כמובן, שאין ראי זה כראי זה, ובעלילה המקראית העברים הם קורבנות צרופים(לא מורדים ולא מתנגדים), אבל עדיין, חשש דמוגרפי הוא חשש דמוגרפי, ויש לשמור על הצביון המצרי של הממלכה, אז אפשר להבין את ההחלטות הקשות שהמצרים נצרכו לקבל. במובן מסוים, העובדה שכל כך קל לנו להזדהות עם העברים ההם ולא עם המצרים היא מפתיעה(לפחות אותי) במקצת, הרי יש ליהודי ישראל מדינה ריבונית עם צבא כרסתני, מה שאמור היה לעורר בחלקנו את התחושה שיש לנו משהו במשותף עם פרעה ושות', ועדיין לא יצא לי לראות הרהורי כפירה שכאלו אצל באי ההגדה שנתקלתי בם.
תמהּ, כן, אני מכיר את השיר; הוא שגור בחסידויות ודרכן גם מחוץ לעולם החרדי. מה שכן, קשה להתנגד היסטורית לאמירה 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" כי באמת תולדות היהודים במערב ובמזרח היו רצופות פרעות, גזירות-דת, גזירות שמד וכיו"ב (ברוב המקרים קשה לומר שהקב"ה הצילנו מידם) — יש המוני מאורעות במיוחד בנוגע ליהדות המזרח שזכו למעט מאוד התייחסות בכתיבת ההיסטוריה היהודית וכן ביחס לתלאותיהם של יהודי איטליה (שלעתים גורשו וטרונספרו מאזורים לאזורים תוך יממות ובאיום חרב); קצת מוזר לגלות זאת אבל רק לפני כ-150 שנה עוד הועלו יהודים על המוקד בחסות האינקוויזיציה באי פלמה דה מיורקה. מעציב לגלות גם שרבים מניצולי השואה (לא כולם) ניסו לחנך את ילדיהם ונכדיהם לאתוס של נקמה (לא קונים תוצרת גרמניה, לא מבקרים שם, לא מדברים עם גרמנים– זה עדיין שכיח) וכי רבים מן הטקסטים היהודיים לאורך השנה דנים בצורה זו או אחרת בהכנת מטבח מצר המנבח. במיוחד מזעזעת אותי תפילה הנמצאת בסדר הסליחות האשכנזי בערב ראש השנה (כנראה הוכנסה לשם בהשפעת פרעות תתנ"ו) המבקשת מן האל לעשות נקם בגויים ולשפוך דמם והדברים מעוגנים במסגרת תפילות של סליחה על עוונות כל השנה (מלבד זאת, בראש השנה מתפללים על כל באי עולם). כמובן שאיני מוציא מפי טקסטים כאלה וגם את "יקום פורקן משמיא" על המשכו המבעית כמדומני שמעולם לא הוצאתי מפי.
אני ממליץ לך לקרוא את ספרו המבעית והמופתי של הנס גינתר אדלר, יהודי מפראג שנותר בחיים כשריד אחרון ממשפחתו. הזווית שלו מרתקת, זהו סיפורם של יהודים אירופאיים לגמריי שהורחקו, נכלאו והומתו על ידי החברה האירופית ובהסכמתה. חוץ מזה שמדובר ביצירה ספרותית מעולה, הכותב גם מפרק את הנראטיב היהודי-גויי שבדרך כלל מלווה בדרך זו או אחרת ספרות שואה.
אשר לעניין הפלסטיני או לעניין מהגרי העבודה החיים בקרבנו, כך אני מבין את "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" כלומר לקיים לב רגיש ומתקומם כלפי עוולות חברתיות, הדרה, כפיה, נישול, הנמכה, זילות, דה-הומניזציה. העובדה לפיה יש בעולם הערבי אנשים כמו נסראללה וראא'ד סלאח, עדיין אינה מתירה פשעי שנאה ולא הופכת אותם נורמטיביים, ואיני חושב שאנשי כך או "עוצמה לישראל" טובים מהם. אך לך תסביר זאת לאלו שעבורם שיאו של הסדר הוא "אילו שיקע צרינו בתוכו ולא נתן לנו את ממונם" וכעין אלו…
כן, הציור והשיר (זה די מעצבן להגיע לפוסט ולגלות שמרית "לקחה" לי שוב)
אך מעבר לכך ישנו העניין הזה שאת חג החירות אנחנו חוגגים בליל הסדר, מה שמעמיד בסתירה גדולה את שניהם. את החירות ואת הסדר. כי חירות נוטה להיות בלתי מוגבלת ואילו הסדר מעצם טבעו הוא מגביל. וכך שנה אחר שנה אנחנו חוגגים את חירותנו בליל "סדר".
מה שיפה הוא שכעבור זמן מתברר שהסדר הוא בעצם משחרר אם כי לא במובן של העבודה משחררת, אבל קצת כן. ושוב הציור הו הציור. וגם קסטנדה מדבר על "המבט" ב"משנתו של דון חואן", כעל סוג של טכניקה לשחרור תודעתי.
דודו יקר, הבת הגדולה שלי (13.5) שאלה אותי בשבוע שעבר האם אפיקורוס הוא 'כופר בתורה'. עניתי לה שמדובר בפילוסוף יווני שלא הכיר כלל את התורה אולם הניח כי גם אם
האלים קיימים אפשר כי אין הכרח לעבדם. אפיקורוס גם היה המורד הגדול במסורת
האטומיסטית של דמוקריטוס שסבר שכל המציאות בנויה פרדים (א-טומוס: בלתי ניתן לחלוקה)
הנעים בסדרים תימטיים קבועים (כעין הרמוניה מושלמת) שאין בהם שינוי. אפיקורוס טען שזה בדרך כלל כך, אולם ישנם גם דילוגים וקפיצות בלתי מוסברות (דיסהרמוניות) המשבשות את הסדר הטוב שבו זורמת ההויה. איך זה קשור? ההגות הרבנית לדורותיה היא מאוד דמוקרטית (כלומר לא דמוקרטית-פוליטית אך נשענת על תפישתו של דמוקריטוס). ההיסטוריה היא צורך גבוה, והאל מניע את גלגלי ההיסטוריה על פי סדר שרק הוא יודעו, אך אין לפקפק כי זהו הסדר הנכון של הדברים כפי שיתברר לעין כל בעת הגאולה (זה משורשי התיאולוגיה הרבנית ואופן הקריאה הקונוונציונלי במקורות היהודיים). אנשים שמפקפקים בהיסטוריה, שמפקפקים בהשגחה האלהית על ההיסטוריה ועל כל פרט מן הפרטים– ובכן היסטורית מעולם לא הצליחה התיאולוגיה הרבנית להתמודד עם ספקנים כאלה, רק לדחוק אותם החוצה על ידי הדרה, העלמה, חרם, או הכרזה כי פלוני בן אלמוני אינו בן העולם הבא, והוא מין או כופר. שים לב שההשגחה על ההיסטוריה שימשה לא פעם לא את שלומי אמוני ישראל בלבד אלא גם את ההנהגה הציונית לדורותיה, וכך יכולים היו דוד בן גוריון, מנחם בגין…ואפילו נתניהו לדבר על חידוש ימינו כקדם, שיבה לארץ האבות, וסלע קיומנו– קשה שלא לשים לב שאצל השלושה האלה ואצל רבים אחרים שימשה ידיעת המקרא וההיסטוריה היהודית לצורך של נתינת טעם סיבתי והצדקה להקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, כאילו שכל זה הוא פרי רצון עליון שהתממש בעם ישראל.
אני זוכרת ילדה שבערב ליל הסדר הרימה כסא ואמרה לאמה במלוא מלוא מלוא הכוונה, שזו הפעם האחרונה שהאם מכה אותה, שאם לא כך, הריהי הורגת אותה. ונשארה לבד בבית. כל מיני חירויות וכפיפויות בעולם.
לורסטין יקרה, משפחה יכולה להיות דבר נפלא, כח גדול של חיזוק ועידוד והעצמה, והיא יכולה גם להיות דבר כולא, ומדכא, ומכאיב נורא. אני מכיר די מקרוב איזה אדם שבשעות הפנאי כותב בלוג, שבילה כמעט עשרים שנה, להביא את עצמו להתחיל להיות מסוגל לדבר על דברים מסוימים בחייו המוקדמים (כלומר הוא דיבר על זה גם לפני כעשרים שנה אבל רק בפני חבר או שניים מאוד קרובים),וגם לאחרונה כשנשאל האם הוא אוהב את הוריו לא ידע מה להשיב עד תום, וגם כאשר ילדיו אומרים לו כי הם אוהבים אותו, זה לעולם ממלא אותו פליאה.
שועי, יפה הבאת
כמי שלרוב פסחה או נפסח לה (או רוצה לפסוח) על פסח- אין לי הרבה מה לאמר בכוון
רק שיעבור, ובשלום, ומהר.
חג שמח!
איריסיה יקרה, תודה רבה,אני דווקא חושב כי בסדר פסח עצמו, כשלעצמו, יש חוויה מעניינת עבור הילדים, כי עם משחק האפיקומן וכוס של אליהו הנביא וכל הדברים האלה שגם המבוגרים לכאורה לוקחים ברצינות, זה נראה כמו משחק גדול, שבימי השנה הרגילים (או בחגים אחרים), לא נראה כאילו המבוגרים ששים להתמסר לכאלו משחקים.