Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אפריל, 2013

SextHabanero

*

   באפריל, שנת 1930,אחר הגיעו לעיר הבאנה,קובה,פליט-המרה השחורה שהטילה בו ניו יורק,כתב המשורר פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899)שיר שכמעט פורץ את גדרי המלים ופוקע מאליו לכדי למוסיקת סוֹן אפרו-קובנית. מקצב רפיטטבי (בהתגוונויות קלות) של תופים וכלי נשיפה,כאילו מעת שהגיע לקובה מארה"ב,קרבה ישועתו:

 *

כְּשֶׁיַפְצִיעַ יָרֵחַ מָלֵא אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ דֶה קוּבָּה

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ

בְּמִרְכֶּבֶת מַיִם שְׁחוֹרִים.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

תִּקְרוֹת הַדְּקָלִים יָשִׁירוּ.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

כְּשֶׁיַחְפֹּץ הַלּוּלָב לִהְיוֹת חֲסִידָה,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

וּכְשֶׁתַּחְפֹּץ הַבָּנָנָה לִהְיוֹת מֶדוּזָה,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ

עִם רֹאשוֹ הַבָּהִיר שֶׁל פוֹנְסְקָה.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

וְעִם שוֹשָנָּת רוֹמֶאוֹ וְיוּלְיָה

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

יַם נְיָר וְכֶסֶף מַטְבְּעוֹת.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

הוֹ קוּבָּה! הוֹ קֶצֶב זְרָעִים יְבֵשִים!

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

הוֹ מֹתֶן חַם וְטֶפַּת עֵץ!

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

נֵבֵל גְּזָעִים חַיִּים, תָּנִין, פֶּרַח טַבָּק.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

תָּמִיד אָמַרְתִּי שֶׁאֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ

בְּמִרְכֶּבֶת מַיִם שְׁחוֹרִים.

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ,

רוּחַ וְאַלְכּוֹהוֹל בָּגַּלְגַּלִּים,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

אַלְמֻגִי בָּעֲלָטָה,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

הַיָּם טָבוּעַ בָּחוֹל,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

חֹם לָבָן, פְּרִי שֶׁמֶת,

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ.

הוֹ רַעֲנַנוּת בֹּקֶר שֶׁל גֹּמֶא!

הוֹ קוּבָּה! הוֹ פִּתּוּל אֲנָחָה וְרֶפַשׁ!

אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ. 

[פדריקו גרסיה לורקה, 'מקצב של שחורים בקובה', משורר בניו-יורק, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמ' 128-127]

 *

השיר הזה הוא שיר ישועת נפש של מי שמסעו האמריקני דיכא את נפשו לעפר,כי מה לו למי שנולד בנופיה הפראיים של אנדלוסיה עם המטרופולין הסואן והמנוכר של ניו-יורק;רק משבא עד הבאנה דה קובה,סרה תוגתו,ונפשו נקשרה במקצבים העולים כה וכה ממועדוני הלילה,מן הרחובות,מן הנמל,והביאו את לורקה,ששירי ניו יורק שלו הם מן הדפרסיבים שיצר מעולם,כדי התפרצות מאנית, קוטב נגדי בנפשו, של שמחה, קפיצה ומחול; הגוף מתחיל להתנועע מאליו ומחלץ את מי שנפל במלכודת של איבון ושיתוק שסגרה עליו,כשד המזנק מקופסה וממשיך לנתר כה וכה,אין קץ לשמחתו.

   ראוי להעיר כי הסון קובאני נוגן באותם השנים גם בניו-יורק (נגנים וזמרים יובאו לשם כך מקובה אל מועדוני העיר). איני יודע אם לורקה התוודעה אל המוסיקה הקובאנית כבר במסע האמריקני שלו. גם אם כן,דומה כי לא רשם את התכונה הזאת הקצבית בנפשו כל זמן ששהה על אדמת ארה"ב.לשם כך צריך היה לשוב אל הנופים שבה נוצרה ונֶהֱרתה המוסיקה הזאת.לראות את הנופים,להבין לליבם,לחוות כיצד מתפרצת המוסיקה הזאת הקצבית,מתוך נופי הפרא, מתוך האוקיינוס—מרכבת המים השחורים;רק כך הוא יכול לרשום אותה בליבו. רק כך המוסיקה הזאת יכולה היתה להיוולד מחדש בנפשו כמוסיקת סוֹן משלו,וכך גם נרשמה בשיר.

   לפני כמה שנים הלחין מיכה שיטרית,מן הכותבים המוכשרים יותר במוסיקה הישראלית,את שיר-הזמר הזה של לורקה. ביצוע יפה, אך נעדר סוֹן, ובאשר נעדר סוֹן, לא קולע לתשתית רוחו של השיר. כי לא טקסט ביקש להציג כאן לורקה,אלא לחן,מוסיקה,מחול של מלים.הרגע שבו הופך שיר כתוב לפִּיוּט מושר.כל השיר הזה,המלא מראות פשוטים ומשונים, נע בהתגוונות על הציר הרפיטטיבי אֶסַּע לְסַנְטְיָאגוֹ משפט החוזר ומתפתל בשיר 20 פעמים,כאשר בינותיו נשמעים הווריאנטים,של מראות,מטפורות וחיוויים.קחו רגע להאזין לסוֹן הייצוגי הזה,A mi me gusta que baile Marieta, Oye (=אני אוהב את זה שמרייטה היפה רוקדת, הקשב!), בביצוע אברהים פרר ותמצאו את אותו המבנה ממש:סביב המשפט הרפיטטבי החוזר ומתפתל כספירלה,מושרות המלים הנוספות, המתפרצות,כמו מתאלתרות מאליהן, בתווך שבין החזרה על משפט הנושא החוזר.כל אלו לא מותירים ספק,כי לורקה חיבר את השיר הזה בהשראת האופן שבו נוגן והושר הסוֹן של הבאנה,וכעת,המום מן ה-Son וה-Salvation,הוא נמשך עם רוח ואלכוהול בגלגלים לנסוע אל הסוֹן של סנטיאגו.

*

*

איי, מי צריך ספינה, מי צריך נסיעה, דומה כי המקצב ששומע לורקה לא זאת בלבד שהולך ומחייה את רוחו, אלא ניכר שאו-טו-טו כבר יהיה מוכן ללכת על המיים מרוב גיל (כי מי בכלל יכול לתת על דעתו שאפשר לטבוע במים) כל הדרך מהבאנה לסנטיאגו, כצליין ההולך אל ה-Terra Santa. כי כפי שכתב הנרי דיויד תורו (Walking) כל מי שמהלך בדביקות הולך בעצם לארץ הקדושה לו.

   אני,אקסטטי פחות,מאזין קצת מרחוק למרכבת המיים השחורים ולמקצב הסוֹן המוליך את גיבורנו.רק רציתי לתאר כאן את הדרך שבהּ שיר עשוי לנבוע מתוך מומנט מוסיקלי או מקצב;לעתים הוא נשאר כמלים. לעתים, באורח פלא,כמו בשיר הזה של לורקה (כלום זה כרוך בהפצעת הירח המלא?) השיר חוזר להיות מוסיקה,למרות שהוא מופיע לנגד עיניים כמלים,כשפה;בכל זאת הוא,לפני הכל ואחרי הכל,מוסיקה לריקודים; אי אפשר לעצור את המוסיקה הזאת. אפשר רק לצאת ולרקד אחריה. נניח מתל-אביב— על המיים עד לסנטיאגוֹ דה קובה.

   

*

ראה אור ספר שיריה הראשון של המשוררת כרמית רוזן, קהל יחיד (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013); מקווה לקרוא בו בקרוב. 

*

במוצאי שבת, 27.4.2013, 20:45 ואילך,על גג רח' עזה 18, יפוֹ (מול מכללת תל אביב),

ערב לימוד בספר הזהר לרגל ל"ג בעומר ולכבוד הילולה דר' שמעון בר יוחאי

בהנחייתו של ד"ר אבי אלקיים 

אני אלווה אל ד"ר אלקיים ואדבר בנושא:

"מאפלה לאורה: הפיוט בר יוחאי לשמעון אבן לביא וסיפורי הנביאים למחמד בן עבדאללה אלכסאאי" 

הערב כולו יהיה בליווי אמן הנאי נירי שדה ולהקתו, לפרטים נוספים והרשמה: אוריאל 0504416345

כל אישה ואיש אשר יידבנו לבם יביאו עמם אוכל צמחוני כשר, כגון: סלטים, פשטידות, אורז, שתיה קרה, פיצוחים, חמוצים,פיתות, עוגות 

דמי השתתפות (לכיסוי הוצאות): 30 ש"ח

לבוא לבושים חם, עלול להיות קריר על הגג

*  **

רשימה מרתקת באתר 'ייסורי הדעת',על חוויית הקריאה בספרי וו.ג. זבאלד,על העיון התלמודי ועל הדרכים בהם נספגים בנו רעיונות 

*

בתמונה למעלה: Photograph of Sexteto Habanero ,Havana (Habana) 1925, Photographer Unknown

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

window*

אַהֲבָה פֵרוּשָׁהּ לְהַבִּיט עָכְשָו מֵהַחַלוֹנוֹת

שֶׁהֲרֵי הֶעָבָר הוּא חֲגִיגָה,

וְאָנוּ קְרוּאֶיהַ הַיְחִידִים.

[ז'ואן מרגריט, 'בני זוג', זה לא היה רחוק,זה לא היה קשה, תרגם מקטאלנית: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמ' 45]  

 *

בביקורי בתערוכת הצילום של אמן הצילום והתיעוד שרון רז, היכלות נטושים, המיוחדת לתיעוד בתי קולנוע נטושים, שנסגרו וחלקם אף נהרסו בינתיים, לטובת פרוייקטי נדל"ן, אני מתעכב ארוכות על הצילום  הזה, צילום יוצא דופן בתערוכה, שאינו עולה בקנה אחד עם פואטיקת הצילום של שרון רז, כפי שאני מבין אותה. שרון רז מתרכז על פי רוב בתצלומי בתים נטושים: בעזובה, בחורבות, בהרס, ובמיוחד במה שנותר מאותם היכלות שלפנים עמדו בשיא תפארתם, וכעת עומדים בפני כליונם, ובכל זאת מצליח להביא לידי ביטוי בתצלומיו איזו עין חומלת, המתעקשת לדובב נופים שנידונו אם להרס אם לנשיה, עתים עוד עומדים שכוחים מעין ושכוחים מלב, עד יוצא שרון לחונן את עפרם.

במנוגד להרס ולעזובה, לפנינו קיר צבעוני ואשנב למכירת כרטיסים הניצב חתום, אך דומה כמו הומה בו משהו לחדש ימים כקדם. כאילו שבכל רגע ורגע ממש, יוסט קיר-הברזל וראשו של קופאי חייכן יציץ ותור מחודש של אנשים יתארך לפני האשנב, ושוב לא נחשוב על עזובה ונטישה והרס, ועל היד הקלה לחתום על מסמכים ההופכים בתים עתיקים וזכרונות חיים לתלי חורבות, בשמה של איזו הזדמנות עסקית; אפשר כי בכל זאת יוארך עוד להרף-זמן הנוף, ולא יחולו בו תהליכי הכיליון שאנו ממיטים עליו בשל בשורת הקדמה, והצורך לשנות, ולהפוך, ולחדש, כאשר יחידים יוצאים מכך כמוצאי שלל רב, ואחרים מביטים על נוף חייהם מקדמת דנא, ופתע חסר בו דבר ואינו עוד, ולא יימצא תמורתו.

וחשבתי על שער הרחמים החתום בחומת ירושלים, ועל המאמינים המקווים שיום אחד עוד ייפתח; והתהרהרתי ביושב לפני שער החוק של קפקא, המכלה ימיו לנוכח השער החתום מבלי דעת, כי השער היה מוכן רק עבורו כדי שייכנס בו, ועד שהמחכה ייפנה אל השומר וזה יבשר לו על כך, כבר יהיה מאוחר מדיי, וגם להבא השער יעמוד בחתימתו, וחשבתי גם על דלת פרטית משלי, שאין יום שחולף מבלי שאחשוב עליה, שעליה היה ראש אריה מגולף ארד, באמצעותו יכולים היו להקיש. וכבר שנים מי שמילאו את הדירה לפנים לא היו שם, וכמה רציתי למוצאן שם שנית. וגם ראש הארי כבר לא שם, מי יודע היכן הוא, ונוף השכונה השתנה, גם החנויות, ושוב אין בה כמעט איש מבין האנשים שדרו שם בימי הילדות והנערות. מכאן אני יכול להבין את הקושי להותיר היכלות נטושים בעזובתם, להותירם בלי-זוכרים, ובלא מבט פרידה חומל, אחרון.

שמחתי מאוד לפגוש את שרון (אחרי שנים של צפיה וקריאה בבלוג שלו, נטוש) ואני חושב שגם אתם/ן עשויים/ות לשמוח לפגוש את שרון ואת התערוכה שלו בגלריה בבית האדריכל ביפו ביום חמישי הקרוב:

*

 Copy of ערב עיון

*

*

בתמונות:  © אשנב הכרטיסים בקולנוע של בונשטיין, זכרון יעקב, צולם על ידי: שרון רז, נלקח מתןך אתרו: אדריכלות נעלמת (כל הזכויות על היצירה שמורות לו)

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

sea'*

ואלוהים,שרואה הכל,ראה שכל-זה לא יועיל במיוחד [ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?,תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת בבל, תל אביב 2001,עמ' 69]

*

אנרי פולאק באיזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? מאת ז'ורז' פרק, מחלק את ימיו בנסיעות מטרטרות על גבי הטוסטוס בין שירותו כמפקד-שאינו-קצין ללא-דופי בצבא צרפת ובין הרפתקאות שתיה, שירה והגות עם חבריו שבביית; כמו פרספונה המחלקת שנותיה בין האדס ובין האולימפוס. שם חותכים גורלות אדם ושם רק דנים בהם למרחוק, מקרבים או מרחיקים, מהללים או מכפישים, ללא נגיעה ממשית בגורלן של הבריות. כשחמטאי המסיע את לוחמיו על הלוח; פעמים נאלץ להקריב איזה חייל, ואף על פי כן אין בו אשם, זה רק משחק, רק עיון שבמחשבה.

ואותו החייל השולח עצמו לבסוף לאלג'יר בספרו של פרק, זה עם השמות המתחלפים שכולם מתחילים בק' ואיש לבסוף אינו שומע ממנו יותר (קרמזוב? קראטוסטרה? קאראפוץ? קראטה?). האם הוא הוא סוג של יוסף ק'. עומד למשפט לא-לו עומד לדין שאינו מעוניין לעמוד בו, הוא מנסה לחמוק ממנו כדי להישאר עם בחורה "שנכנסה לו לדם". הוא מבקש עזרה מפולאק המפקד שיעשה משהו כדי שלא יישלח לאלג'יר. פולאק מתייעץ עם החברים שבבית. הם חושבים לשבור לו יד כדי להוציא אותי מחיל המשלוח לאלג'יר. אחר-כך חושבים לתת לו כדורי שינה. ק' אינו יכול להימנע מגורלו.זה ברור לגמרי.הוא חייב לציית לחוק, למדינה. הוא יעשה את הכל כדי שמישהו ימנע ממנו להישלח אולם יעלה אל המשאית לבסוף בנפש חפצה, כמו שק' של קפקא יילך אחר שני מלוויו אל מחוץ לעיר אל המקום בו יירצח.

הספר מסתיים בעדות החברים: "ומעולם לא שמענו עוד מלה על הנודניק הזה" [שם,עמ' 83]. אולי כך הוא. אפשר גם כי אנרי פולאק נאלץ לעמוד כמפקד-שאינו-קצין-ללא-רבב במסדר המזכיר את שמות הנופלים באלג'יר. עם חצוצרן מריע, עם דגל מורד לחצי התורן, עם עמידת דום ונוח והכתפת נשקים, ולהאזין למי שקורא בשמו של ק' במסדר הנופלים. ואחר כך בלילה, אחר הנסיעה על הטוסטוס המחרחר שלו, שוב לא זכר איך קראו לו לנופל (קרטופלה? קינג-קונג? קגאמושה? קאלווינו?), ובכל מקרה, לא היה לו לב לספר לחבריו בבאר.

הצרפתים שהו באלג'יר והישראלים שוהים בשטחים (שהיו פעם מזמן-מזמן נחלת ממלכות יהודה וישראל אבל מאז נשלטו כ-1,300 שנה על ידי מלכויות אסלאמיות,והיהודים שחיו כאן חיו תחת שלטון אסלאמי דורות על גבי דורות); הגבולות בני-הגנה (ברוך השם, בני הגנה). המדינות סביבנו באמת לא סובלות את קיומינו באזור.השנאה והאלימות ממשיות,יום יומיות. זה אינו לוח שחמט. גם לא דמקה או שש-בש. למרות שתמיד מוצבים בו חיילים חדשים, ולמרות שמרבים להיזכר בצדק בדמעה בחיילים שנפלו חללים; והפוליטיקאי-התורן העומד על הפודיום מה הוא מבלבל את המח עם אמירות כמו "אם עם חפץ חיים אנו". מה הוא יודע על החיים? מה הוא יודע על המוות? הוא לא בנה במו ידיו מוזיאון קטן להנצחת חבריו ופרש לקיבוץ ולמושב ולחיים של זיכרון ושיג ושיח יומיומי עם המתים, הוא הלך ובנה מזה קריירה מחושבת ומשתמש בשמות הנופלים ובמארג זכרונותיו לקידומו האישי. מדוע יש להצדיע לו רק כי בעבר שירת בשדה הקרב? כי קוּדָם ונעשה ראש מערכת הביטחון? בחותכו גורלות— האם הוא באמת חישב עד הסוף את המהלך, האם ניסה לעשות את כל שביכולותיו כדי למנוע פצועים והרוגים משני הצדדים? האפשר כי הוא פשוט שחקן שחמט המנסה לפעול תועלתנית ואנליטית כדי שדגל הלאום יוצב לבסוף בראש הגבעה? ולבסוף, לכמה פצועים ומתים ועצורי-שווא הוא עצמו אחראי, וכמה פגיעות יכול היה למנוע? רגע אחד, אני גם יכול להפוך את מבטי, אני יכול להתבונן בו לרגעים באמפתיה ולראות בו אדם שביר, פגיע, חלש (כמוני ממש),הכואב את אבדן חבריו ולוחמיו; הכואב את כאבן של משפחות השכול ושל כולנו על החיים הארורים על החרב שאנו נאלצים לחיות כאן, כי מסיבות, לא תמיד נהירות, היהודים לא זוכים לחמלה רבה, כמעט בשום-מקום, והציונות באמת כבר לא עושה רושם כמעט על אף אחד,ובמקומות רבים בעולם לצפון קוריאה דמינו. ובכל זאת, הנה הוא מסתתר מאחורי דגל המדינה,כילד הנחבא אחר שימלת אימו,ואומר לנו לזכור(כילד-טוב עושה דבר אימו),לזכור את המתים ולמלא את הלוח שהתרוקן מלוחמים,בבַנֵינוּ (גם בבנותינו),שוב למלא את הלוח הריק בבנינוּ ובבנותינו (פתע נדמית לי האם,כאמא קוראז'),זאת אומרת,"אם עם חפץ חיים אנו"(ילד טוב משאיר צלחת ריקה).

 אני מניח שלא הייתי מרהיב עוז לכתוב את השורות האחרונות אלמלא הייתי הוגה את שמי הפרטי שלא על דרך שקראו לי הוריי אלא על דרך שנקראתי בבית שבו ביליתי חלק ניכר מן הזמן בשנותיי המוקדמות (לא בית הוריי), ובו היתה אם שאחיה נפל במלחמת יום הכיפורים (שמו היה שוֹעַ),שהדגישה פה ושם את העובדה  שעברה להתגורר בשכנות לילד הנקרא בשם דומה להפליא (הייתי בן 5), ואת שמי כנראה אני הוגה עד היום כפי שקראו לי בבית ההוא (במלעיל ולא במלרע). לא הייתי מעז לכתוב את שכתבתי לולא את תוצאות מלחמת יום הכיפורים נאלצתי לקבל כילד בבית ההורים,כי כשחושפים אדם צעיר ואב צעיר ליותר מדי אלימות ומות עלולות להיוודע לזה תוצאות אחר-כך. יתירה מזאת, לא הייתי מרהיב עוז לכתוב זאת לולא כמעט נפלתי בעצמי (ללא כחל וסרק) בראשית שירותי הצבאי (התאוששתי החלמתי והמשכתי לשרת), ואלמלא הספקתי להיות בשלב הרבה יותר מאוחר של השירות מחולץ בדקה התשעים וארבע מפאתי כפר ערבי עוין מאוד, שתושביו עלו והתקהלו (לגמריי לא למטרות שלום ולא כדי לידות בנו ביצים),על ג'יפ צבאי שהייתי בתוכו עם עוד שלשה חיילים צעירים,והייתי היחידי מתוכם שידע לתפעל ממש נשק וכבר עמד לבדו עם רובה בהכנס בין כוונות,ובכל זאת המתין (תודה ללוחמי משמר הגבול שחילצו ועל ששעו לקריאה בקשר;בלעדיהם,יש להניח,לא הייתי כאן היום). לא הייתי מעז לכתוב אלמלא בתקופת השירות הצבאי שלי תרמתי בתפקידי תרומה ממשית להצלת חיי אדם יותר מאשר בהריגתם של אחרים (באופן יום יומי).רק בשל אלו אני מרהיב עוז ושומר לי את הזכות לומר: זה לא לוח שחמט,זו לא צלחת אוכל.זה לא משחק זיכרון.לא טקס זיכרון בהר הרצל. זה לא משחק של מי יזרוק לים את מי. גם לא חבטה קטנה בכנף הימנית.

תוספת מאוחרת:  בעקבות הרשימה קיבלתי משרון רוטברד את הסטיקר הבא שהופץ בשעתו יחד עם הספר איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר? 

*

perec sticker2

*

לקריאה נוספת: חלל (הבניית זיכרון)

                       הלך לו בגשם בלי אומר

*

בתמונה למעלה: איריסיה קובליו, ים, אקריליק על בד 2013.

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

bridge

*

שיר מאת ג'ק קרואק (1969-1922), סופר ומשורר אמריקני, ממייסדי דור ה-Beat ומכונניו. השיר המנון המובא כאן חובר בשנת 1959 ולקוח מתוך ספרו Scattered Poems,שראה אור בשנת 1971, שנתיים אחר פטירתו.

*

וְכַאֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי אֶת גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין

בַּבֹּקֶר,

אָה, אֱלֹהִים

וְאֶת הָאֲנָשִׁים מַחֲלִיקִים בָּרְחוֹב עַל גִּלְדֵי קֶרַח וּמַיִם,

פַּעֲמַיִם,

      פַּעֲמַיִם,

שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים

חָצוּ, בְּדַרְכָּם לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם,

כֹּה קַשּׁוּבִים וּמִשְׁתַּדְּלִים,

אוֹחֲזִים תַּחַת זְרוֹעַ אֶת חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הַיּוֹמִיּוֹת

מְעוֹרְרוֹת הָרַחֲמִים

מַחֲלִיקִים וְנוֹפְלִים עַל הַקֶּרַח

בְּתוֹךְ חָמֵשׁ דַּקּוֹת

וַאֲנִי בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,

אֲזַי לִמְּדַתְנִי דְּמָעוֹת, אָה

אֱלֹהִים בַּבֹּקֶר,

אָה, הוּא

וַאֲנִי שְׁעוּנִים אֶל שְׁאוֹן בִּכְיוֹ שֶׁל פָּנַס הָרְחוֹב

דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

       עֵינַיִם,

     אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּבִכְיִי

      אוֹ שֶׁהָיָה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת

      אַךְ, אוֹ אָז, רָאִיתִי אֶת אָבִי

      וְאֶת סָבָתָהּ שֶׁל אִמִּי

      וְאֶת שׁוּרַת הַכִּסְאוֹת הָאֲרֻכָּה

      וְשׁוֹמְרֵי-דְמָעוֹת וּמֵתִים,

      אָה אֲנִי, יָדַעְתִּי אֱלֹהִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ

      תָּכְנִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, כָּךְ

שֶׁיִּהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּעֲבוּרִי

מַפְרִיד-הַמַּלְכוּת,

עֲשֶׂה אֶת זֶה קָצָר

חוֹלֵף בִּיעָף

עֲשֶׂה בְּבַת אַחַת

הָבֵא אוֹתִי הַבַּיְתָה אֶל הָאֵם הַנִּצְחִית

עוֹד הַיּוֹם

לְשֵׁרוּתְךָ, בְּכָל אֹפֶן

(עַד אָז)                          

[מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

אני מעדיף את קרואק המשורר על קרואק הסופר; בפרט שהאיש כתב המון ובאיכות משתנה מאוד (מה שאפייני מאוד לדעתי ל-Beat בכלל). בשירי שנות החמישים שלו שנקבצו בספרים: The Scripture of the Golden Eternity ו-Mexico City Blues מודגשת מאוד נטייתו הזן-בודהיסטית.הוא מרבה לעסוק בחלל,ריק,אינוּת; בביטול-האני או באני בחינת עֵד לכל נוף ורחש, בלא התערבות פעילה בעולם. דווקא בשיר הזה, משיריו האישיים יותר, האני אינו רק עד או תודעה הרושמת את מכלול תובנותיה, אלא ניכר שהמשורר עובר דרך הבכי שמעורר בו המראה על הגשר, אל עולמו הפנימי, אל המעגל הפנימי של זכרונותיו האישיים ואל זכרון הדורות. דווקא מכונס בתוך עצמו, ניאות לאור זכרונותיו, מגלה קרואק שהוא לעולם אינו נטוש; לעולם לא לבד.

*

השיר המתורגם כאן נדפס בגיליון,אלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא [מוסף מקף: גיליון אורח, 1 (2013)] בעריכתי שראה אור יחד עם הגיליון, תמונה קבוצתית עם אלוהים [מקף: כתב עת לספרות, גיליון מס' 2 (2013)]בעריכת עורכי הקבע של כתב העת.להחלטת עורכי הקבע הגליונות מוצעים למכירה יחדיו בלבד (60 ₪ בחנויות, 65 ש"ח באינדיבוק, שם זה נקרא, 'מקף- גיליון אלוהים'). לדידי, הם שונים כל-כך בהווייתם,שהם כשני ספרים נפרדים לגמרי.

אלּוֹהַ היכן שהוּא כולל יצירות מאת שירלי אבידן,שלמה אֲביּוּ,אביבה אוּרי,אבי אלקיים,מרית בן ישראל,ליטל בר,ז'ק ברל,רות דולורס וייס,אשר זנוֹ,בנו כלב,טלי לטוביצקי,רוני מוסנזון-נלקן,נטלי מסיקה,עמוסנוי,דודו פלמה,עמנואל פינטו,ג'ון פפר קלארק בקדמו,ג'ק קרואק,שועי רז,מוריה רחמני,שוטטסו,מיכל שטיינר וחני שטרנברג,עם ציורים וכתבי יד מאת נדב בלוך, משה גרשוני ואבות ישורון.-כמו כן, מופיעים שלשה תצלומים אנונימיים של אמי הנינגס בקברט וולטר,חנה הוך משחקת בבובת דאדא ואלזה לסקר-שילר מנגנת בחליל.כל הזכויות על היצירות המופיעות בחוברת שמורות ליוצרות וליוצרים שבגיליון או ליורשות/יורשי עזבונם .

*

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie,  Morning on the River, Oil on Canvas 1911-1912

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

shoah

*

יֵשׁ גֶּזַע מְסיָּם שֶׁל בְּני אָדָם

(עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מַכִּירָה אֶת אַחַי)

שֶׁבֶּחָזֶה נוֹשְׂאִים מִין מַיִם עֲרֻמֵים

בְּרַעַד.

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת –

הַכֹּל נִשְׁבָּר לָהֶם בֵּין הַיָּדַיִם;

אַף לְהַבִּיט אֵינָם רוֹצִים, שֶׁלֹא לִפְגֹעַ

וּמְקִימִים מַעֲשֵֹיהֶם

כְּאַנְדַּרְטַת מַלְאָךְ אוֹהֵב

שָׁחוּט לְפֶתַע.

 

גֶּזַע הָרֹךְ הַמֵּמִית, הַנּוּגֶה, בֵּית-הֶבֶל

שֶׁקָּם לִתְחִיָּה.

[רוסאריו קסטיאנוס, אתה אינך שירה: מבחר שירים  1973-1948,בחרה ותרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, הוצאת כרמל: ירושלים אביב 1994, עמ' 38]

*

אוגוסטינוס מהיפו (430-354) בספריו Civitas Dei (עיר האלוהים) Adversus Judaeos (נגד היהודים) ו-Contra Faustum (נגד פאוסטום) זהה את היהודים כצאצאיו של קין ואת הנוצרים כצאצאיו של הבל. הוא אף קרא לאומות הנוצריות לקיים בתוכן את היהודים בבחינת "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד', 12)  כלומר עליהם לשאת את בעונש השווה לעונשו של קין על רצח הבל משום אחריותם לרצח ישוע. הוא הדגיש את האיסור לרצוח יהודים על אף חטאם ונשען בזאת על הפסוק: "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (תהלים נ"ט, 12). תפישה זו זכתה אחר כך להיכלל בדוקטרינה הקתולית וכל כמה שהיא קשה מנשוא ועמוסת שנאה, היא ככל הנראה קיימה את היהודים בחיים בארצות הנוצרים בימי הביניים. היהודים חוו אמנם גלי-פרעות מתחדשים ושלל גזירות שמד ועלילות דם,אך תמיד נמצאו להם ליהודים באירופה מלכים שפרשו עליהם את חסותם, או אנשי כנסיה בכירים שהעניקו להם מקלט. כנגדם נמצאו מלכים ופרשנים של כתבי אבות הכנסיה, שהקפידו לתאר את היהודים כשטניים, עובדי שטן, אויבי אלוהים, שאור שבעיסה, וכשדים שלבשו דמות אדם. שונאי אדם נמצאים בכל מקום; דעותיהם של רבנים בגנות הגויים, וקריאות נקם באומות הנוצריות מופיעות לא אחת בכתבים רבניים, ואף נכנסו לסידורי התפילות.

רוסאריו קסטיאנוס (1974-1925), משוררת וסופרת מקסיקנית, ידידת ישראל, אשר כיהנה כשגרירת מקסיקו בתל אביב, ומצאה בה את מותה בשנת כתוצאה מהתחשמלות ביתית (נוסף לספר שממנו נלקח השיר לעיל ראה אור בעברית בסדרת ספריה לעם של עם עובד ספרה, משיח של חושך)— הופכת ומנערת פעמיים את הציר האוגוסטיני (רוב תושבי מקסיקו קתולים, אמנם קסטיאנוס הושפעה רבות מן התרבות האינדיאנית המקסיקנית). היא כמובן אינה מזהה את בית קין עם היהודים. אך גם אינה מזהה את היהודים עם בית הבל— כפי שאולי מפתה היה לקבוע בקריאה ראשונה. היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם עימו היא מזדהה. אלו הפגיעים, הלא-יוצלחים, המפוזרים, בעלי הידיים הרועדות, הנזהרים מאוד מלפגוע בזולתם, המעדיפים לסבול עוול מאשר לגרום עוול ומעדיפים שלא להביט אל מעגלי העוול והאלימות שמה ייגררו לתוכם. הם אינם נוהגים להגדיל עצמם או את שמם על חשבון זולתם, ויש בהם יסוד של אהבת אדם גדולה ומתמשכת, גם כאשר הם פצועים, חבולים ושחוטים.

  כמובן, ניתן היה להציב את הסוג האנושי הזה בתווך של ההצגה המסורתית של ישוע, המפנה את לחיו השניה למכים או הנושא את הצלב ואינו שונא או מחרף איש. עם זאת, קסטיאנוס יוצאת את גדרי האתוס הנוצרי ומדברת באופן אוניברסלי בסוג מסויים של בני אדם מבני המין האנושי. אלו יכולים להיות כמובן בני דתות שונות, לאומים שונים, אמונות שונות ומשונות וכיו"ב. יתר על כן, על אף שמפתה מאוד לקרוא את המלים "בית הבל שקם לתחיה" כאילו מוסבות הן על העם היהודי שלאחר השואה (שלמשוררת היתה קירבה ואהדה רבה כלפיו), בכל זאת דומה כי קסטיאנוס אינה נגררת אחר תפישה לאומית-פרטיקולריסטית מסוג כלשהו, היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם, שניתן למצוא כמותם בכל מקום, בכל לאום.

מה שמטריד אותי מאז התוודעתי לשיר הזה של קסטיאנוס היא הקלות הרבה (כאילו יש בי הכנה פנימית) שבה יכולתי לאמץ את תורת גזע הזאת.

הערה: בחיפוש אינטרנטי נוכחתי לגלות שהמתרגמת (אסתר סולאי-לוי) נפטרה לפני שנה בדיוק (2.4.2012). אני מקדיש אפוא את הרשימה הזאת לזיכרה (בשל הספר היפה שהקימה).

*

*

בתמונה למעלה:© Wilhelm Sansal, Shoah Forest, Oil on Canvas 2002

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »

HuangQuan-xiesheng

* 

במסכת שבת מן התלמוד הבבלי נחבאת האמירה המפתיעה הבאה:

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך [תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ק"ז ע"א] 

  אני בוחר בכוונה שלא להרחיב פה על הקונטקסט ההלכתי הנוגע לאיסור ציד-חיות בשבת או שבייתן כדי להפיק מהן הנאה לאחר השבת. רש"י (1104-1040) בפירושו מבין אמירה זאת כמוסבת על ציפור שנקלעה לפנים ביתו של אדם, ולא תחת בגדיו, כפי שמשתמע [זה מעניין כי אפשר שרש"י על אתר הוא המפתח להבנת דבריו של ביאליק, בפתח שירו הכניסיני תחת כנפך כלומר: תוך ביתך, הביאיני אל חדרייך]. האדם במקרה פרטי זה אינו חייב לפתוח לציפור חלון ויכול לשבת ולשמרה (בביתו) עד צאת שבת, בלא שיחול עליו דין הצד בשבת (שהוא חילול שבת). ציפור סתם אינה נאכלת (אינה כשרה; ואינה דומה למינים מוגדרים של עופות מעופפים כגון שליו, יונה, ברבור ואווז המותרים לאכילה) ויוצא מכאן שמי שמעוניין להחזיקה בביתו עושה כן על מנת להשימה בכלוב או בשובך. מקרה הציפור שונה למשל ממקרה של המבקש ללכוד ארי: "אמר ר' ירמיה אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסהו לגורזקי שלו" (שם,דף ו"ו ע"ב) רש"י מפרש גורזקי: בית משמר העשוי לו כעין תיבה. כלומר לכידת בעל החיים נחשבת לצייד רק עם הריגתה של החיה או כליאתה בתוך מתקן המיוחד לתפישתה, ואשר נועד לסכל את הימלטותה (רשת, מלכודת, כלוב). ציפור העפה בחלל הבית היא אמנם ציפור כלואה אך עדיין לא ניצודה לתפישתם של חכמים. ובכל זאת, האין כאן התחכמות? האם האדם יושב בביתו ומשמר את הצפור מבלי שישגיח כל העת בכך שהחלונות עדיין נעולים על בריח שמא תימלט? האם רק הכוונה לכתחילה והכנת הציוד המתאים לכליאה מראש הם שהופכים סיטואציה שכזו לצייד; האם יש להתיר איכזור שכזה בשבת ושלא בשבת? (צער-בעלי-חיים הוא איסור-תורה); גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה תזכה הצפור לחיים טובים ונוחים בכלוב או בקולומבריום,עם תזונה נאותה וציפורים נוספות, ופטורה תהיה מחרדת העופות הדורסים,היונקים הטורפים, החיצים השלוחים, עדיין האם השעות שבהן היתה כלואה אין-אונים במחיצתו של בעל הבית אינן צייד?

אני מעוניין לשוב אל התמונה הראשונית שמציירת המימרא הפעם בראייה אחרת. מצינו כי כבר בעולם העתיק נתדמו נפשות/נשמות בני האדם לציפורים שנקלעו אל הגוף והושמו בגבולו [למשל: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תהלים קכ"ד, 7) ובעקבות כך אצל שלמה אבן גבירול (1058-1020): רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָךְ וְעָנְיוֹ/וְכִי נַפְשׁוֹ כְמוֹ דָאָה יְקוּשָה], עד היום בו יאבדו עשתנותיו. שעת המיתה בראיה זו היא השעה בה נפתח חרך בכלוב המאפשר לצפור לצאת שוב לדרכה. מבחינה זו, הגון היה לחשוב, כי על האדם להוציא את הצפור לחופשי מייד כשעמד על כך שציפור באה בגבולו. יתר על כן, אם נתעלם לרגע מן הפרשנות ההגיונית של רש"י ונשוב לתמונה הפשוטה שבו ציפור נכנסה באקראי תחת כנפי מלבושיו של אדם (כנפי הטלית או כנפי הציצית, או אפילו כנפי הטוגה הרומית או החלוק הפרסי) והאדם יושב ומשמרה בשעה שהיא מעופפת, מנקרת, טופחת בכנפיה, הומה להיחלץ מחסותו. הרי ברי כי במקרה זה בגדי האדם משמשים לה פח יקוש. מה שפחות מובן בראייה ראשונה היא הסבל הנורא שייכפה על השומר העקשן, שהציפור אינה סרה למרותו אלא מורה בו ומתוך תאוותה לצאת לחופשי פוצעת את בשרו. אם נשוב רגע לתפישה שהתרתי לי קודם, קרי: תפישתה של הציפור כאלגוריה לנשמה שנקלעה לגוף שלא בטובתה ושאינה מוצאת בו מנוח, הריי שיש כאן מלחמה בין המבקשת לשבר את המוסרות ולהיות בת-חורין ובין הסוהר, המבקש לשמור עליה בחסותו (ותחת כסותו). כמובן אין הכרח לקורא לצאת מנקודת הסתכלות דיכוטומית של גוף/נשמה, אלא לראות בתמונה זו משל ליחסי החלקים הרוחניים (אם תרצו המטפיסיים) שבאדם ובין החלקים הפרקטיים הפוליטיים והחברתיים שלו (מופעיו הפיסיים הארציים).

מבחינה זו, הכולא את הצפור, חש בפחד איום, כאילו אם רק יוציא אותה ממסגר, ייגרע ממנו משהו שאין ממנו חזרה; הוא מתבקש להתעלם מן הצפור הקוראת לדרור, מטפיחות כנפיה, מרגשותיה ההומים ומתקוותיה, כדי לשמר את הקיים, כדי לא להרשות שינוי או השתנות. רב-הכלאי רואה בכל שינוי קטסטרופה.

אבל קורותיה של צפור הנפש זאת וגלותהּ בתוך הגוּף אינו דבר מחויב המציאות; הפרחתה לחופשי אינה מלמדת דווקא על הרס הגוף או הרס המיימדים הפיסיים-קונקרטיים של האני. הצפור היא רק צפור, וכדרכן של בנות כנף היא מבקשת לעופף חופשית. אם נחזור למימרא שלמעלה: יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך , כלומר: אינו חייב לשמרו בתוך ביתו או בפנים מעילו (להיכן שנקלעה הציפור), אלא עשוי לשחרר אותה בחזרה, והיא עשויה לעופף בשמים או לשבת על הגדר לצידו במרחק-מה, והצדדים המעשיים יהיו פנויים לעשייתם והצדדים הרוחניים יהו פנויים להווייתם גם כן, ויהיו קשורים אהדדי בקשר בן קיימא (גם אם מרוחק), שאינו מבוסס על שבי ומחנק.

רבים הם הממסדים, בכללם כל האמור בהלכה (דת), חוק (מדינה), נומוס/קונוונציה (חברה, קבוצה), המבקשים לנהוג כמנהג מי שנכלאה בביתו או בבגדו ציפור והוא מבקש להחזיקה בשבי ולהכפיפהּ למרחב ולמקום שמאפשרות הנחותיו המוקדמות על העולם המושתתות אם על אדני חינוך אם על אדני אמונה אם על אדני הסכמה-חברתית. לא מועטים הם האנשים הקוצצים את כנפי הצפור או קושרים את המקור שלה, כדי שלא יישמעו את ציוציה ואת טפיחות כנפיה. יש העושים כן כי הטביעו בהם פחד עז כי אם רק יחדלו מהנחותיהם הקדומות על העולם ועל ההתנהלות בו ייארע אסון, או שייארע להם-גופם נזק חמור, או הפסד שאין ממנו דרך חזור. כך אני מבין את המימרא שהבאתי לעיל. מתוך הקונטקסט הדתי שאם כבר חשתָ בצפּור, החזק בצפּוֹר,  כְּלא את הצפור, היא רק צפור; ההשתייכות לאמונה/למפלגה/לקבוצה משתלמת יותר. זוהי תפישה נפוצה למדיי. אני רחוק ממנה מאוד.

אמש, מעט בטרם כלות החג,ראיתי עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius atricapillus) על הגדר. הוא נח על יד ספסל ציבורי עליו ישבתי דומם והתבונן בי ארוכות כבן שיח. לא פרח לשום מקום והמתין עד שייחשך. כל המחשבות שלי וכל ההיזכרות במימרא האמוראית הזו החלו לנבוע מעת המפגש. אני רוצה להקדיש לו את הרשימה הזאת.

לקריאה נוספת: איש אחד רדף אותו גמל

*

*

בתמונה למעלה: Huang Quan (879-965), Birds,Ink and Colors on Silk

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »