*
במסכת שבת מן התלמוד הבבלי נחבאת האמירה המפתיעה הבאה:
אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך [תלמוד בבלי, מסכת שבת דף ק"ז ע"א]
אני בוחר בכוונה שלא להרחיב פה על הקונטקסט ההלכתי הנוגע לאיסור ציד-חיות בשבת או שבייתן כדי להפיק מהן הנאה לאחר השבת. רש"י (1104-1040) בפירושו מבין אמירה זאת כמוסבת על ציפור שנקלעה לפנים ביתו של אדם, ולא תחת בגדיו, כפי שמשתמע [זה מעניין כי אפשר שרש"י על אתר הוא המפתח להבנת דבריו של ביאליק, בפתח שירו הכניסיני תחת כנפך כלומר: תוך ביתך, הביאיני אל חדרייך]. האדם במקרה פרטי זה אינו חייב לפתוח לציפור חלון ויכול לשבת ולשמרה (בביתו) עד צאת שבת, בלא שיחול עליו דין הצד בשבת (שהוא חילול שבת). ציפור סתם אינה נאכלת (אינה כשרה; ואינה דומה למינים מוגדרים של עופות מעופפים כגון שליו, יונה, ברבור ואווז המותרים לאכילה) ויוצא מכאן שמי שמעוניין להחזיקה בביתו עושה כן על מנת להשימה בכלוב או בשובך. מקרה הציפור שונה למשל ממקרה של המבקש ללכוד ארי: "אמר ר' ירמיה אמר שמואל הצד ארי בשבת אינו חייב עד שיכניסהו לגורזקי שלו" (שם,דף ו"ו ע"ב) רש"י מפרש גורזקי: בית משמר העשוי לו כעין תיבה. כלומר לכידת בעל החיים נחשבת לצייד רק עם הריגתה של החיה או כליאתה בתוך מתקן המיוחד לתפישתה, ואשר נועד לסכל את הימלטותה (רשת, מלכודת, כלוב). ציפור העפה בחלל הבית היא אמנם ציפור כלואה אך עדיין לא ניצודה לתפישתם של חכמים. ובכל זאת, האין כאן התחכמות? האם האדם יושב בביתו ומשמר את הצפור מבלי שישגיח כל העת בכך שהחלונות עדיין נעולים על בריח שמא תימלט? האם רק הכוונה לכתחילה והכנת הציוד המתאים לכליאה מראש הם שהופכים סיטואציה שכזו לצייד; האם יש להתיר איכזור שכזה בשבת ושלא בשבת? (צער-בעלי-חיים הוא איסור-תורה); גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה תזכה הצפור לחיים טובים ונוחים בכלוב או בקולומבריום,עם תזונה נאותה וציפורים נוספות, ופטורה תהיה מחרדת העופות הדורסים,היונקים הטורפים, החיצים השלוחים, עדיין האם השעות שבהן היתה כלואה אין-אונים במחיצתו של בעל הבית אינן צייד?
אני מעוניין לשוב אל התמונה הראשונית שמציירת המימרא הפעם בראייה אחרת. מצינו כי כבר בעולם העתיק נתדמו נפשות/נשמות בני האדם לציפורים שנקלעו אל הגוף והושמו בגבולו [למשל: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ (תהלים קכ"ד, 7) ובעקבות כך אצל שלמה אבן גבירול (1058-1020): רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָךְ וְעָנְיוֹ/וְכִי נַפְשׁוֹ כְמוֹ דָאָה יְקוּשָה], עד היום בו יאבדו עשתנותיו. שעת המיתה בראיה זו היא השעה בה נפתח חרך בכלוב המאפשר לצפור לצאת שוב לדרכה. מבחינה זו, הגון היה לחשוב, כי על האדם להוציא את הצפור לחופשי מייד כשעמד על כך שציפור באה בגבולו. יתר על כן, אם נתעלם לרגע מן הפרשנות ההגיונית של רש"י ונשוב לתמונה הפשוטה שבו ציפור נכנסה באקראי תחת כנפי מלבושיו של אדם (כנפי הטלית או כנפי הציצית, או אפילו כנפי הטוגה הרומית או החלוק הפרסי) והאדם יושב ומשמרה בשעה שהיא מעופפת, מנקרת, טופחת בכנפיה, הומה להיחלץ מחסותו. הרי ברי כי במקרה זה בגדי האדם משמשים לה פח יקוש. מה שפחות מובן בראייה ראשונה היא הסבל הנורא שייכפה על השומר העקשן, שהציפור אינה סרה למרותו אלא מורה בו ומתוך תאוותה לצאת לחופשי פוצעת את בשרו. אם נשוב רגע לתפישה שהתרתי לי קודם, קרי: תפישתה של הציפור כאלגוריה לנשמה שנקלעה לגוף שלא בטובתה ושאינה מוצאת בו מנוח, הריי שיש כאן מלחמה בין המבקשת לשבר את המוסרות ולהיות בת-חורין ובין הסוהר, המבקש לשמור עליה בחסותו (ותחת כסותו). כמובן אין הכרח לקורא לצאת מנקודת הסתכלות דיכוטומית של גוף/נשמה, אלא לראות בתמונה זו משל ליחסי החלקים הרוחניים (אם תרצו המטפיסיים) שבאדם ובין החלקים הפרקטיים הפוליטיים והחברתיים שלו (מופעיו הפיסיים הארציים).
מבחינה זו, הכולא את הצפור, חש בפחד איום, כאילו אם רק יוציא אותה ממסגר, ייגרע ממנו משהו שאין ממנו חזרה; הוא מתבקש להתעלם מן הצפור הקוראת לדרור, מטפיחות כנפיה, מרגשותיה ההומים ומתקוותיה, כדי לשמר את הקיים, כדי לא להרשות שינוי או השתנות. רב-הכלאי רואה בכל שינוי קטסטרופה.
אבל קורותיה של צפור הנפש זאת וגלותהּ בתוך הגוּף אינו דבר מחויב המציאות; הפרחתה לחופשי אינה מלמדת דווקא על הרס הגוף או הרס המיימדים הפיסיים-קונקרטיים של האני. הצפור היא רק צפור, וכדרכן של בנות כנף היא מבקשת לעופף חופשית. אם נחזור למימרא שלמעלה: יושב ומְשָׁמרו עד שתחשך , כלומר: אינו חייב לשמרו בתוך ביתו או בפנים מעילו (להיכן שנקלעה הציפור), אלא עשוי לשחרר אותה בחזרה, והיא עשויה לעופף בשמים או לשבת על הגדר לצידו במרחק-מה, והצדדים המעשיים יהיו פנויים לעשייתם והצדדים הרוחניים יהו פנויים להווייתם גם כן, ויהיו קשורים אהדדי בקשר בן קיימא (גם אם מרוחק), שאינו מבוסס על שבי ומחנק.
רבים הם הממסדים, בכללם כל האמור בהלכה (דת), חוק (מדינה), נומוס/קונוונציה (חברה, קבוצה), המבקשים לנהוג כמנהג מי שנכלאה בביתו או בבגדו ציפור והוא מבקש להחזיקה בשבי ולהכפיפהּ למרחב ולמקום שמאפשרות הנחותיו המוקדמות על העולם המושתתות אם על אדני חינוך אם על אדני אמונה אם על אדני הסכמה-חברתית. לא מועטים הם האנשים הקוצצים את כנפי הצפור או קושרים את המקור שלה, כדי שלא יישמעו את ציוציה ואת טפיחות כנפיה. יש העושים כן כי הטביעו בהם פחד עז כי אם רק יחדלו מהנחותיהם הקדומות על העולם ועל ההתנהלות בו ייארע אסון, או שייארע להם-גופם נזק חמור, או הפסד שאין ממנו דרך חזור. כך אני מבין את המימרא שהבאתי לעיל. מתוך הקונטקסט הדתי שאם כבר חשתָ בצפּור, החזק בצפּוֹר, כְּלא את הצפור, היא רק צפור; ההשתייכות לאמונה/למפלגה/לקבוצה משתלמת יותר. זוהי תפישה נפוצה למדיי. אני רחוק ממנה מאוד.
אמש, מעט בטרם כלות החג,ראיתי עורבני שחור-כיפה (Garrulus glandarius atricapillus) על הגדר. הוא נח על יד ספסל ציבורי עליו ישבתי דומם והתבונן בי ארוכות כבן שיח. לא פרח לשום מקום והמתין עד שייחשך. כל המחשבות שלי וכל ההיזכרות במימרא האמוראית הזו החלו לנבוע מעת המפגש. אני רוצה להקדיש לו את הרשימה הזאת.
לקריאה נוספת: איש אחד רדף אותו גמל
*
*
בתמונה למעלה: Huang Quan (879-965), Birds,Ink and Colors on Silk
© 2013 שועי רז
להחזיק מישהו כדי לשמור עליו,
הרבה פעמים זה מובן מאליו למחזיק,
הרבה פעמים זה כאב למוחזק,
ואנחנו לפעמים זה ולפעמים זה.
.
ועורבני, זה דבר מדהים,
מדי פעם מגיע אחד ועומד על התות,
ואני מקשיבה איך הוא ממלמל אל עצמו,
הם אנושיים במובן המעניין של המילה 🙂
מיכל יקרה, תודה על ההזדהות (-: אלך בעקבות החלק השני של דברייך, אני חושש כי האדם המתועש-הפוליטי-העירוני-המכולכל-התכליתי, המביט על עצים וגבעות ורואה
יוזמות נדל"ן, כספים, ומניות כבר איבד חלק ניכר מן הרגשות ומן המחשבות שלו
לטובת משהו אחר. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשבת עם עורבני בגן. הם מורידים
את ערך הדירות שמסביב.
כמה כאב.
גם הפער בין תמונת הציפור המבקשת מקלט מתחת לכנף (כמו בהכניסיני) לבין תמונת הנשמה הכלואה בגוף.
ועוד פעם הכְּווּצה הזאת. הם לא יחליטו עליך.
ויש גם משהו מצחיק בהתלבטות האם מותר לצוד אריה בשבת.
שועי. יש סיבה לכך שאנשים שרואים יצור עם כיפה שחורה מסתובב בשכונה וממלמל לעצמו חוששים מיד שהוא יוריד את ערך הדירות שלהם…
מרית קרובתי, ההבדל הוא כמובן בסיטואציה, כלומר אם נסיט את הדיון מענייני צפורים: יש מי שחווים את העולם כמקלט, כמקום מוגן ("שמעתי שקוראים לחיים מקום המפלט האחד, היחידי" כלשונו של צלאן) ויש מי שחווים את העולם כמקום שהם נקלעו אליו או נכלאו בו (זוהי תפישה משותפת גם לאפלטונים: שאצלם הגוף הוא קבר; גם לגנוזיס של נאג'-חמאדי, לחלק מאבות הכנסיה, למקובלים ומיסטיקונים שונים; וגם מבחינה מסויימת ניתן לחוש בה גם בין כתבי קפקא, וייל, קאמי ובקט, למשל, גם בכתבי צלאן עצמם "שמעתי שהגרזן פורח, שמעתי שלמקום אין שם", אותו השיר שהבאתי קודם בתחילתו)
אני חייב לומר שאני קרוב לתפישה לפיה לכל אדם יש מקום. הוא רק צריך למצוא אותו ולפעמיים החיפושים אורכים זמן-רב. אותו הדבר לגבי המינון הנכון של היחסים בין רוח ובין תכליות מעשיות בחיים של כל אחד/ת מאיתנו. דרוש זמן לייצב את המינונים הנכונים, וגם אז, יש לבחון אותם מדיי פעם מחדש. .
עידו יקר, דא עקא (זו צרה). כלומר, למזלי יצא לי לדור בבני ברק בצעירותי שנה תמימה, בתור לא חרדי (ממש לא חרדי) בשכונה חרדית. גם שם יש בהלה, אך היא מגיעה ממניעים אחרים. דא עקא, יצא לי גם להתראיין לפחות פעמיים במקומות עבודה חילוניים למהדרין ובו כל שהטריד את המראיינים הוא האם ייתכן שהחזות שלי מטעה ולא הושתלתי כדי להחזיר את תלמידיהם החביבים בתשובה ולהפוך אותם למצביעי ש"ס (כלומר הנשאלת אי פעם בראיון עבודה מקצועי האם אתה מצביע ש"ס ומה דעתך על הרב עובדיה?). יש כל כך הרבה תירוצים טובים להדיר את השונה/האחר/הזר/מי שבא לגור איתך– קל נורא למצוא כל מיני רציונליזציות ותמיכה חברתית מתאימה לצדקת דרך ההדרה. בבניין בו אני דר יש חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים, ורוב הזמן מצליחים לחיות בשלום, בלי בהלה. אני לא סגור על מה היה קורה אם לפתע היתה מגיע לבנין משפחה אסלאמית, נוצרית או בודהיסטית או אם היו עוברים לגור בשכנוּת משפחה שבה האישה היא דוגמנית עירום ובן-זוגה מאלף טווסים בקרקס (אני הייתי מסתדר כך או כך, למרות שצרחות של טווסים זה ממש בלתי נסבל) (-:
בסך הכל התכוונתי להתבדח וכנראה דרכתי על יבלת כואבת במיוחד. אני יכול להגיד שלא מזמן ביקרה בשכונה שלנו אחת ארוכת רגליים וחובבת שרצים ולצערי הכלב שלי הבריח אותה.
כן, עידו, ברור לי שזה היה חלק מן ההומור החד שמאפיין את תגובותיך (כאן, אצל מיכל, ועוד). דא עקא (-: אני מניח שבין קוראי/ות האתר יש כמה אנשים שהלצה כזאת תיתפס על ידם כלעג כלפי כיפתם השחורה ואני שמח גם בחברתם (גם בחברתך).
עוד למרית, ציד אריות בשבת, ספורט אקסטרים בן הזמן העתיק, שמכין אותך לאפשרות שהרומאים ייתפסו אותך ביום ראשון ויישלחו אותך לקיסריה בהמשך להילחם עם אריות (-:
שועי יקר, ראשית באמת יש משהו מאוד סאטירי בדיון על האם מותר לצוד אריה בשבת (בהתחשב בעובדה שהרב היחיד שהיה יכול לעשות את זה, ריש לקיש, נרצח ע"י ר' יוחנן).
מצד שלישי ישנו משהו מאוד שברירי במילה ציפור מספיק שברירי שמשורר השבריריות אברהם חלפי יקדיש לה שיר:
בלילה נפלו ציפורים מן הקן,
ועצים רעדו בלילה.
והחיים הגדולים נהיו קטנים
ובכו לחיות.
אולי לא היה עוד דבר ברקיע.
אולי מעולם לא היה ברקיע דבר.
ורק מישהו,
כציפור שנפלה מן הקן,
דימה למצוא ברקיע דבר.
ולבכי היה טוב כי עודנו בכי,
וטוב לדמעות – כי דמעות הן
בלילה,
תמיד בלילה,
שואג סער איתן
ומכה על לב הענפים.
ונזכרים הענפים כי ליבם כואב.
ומישהו כציפור שנפלה מן הקן
וכענף שבור,
שאינו יודע מי הוא, מי הוא-
נופל גם הוא
ולבכי היה טוב כי עודנו בכי,…
בלילה נפלו ציפורים מן הקן,
ועצים רעדו בלילה.
ושם טוב לוי הואיל בטובו להלחין:
שועי, אני מתה על עורבים…
ומה עם יתושים וזבובים? מותר לצוד אותם בשבת?
תמונה יפה בסוף הפוסט
אבל ניק דרייק מדכא אותי תמיד 😦
דודו יקר,
חלפי נודע בציפוריו ובחתוליו ושם טוב לוי בלחניו (פוגל, רביקוביץ', חלפי, קוואפיס ועוד).
האר"י לעומת זאת אסר להרוג בעלי חיים (אפילו רמשים וכנימות) וטען כי כל מיני אנשים סביבו
התגלגלו אחר פטירתם בבעלי חיים משום שהתעללו בהם או מנעו מהם את מזונותיהם. כך שכנראה האר"י לא היה צד אריה בשבת. לעומת זאת על עבד אלקאדר אלג'ילאני (מייסד מסדר הסופים הקאדרים) מסופר כי הגיע לגליל העליון רכוב על גב אריה. מידע מאלף בלי ספק (-:
איריסיה יקרה,
יש לי חברה ותיקה שטוענת שנראיתי בגיל 18 כמו דרייק, אותו שיער אותו רזון, אותו מבט עצוב בעיניים ואפילו אותה גומה בסנטר. אני מאוד אוהב את המוסיקה שלו גם אם היא מביאה לידי עצב.
לגבי יתושים וזבובים, דבורים וצרעות, כללית– אין הורגים בשבת, אלא אם כן מדובר בעקיצה מסכנת חיים או מביאה לידי חולי גדול (ניתן כמובן לשיר מכשירים חשמליים לקטילת יתושים או הברחתם לפני שבת). גם במקרה של רמשים גדולים יותר אם ניתן נהגו לכפות עליהם כלי כלשהו כדי שלא יעקצו. כך במקרה של מכרסמים כמדומני. כללית, הורגים רק כשיש סכנה. למשל, כלב שוטה (מוכה כלבת ללא ספק) המתרוצץ ברחוב נהגו להרוג בשבת.
עורבים דווקא מסמלים בדרך כלל ייאוש ומלנכוליה (כמו גם כלבים שחורים), אולם אפשר כי הוציאו להם סתם שם רע בהיותם סוג של בני תערובת בין ציפורים ובין עופות דורסים. למשל, הינשוף, התנשמת או האוח מאיימים הרבה יותר, ובכל זאת, זכו ליחסי ציבור הרבה יותר טובים.