*
שיר מאת ג'ק קרואק (1969-1922), סופר ומשורר אמריקני, ממייסדי דור ה-Beat ומכונניו. השיר המנון המובא כאן חובר בשנת 1959 ולקוח מתוך ספרו Scattered Poems,שראה אור בשנת 1971, שנתיים אחר פטירתו.
*
וְכַאֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי אֶת גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין
בַּבֹּקֶר,
אָה, אֱלֹהִים
וְאֶת הָאֲנָשִׁים מַחֲלִיקִים בָּרְחוֹב עַל גִּלְדֵי קֶרַח וּמַיִם,
פַּעֲמַיִם,
פַּעֲמַיִם,
שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים
חָצוּ, בְּדַרְכָּם לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם,
כֹּה קַשּׁוּבִים וּמִשְׁתַּדְּלִים,
אוֹחֲזִים תַּחַת זְרוֹעַ אֶת חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הַיּוֹמִיּוֹת
מְעוֹרְרוֹת הָרַחֲמִים
מַחֲלִיקִים וְנוֹפְלִים עַל הַקֶּרַח
בְּתוֹךְ חָמֵשׁ דַּקּוֹת
וַאֲנִי בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,
אֲזַי לִמְּדַתְנִי דְּמָעוֹת, אָה
אֱלֹהִים בַּבֹּקֶר,
אָה, הוּא
וַאֲנִי שְׁעוּנִים אֶל שְׁאוֹן בִּכְיוֹ שֶׁל פָּנַס הָרְחוֹב
דֶּרֶךְ עֵינַיִם,
עֵינַיִם,
אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּבִכְיִי
אוֹ שֶׁהָיָה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת
אַךְ, אוֹ אָז, רָאִיתִי אֶת אָבִי
וְאֶת סָבָתָהּ שֶׁל אִמִּי
וְאֶת שׁוּרַת הַכִּסְאוֹת הָאֲרֻכָּה
וְשׁוֹמְרֵי-דְמָעוֹת וּמֵתִים,
אָה אֲנִי, יָדַעְתִּי אֱלֹהִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
תָּכְנִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, כָּךְ
שֶׁיִּהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּעֲבוּרִי
מַפְרִיד-הַמַּלְכוּת,
עֲשֶׂה אֶת זֶה קָצָר
חוֹלֵף בִּיעָף
עֲשֶׂה בְּבַת אַחַת
הָבֵא אוֹתִי הַבַּיְתָה אֶל הָאֵם הַנִּצְחִית
עוֹד הַיּוֹם
לְשֵׁרוּתְךָ, בְּכָל אֹפֶן
(עַד אָז)
[מאנגלית: שוֹעִי רז]
*
אני מעדיף את קרואק המשורר על קרואק הסופר; בפרט שהאיש כתב המון ובאיכות משתנה מאוד (מה שאפייני מאוד לדעתי ל-Beat בכלל). בשירי שנות החמישים שלו שנקבצו בספרים: The Scripture of the Golden Eternity ו-Mexico City Blues מודגשת מאוד נטייתו הזן-בודהיסטית.הוא מרבה לעסוק בחלל,ריק,אינוּת; בביטול-האני או באני בחינת עֵד לכל נוף ורחש, בלא התערבות פעילה בעולם. דווקא בשיר הזה, משיריו האישיים יותר, האני אינו רק עד או תודעה הרושמת את מכלול תובנותיה, אלא ניכר שהמשורר עובר דרך הבכי שמעורר בו המראה על הגשר, אל עולמו הפנימי, אל המעגל הפנימי של זכרונותיו האישיים ואל זכרון הדורות. דווקא מכונס בתוך עצמו, ניאות לאור זכרונותיו, מגלה קרואק שהוא לעולם אינו נטוש; לעולם לא לבד.
*
השיר המתורגם כאן נדפס בגיליון,–אלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא [מוסף מקף: גיליון אורח, 1 (2013)] בעריכתי שראה אור יחד עם הגיליון, תמונה קבוצתית עם אלוהים [מקף: כתב עת לספרות, גיליון מס' 2 (2013)]בעריכת עורכי הקבע של כתב העת.–להחלטת עורכי הקבע הגליונות מוצעים למכירה יחדיו בלבד (60 ₪ בחנויות, 65 ש"ח באינדיבוק, שם זה נקרא, 'מקף- גיליון אלוהים'). לדידי, הם שונים כל-כך בהווייתם,שהם כשני ספרים נפרדים לגמרי.
אלּוֹהַ היכן שהוּא כולל יצירות מאת שירלי אבידן,–שלמה אֲביּוּ,–אביבה אוּרי,–אבי אלקיים,–מרית בן ישראל,–ליטל בר,–ז'ק ברל,–רות דולורס וייס,–אשר זנוֹ,–בנו כלב,–טלי לטוביצקי,–רוני מוסנזון-נלקן,–נטלי מסיקה,–עמוס–נוי,–דודו פלמה,–עמנואל פינטו,–ג'ון פפר קלארק בקדמו,–ג'ק קרואק,–שועי רז,–מוריה רחמני,–שוטטסו,–מיכל שטיינר וחני שטרנברג,–עם ציורים וכתבי יד מאת נדב בלוך, משה גרשוני ואבות ישורון.-כמו כן, מופיעים שלשה תצלומים אנונימיים של אמי הנינגס בקברט וולטר,–חנה הוך משחקת בבובת דאדא ואלזה לסקר-שילר מנגנת בחליל.כל הזכויות על היצירות המופיעות בחוברת שמורות ליוצרות וליוצרים שבגיליון או ליורשות/יורשי עזבונם .
*
בתמונה למעלה: Jonas Lie, Morning on the River, Oil on Canvas 1911-1912
© 2013 שועי רז
לפעמים אני קוראת שיר ואין שום דבר אמיתי מהותי שאני יכולה להזדהות איתו ועם זאת יש שם משהו פועם כמו וריד או מעיין שאני מרגישה פשוט בגוף שלי. זה שיר כזה. והתרגום יפה, גם את זה אני מרגישה בלי להכיר את המקור, כי יש בו את הפעימה, המקצב, הדיבור הזה.
נרגשתי על הבוקר,
תודה שועי.
תודה, שיר מרגש, תרגום נהדר, הציור שלמעלה וגם השיר של פיטר גבריאל, הכל מתחבר יחד ויוצר אווירה שמזכירה את ניו יורק ומעוררת געגועים לדברים שכבר אינם.
מיכל יקרה,למרות שאין בשיר הזה שום דבר הקשור לימי הזיכרון הפוקדים אותנו בזמן הזה של השנה מדי שנה, הוא מצליח להחזיק בעיניי את החוויה שלי הקשורה בהם (הטראגיות של הכל, קוצר ימיו של האדם). זה הטעם שהבאתי אותו כאן.
ורד יקרה, אני חושב שזה אחד השירים של קרואק היותר אהובים על המשורר והעורך לורנס פרליגנטי, שגם טרח להכניס אותו לכמה אנתולוגיות של דור ה-Beat בעריכתו. אני חושב שזה תרגום ראשון לעברית.
והשיר של פיטר גבריאל, עם כל חרישיותו, הוא אחד השירים הגדולים של גבריאל ללא ספק. אני מסתובב עם השיר הזה כבר כ-26 שנים (יש לי את So של גבריאל בתקליט ויניל מאז שנת הוצאתו; הייתי בבית ספר יסודי).
השיר והתרגום יפים מאוד בעיני. והציור…יותר טוב שלא אתחיל
דודו יקר, כן Jonas Lie צייר נופים בחסד, הבאתי כאן לא מזמן ציור אחר שלו, Flood, לטעמי
הקנבס היפה ביותר שלו, שמוקדם לגשר הזה במספר שנים. בכלל אני מבין לגמריי מדוע הקוביזם, הפוטוריזם, הסוריאליזם, האקספרסיוניזם, ודאי הדאדאיזם היו כה נחוצים בראשית המאה העשרים. עם זאת, היו במפנה המאות ה-19 וה-20 כל כך הרבה ציירי נופים יוצאים מגדר הרגיל שמי שטוען שיש משהו משעמם או קרתני בעבודות שלהם, חוטא לדעתי חטא גדול בפני אופני ההבעה האמנותיים או שצריך בבהילות להחליף את משקפיו.
גם לי יש את So בתקליט ויניל, ואת הספר של קרואק- On the Road בשפת המקור, לבושתי לא הצלחתי לקרוא אותו עד סופו, נתקעתי איפה שהוא, אולי זו הזדמנות לנסות שוב… הציורים של Jonas Lie אכן יפהפיים, כפי שנראה בגוגל, תודה על ההיכרות איתו.
ורד, זה אחד התקליטים הראשונים שהיו לי. On the Road יש בו כמה קטעים נאים כמו בפרוזה של קרואק, אבל זה רחוק מלהיות אחיד. אני חושב שהגעתי אל ה-Beat בגיל די צעיר
בעקבות השפעתו של טום ווייטס עליי (הוא הרבה להזכיר את ה-Beat) ואח"כ גם בהשפעת סרטו של דיוויד קרוננברג Naked Lunch על פי ספרו של ויליאם ס' בורוז (היה לי אפילו פעם דיסק של בורוז קורא מיצירותיו מליווי מוסיקת היפ-הופ), אבל אני חייב לומר שכל ראשי החבורה
גינסברג, קרואק, בורוז, קאסידי, פרליגנטי– הרשימו אותי גם בנעורים וגם כיום הרבה פחות מווייטס. דודן אמריקני כבר מצפה שנים שאתרגם לעברית את יצירותיהם של ה-Beat .
הוא ואחיו החליטו שאני שלוחת הביטניקים בארץ הקודש. אולי בגלל שהם אוהבים מאוד Beat, ושתמיד בפגישות אנחנו מדברים על Beat, ג'ז וזן-בודהיזם (-:
אנחנו שנינו מאותו הכפר:) אני הושפעתי מאלן גינזברג, שומרת עד היום חוברת "פרוזה" משנות ה-80ֿ , בה מופיע ראיון איתו, צילום השיר Arguments בכתב ידו, והתרגום לעברית של נתן זך. וטום וויטס באמת ענק.
ורד, אותו ה-Village (-: אני זוכר את התרגומים של זך ל"קדיש ושירים אחרים". אני חושב שזך כדרכו (זה מה שקרה לו גם עם אלזה לסקר-שילר) מעדן ומייפה את השירים ונמנע באופן עקבי מחיספוסם.
את ווייטס התחלתי לשמוע בגיל 14 (פעם כתבתי על זה רשימה שנקראה "דם וויסקי"), שנה מאוד משמעותית בחיים שלי עד כה. זה מצחיק, כי למעשה הכרתי לאותו דודן אמריקני (מבוגר ממני בכמעט 20 שנה) את אלבומיו של ווייטס אי-שם לקראת שלהי שנות השמונים, הוא כנראה
עוד לא זכה אז למלוא הפרסום דווקא בארה"ב (למרות שכבר הספיק עד אז לכתוב פסקול לסרט של קופולה). בכל אופן אני חייב לדודן הזה את ההכרות עם הג'ז-היהודי בניו-יורק (ג'ון זורן ושות') גם עליהם שמעתי לראשונה דרכו, כשכל העסק שם היה עדיין בחיתוליו. אני גם חייב לו על זה שהוא היה שולח לי בתיכון (לבקשתי) כל מיני קסטות של הוולווט אנדרגראונד,לו ריד והקאובוי ג'אנקיז שביקשתי, וכך לא הייתי תלוי אך ורק בחנויות התקליטים העצמאיות של תל אביב.
עיקר שכחתי:
נהדר, ונשאר אקטואלי למרבה העצב.
ורד, אני חושש שלמרבה הצער גם מופעי הזיקוקין המתחדשים מדיי שנה בשנה בתחילת חודש אייר קשורים לזה קשר עמוק ויציב.