Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2013

Dawn after the Wreck circa 1841 by Joseph Mallord William Turner 1775-1851

*

וּלְאִטָּם פּוֹסְעִים לְצַד נָהָר עַל הַגָּדָה

דֹב גַּם קוֹף וְכֶלֶב וְצוֹעֲנִי מוֹבִיל אוֹתָם

[גיום אפולינר, מתוך: 'מאי', מבחר שירים,תרגם מצרפתית: משה בן שאול,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2000,עמ' 28]

*

על אותו חלון ממנו השליך עצמו המתאבד הונחו זרדים;דוגרת שם כעת צפור על שתי ביצים.לו רק היתה מחישה את דגירתהּ כדי מספר ימים אולי היה הקופץ נחפז מעט פחות לחצות את אדן חלונו שמא ייפגום חלילה באם או בגוזליה. אולי לנוכח החיים,התלויים לנגד עיניו, היה עולה בו היסוס. מי יודע אולי היה בוחר להמתין לרגע.

 אך הטבע מתנהל מתוך קצביו,כמו גבר מבוסם,המפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,חוגג את התחדשות הכל,לא מתהרהר לרגע. לא איש העומד להשליך עצמו,לא קן צפור—מעוררים את רחמיו. כמו מתופף צעיר המצעיד גייסות לקרב—הוא לא לוקח בחשבון את שאבד,את שנרמס. את צחצוחם של הרחובות מדם ומשברי ביצים הוא מותיר לנו; אנו הפגיעים,המתהרהרים,הממהרים לחפש מוצא מן הכורח העריץ,שלא נותן מנוח.

לפעמים יורד לפתע גשם שוטף בלב מאי; פתאומי, לא נהיר. אנשים סובבים כה וכה,בלתי מוכנים,רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל משועשעים מן הפלא; העולם נדמה כאילו יצא לגמריי מן הסדר. ביום אחר תינוק משמיע מילה ראשונה. ביום אחר מחריבה סופת טורנדו אזור באוקלהומה, סופה שעלתה מן הים, היכתה בתוך רבע שעה אחר כך. בית ספר הומה ילדים נמחק; חיים שייאבקו מעתה לשיקום ולהתחדשות. אנשים חסרי קורת גג ממלמלים אבודים בחדשות הערב. אצלנו— שלכת של סיגלון מוטלת על מדרכת. רק השכן העולץ שוב יוצא לפזר בחוצות גזרי נייר צבעוניים,עד שמתחשק לשאול אותו,איך השיג את הג'וב הזה,ואיך הוא מסוגל להמשיך ולעשות אותו גם בנסיבות הקיימות. איך הוא יכול להיוותר אדיש כל-כך למתארע על הארץ.

במקום זה,כרגיל מתמקדים בתינוק (האומר את מילותיו הראשונות). וליפעת התקווה והפלא,שוכחים את הכל; מטאטאים מן הרחובות את עדויות החורבן; ממשיכים נחושים בחיים האלה. למשל,יושבים לקרוא ספר, הנדמה כעין פרי קיץ מתוק .לפני שתשים לב תיקלע לעלילה שבמוקד שלה שפחה אפריקנית אמריקנית בשנת 1850,שלאחר שנפגעה פעמיים בראשה,מתחילה לראות חזיונות בהם האירופאים אמריקנים והאפריקנים-אמריקנים הם שווי זכויות. אחד מהם,מן העתיד,דומה להיות בן דמותו של מרטין לותר קינג. סוחרי אדם מכל מקום דולקים אחריה ללוכדה.כולם מבקשים לסחור בה או לאבדהּ.אחד המבקש לעזור לה ממאן להתפעם מחזיונות רוחהּ: הוא משיב לה, מפוכח; כן, אך מה נעשה בינתיים?

בספר אחר, ממש בסמוך, אני מוצא את דברי ימי המרי הבלתי-אלים של אנשי הורד הלבן (או השושנה הלבנה): הנס שול,אלכסנדר שמורל,סופי שול וכרסטוף פרובסט; סטודנטים גרמניים בשנות העשרים לחייהם שהפיצו שישה קונטרסים מודפסים בגנות היטלר והנאציזם— לא פחות,בגנות כל עריצות המוציאה שוב ושוב את האזרחים לשדות הקרב ומונעת מהם את חירויותיהם. הללו נלכדו,עונו,נשפטו ונערפו בשנת 1943, למען ייראו ויירָאוּ. מעוּדד לשמוע על חיבתם לג'אז; נרגש-מה מן האפשרות כי הקבוצה נתכנתה על שם ספר של ב' טראוון;מן העובדה שבקונטרסים שלהם מצוטטים לא יוצרים גרמניים או פילוסופים קלאסיים בלבד,אלא גם פיסקות שלמות מתוך דאו דה צ'ינג וספר קהלת.בכל זאת,אני משוכנע כי בשעה שהם נערפו פיזר השיכור אחוז התזזית ניירות צבעוניים והרחיב חיוכו העולץ,כדרכו (תמיד עם הקונפטי).

   צריך לזכור את זה. כמו את האגדה שמביא יוסיף ברודסקי על כך שבשעת מותו של לורקה,מול כתת היורים,הוא תהה על כך שבכל זאת מאיר יום ועולה השמש. השמש תזרח ותשקע בין אם נמחה או לאו,אם נכתוב אם לאו אם נקרא אם לאו; הטורנדו יעבור, התינוק ימלמל מילים ראשונות, המתאבד יזנק מן החלון הפעור, הציפור תדגור על גוזליה. הסיגלון יתפזר לכל עבר. הדברים יתהלכו לפי דרכם בין אם נמחה על כך ובין אם לא נסכין להוציא על כך מלה, ולו מלה אחת. בין אם נסב מבט נתקע בפרצוף הסדרים המושתים עלינו אצבע משולשת. לא,הטבע לא חולם; הוא מבצע את שלו בעתו, בחריצות. גם העריצות הפוליטית מוציאה אל הפועל; לעולם לא מתהרהרת (חשבון נפש נחווית כחולשה של הפרט, או כנסיון לערער את אושיותיה). כל שנותר הוא להתקומם אל מול הענקים הפעלתניים-האדישים-המבוסמים-האכזריים,ולהטיח בפניהם האדישות את שלל חלומותינוּ;לגלות שכלל לא איכפת להם (ומעולם לא היה להם איכפת); אבל עדיין ניתן למצוא בעלי חלומות. והחלום יורה דרכּנו.

 *

ספרים/שירים שהוזכרו:

ג'יימס מקברייד, שיר שעוד יושר, תרגמה מאנגלית: מיכל קריזנר, כנרת בית הוצאה לאור: אור יהודה 2010.

אנט דומבאך וג'אד ניובורן, סופי שול והורד הלבן, תרגמה מאנגלית: ענת רז, הוצאת פן ומשכל הוצאה לאור: תל אביב 2013.

יוסיף ברודסקי, 'הגדרת השירה', עקדת יסאק: שירים, תרגם מרוסית: עזרא זוסמן, הוצאת עקד: תל אביב 1969, עמ' 20.

 

בתמונה למעלה: Joseph Mallord William Turner, Dawn After a Wreck, Watercolour, gouache and rubbing out on paper 1841

© 2013 שועי רז 

 

Read Full Post »

good_shepherd *

*

אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשות.

איני יודע אם הוא קיים או אינו קיים, איני יודע אם יש לו זיקה כלפיי או אין.

השפה שבהּ אני פונה אליו, לא באמת פּוֹנָה אליו, רק נוטעת בי תחושה כזאת. 

התעמקתי שנים בחיבורים שעסקו באלוהות המתגלה והנסתרת ממקומות שונים ומתרבויות שונות.ישבתי לילות מול הים,תעיתי ביערות בלילות ואחר כך ברחובות ערים ובמצולות רחוב.זכיתי לחוויות שונות.דימיתי לראותן כהארות.נסיתי לדמוֹת את הכל נתון בקשב נורא.העולם כתבת תהודה של כל החיים שחלפו בו אי-פעם; רחש איום.

בעצם,אני מבכּר את הדממה,את עצימת העיניים,את ההאטה האיטית של קצב פעימות הלב,את השיכחה של הכול,של עצמי,של מיהותי,עד שהכול דומה נתון במנוחה מוחלטת.אני עצמי כבר איני כאן,איני יודע מי אני או מה אני.אפילו לומר שהנני תודעה או שאני משתתף בתודעה גדולה ממני,יהיה כזב.התאיַּנתי ואיני מצפה לדבר.לא לזריחה הגדולה,להתאחדות,להארה —לה ציפה הצוּפי,אחַר התאיְנוּת;לא לפגישה עם החסדים הגדולים,אחר שנגע בשורש הדינים,כאחד המקובלים.רִיק,חלל אין-קצה,נקודת אור על אופק של חור שחור,ובכל זאת ממשיך להתנגד להיבלע,לא ברור מדוע. מה מניע אותי לעמוד בכל זאת רועד מול התהום המבקשת שאבוא בשעריה.מאיפה העוז,התקווה,הסקרנות—להקים משפחה,לכתוב יצירות,לקיים נוכחות?

אין שער, אין שפה, אין גאולה. מידיעת-עצמו יבוא לידי ידיעת אלוהים,גרסו פילוסופים ומיסטיקונים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים.אני יכול לחבב זאת,אבל זה רחוק ממני כעת.עולמי הוא מוסיקה שבורה מאוד וקצת נואשתי מכל המתכונים המוכנים מראש לבקשת אלוהים ולדבקה בו. זהו צעד גדול מדיי בשבילי להניח שמאחורֵי זה עומד איזה אלוהים של ממש. על כן,אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשוּת.

  ובכל זאת, בשעה מאוחרת כמו זאת,רכון על מקלדת המחשב, ומנסה לתרגל את נוכחותי בעולם, אני חש את סימן השאלה המטפיסי הזה נושם ונוקב בכל אחת מנשימות-פי,עורג מכל החיים הסובבים אותי,לאין-מנוח,ללא-הפוגות.קשה לי לומר אם החידה הזאת חיה יותר ממני; אין לי קושי מיוחד לומר שהיא היתה כאן לפניי ותהיה גם אחריי.

"פּתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום" [מתוך חזרת שליח ציבור לתפילת נעילה דיום הכיפורים]— איזה אבסורד. הלוא הודיתי כי אין שער, אין שפה,אין גאולה; רק עמידה עיקשת מול תהום רוחשת. ובכל זאת, בכל שנה בה אני מתפלל יחידי את השירה הזאת, עיני יורדה דמעה, ומשהו מִדַּבֶּר בּי. ההבהוב החולף שאני (הדל ממעש, האבוד בעולם) —מבקש את הבלתי קיים, ומאמין בכל זאת, לפחות לו לרגע קט אחד, כי חסר הממשוּת, הוא בגדר אפשר.

הערה: נקודות אור על אופק של חור שחור אינן נבלעות; כוח המשיכה של החור השחור שווה להתנגדות המסה שלהן, ומונעת אותן מלהיבלע; וכך הן נותרות על מכונן: דוממות, חסרות תנועה, עד שהמסה שלהן אוזלת; יש טוענים שבאשר המסה של נקודות האור מינימלי ומרחקן מן החור השחור רב, סביר כי הן תעמודנה על מקומן לנצח.

 *

*

בתמונה למעלה: Henry Osawa Tunner, The Good Shepherd, Oil On Canvas 1902-1903

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

Borisov-Musatov

*

שתי אינטואיציות יסודיות נטלתי עימי מן הקריאה בפרק השני בסיפרו של דרור בורשטיין שאלות בספרות, "בודהיזם ותורת הספרוּת" (עמ' 87-38). אדייק יותר, צמד פרדיגמות שהניח המחבר בפרק נותרו מהדהדות בי גם אחר הקריאה; בבחינת שאלות שעליי להשיב עליהן בפני עצמי.

*

א.  שאלה של השתת גבולות על השיח

*  

האינטואיציה היסודית של בורשטיין בפרק השני היא שניתן ואף כדאי לדון בטקסטים ספרותיים (מערביים, ישראליים) לאורם של טקסטים זן-בודהיסטיים מן המזרח הרחוק,כל שכן לערוך שימוש בעולם הרעיונות הזן בודהיסטי, בבואנו לקרוא טקסט מערבי; אינטרטקסטואליות וספרות-משווה ודאי אינם חידוש של בורשטיין (הוא אינו מתהדר בו). ברם, זהו, ככל הידוע לי, הנסיון העברי הראשון בן הזמן המודרני (בימי הביניים תורגמו חיבורים הודיים לערבית ומשם לעברית), לדון בספרות, כל שכן, בספרות עברית-ישראלית, שנדונה עד כה, כמעט אך ורק, על פי אמות המידה של תורת הספרות המערבית ושל ביקורת הספרוּת האירופאית, על פי מערכת רעיונית שונה בתכלית, שמקורה באינטואיציה קיומית, שלא אחת, סותרת לחלוטין את אושיות תפישת הספרות המערבית.

   בספרה הגות יהודית בימי הביניים (הוצאת מסדה: גבעתים 1975) דנה האינטלקטואלית היהודיה-צרפתיה קולט סיראט, במגמת פניהם של פילוסופים יהודיים, ליצור סינתזות מחודשות בין עולמם המסורתי-דתי ובין הלכי הרוח של הגות זמנם; מבחינה זאת, הולך בורשטיין בעקבות הוגים עבריים קדומים, אלא שלא כמותם (ליבם היה נטוע בעולם התורה ואליו הביאו ממדע תקופתם שהפכו אף הם לאבן יסוד בהבנת התורה); ליבו של בורשטיין נתון לכתיבה ספרותית ולמחקר ועריכה ספרותית; אל אלו מצטרפת אהבתו לעולם הרוח הזן בודהיסטי, שהופגנה בכמה ספרים בנושא שתרגם עד-כה לעברית; אהבה המלווה אותו כפי הנראה אף בחייו. מבחינה זאת מהווה בורשטיין סוכן תרבות זן-בודהיסטי, המקל על נגישותו של עולם רוח זה בפני קוראי העברית. יתירה מזאת, יש בחיבור שלפנינו משום קריאה חלוצית, פורצת דרך, הואיל והמחבר מתכוון לא להנגיש בלבד, אלא להפוך את הידע הזן בודהיסטי לכלי עזר פרשני בבואנו לפרש אבני יסוד של האמנות המערבית, ושל האמנות והספרות הישראלית. מבחינה זאת, יש בספר משום הבעת רצון כן לישר המסילה לקראת כינונו של שדה שיח ספרותי-אמנותי חדש במקומותינו, ואם שנטייתו זו של המחבר ראויה בכל זאת לבחינה ולביקורת, בכל זאת יש לברך עליה, משום שיש בפרספקטיבה חדישה זו (בעברית) משום מה שמרחיב אופקים, ופותח את הכרותינו לשדות שיח והקשרים חדשים.

   כמובן, אינטואיציה יסודית זאת של המחבר הראויה לציון על שום פתיחותה ראויה אף לביקורת-מה, משום שבמקרים רבים דן בורשטיין ביוצרים/ות, שספק רב מאוד עד כמה הזן-בודהיזם נכח בעולמם/ן אם בכלל בעת הכתיבה (ויזלטיר, אלירז, עוז, שלום עליכם, ברנר, ישורון, לוין, הורביץ, פוגל, אפלפלד, קורן—לכל אלו מוסיף בורשטיין שיר של המוסיקאי האנגלי רוברט וויאט— עתים נדמה כי זוהי רשימת יוצרים אהובים על המחבר וכי הוא שוזר אותם באהבה גדולה נוספת שלו: זן בודהיזם). זוהי כמובן קריאה יצירתית מאוד, מדרש חדש ובעל מעוף, אבל לא פעם שומט לחלוטין את הקונטקסט ההיסטורי-פילולוגי-אינטלקטואלי שבתוכו פעלו היוצרים/ות. למה הדבר דומה בעיניי? לפרופ' דניאל אברמס חיבור עיברי פורץ דרך על הגוף הנשי בקבלה, ובו בחר לקרוא טקסטים זהריים וקבליים, על פי עולם מושגים השאוב מעולם הפסיכולוגיה, חקר המגדר והסקסולוגיה. עבודתו ודאי היתה יצירתית באופן חריג, ומעוררת שדה שיח חדש (לפחות לגבי דידו של קורא העברית, שכן מחקרים רבים מאוד באנגלית ראו אור בנושא זה עוד לפני כן). ברם, אני זוכר כי חוויתי את עבודתו כטקסט מדרשי המעשיר את קוראו, אך בהכרח מתרחק מלבאר נכוחה את עולם הדעות של המקובלים בני המאות הקודמות, שידיעתה של תיאוריה פרוידיאנית או תיאוריות מגדריות או סקסואליות מאוחרות, כלל לא נכחו, בעולמם.

   הערה מתודית נוספת היא חסרונם המודגש של ציטטים מתוך כתביו הספרותיים של יואל הופמן, ללא ספק הסופר העברי אשר בקיאותו הבלתי מצויה בזן בודהיזם לענפיו ולסנסיניו ניבטת ממכלול יצירתו; כמו כן העמיד הופמן שורת מחקרים ומהדורות אקדמיות של כתבים זן בודהיסטים (שניים מספריו תורגמו לעברית על ידי בורשטיין ואחד אחר מצוטט בפתח הפרק השני). אפשר מוטב היה לפתוח את הדיון באלמנטים הזן-בודהיסטים בהם דן בורשטיין לאור כתבי הופמן; קריאה כזאת שטרם נעשתה עד עתה, למיטב ידיעתי, היתה עשויה להפוך לחיבור שבו מדגים בורשטיין את קצת המושגים הזן-בודהיסטיים בהם הוא דן על בסיס מצע טקסטים עשיר ורב, מן הטובים המצויים בעברית, שאמנם נכתבו על ידי סופר שרעיונות אלו נמצאים בלוז עולמו, והוא אף התמחה בהם. מבחינה זו, היו יכולות רבות מהדוגמות בהן דן בורשטיין בפרק השני להוות מקרים-משניים לדיון המעמיק בכתבי יוצר עברי, שיצירתו עומדת בקידמת הספרות העברית בעשורים האחרונים, שהוא גם אדם שלעולם הרוח הזן בודהיסטי ישנה נוכחות ממשית בעולמו.

  על אף הסייג שהצבתי וההערה שלאחריה, למותר לציין, אני מעדיף עולם שיח רחב ככל האפשר, ולגשת להיכרות עם ספרות, אמנות וזן בודהיזם מתוך הפרספקטיבות הנרחבות ביותר. אני מעדיף שעל שולחני תימצא ספרות שמרנית מצד וגם ספרות פורצת דרכים חדשות מצד, ללא הגבלה. הרחבת הדעת לא מחליפה את העיון הדייקני; אך העיון הדייקני עלול להציב לעתים קרובות מכשול בפני מעיין בעל מעוף, שאינו מעוניין להמשיך את השיח שהציבו קודמיו, אלא לפרוץ נתיבים חדשים. לפיכך, גם אחר ההסתייגות לעיל, שאלות בספרות, ובמיוחד הפרק הנדון כאן, הוא לפני הכל ואחרי הכל, חיבור מרחיב דעת, מעורר מחשבה ונועז, ובאשר הוא נושא את כל אלו— הוא אף משמח.

 *

ב. שאלת הסיבה התכליתית לקריאת ספרות

*

שתיים מפיסקות המפתח של החיבור לדעתי מובאים הדברים הבאים:

*

קריאת סִפרוּת ואמנוּת מטרתן הראשית היא התעוררות או "הארה". לא בידור. לא השכלה. לא בילוי זמן. מובן שיש מקום וערך רב לבידור, להשכלה ולבילוי, אבל ערכים אלה יכולים להיות מושגים גם על ידי כלים שאינם ספרות ואמנות קריאה ראויה לשמה היא התעוררות.  היא מקנה ידיעה ש"אכן, כך הם הדברים". גם אם המתואר בספר אינו קיים בעולם הגלוי לעין. קל יותר להבין זאת מול ציור: למשל, ציור דיו סיני ש"חוטא" לנראוּת של הר או של ענף בפריחה, אך מצליח "בְּלִבָּם לִנְגֹעַ", כלשונו של אלתרמן. אדון בכך בפרק על רישום ושירה, להלן.

אבל מדוע שתעסוק הספרוּת ב"התעוררות"? התשובה של כמה ממורי הזן בודהיזם תהיה פשוטה מאוד. כל דבר בחיינו הוא אימון, וכל מעשה של אימון הוא עצמו התעוררות. כל דבר ודבר. האופן שבו אנו נושמים, הולכים, מציירים, מטפלים בצמחים באדנית ומבשלים את ארוחותינו. וגם – קוראים. […]

[דרור בורשטיין, שאלות בספרוּת, סדרת מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות, בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2013, עמ' 47]

*

ראשית, מציב כאן בורשטיין לפנינו סיבה תכליתית (הסיבה הרביעית בפיסיקה לאריסטו) לקריאה בספרות ובאמנות: התעוררות או הארה. דרך זו לדידו מנותקת היא מן המקום שיכולנו ליעד לספרות כבידור,כהשכלה וכבילוי. הסִפרוּת והאמנוּת,לדברי בורשטיין,מייצגות חתירה לאווקציה; להביא את האדם לכדי מצב תודעתי-מנטלי חדש, שבו רגישותו תיפתח,ומחשבותיו יביאוהו כדי נגיעה בלב הדברים; שעה שהמציאות החיצונית מליאה במסיחי דעת,העלולים להרחיקו מן ההשתקעות ומן ההתבוננות בספרות ובאמנות כמובן,לדידו של המחבר מצריך מסע ההתעוררות הפנימי הזה אימון ארוך בספרים עד הקריאה הופכת סוג של מדיטציה, והטקסט נחווה לא כמציאות חיצונית, אלא דובב הוא את הכרתו של אדם.

   ובכל זאת, לי כקורא מתעוררים קשיים בקוראי פיסקות אלו, משום שאיני יודע עד כמה קריאה היא פעילות תכליתית ועד כמה נועדה הקריאה הספרותית או ההתבוננות ביצירה אמנותית ליטול את האדם וללוותו עד  להגשמת תכלית. כלומר, נכון הוא שהטורסו הארכאי של אפולון כביכול מצווה על האדם "שנה חייךָ!" (זוהי אכן אווקציה, התעוררות— משום שהמתבונן מתעורר להחיל שינויים בחייו לנוכח צפייתו בפסלו של אל השמש), אך הצפיה במוזיאון בפסלו של אפולון עשויה גם להיות סוג של נוכחות ושהות באולמה של אמנות, וההתבוננות בפסל, לאו דווקא אווקציה, אלא ספיגה: עמידה נוכח גאוניותו של הפסל שטבע בגוש האבן מבע, שממנו עשוי המתבונן להתעורר להבין את המורכבות, את העמקנות, את יֹקר-המציאות האצור בפסל, יותר נכון, באופן שבו הפסל-האמן התווה חוויה העשויה להיות משותפת (במידה זו או אחרת) לכל הצופים בפיסלו.

   יותר מכך, נסיוני מורה לי כי טקסטים אווקטיביים (המבקשים להוביל את האדם לעוררות) במודגש, מצויים מאוד בין היוצרים המיסטיקונים, התיאולוגיים והפילוסופיים. אלו על פי רוב, טקסטים דידקטיים: מסכתות ערוכות היטב, או מסכת שאלות ותשובות, שאמנם נועדו בראש ובראשונה, כדי להוביל את הקורא לידי תכלית, ולמסור לו הקדמות וראשי פרקים, או אפילו לתת לו מהלכים אחדים בין העומדים בסוד החוויה או הידיעה או האמונה.מה שלא כן בהכרח בספרוּת,שפעמים הרבה מוסרת סיפור או תמונה או מערכת צלילים. אם הדברים נושאים משמעות שיטתית או לאו? המשמעויות הן חוקו של המתבונן, לאו דווקא של היוצר. אוכל להזכיר כמה טקסטים דאדאיסטיים, פוטוריסטיים וסוריאליסטיים בני ראשית המאה העשרים, קצת שירת יידיש ניו יורקית (האינזיך  המשתולל של אהרן ליילעס ושל יעקב גלאטשטיין) אף מקצת יצירתו של דור ה-Beat האמריקני (שקצת יוצריו הושפעו מאוד מטקסטים זן בודהיסטיים)—שחתרו בדיוק כנגד הדוֹגמה של המשמעות; כנגד כל הבנה דידקטית ואוטורטיבית של טקסט.ככל שמורה לי האינטואיציה שלי,איני משוכנע האם ג'ושו בפסוקיו היה שונה בהרבה מדרכם.  לצד כל אלו אני מונה גם את פאול צלאן ואינגבורג בכמן, שאי הנהירות של שירתם, אינה עומדת בצילו של עולם אידיוסינקרטי עשיר בלבד, אלא בפירוש כניסיון לחמוק מאור, כלומר להתנער מכל פרשנות "אמיתית" אחד ויחידה, שתושת על השיר. דומני, כי במקביל טורי שיר זן בודהיסטיים רבים חותרים אל עירום המתנער מכל לבוש,וכלל לא איכפת להם מה המצאי בארון הבגדים, או האם יבוא קורא לקוראם אם לאו.

  באותה מידה גם דבריו של בורשטיין על האינטואיציה לפיו האימוּן עשוי להוביל להתעוררות ולהארה הוא מובן ונכוח, שכן אין ספק כי אימון והשקעת מאמץ בכל דבר, שהוא תחילה קשה, מסובך ומורכב, ואחר כך הולך ונפתח בפנינו—משפיע על מצבו המנטלי-הכרתי של האדם. (בהמשך שם מביא בורשטיין דוגמא מתוך גינוני האכילה המחמירים שהציב דוגן גנג'י, 1253-1200), מייסד הזן בודהיזם ביפן ואבי מדיטציית הישיבה זאזן, איש רוחני ומנהיג, אין חולק, אבל גם היה בו צד חזק של תיאולוגיה ודוֹגמה נוּקשה, ועוד יותר בקשה למשוך כמה שיותר נפשות אל מנזרי הזן) אך האם זוהי התעוררות בהכרח? ועוד יותר, האם התעוררות זו מובילה להארה בהכרח? אני מכיר קוראים מעמיקים שמשום-מה טקסטים שאני מוצא שהאירו את נפשי אינם מותירים עליהם רושם רב; מנגד, יש טקסטים שהם/ן יצביעו עליהם כטקסטים שכוננו אותם/ן, ואני לא אמצא בהם את ידיי ורגליי, כל-שכן לא אתפעם מולם. האם הדבר מלמד על רלטיביות של חוויה, על ריבוי תודעות ולכן בהכרח ריבוי טעמים. הלוא גם בבחינת סובייקט, אדם מוצא לעתים כי טקסט שבעבר ראה בו טקסט מכונן, כבר אינו כזה בהווה— תודעתו של האדם נעה, מצבו המנטלי השתנה; לא תמיד בבחינת תולדה של אימון, מאמץ ואולי הארה, לעתים משום שאנשים מוצאים בספרוּת את מה שמדובב את חיי רוחם, והואיל ואדם משתנה ומתבגר, עיתים גם משנה את אורחותיו ואת הלכי הרוח שלו,לא בהכרח הוא יימצא טקסט שבעבר ראה בו "מדריך להארה",יסוד כלשהו של הארה;לעתים יביט אחור אל מה שהחשיב בעבר כהארה,ולא ייראה אלא מלכוּת אפוֹר משוחה בחוּם, ושוב לא יבין ממה כה התרשם בעבר.

   דוגן ודאי האמין כי שהות בנוכחותם של מורים גדולים של מדיטציית הזאזן: ספיגת דבריהם, לימוד מתוך צפיה בהנהגותיהם האישיות בכל מיני סיטואציות, גם היומיומיות ביותר (כמו אכילה), עשויה להביא את התלמיד עם הזמן והאימון לידי התעוררות; אז יבין מדוע "הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי'  [דוגן, מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]; דברים אלו נכונים לכל חניך ומבקש בבית מדרש,אולם ישיבה, חצר חסידית,או לומדים לפני מקובל. אלו דברים הנכונים לאופי החניכה בתרבויות דתיות ומיסטיות רבות, שבהן נתפס המורה לא רק כאוטוריטה, אלא כמי שבהכרח מושך את התלמיד אחריו ומכוונו על פי תכונותיה הייחודיות של נפשו. עם הזמן והאימון הנפש מבינה את ההיגיון הפנימי שבשיטה; היא מבינה באופן אינטימי את מה שבראשית הדרך היה עבורה שרוי בעלטה, נעלם ורחוק. עם זאת, איני משוכנע כי זוהי האינטואיציה המובילה אותי כאשר אני קורא ספרוּת.

   אני קרוב יותר למה שכותב מוריס בלאנשו (2003-1907) ב-הספר לעתיד לבוא (תרגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי,הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 2011) כי הספרוּת מהורתהּ היא מציאות נעלמת, חמקמקה, חסרת תכלית. אני רואה כיצד כקורא הנוכחות שלי בעולם הספרוּת,שבו אני נתקל בביטויים מגוונים, עמקניים, מקוריים של הרוח האנושית,שוהה בהם וסופגם אל קירבי, גורמת לתודעתי להתעורר לכיוונים חדשים,לחוות דברים באופן שונה,לבחון מחדש מחשבות ורגשות שליווני שנים.ספרוּת אינה בשום אופן לדידי סולם יציב שבו עולים מעלה אחר מעלה עבר ההארה (Satori); ספרות היא לעתים התנסות בתהום, בטורד-מנוחה, בגורם לאי-נחת— זוהי בפירוש ההכרה לפיה לא המטפיסי לבדו הוא נעלם גדול, אלא אף ההתנסות בנפש האדם הינה משהוּ שבו לעולם יוותר דבר מה מסתורי,בלתי מובן,אפל, נעלם מדעת תמיד, חידה לפנים מחידה, קרוב מאוד למושג הזן-בודהיסטי Yugen שאותו מזכיר בורשטיין בסיפרו (שאלות בספרות,עמ' 80-79). אני מבכר בפירוש להתבונן בספרוּת, להיות מושפע מספרוּת מבלי לשאת את תקוות הפחם להיות ליהלום; אני מעדיף את הקשב, ההתנסוּת,היצירה—את ההבנה כי אני נוטל חלק ברוח האדם באופן יחסי; התנסותי-יצירתי אולי הולכת ומתחדדת באמצעות קריאת ספרוּת;אף מתעוררת, עתים מתערערת; מטי ולא מטי. אימון, התעוררות, ודאי לא הארה. תמיד אבקש להימצא ממנה כרחוק הפחם מן היהלום.

*

*

בתמונה למעלה:  Victor Borisov-Musatov,  A Caucasian Study, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

chelmonsky *

מִכָּל שנוֹלד, דבר לֹא ימוּת

פּוֹשֵׁט כָּל דבר צוּרתוֹ ראשונה

לוֹבֵשׁ צוּרה רק אחרת

[אוריפידס פרגמנט 836, מצוטט בתוך: פילון האלכסנדרוני, פירוש אליגורי לבראשית א-ה (כתבים, כרך רביעי חלק ראשון), בעריכת יהושע עמיר, הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: ירושלים 1997,עמ' 37]  

**

   זה היה יום שטוף שמש.המפרץ כולו דמה לְבִיצת זהב שניתן לטבוע בתוכה.המלך תלמיי הודיע שכאשר תגּע השמש בשולי העולם נצטרך (אנו,שִבעים המתרגמים)לערום את כל כתובי היד בספריה אלו על אלו,כדי ליצור מגדל שכמותו טרם שזפה עין השמש.

   אני ירדתי לחוף ונעלמתי בְּבִיצת הזהב,עם אטומים בלתי נראים המזמזמים בָּכֹּל,כיתושים רעבים.כששבתי אחרי עשרים וארבע שנים גיליתי כי שכחוני לגמריי.החיים נמשכו בלעדיי (אני לא פגשתי את קובלאי חאן). אומרים כי מי המפרץ עתה מלאים אותיות המתרוצצים בו כדגים; שלוחי רסן,פרים ורבים, אחר קריסת מגדל כתובי-היד אל תהום-מי המפרץ הזהובים,וכעת מי שרוצה לילך בספינה לא צריך להמתין אף לא לחסוך כסף כדי לשלם דמי נסיעה. אלא שומא עליו למשות מן המצולה את האותיות א-נ-י-ה ולהמתין. יש המהלכים בגדולות ומושים משם מילים,כגון: ספינת חלל,וכבר חיים הם בתוך משימות אינטר-גלאקטיות,בהם מהלכים בני אדם לצד יישויות אחרות,כל שיעלה על דעתם;=כל מה שניתן לקרוא בשם.אפשר למצוא במים הללו הכל:אלים,כוכבי-שֵׁבֵת,אנשים,מחשבות,רגשות מהוסים;=תאוות גם.=מבלי משים היו האטומים לאותיות והאותיות היו למלים. רק הספרים התפזרו ולא נודע עוד מקומם; אותיותיהם— יצרו ציביליזציית אותיות הולכת ורבה, שבמידה רבה הולכת ומחליפה אותנו.

   פעם עוד ידובר ביום שבו האותיות עלו מן המים והחלו לארגן את המציאות באורח שונה לחלוטין מכפי שנדמתה לאדם עד אז. עד אותו יום שבו כולנו החילונו מהמהמים המולת טקסטים שלא אנחנו כתבנו, כולנו באותו הזמן; והואיל ומאז כל הקיום הפך לבִיצה גדולה של שמש,שהדברים מונָחים בה ללא הפרד ומשול (כל הפרדה מלאכותית; כל מושל מפריד). כל שנשאר (אני לא אביא אקליפטוסים) הוא להישען לאחור, להנות מן החמה הים תיכונית, מִן ים התמיד—ביאתו ולכתו;ממקצבי הצרצרים,ממשק כנפי העגורים,מהמיית הצפרדעים;מוסיקה צלילית אשר הולכת ונמסכת גם לאחר שנופלת,כמו מטבע בחוצות,החשֵּׁכה,שלמרות הנור החשמלי שניתן להצית בלחיצת כפתור, עדיין הופכת אותנו, אם נרצה ואם לאו,למעט יותר בלתי-נראים מאשר לאור יום; רוחות הרפאים של כל מה שאבד ואינו.

*

לקריאה נוספת: הרצח בבית האח הגדול

*

*

בתמונה למעלה: Josef Chelmonsky, Concert of Frogs, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

suddenly

*

הַיָּעַר נָס עָל חָיָּיו

מִפְנֵי עָמוּד אֵשׁ הָרוֹדֵף אָחֳרָיו

זֵה אֲשֶׁר עָם-עֲבָדִים  

פּוֹסֵע ממֻשְׁמָע בְּעִקְבוֹתָיו

 *

מקָבְּלִים תּוֹרַה בְּסִינָי

וְהוֹלְכִים וְהוֹרְגִים ונֶהֱרָגִים

הַנָּבִיא לֹא טוֹעֶה לְעוֹלָם

וְעָמוֹ יִשְרָאֵל לֹא שׁוֹגִים

*

האם כּבָר הִגַּעְנוּ לָאָרֶץ?

עוֹד-מְעַט,הָתַּעוּר שׁושָׁנָה?

סוֹבְבִים, נוֹדְדִים בְּלִֹי-פֵּשֶׁר,

כְּאֲרְבָּעָת אֲלָפִים שָׁנַה.  

*

* 

חג שבועות שמח

*

בתמונה למעלה: נחמה לבנדל, לפתע, אקריליק על בד 2000.

© 2013 שוֹעִי רז

*

 

Read Full Post »

miller

*

   ספר הביכורים של כרמית רוזן קהל יחיד תפשֹני מופתע הואיל והתפישֹה שלה של השירה,של האינטואיציה הראשיתית לכתוב שירה,של התבוננות בעולם וכתיבה שירה,שונות לחלוטין משלי,ובכל זאת מצאתי שם חלק מן השירים מהרהרים ומערערים ובד-בבד נוגעים ללב בהתרסתם ובכנותם.רוזן היא משוררת פוליטית בהווייתהּ;לא ניכרת אצלה הפרדה בין תפישות פוליטיות,חברתיות ומגדריות ובין שירתהּ; אדרבה, ניכר כי השירה היא המדיום באמצעותהּ היא בוחרת להשמיע את קולהּ בסוגיות של מאבק כוחות חברתי/פוליטי/מגדרי,וכי הדרך בו היא בוחנת את העולם נמדדת דרך מערכת יחסי הכוחות,והדרך לשנותם; השירה שבדרך כלל קרובה ללבי היא שירה מינורית על יחסים בין בני אדם או התבוננות ביחסי האדם והעולם (טבע, יקום).לא בנקל אני מתעניין בשירה פוליטית מתריסה, שיש בה ניסיון להשמיע קול בדבר שינוי יחסי הכוחות (אני סולד מכח: כח של יחיד, כח של קהל— אני ממעט מאוד להגות בכח וביחסי כוחות גם מחוץ לשירה; גם כאשר מדובר בהתבוננותי האישית על העולם). שירתה של רוזן רחוקה מאסתטיזציה של השירה; מן השירה כחוויה אמנותית מנותקת במובהק מן האקטואליה הפוליטית.שירה לדידהּ היא דיבור פוליטי,רעיון פוליטי,המונחה אל לב הקורא,מערער אותו; מבקש לסדוק את החומות שבהן הוא מגונן על עצמו מפני שינוי, מפני התבוננות אחרת בסדר הדברים. אני חושב כי סיפרה של רוזן הפתיע אותי בכוחו.כלומר,בכוחו להשפיע,בכוחו לעורר אותי לשיח שעל פי רוב איני מתעורר אליו, של כוחות, מאבק ושינוי.

   דבר-מה נוסף מייחד את הספר כולו. הוא מעין אנתולוגיה של המשוררות כרמית רוזן. כלומר,השירים בו נכתבו בעתים שונות,בתקופות שונות. מתרוצצים בו כמה קולות המהדהדים אלו את אלו דרך סגנונות שונים של הגשת שיר; דומה כי התמורות הללו מכוונות. אין פירושו כי המשוררת עדיין תרה אחר קול אישי אחיד. ניכר כי המשוררת ויתרה מראש על קול אישי אחיד, על טביעת אצבע מזהה. קודם כל מפני שהיא רואה את עצמה כסוכנת-שינוי, כחברה במאבק על שינוי. ניכר כאילו בלוז סיפרה נעה התפישה (אין דבר עומד בספר הזה; הכל נע כל הזמן) כי שירה אינה אלא אמצעי לשינוי המציאות,לשינוי ההכרה והתודעה של כל אדם ואדם, ושל החברה בכלל. זו הסיבה שגם קולו השירי של המשורר אינו יכול להיות מונוטוני,וכל שיר בהכרח חייב להיות שונה מקודמו.

   הואיל וקשה לי לכתוב ישירות על שירה פוליטית (מכל קשת המפה הפוליטית,אגב),אתייחס פה אל שיר ילדוּת לכאורה;שיר שלכאורה חסר בו המימד פוליטי,שיר ששבה את לבי מכמה בחינות.אביאו כאן ואז אתייחס אליו ובעד כך אתייחס לכמה תימות באמנות הכתיבה של המשוררת:

 *

אֶתְמוֹל וִינִיקוֹט שוֹחַח שוּב עִם הוֹרַי

וְשָאַל עַל הִתְעַסְּקוּתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בְּחוּטִים,

הֵם אָמְרוּ שֶׁהֵם שְׂמֵחִים שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַנּוֹשֵׂא

כִּי לָאַחֲרוֹנָה הַיַּלְדָּה נֶעֱשְׂתָה אֲחוּזַת דִּבּוּק בְּקֶשֶר

לְכָל דָּבָר הַמִּתְקַשֵּׁר לְחוּטִים וַחֲבָלִים.

כָּל אֵימַת שֶׁהֵם נִכְנָסִים לַחֶדֶר

הֵם עֲלוּלִים לְגַלוֹת שֶׁהִיא חִבְּרָה

כִּסְאוֹת וְשֻלְחָנוֹת אֵלֶּה לְאֵלֶּה;

וְיֵש שֶׁהֵם מוֹצְאִים כָּרִית, לְמָשָׁל, עִם חוּט

הַמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַאָח.

בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת

עִם חוּט בְּיָדָהּ,

מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית

וּמְלַקֶּקֶת.

בּדְאָגָה סִפְּרוּ שֶׁהִתְעַסְּקוּתָה שֶׁל הַיַלְדָּה בְּחוּטִים

פִּתְחָה בְּהַדְרָגָה תְּכוּנָה חֲדָשָׁה, שֶׁלֹא

הָיְתָה עוֹד בְּגֶדֶר טִרְדָה רְגִילָה;

בִּזְּמַן הָאַחֲרוֹן כָּרְכָה הַיָּלְדָּה חֶבֶל

לְצַוָּארוֹ שֶׁל אֲהוּבָהּ.

מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה

שֶׁהִיא מְדַמָּה

שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים.

*

שורות 10-1 ו-19-15 הן ציטוט בשינויים קלים מתוך 'משחק ומציאות'  לד.וו. ויניקוט בתרגומו של יוסי מילוא.

[כרמית רוזן, 'ויניקוט משוחח עם הורי', קהל יחיד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2013, עמ' 49]

 *

   אני מעוניין להתחיל בויניקוט.הבחירה בויניקוט מסתמא אינה מקרית. דגלאס וודס ויניקוט היה מראשוני הפסיכולוגים (להוציא את שנדור פראנצי שקדם לו ושנרדף באחריתו על ידי תלמידיו הקנאיים של פרויד,ואולי גם על ידי פרויד עצמו), שהעניק מקום נרחב לסובייקט הנשי והאמהי,ו'האם הטובה מספיק' הוא אחד המושגים הנרדפים לשיטתו. ויניקוט מרוחק מאוד מן ההתנכרות של פרויד וממשיכיו (כולל הנשים שבהן) כלפי הנשי, האמהי, ולתפקידן יוצא הדופן בהתפתחות הילד, כל שכן בהיותן סובייקטים שלימים כשלעצמן.לא ייפלא איפה כי ויניקוט דווקא משוחח שוב עם ההורים. הוא בן-שיח שניתן להידבר עימו. גם אם ניתן להתווכח עימו, עדיין דבריו נשמעים שכן הם אינם מדירים ומייתרים את הנשים והופכים אותן ליישויות הנתונות להיסטריה ולנוירוזה, אלא לשותפות שוות במתווי המחשבה והמדע.

   אבל ויניקוט מדבר עם ההורים. לא עם הילדה שהיתה למשוררת. זהו דיבור-עקיף דיבור סמכותני-הייררכי שנמנע מקשב פשוט לילדה היכולה לדבר על עולמה ויסודותיו, ובכל זאת הפסיכואנליטיקן מתעלם ממנה, ופונה להוריה כדי שייתנו לו דין וחשבון על מצב הדברים. גם מעשה השירה של רוזן כאן מחוכם. דברי הילדה נמסרים ברקע הדברים, ברקע הפרפרזה של תיאור-המקרה שמצאה בסיפרו של ויניקוט. בּכְלָל, תָּדִיר הַיָּלְדָּה מִתְהַלֶּכֶת/ עִם חוּט בְּיָדָהּ, /מַכְנִיסָה אוֹתוֹ אֶל הַפֶּה בְּצוּרָה כְּפִיָּתִית/ וּמְלַקֶּקֶת. ו- מִדִּבּוּרָהּ הַמְּבֻלְבָּל עוֹלֵה שֶׁהִיא מְדַמָּה/ שֶׁגַּם גוּפוֹ עָשׂוּי חוּטִים הן הדברים היחידים שאליבא דהמשוררת נוספו לפרפרזה שהביאה כאן על סיפרו של ויניקוט. התוספת הראשונה היא המשך של תיאור המקרה,שנוסף אולי על יסוד זיכרון ילדות; התוספת שבחתימה כולל דיבור כפול, של אשת מקצוע מצד ושל אותה הילדה שגדלה להיות משוררת מצד. דיבורהּ של הילדה הוא אולי מבולבל, ספק תמהוני. ברם, דרכו היא מוסרת את האמת הפנימית החווייתית שלה. גופו של האהוב עשוי חוטים. עולם ומלואו עשויים חוטים וחבלים.

   הבחירה בכמה קולות המהדהדים בשיר: קול הפסיכואנליטיקן, קול ההורים, קול הילדה (והמשוררת שהילדה עתידה להיות), קולה של אשת הטיפול (המשוררת היא ביבליותרפיסטית) אינה פוליפונית בלבד. גם הבחירה לנוע בין פרפרזה על תיעוד מקרה קיים המושתת על ספרו של פסיכואנליטיקן מפורסם,ובין הפרשנות הפנימית של המשוררת,הנמסרת בצורה חצויה בין קולה של הילדה (והמשוררת) לקולה של אשת הטיפול שהילדה הפכה להיות מעידה על כעין מה שכינה הסוציולוג והתיאורטיקן הפולני-יהודי זיגמונט באומן, זהות נזילה. האדם היוצר הוא מכלול של קולות רבים וזהויות רבות בו זמנית, הוא איש-משפחה, אדם-יוצר, אדם-מתפרנס, ועוד ועוד. גם דיבורו היצירתי הוא סך מכלול קולותיו.

   העולם שמתואר בתיאור המקרה הוא עולם נטול כח-כבידה; היצורים והחפצים היו מתעופפים לכל רוח, לולא הילדה היתה קושרת אותם,לולא האמינה כי חוטים עשויים לקשור ולחבר את הדברים בלולאות אלה אל אלה. יותר מכך, החוט או החבל הם חומרים בלתי קשיחים,צורתם גמישה,לעולם בלתי קבועה. ניתן לקשור ולהתיר אותם בצורות שונות;לשָנות את הדברים הקשורים במארג,את יחסי הכוחות ביניהם.עולמה של הילדה הוא עולם של קשירה והתרה,של חיבור מהויות שונות זו לזו,ונסיון תמידי להתבונן בזה ואז לשנות את מהות המארג. כך נרמז לדעתי בחוט שהילדה מכניסה לפיה ומלקקת, כי זהו הדיבור, וזוהי השירה: היכולת לקשור ולהתיר מהויות שונות בתוך מארג מסוים;להתבונן בו בעין חדשה כדי להתיר ולנסות מחדש.שירהּ של רוזן מנהיר שוב את הקשר האטימולוגי שבין טקסט ובין Texture. הטקסט הוא שדה שיח, מארג של רעיונות וקולות שחוברו (או נקשרו) בו יחדיו.

    קל מאוד להשתכנע במבט שמציעה כרמית רוזן בשיר. העולם אכן מלא וגדוש בחוטים ובחבלים בקשרים ובהקשרים: חוט להט, חוט האופק, חוט השידרה, קו המשווה, חוט להט (של נורות), אפילו האלחוט (טלפונים, מחשבים— נותר בהם רישומו של חוט); חבל הטבור, חבלי לידה, חבלי מיתה, חבלי גאולה, חבלים (ייסורים). באגרת החמישית מן האנצקלופדיה הפילוסופית העראקית בת המאה העשירית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (אגרות אחי הטהרה) נתדמו כל אותיות האלף-בית למכלול של קוים, חלקם ישרים, חלקם מפותלים. עצם השפה עומד אפוא על הגמישות, על היכולת לקשור ולהתיר, גם על אהבה ומחנק (ראו השורה על החבל שהיא כורכת סביב צואר אהובהּ).הילדה כלל אינה נוירוטית או מבולבלת.העולם אכן עשוי חוטים וקשרים.

  גם בשירים נוספים בספר האמיץ הזה חוזרת ונשנית התימה של החוט, החבל,הקשירה,המחנק,התליה. אפילו מושגים כתליית-מבט, מעבר כסף מיד ליד במונית, נשיקה,או התעלסות מינית, נדמים בשירתהּ של רוזן כרצף של חוטים וחבלים, רצף של קשרים שנתחברו, חלקם עתידים להישאר, חלקם עתידים לחלוף כמעט במהירות שבו נשזרו; נקל להיזכר בהקשר זה באלות הגורל היווניות, המוירות, הטוות את גורלם של האלים ושל בני האדם. אך רוזן אינה משוררת מיתית ופניה אינם לעבר, והגורלות הנקשרים בשיריה הם ילידי המציאות היום יומית,הקונקרטית-פוליטית.היא אינה מתיימרת לשזור אותם אבל היא עומדת על זכותה להציג אותם כפי שהם ניכרים לעיניה, מתוך תקווה למסור פרספקטיבה שונה ואחרת; שתוכל אולי להביא קצת קוראים להתבוננות מחודשת בדברים המניעים אותם והמניעים את החברה שבתוכה הם שוזרים את ימיהם.

באחד השירים הקצרים החותמים את הספר כותבת רוזן:

 *

בִּמְקוֹם לַעֲבֹד עַל הַשִּיר

עָלַי לִכְתֹב דּוּ"חַ עַל יַלְדָּה

 *

וְאוּלַי כְּדַאי שֶׁאֶעֱשֶׂה אֶת זֶה

עוֹד הַלָּיְלָה

[שם, עמ' 93]

 *

כמובן, ניתן לקרוא את השיר כיצירה המתארת ערב קונקרטי שבו על המשוררת להחליט לגבי סדר העדיפויות שלה (שירה/עבודה), גורל הילדה כמובן מערער את נכונותה להעביר את הערב בכתיבת שיר. בקריאה שניה, במיוחד בהקשר לשיר הקודם שהבאתי לעיל, כבר לא נהירה פשר ההבחנה בין השיר ובין דו"ח על הילדה; גם השיר וגם הדו"ח עשויים להיות דבר אחד; זאת ועוד, שניהם כאחד הם מעשה חברתי-פוליטי של התרסה דרך חשיפת המציאות לעיני הקורא, המעוניין להיוותר בשמרנותו, באיבונו הדוגמטי. השירה היא סוכנת שינוי והדו"ח הוא סוכן שינוי, כך או אחרת, יש הכרח להביא אותם לידי גמר ולנסות לשנות את עולם הדעות וההשקפות של הקוראים. איני יודע האם שיריה של כרמית רוזן מזכירים לי כי עשיית שירים היא דבר אופטימי; עם זאת, הם ללא ספק מזכירים לי עד כמה כתיבת שירה עשויה להיות דבר נחוש ואמיץ (נחישות ואופטימיות מטיבען כרוכות בחוסר השלמה עם הקיים; בשאיפה לחברה אנושית טובה יותר, אחרת).

עוד על הספר,אצל טלי לטוביצקי וכן בבלוג של כרמית רוזן 

*

אמש פורסמה באתר העוקץ רשימה פרי עטי (סקירת ספר), סיפורי הנביאים מסביב למדוּרה. תודתי ליוסי לוס, איש מערכת  העוקץ,על מלאכת העריכה הקשובה.  

*

בתמונה למעלה: Miller Brittain  , Female Head, Pastel on Paper 1957

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

harlech

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »