*
א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.
ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.
ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.
ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.
ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.
ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה או לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?
ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.
ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.
ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?
י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.
*
*
בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
פוסט נפלא. מסתבר שיש הרבה דרכים להתגבר על חוק הכובד הפנימי.
זאת רשימה יפה ועצובה. לפעמים זה לא הטיגון שמפריע לעוף. כמו שכתב איציק מאנגר:
בעיני אמי אביט,
נפשי בי משתוחחת
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.
(פעם רציתי להעביר קורס על פיסיקה ותיאטרון, כלומר על הפיסיקה של התיאטרון, ובכל זאת, הכבידה הפנימית היא לא סופית.)
עד כמה שאני מבין,וזה מעט מאוד,גם התפישה של ניוטון מתייחסת ל"כבידה הפנימית",אמנם לא במונח זה או כזה אבל הדרך שבה אינרציה ומסה מתוארים גם דרך היחסים ביניהם לכח הכבידה מתייחס בהחלט למה שאפשר לכנות גם "כבידה פנימית",אצל איינשטיין הנושא הזה זכה להרחבה מאוד מענגת ומפתיעה ביופיה,אגב,לא מזמן מצאו שהדרך הכי מדוייקת למדוד משקל של דבר זה דרך הזמן שלו,המשקל שלנו הוא נגזרת של התנודה הפנימית שלנו,אולי לזה התכוונת,ואולי בגלל זה גם אני כמוך הייתי ונשארתי מאוד 'כבד פה',וגם מאוד סקרן בדיוק לעניינים שהבאת כאן,כמו הקשר בין כיוון למשקל
כמה יפה. ועכשיו יגיעו החמסינים ותוגת הקיץ המכביד, ובכל זאת, כמה יפה.
הכבידה הפנימית מספרת לי שהסוף אינו סופי
לי נדמה שלא נכון ואין טעם לברוח מהכבד אל הקל ומי שעושה כך סופו שרק מכביד על עצמו יותר,עצם הנסיון לברוח מהכבד כובל אותך לווקטור של העדר,לחסר,הרבה יותר מעניין זה פשוט לעזוב ידיים וליפול,זה תמיד מפתיע,וכל פעם מחדש מלמד עוד משהו על הקשר בין הכבד לקל,בין המהיר לאיטי,בין מה שעומד למה שנע,רק כשאתה 'נופל' הזמן נחשף לך כאור,שכבותיו מנצנצות הקשרים הנובעים ונוגעים בריבוי האחד כקוו שקושר את אין סוף הקצבים השונים למשמעות אחת
האנשים החמודים והמבולבלים שהזכרת בסוף כמובן טעו לחלוטין
אפשר ויש להציע מערכת אתיקה אחת לכל ולתמיד והעובדה שכל הצעה כזאת מלמדת ונובעת מנטיות הנפש של כותבה לא ממעיט בכלום מערכה,בדיוק ההפך,זה המקום שבו הסובייקטיבי לחלוטין נפגש עם האובייקטי,,נטיות הנפש היחודיות מתייחדות לכללי,נשמע שוויטנגשטיין פשוט דיבר מתפישה שעדיין מזהה שיוויון עם אחידות מסוג מאוד מסויים(תנועה וצורה וכיוון)
תמרורים בהחלט מורידים את כמות תאונות הדרכים
כל מילה היא גם תמרור,אם תשים לב אז כל מה שכתבת כאן וכל מה שאתה כותב מנסה להיות תמרור,ואני לא הייתי מגנה או מעליב את זה כיומרה
הוקינג הוא מגלומן ידוע,הפילוסופיה עדיין נתונה בצירי לידתה,הוא לא תמות לעולם,במיטבה היא מפנה את מבטנו לחכמת יופיה של שירת הציפורים ושואלת,האם אינכם שמחים נורא שאתם חיים ?
שפינוזה היה מאריך ומעריך את החיים יותר אם לא היה נתפש יותר מידי על הקטע של הנדיר
נדירות יוצרת אשלייה של יחודיות מדומה
קשה זה קל
הכי ונורא
מקסים שועי, מקסים.
מה שמזכיר לי שבימי קדם במזרח נהגו לקרא בכבד (בעיקר של בע"ח) כדי לנחש עתידות. במגידו היה בית ספר גבוה לקריאה בכבד. המצטיינים זכו לקרא בכבדים של אוייבי המלך. "אני צופה שהאיש שממנו הוצא הכבד הלז, לא יאריך ימים כמו המלך ירום הודו" (כנ"ל גם שפינוזה המסכן).
גם נרקומנים ושיכורים,שמנסים בכל מאודם לברוח מכובד החיים,מאבדים אותם הרבה פעמים בדיוק בגלל הכבד
לא תגובה, שאלה-בקשה: איפה אפשר לשמוע אותך, ללמוד אתך?
אולי אתה ומרית בסדרת הרצאות מחכימה?
תענוג לקרוא אתכם, בטוח שיהיה מרתק להקשיב לכם.
פוסט יפה, מעורר מחשבה ומאפשר לפרוש כנפיים בשעת בוקר. תודה:)
אני נורא אוהבת את הנסיונות האנושיים למצוא את הדרך הקלה.
הדרך הקלה להפסיק לעשן, הדרך הקלה לרפא לב שבור, הדרך הקלה
למזוג כוס מים בחושך, הדרך הקלה לכתוב שיר תוך כדי
נהיגה, הדרך הקלה לכעוס בלי לשנוא, לאהוב בלי להתאהב,
להתגעגע בלי להשתגע.
אשר להתגברות על חוק הכובד הפנימי?
נו, זה באמת קלי קלות.
רשומה יפיפיה שנוגעת לליבי אפילו יותר
בימים אלה של מאמץ לצמח כנפיים באמת.
לי נראה שמעט כבוד לכובד המחזיק אותי כנגד כל הסיכויים במקומי משחרר ומביא הקלה בשעה שהתגברות רק מחזקת את שרירי ההתקוממות… אתה יודע… פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם… ומתחיל ללכת… לאן? חזור לאחוריך אחא, הנך מי שהנך בלבד… ואידך זיל גמור
נפלא. תודה על הקנטאקי פרייד צ'יקן. עזרת לי להבין משהו.
שלום שועי.
א. תודה.
ב. שאלה: האם אתה מזהה כובד עם עומק ?
ג' ושאר האותיות – תאר לך עולם בלי קפקא, בלי ניטשה, בלי סימון וויל, בלי רבי עקיבא.. ?
כל אותן דמויות שחצו את הזמן, שעשו את הבלתי אפשרי – להיות בזמן הקונקרטי כשהדברים שלהם ממשיכים להשפיע, גם כשהם עצמם כבר אינם.
דברים שהמשכם מתאים לכל זמן, דברים העומדים מעל לזמן. לא כמו פרויד למשל, שהתאים אולי לזמנו, אולי אף למאה שנים או יותר (אלי הוא לא דיבר אף-פעם), אבל כיום הולך ודוהה, מאבד מכוחו. אין לו כוח השפעה מול הזמן המישתנה.
הדברים העומדים מעל לזמן, אלו שלא מאבדים מכוחם, קשורים לעומק, נובעים מעומק..מהליכה דווקא לשם (כיוון).
הרגשתי ברשימה איזה רצון 'לקחת קל', להיות פחות במועקה. אני משערת ששמעת בחיים (אני שמעתי) – 'צא מזה', 'קח קל', 'מה אתה עושה ענין' ועוד..
רצוי (בשבילי) אם אפשר שיהיה כאן לפני כל דיבור, איזה בירור מונחים, ואולי זה פתח לעוד רשימה. מה זה 'קל' ? מה זה 'כבד' ?
היחס ברשימה אל ה'קל' למשל, הוא יחס שאצלי נחווה כמעט הפוך. בשבילי העומק אינו מצמית, דווקא מחייה. וה'קליליות' (באבי וסאבבי) – אני כמעט מתה.
ושוב, לענין מה שאתה מכנה ה'כובד הפנימי' – אפשר להרגיש אותו לחיוב, אם לא מתנגדים לו, אם מקבלים אותו.. באחת השפות זה נקרא – 'שיווי צורה'..
אחת הדרכים לפתור את ה'כובד' (כשהוא נחווה ככזה), היא לאו דווקא למהול אותו באיזושהי קלילות. אולי הליכה עוד יותר לעומק (או נסיעה על חד-אופן, ואיפה האופן השני ?), נותנת גישה לאותם מעיינות שמהם באמת אפשר לשתות, בלי למות מצמא.
ת. שוב תודה.
מרית קרובתי, הסיפור מתחיל באפרת הקואצ'רית המצויינת שדיברתי איתה על הנטיה שלי לעשות לעצמי חיים קשים כמעט בכל דבר (כלומר גם להעמיד מערכות מורכבות ומסועפות וגם להציב אותן כאשר דוק של ייסורים וכובד מלווה את התהליך,כמעט דומה לתפישה ההיא "שלא באנו להנות") וגם על הפחדים ושלי מן הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (כלומר פחד תת קרקעי שהקל יהיה גם שיטחי).
יצאתי מן הפגישה עם התחייבות להעלות רשימה שנקראת ממש כמו כותרת הרשימה למעלה (הדרך הקלה? מה לי ולדרך הקלה? שנים אני מנסה את כל הדרכים ולא את הדרך הקלה. אני רב אמן בבניית דרכים צדדיות וכבישים עוקפים, העיקר לא הדרך הקלה).
והשורות שהבאת (בניגוד למה שהשתמע אולי מהרשימה הקודמת אני מאוד אוהב את השיר הזה של מאנגער), יכול להיות שכובד הסיפור האימהי אצלי גם הוא הכביד אותי לקרקע (למרות ששם ממש לא היו כנפי עוף מטוגנות). קשה מאוד לפרוש כנפיים כשמתגעגעים מאוד לבית שהיה ואבד.
ארנסה יקר, כמו תמיד כשאני קורא את תגובותיך, אני מגיע למסקנה שיש לנו הרבה על מה לדבר (-: כמובן, הואיל וחידושי הכימיה והפיסיקה של המאה וחמישים שנים האחרונות מאפשרים
במידה לא מבוטלת של הצלחה לבדוק את חוזק החומרים, עמידותם, וקשריהם ההדדיים, ניתן להבטיח פחות-או-יותר בוודאות להבטיח את יציבותו של גשר לונדון (למרות שגשרים עדיין מתמוטטים). נפש האדם היא כמובן מקום מסתורי הרבה יותר, ובאמת כל מה שקראתי על נושא זה בימי חלדי (גם החלד אינו נח) נראה לי רק אפס קצה העניין. מה שנמצא שם מסתמא בעיניי
נתון מעבר לגבול הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והמיסטיקה — גם המדע אינו יודע מה להשיב. ראה למשל את נטייתם המוכחת לגמריי של חוקרים להציע כי הדברים נובעים משילוב בין גורמים ביולוגיים, חברתיים ואחרים. צריך גם לזכור כי כל הנחותינו על קיומה של מציאות אובייקטיבית שבה חוקי הטבע פועלים, תלויה באמנה חברתית מסוימת (כלומר בהסכמה בין סובייקטים). גם היום רוב בלתי מבוטל מן המין האנושי מאמין שהטבע פועל ברצונו של אל או ברצונם של אלים, שברצונו/ם מאריך/ים וברצונו/ם מקצר/ים, ולא התרחקנו הרבה היסטורית מן הימים שבהם נרדפו אנשים עד מוות, משום שהעזו לטעון כי המפתח להבנת העולם אינו יכול להגיע מתוך צריח הכנסיה/כיפת המסגד/אולם הישיבה/מנזר זן. אני גם קצת סקפטי ביחס לתקוותם של מדענים (כמו נניח סטיבן ויינברג שכתב על כך ספר) להעמיד "תיאוריה סופית" שתוכל באמצעות משוואה להסביר כל דבר ודבר ביקום ואת סיבותיו.
אשר לשׂפינוזה הוא אחד הפילוסופים הקרובים לי ביותר (אני מבין כל כך טוב מדוע המלה "קשה" שם נצרכת, עד כדי כך שהתחלתי להרהר בכך שניתן לייתר אותה ולבחון מה קורה).
אתיקה אני מאוד מכבד, יותר מן הנדמה או הגלוי לעיין. וברור לי שתמרורים מכווינים את התנועה וכך מצילים חיי אדם (זאת אומרת בשעה שרוב של נהגים והולכי רגל מציית להם). ספרים על אתיקה מצליחים להניע משהו אצל יחידים; הם לא ממש משפיעים על התנועה, ורוב המין האנושי עדיין נהנה מאוד משום-מה מהשפעתם של מנהיגים כוחניים-כאריזמטיים המעוררים באזרחים פחד והערצה או של אנשי יחסי-ציבור ותקשורת העובדים למענם, ולא פונים לקרוא או לחשוב בעצמם על הדברים שיעשו אותם חופשיים.
הואיל ו-1 במאי היום, קל מאוד לתת את הדוגמא היאך הפך הרעיון הסוציאל-קומוניסטי (שהיו לו אי-אילו כוונות טובות בראשיתו) לדיקטטורה של הפרולטריון ולמצעד איוולת שותת דמים בתוך שנים אחדות.
אנונימי/ת, תודה מקרב לב, אני מניח שיש עוד כמה וכמה דרכים, חלקן קשות מדיי (אז לא הזכרתי), חלקן פרחו מזכרוני (-:
רנרט, תודה רבה, ברוך הבא. החמסינים תמיד מזכירים לי שזה איננו הטוב שבעולמות האפשריים. אם היה זה הטוב שבעולמות האפשריים היה בו מזגן שמפעיל את עצמו וממזג את
הכל בנדיבות בימי השרב (לפחות צריכה היתה להימצא הכנה למזגן כזה).
נטלי יקרה, כן הרבה מגידי עתידות בעולם העתיק חיטטו לבעלי חיים בקרביים, לפעמים גם חזו את העתיד על בסיס תנועת הצפורים ועוד כהנה וכהנה (אריסטו מזכיר תופעות כאלה במספר מקומות בכתביו, כמובן בהמון ביקורת, ואצל פרשניו זאת בכלל הופכת לסקירה חודשית). צריך להזכיר כאן גם את התפישות האנגלולוגיות, ואת האמונה בקיומם של מלאכים ושל התגלותם של מלאכים… מה כל אלו אם לא מחשבותיו של המין האנושי היאך לפרוש כנפיים. למרגלית צנעני יש על זה שיר (-:
הי ריקי, תודה רבה, ברוכה הבאה. אני כרגע ממש מגיע לסיבוב האחרון של עבודת הדוקטור שלי (שכבר היה מסתיים מזמן אלמלא הנטייה שלי לעשות לעצמי חיים קשים), אז חוץ מאשר אירוע פה ושם (למשל במוצאי שבת האחרונה דיברתי על פיוט מן המאה השש עשרה, דרשה מספר הזהר ואגדה ערבית מן המאה האחת עשרה על גג בית ביפו; או לפני חודשיים על הבדידות בשירה בקיבוץ געש) אני משתדל להשקיע שם ובכל מיני ענייני כתיבה/מחקר. אם יהיה איזה קורס או סדרת מפגשים בקייץ אני אעדכן כאן. הזכרת את מרית, לפעמים יש ביננו דיבור על כך. זה כבר כמעט התרחש פעמיים, מה שאומר שבהינתן מקום, זמן וחופש-יצירה, עשוי להתרחש בעתיד.
ורד יקרה, כמו שכתב יעקב גלעד והלחין יהודה פוליקר (טוב, עם איזה שינוי קל):
"בכנפיים/בכנפיים/תנו לה קצב בידיים
תנו לה קצת ברגליים/בעקב הנעליים" (-:
מיכל יקרה, אני חייב לומר שאם אהיה ישר עם עצמי עד הסוף רוב חיי הדרך הקלה נשמעה לי כמו סוג של קללה. אני מודה שבשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה, קורה לי משהו שגורם לי לבחון את עצמי ואת האוטומטים שעל בסיסם אני מקבל החלטות לגמריי מחדש.
למשל, בצעירותי הופעתי (עם חבר) במועדוני סטנד-אפ, היינו די מוצלחים, אפילו בשלב כלשהו
ביקשו לדבר איתנו על מופע קבוע (ושכר). אבל מה, דחקות וצחוקים היו נראים לי כדבר יותר מדי קל (חלק מהאנשים שהופענו לצידם הפכו מאז לפרצופים מאוד מוכרים בארץ). ועד לאחרונה לא עשיתי שום דבר קל, וגם לא לקחתי שום דבר בקלות. אני חייב לומר שהרבה אנשים חווים אותי כאיש נורא מצחיק שמכניס קלילות לחייהם, אבל שום דבר לא ממש קל בתוכי, ויש לי נטייה מוכחת לעסוק בקושי. משהו שעוד צריך לעבוד עליו (שחרור מכח הכבידה הפנימית).
אותי תמיד עיצבן שכל ציפור, לא משנה כמה אפורה וקטנה, יכולה לנפנף בכנפיה והופ – היא מסתכלת עלי מראש עמוד או עץ. ככה סתם, בלי בגרות, לא עשתה צבא , אפילו כיתה א לא סיימה ועדיין היא מעפפת לה בלי שום בעיה ואני תקוע פה למטה ויכול רק לקנא.
אנונימי/ת 2, תודה ברוך הבא, עם הוא סך הכל קבוצה של יחידים שכרתו ביניהם ברית שבה כולם מחויבים על פניו למערכת מסויימת של הסכמות. בכל קבוצה כזאת ישנה קבוצה של שמרנים שתמיד יזדעזעו עמוקות מכל ביקורת שתוטח באושיותיה של הקבוצה וינסו לקדם את היחד, ויהיו את אלו שינסו לנער את העץ ולראות מה קורה (השמרנים לא מסוגלים להבין לפעמים שהגזע נרקב), לפעמים הם עושים זאת כי האינדיבידואליזם שלהם מזדעק כנגד הקבוצתיות הזאת; לעתים הם חושבים ברצינות על סוג של יחד חדש. כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את מה שמעבר לגבול הקבוצה. גם הצעד הזה, הלוואי שהיה לי קל יותר.
לורסטין יקרה, בחיי שבטיוטת הרשימה היה כתוב במקום "כנפי עוף מטוגנות" קנטקי פרייד צ'יקן ושיניתי ברגע באחרון. אני חושש שמפני אותן כנפי עוף מקנטקי, אחד המשקאות האהובים עליי (ברגעי הבלוז) הוא Wild Turkey, בורבון שמיוצר בקנטקי וציפור שלא עפה (-:
שועי,לא טענתי לתשובה אולטימטיבית,להפך,אפילו קטלתי את האימרות הנחרצות של האנשים הגדולים שציטטת רק בגלל שלטעמי הן סופיות וסופניות מדי,חסרות צניעות ממשית,כשאני משתמש בדוגמאות ממדעי הטבע זה לא בגלל שאני סבור שהם התשובה הכי טובה לכל בעיות הקיום אלא רק בגלל שיצא שהם מהווים את אחד מהענפים ששוקדים מאוד ברצינות על פיתוח שפה שתתרגם את המונחים הקשים האלה ליישום קונרטי יותר,וזה לא נעשה בדרך של כפייה או גיוס אנשים לאידאולוגיה כזאת או אחרת אלא רק בעזרת אספקה מתמדת של ניסים,שזו לדעתי הדרך הכי ראוייה,כי הם לא אומרים לך תצטרף למפלגה או לאידאולוגיה או תאמין לנו אלא מאפשרים לכל מי שרוצה לעוף לעלות על מטוס
עידו,לציפורים יש מח של ציפור,גם לכל מי שעשה בגרות וצבא יש מח של ציפור,לעומת זאת נראה שדווקא המין המגושם והמסורבל והנבוך ביותר הוא גם זה שמסוגל לעוף בכח המחשבה רחוק וגבוה יותר אפילו מהנראה,ואולי יום אחד גם הגוף יתעלה
נחמה יקרה, אני כל חיי תר אחר פשטוּת עמוקה (אפילו היתה לי פעם חולצת Deep Simplicity). הבעיה? עוד לא מצאתי את הדרך להשאיר מאחורי את הכובד והקושי,
שמדיי פעם פורצים מחדש כמו Jack in the Box.
אני גם מאוד חושש מקלילות שיטחית; אלמלא הייתי כזה אני מניח שהייתי מוצא לי תחומי
עיסוק אחרים ואפיקים שונים לגמריי של כתיבה ויצירה.
נלי זק"ש מסיימת את אחד משיריה "ומגשרי האנחות של שפתנו/אנו שומעים לחש סוד מעמקים". אני מאוד אוהב להאזין ללחש הסוד של המעמקים (או לפחות לדמות בנפשי לשמוע אותו, כי מדוע להכחיש את קיומו?), אבל לפעמים בעומק, תוקפת אותי התחושה המציקה שכבר
העמקתי די ובקרוב ייגמר לי האויר, ואפילו איני משוכנע האם איני לוקה לפעמים בשיכרון מעמקים שבו המבקש לעלות אל פני המיים דווקא ממשיך להעמיק.
עידו יקר, דומני כי גם אתה וגם אני צריכים איזה ביקור באיזור החופשי:
שמתי מצנפתי בכלוב
ובצאתי היתה הציפור על ראשי
מה זה
כבר לא מצדיעים
שאל המפקד
לא
כבר לא מצדיעים
ענתה הצפור
אה כך
סליחה חשבתי שמצדיעים
אמר המפקד
בבקשה אין דבר כל אחד עלול לטעות
אמרה הצפור
('אזור חופשי', משירי ז'ק פרבר, עברית: אהרון אמיר, ציורים: מורנו פנקס, מהדורה שניה, ללא ציון שנת הוצאה, ללא מספור עמודים)
כלומר מה-זה אם לא מדריך קצר לצימוח הכנפיים?
שועי,אני מאמין שלהסכמה בין סובייקטים יש גם יסוד אובייקטיבי ולא רק שרירותי או מקרי,ולכן היכולת לפסוע מעבר לגבולות הקבוצה,תלוי גם ביכולת לברר את היסוד הזה,דרך הבירור הזה אפשר גם לנסות להבין למה ומאיזה סיבה יש יחידים שמרגישים יותר נח ב"פנים" ויש כאלה שמרגישים הרבה יותר נח ב"חוץ",ומכך אפשר גם לגזור את טיב ומהות ואיכות ופשר תנועת גבולות הקבוצה,ככה לפחות נדמה לי
ארנסה, האם אתה מכיר את הנאום המפורסם של מרק טוויין על המין האנושי. הוא מציע אנטיתזה למה שכתבת, בבחינת תפישתו את המין האנושי כמין הנחות ביותר מבחינה מוסרית ותפישתית… זו ממש אנטי-תזה מרדנית ומבודחת לכל תולדות הפילוסופיה (כולל ניטשה). אגב, באשר ליחסו לממסדים חברתיים (מערכות חינוך של המדינה, צבא) טוויין מזכיר ממש אותךָ (-:
אשר להתשייכות לקבוצה או לחתירה מעבר לגבול הקבוצה, אני בספק האם תימצא תשובה מדעית מספקת או מענה אחר; אני מעדיף להתייחס לכל חוק-טבע כידע המבטא את מה שהמין האנושי יודע בזמן המסוים (כלומר כתקף בגבולות ההכרה האנושית והיכרותה עם המציאות החיצונית); הידע כמובן יכול להישאר שם עד שיופרך (קרל פופר) אולם ישנה פרספקטיבה נוספת– אפשר כי המשוואה שהוכחה כפועלת וישימה היא חלקית וחסרה (כלומר, בשלב זה של הידע האנושי, אין לנו די ידע על הקוסמוס, כדי ליצור משוואה מתוקנת ושלימה יותר).
אגב, גם נס, לשיטתי (אם נס ייתכן) מלמד על התודעה האנושית והבנתה את הדברים, יותר מאשר ההתרחשות החיצונית עצמה. כלומר מה שעשוי להיות מקרה-עיוור מבחינת היקום עשוי להיתפס כנס או כהשגחה פרטית על ידי בני אדם מסוימים (כלומר, קשה מאוד לומר שנס הוא נס, אלא בגבולות התודעה המתבוננת בו).
שכחתי נזכרתי – מלבד הדיון ב'כבידה הפנימית', נראה לי שהנכון הוא גם לדבר בו- זמנית על מה שמופעל עליה מבחוץ.
גם אני מרגיש שנס מבטא גם ואולי בעיקר את מגבלות התפישה אבל עצם העובדה שיש והם נפרצים בצורה כל כך מופלאה מראה שהמונח הזה בדיוק כמו כל מונח אחר הוא שקר ואמת בו זמנית,זו גם הסיבה שיש טעם מסויים לחקור או לתעד את קצב וצורת התפשטות התודעה,גם דרך הצורה שבה זהות היחיד מתבטאת ומשתנה כהזדהות עם קבוצה ,ומאוד יכול להיות שהמדע,לפחות כמו שאנחנו תופשים אותו היום,לא מסוגל לספק את התשתית והמצע המספיקים לניסוח סוג כזה של תשובה,ןזו רק מאחת הסיבות שאישית אני לא מחזיק יותר מדי מהאקדמיה,אבל זה לא בלתי נתפש שדרך חיבור החלקי אפשר לזהות איזה שהוא שלם,ולכן דרך חיבור או סינטזה או אני לא יודע מה של מה שפועל ומקובל כנכון מספיק בשלבים שונים של התפתחות המחשבה המדעית והאחרית אפשר לזהות איזה שהוא משמעות שהיא מעבר לחלקי ולזמני,ואולי זו גם הסיבה שעם הזמן ההתפתחות מאיצה,כי התבנית השלמה הולכת ונחשפת ככל שמצתבר יותר מידע חלקי,ככל שיש לך יותר נקודות ככה קל יותר לחבר אותן לציור משמעותי
הבנת ה"כבידה הפנימית" כוללת בתוכה גם את הבנת יחסי הפנים והחוץ,את היכולת לזהות טוב יותר את מקורות וטיב ההשפעה ,מה שמאפשר עם הזמן ליותר ויותר אנשים לזהות נכון יותר את המידה שבה הם קורבנות לאינטרסים ורצונות שנוגדים את מהותם וצרכיהם,זה קורה כל הזמן,תמיד,משום מה,
"כח" המשיכה מגדיר את הקוו שמפריד בין הפנים והחוץ
נחמה, מה שמופעל עליה מן החוץ, זה כבר עניין שצריך לייסד עליו שיטה או ענף (-: כאן נסיתי להאיר איזו אינטואיציה יסודית של חיי הנפש שלי (זה רחוק עדיין מלהיות פרקי יסוד בפיסיקה פנימית). כמובן יש מקום רב להמשיך לחשוב, צריך רק לזכור שכל מבנה שהמין האנושי הקים,
כולל גם הוא (כמובן איני יודע זאת בוודאות) נקודת כבידה פנימית, ועשוי להתמוטט. האם ישנה גם קלוּת פנימית, ואזיי מבנים עשויים לצמח כנפיים (שהלא גם ה-"אני" הוא מבנה רעיוני-רגשי-חווייתי), אני רוצה להאמין שכן. הצרה: זה לפעמים קלוש כל-כך. אני מאמין בקלות בכל אחד מאשר בעצמי.
ארנסה, היה מקובל קטלוני במאה השלוש עשרה בשם יעקב בן ששת שכתב ספר ביקורת על הפילוסופים בני דורו בשם "משיב דברים נכוחים". הוא מספר שם בחלק האחרון על קבוצה של אנשי סוד צרפתיים בשם "משכילי הסדר הפנימי". לא בדיוק ידוע מי הם, ומה היו כתביהם. אבל פתאום חשבתי על זה כהזדמנות להקים את "משכילי הכובד הפנימי". אם הייתי הוגה נאופלטוני
עד הסוף הייתי לוחש לעצמי שאין כובד ולא קושי, אלא רק קלות-מוחלשת או מעוכבת (כפי שלעתים עייפות מעכבת אותנו מלפעול).
כובד הוא קלות מושהה,כנראה 🙂
שועי יקר, אשווה את הרשומה למשקה לימונענע צונן בחום.
ומרית הכבידה הפנימית היא סופית. כי כמו שכתוב על
מצבתו של בורחס: "איתי נולד הזמן איתי ילך מכאן"…
דודו יקר, תודה, הוסף ללימוננע קצת ערק, זה שווה (-:
בורחס שלח אותי בחזרה לשדות האסטרופיסיקה. האם אתה מכיר את תיאוריית הבלון (ארתור אדינגטון, 1931) ואת תיאוריית התפיחה (1980) אשר להתפשטות היקום? הראשונה טוענת שהיקום הולך ומתנפח כבלון כך שהמרחקים בין כל שתי נקודות הנמצאות על הבלון הזה הולכים ומתרחקים; השניה, שהעולם אחרי המפץ הגדול החל לטפוח למימדיו העצומים מגודל זעיר ובטל במהירות הרבה יותר גדולה ממהירות האור (שהיא כאמור המהירות הגבוהה ביותר שהאדם מסוגל למדוד; ולכן טוענים כי היא המהירות הגדולה ביותר ביקום). איך זה קשור לעניינינו? אני הולך בעקבות הדמיון המטפיסי-פואטי של בורחס, וטוען כי דימוי הבלון יסודו בקלות, דימוי התפיחה מזכיר עוגת שמרים ויסודו בכובד/כבידה (נוסף על כך כמובן ישנה מחלוקת האם היקום יתפשט או בשלב כלשהו יתחיל להתכווץ שגם היתה עשויה להתאים כאן). אני לא יודע האם התיאוריות שמשמיע האדם על היקום מחייבים את היקום (קרוב לודאי שלא), מה שחשוב הוא שהמין האנושי ממשיך להשתמש באוצר מונחים של תופעות יום יומיות, בבחינת משל למה הדבר דומה, כדי לתאר דברים הקשים מאוד לתפישה, עד שנדמה לעתים כי כל כושר המדידה והאנלוגיה האנושיים אינם אלא אחד מן הכשרים המיוחדים ביותר לאדם, ואינם מחייבים שום דבר אחר בעצם.
ענוג מאד, שועי. קראתי. והציור.
איריסיה יקרה, תודה, אני חושב שפשוט השתדלתי להיות קליל מהרגיל (-:
מפוצץ כבדות מקצועי בפעולה
וברצינות. זה כי אין ברירה. או שאנחנו מפוצצים אותה. או שהיא אותנו. כזכור:
משום מה הראשון למעלה לא מתנגן. ננסה שנית (-:
אוריאל יקר, על מלנכוליה שמוע שמעתי ומנוע נמנעתי כי מישהו רמז לי כי זה לא ממש הסרט למלנכוליים אשר כמוני (חוץ מזה הפסקתי עם לארס פון טרייר אחרי "רכבות לילה" המופתי שלו).
ואשר לרבי של חב"ד הוא קצת מפחיד אותי, חי כובעי, משהו בארשת הכוחנית נון שלאנטית, מזכיר לי טיגריס בנגאלי, שאתה מקווה שלא יעכל את הטרף האחרון שלו יותר מדיי מהר. הוא כנראה שמור בשביל מי שרוצים את הדת שלהם כוחנית (-:
[יש גם קליפ אחר שלו בטיש המוני, "ופרצת" ,אמנם בשחור-לבן אבל עם כל המנועים לפנים]
שועי, מעולה! המון תודה על הרשימה, לאו דזה, שפינוזה ויטגנשטיין זה קוקטיל שקשה לי לסרב לו…בכלל, אני מחשיב עצמי לאדם שכבדות פנימית שורה בו(לסירוגין), ויחד עם זאת, אין בי מבנים "מורכבים, מיוסרים ומסובכים לאין-סוף", אולי כמו בעיית הביצה והתרנגולת, קודם ישנה כבדות פנימה ורק לאחר מכן רציונליזציות להן?…אולי בגלל שקישרת לי אי-שם בין שתיקת הדג לבין קאנט, לא יכולתי שלא לחשוב על אותו חוק עזר עירוני ואיטלקי שלא מרשה לגדל דגי זהב באקווריומים עגלגלים משום חשש לתמונה מעוותת של המציאות(דרך אגב, אפשר מעכשיו להוסיף את הקטגוריה של עיוות המציאות לכשרות מוצרים, "ללא חשש טבל ושביעית, ועיוות המציאות"), אולי צריך להוציא גם חוק עזר עירוני שלא מרשה לגדל מוחות אנושיים תחת הקטגוריות הא-פריריות השכליות הטהורות של סיבתיות, מרחב, וזמן…בדיוק היום ראיתי את בני אחרי שמבקר שירה ביקום תרבות קבע שהוא "אפיגון כרמלי" שמייצר טקסטים סתמיים ובלתי מעניינים לחלוטין, אני הייתי נפגע קשות מזה(גם אם לא מראה) אבל בני השיב, "דרך ארץ קדמה לשירה and well,yeah that's just his opinion", אז צריך לציין פה את ביג לבובסקי, מופת לקלילות, ולהעניק לינק…
תמהֹ יקר, אני מאידך גיסא, סוג של אדם שחלק ניכר מסובביו, אפילו חברים קרובים משנים ארוכות, חושבים שהוא נורא מצחיק, כל כך מצחיק שהיה צריך לעשות את הצחוק לפרנסה שלו (בקושי חוזים בזה באתר), אבל כל מי שחי איתי מקרוב יודע שאני מאוד עצוב, לא כבד דווקא, אבל מספיק עצוב, כדי שלא ארגיש שקל וקליל לי, ולכן אייכשהו אחרי שאני גומר לבדח קצת בא לי להתעצב אל לבי. כך שגם ביום אביב שמשי תלויה לי תמיד בזווית הראש עננה שחורה (לא רואים, היא תחת הכובע). תודעת הזמן שלי קצת מזכירה את ה-Dude, אני באמת לא מחובר היטב לא למקום ולא לזמן המחוגים.
לגבי "יקום" אני לא נמנה על קוראיהם, וגם בי השתלחו שם לאחרונה, משום מה (הגיעו אליי שמועות עקשניות, אז באתי, ראיתי ולא הגבתי). אני חייב לומר שמבקר השירה הנוכחי שם וגם עורך האתר לא נדמים לי ככל שקראתי (אם קראתי) אותם, כקוראים רגישים, או כאנשים המסוגלים לקרוא שיר. שירה כך נדמה לי דורשת כישורי קריאה אחרים מאשר קריאת עתון בוקר, קריאת ספרות סטאלגים, קריאת פטריק קים, צפיה בהאבקות בוץ, או כל דבר אזוטרי אחר המשלב פסוק מן התורה ונחיתת חייזרים מן המאדים. קריאת שירה גם אינה דומה למלאכת תגר דגים בשוק. זה קורא "דגים!" "דגים!" וזה קורא "שירים!" "שירים!". מה נאמר ומה נדבר, התרשמתי מכתיבתו של המבקר, מן הידיעות התיאורטיות המעמיקות ומתובנותיו המקוריות החותכות כל כך התרשמתי עד שאני מצטער בשבילו מעומק לבי על ששמו אינו נניח, יעקב גלעד, כי אז אולי היינו רואים ממנו טקסטים טובים.
ותודה שהבנת את התיבול הקנטיאני שבמשל הדגים (-:
אליטיזם משתולל!
..
נו טוב, אני מניח שלך מותר .
עידו, אני כל כך לא אליטיסט, אני יודע שזה אולי נדמה מרחוק שכן, אבל אני אדם פשוט, מופנם וחייכן, ואיני מתנשא על איש, אדרבה, אני נוהג להדיר רגליי מערבי שירה ומפסטיבלי שירה ועד לאחרונה גם מפרסום שירה, מפני שאיני רוצה להגיע לחיכוך עם איש ושנואות עליי פוליטיקות וקליקות (ייצרו אותי נטול-מרפקים ומן הסוג שאינו יכול להעמיד פנים שהוא מחבב את מי שאינו מחבב). גם על ספרים שקראתי, או חוויות אחרות שחוויתי איני מחזיק טובה מיוחדת לעצמי.
למשל, אני כותב כאן באתר רק על טקסטים שאני אוהב ולא על טקסטים שאיני אוהב, לא בגלל שאין לי מה להגיד על מה שאיני אוהב או בגלל שאיני חושב שיש טעם להשחית מלים על טקסט שאינני אוהב, אלא מאחר שאני מתייחס לרשימות כאן כעיסוק של פנאי, ואל האתר הזה כמשעול מספיק נידח, כדי שארצה לחזור אליו כדי לקרוא טקסטים שאני אוהב עומדים מול עיניי, בלוויית אי אילו התייחסויות שלי ושל המגיבים/ות כאן, ולא יותר. אני מודה כשאני מסתכל על האתר הזה שקיים כבר ארבע שנים ומשהו, יש בי סוג של שביעות רצון של גנן שהצליח להקים גן קטן, שעה שבתחילת הדרך לא היה לו ברור בכלל מה הוא רוצה לעשות ומה להקים.
אני נמנע מאקטואליה, מפוליטיקה ומתרבות פופולרית לא בשל היותי אליטיסט אלא בשל הרעש, הצלצולים והערפיח, שהן מביאות איתן. אני לא טיפוס של מרכז-ערים.
עוד לתמהּ, ראיתי כעת את הביקורת על "הבא להבא" למה אפשר לצפות, עד כמה שאני זוכר במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי אומר רבי עקיבא כי בשעה שהיה עם הארץ לו היו מביאים לפניו תלמיד חכם הוא היה נושכו כחמור (או קורעו כדג). יש מבקרים שכאשר הם קורעים אותך או נושכים אותך עליך להבין שאתה בסדר גמור, כל אחד עושה כמיטב יכולתו.
קראתי את "הבא להבא 2" אני חושש שיש שם עוד דרך לעשות, ואני מודה שה"מגניבוּת" העיצובית/פירסומית קצת התעקצצה לה בגרוני וגם ההחלטה על שירה בנייר עיתון (הם מצהיבים מהר, עיתונים; ואולי זו מזכרת לגיליון מס' 1 ההוא של "המעורר" שהוקדש לז'ורז' פרק?). הגיליון כולו משרה אוירה של מועקת-עיר; העיר כבר אינה שגב, כבר אינה התקווה הגדולה של האדם, היא מקום המתח, המרוצה, המועקה, הבהלה (נזכרתי ב"עיר ובהלות" של אלי אליהו). יש איזו שניות דיאלקטית בגיליון המנסה מחד גיסא לייצג איזה דקדנס של עיר במוצאיה ומאידך גיסא מנסה לנטוע את עצמו בלב העיר, בלב השירה, ובלב פוליטיקת השירה והפוליטיקה העירונית (עודד כרמלי למועצת העיר כתוב שם). אני מודה שיש משהו חתרני ומהנה בציוות המסה הקרירה פילוסופית של כרמלי עם המסה של חן ישראל קליינמן, שנקראת כמו התחלת קובץ תשיעי של הראי"ה קוק [בלא פחות התלהבות (אני קצת מסויג עם השנים מן הקבצים, ובכלל עוד פחות מאמנות הכתיבה של הרב)], אבל טוב היה אם כל הכוחות היוצרים שם היו נפגשים ומנסים להבין מה האמירה העקרונית או האמירות העקרוניות שכל אחד/ת רוצה להביא.
יש המון התחלות בגיליון הזה ולא פחות סופים, עליות ומורדות, המולה ניצתת בהמולה כמו סיגרה בסיגרה. מסוג הגיליונות שאתה מסיים ונזכר ששמו "הבא להבא" ומקווה שלא כמו ולדימיר ואסטרגון, מה שיבוא אכן יבוא בגיליון 3 (אחרי ששני גיליונות החזיקו אותנו במתח).
אגב, כזכור אין לקרוא את ההתרשמות שלי כביקורת, אני לא רואה בעצמי מבקר, חס וחלילה, גם לא פעיל בזירת השירה העברית. זו ההתרשמות שלי, לאחר כמה שבועות שבהם הגיליון חונה אצלי בבית והילדים שואלים מהו העיתון המוזר הזה ומתעניינים איך קוראים את שמו בדיוק (-: