*
אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשות.
איני יודע אם הוא קיים או אינו קיים, איני יודע אם יש לו זיקה כלפיי או אין.
השפה שבהּ אני פונה אליו, לא באמת פּוֹנָה אליו, רק נוטעת בי תחושה כזאת.
התעמקתי שנים בחיבורים שעסקו באלוהות המתגלה והנסתרת ממקומות שונים ומתרבויות שונות.ישבתי לילות מול הים,תעיתי ביערות בלילות ואחר כך ברחובות ערים ובמצולות רחוב.זכיתי לחוויות שונות.דימיתי לראותן כהארות.נסיתי לדמוֹת את הכל נתון בקשב נורא.העולם כתבת תהודה של כל החיים שחלפו בו אי-פעם; רחש איום.
בעצם,אני מבכּר את הדממה,את עצימת העיניים,את ההאטה האיטית של קצב פעימות הלב,את השיכחה של הכול,של עצמי,של מיהותי,עד שהכול דומה נתון במנוחה מוחלטת.אני עצמי כבר איני כאן,איני יודע מי אני או מה אני.אפילו לומר שהנני תודעה או שאני משתתף בתודעה גדולה ממני,יהיה כזב.התאיַּנתי ואיני מצפה לדבר.לא לזריחה הגדולה,להתאחדות,להארה —לה ציפה הצוּפי,אחַר התאיְנוּת;–לא לפגישה עם החסדים הגדולים,אחר שנגע בשורש הדינים,כאחד המקובלים.רִיק,חלל אין-קצה,נקודת אור על אופק של חור שחור,ובכל זאת ממשיך להתנגד להיבלע,לא ברור מדוע. מה מניע אותי לעמוד בכל זאת רועד מול התהום המבקשת שאבוא בשעריה.–מאיפה העוז,התקווה,הסקרנות—להקים משפחה,לכתוב יצירות,לקיים נוכחות?
אין שער, אין שפה, אין גאולה. מידיעת-עצמו יבוא לידי ידיעת אלוהים,גרסו פילוסופים ומיסטיקונים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים.אני יכול לחבב זאת,אבל זה רחוק ממני כעת.עולמי הוא מוסיקה שבורה מאוד וקצת נואשתי מכל המתכונים המוכנים מראש לבקשת אלוהים ולדבקה בו. זהו צעד גדול מדיי בשבילי להניח שמאחורֵי זה עומד איזה אלוהים של ממש. על כן,אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשוּת.
ובכל זאת, בשעה מאוחרת כמו זאת,רכון על מקלדת המחשב, ומנסה לתרגל את נוכחותי בעולם, אני חש את סימן השאלה המטפיסי הזה נושם ונוקב בכל אחת מנשימות-פי,עורג מכל החיים הסובבים אותי,לאין-מנוח,ללא-הפוגות.קשה לי לומר אם החידה הזאת חיה יותר ממני; אין לי קושי מיוחד לומר שהיא היתה כאן לפניי ותהיה גם אחריי.
"פּתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום" [מתוך חזרת שליח ציבור לתפילת נעילה דיום הכיפורים]— איזה אבסורד. הלוא הודיתי כי אין שער, אין שפה,אין גאולה; רק עמידה עיקשת מול תהום רוחשת. ובכל זאת, בכל שנה בה אני מתפלל יחידי את השירה הזאת, עיני יורדה דמעה, ומשהו מִדַּבֶּר בּי. ההבהוב החולף שאני (הדל ממעש, האבוד בעולם) —מבקש את הבלתי קיים, ומאמין בכל זאת, לפחות לו לרגע קט אחד, כי חסר הממשוּת, הוא בגדר אפשר.
הערה: נקודות אור על אופק של חור שחור אינן נבלעות; כוח המשיכה של החור השחור שווה להתנגדות המסה שלהן, ומונעת אותן מלהיבלע; וכך הן נותרות על מכונן: דוממות, חסרות תנועה, עד שהמסה שלהן אוזלת; יש טוענים שבאשר המסה של נקודות האור מינימלי ומרחקן מן החור השחור רב, סביר כי הן תעמודנה על מקומן לנצח.
*
*
בתמונה למעלה: Henry Osawa Tunner, The Good Shepherd, Oil On Canvas 1902-1903
© 2013 שוֹעִי רז
בקר טוב שועי יקר, נגעת בחור העמוק הגבוה ביותר שבלב הלבבות.
אהבתי את המילה מיהותי.
והציור נפלא. אתמול צילמתי משהו דומה בפארק הרצליה: ירח עגול מבליח מתוך ענן סגול כהה, בדיוק מעל צמרת ערבה בוכיה
שבוע טוב שועי. המילים נוגעות גם בי ואתוודה שאף גרמו לטלטלה בדרך שבה הטבת להתנסח. כמוך איני יודעת אם האל קיים או אינו קיים . לצערי מזה שנים ארוכות הוא לא קיים בעולמי. פעם טענו כלפי שאגנוסטיקן זה אדם שלא מוכן להכריע ! ולאורך השנים ניסיתי לברר בעולמי את האפשרות לשוב ולנהל דיאלוג עם הממשות ,לרוב נכשלתי. זכור לי יום ראש השנה שהלכתי לבית הכנסת של הרב רוברטו ארביב היקר (הגעתי גם בגלל שהיה זה קשור לסוגיות חינוך ילדים ) ולא הצלחתי להכנס בשערי בית הכנסת שהיה אז בבוגרשוב . הרגשתי שזה חטא גדול לזייף , וישבתי על הספסל בחצר ומררתי בבכי . איזו בדידות עצומה קיימת בעולם ללא רועה . הציור הזכיר לי שבילדותי , ואני ממש רואה את החדר , בבית דודי חסידי ויז'ניץ' היתה ממוסגרת תעודת הוקרה שקיבל הדוד מהאדמו"ר והחסידות – תעודת הרועה על גמילות החסדים שנהג בקהילה. והנה אתה מציע דיאלוג עם האפשרות ,האפשרות לעולם שיש בו רועה . יש משהו מנחם בעולם שבו קיימות אפשרויות !
שועיקי, כל פעם מחדש אני מתפלאת כמה אנחנו שונים. כשהייתי בקורס ויפאסנה הייתי מאושרת, עד שגיליתי שהתכלית של כל זה היא להפסיק להיוולד מחדש. באמת נבהלתי. כי אני רוצה להיוולד מחדש עוד ועוד, בלי תנאים מוקדמים. העולם מעניין ומסקרן ומאתגר אותי. באגדות דוד המלך של ביאליק (אם אני זוכרת נכון) יש אחת שבה הוא מתלונן לפני אלוהים על קיומו המיותר של העכביש. יצור בלתי יצרני ובלתי מועיל בעליל. ואז הוא בורח מפני אויביו ומסתתר במערה ועכביש ממהר וטווה את קוריו בפתחה ומציל את חייו, כי לרודפים ברור שאיש לא נכנס לתוכה בזמן האחרון. והנמשל הוא שעד קורס הויפאסנה ההוא, התלוננתי על האגו שלי, ודווקא שם התחלתי לחבב אותו, הוא ידאג שאמשיך להיוולד שוב ושוב מחדש 🙂
שועי יקר, החידוש הלשוני שלך "מיהותי" שטומן זרע של ספק בליבה של המהות הוא נהדר בעיני.
בכלל מאוד הזכירה לי הרוח הנושבת בפוסט חלקים מסויימים בגילוי וכיסוי בלשון של ח. נ. ב.
"מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; "מה" נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו "מה", שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – "בלימה – בלום פה מלדבר". אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה"תהו" האפל, עם אותה ה"בלימה" פנים אל פנים בלי חציצה. "כי לא יראני האדם וחי" – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של "בלימה", קלפה סוגרת בתוכה טפה אפלה של "תיקו נצחי". שום מלה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כסויה"…('גילוי וכיסוי בלשון' חיים נחמן ביאליק)
איריסיה יקרה,
עמנואל לוינס בחר להתחיל את סיפרו "כוליות ואינסוף" במלים:"החיים האמיתיים נעדרים/אף על פי כן אנחנו בעולם" (זו מעין היפוך של משפט שהשמיע ארתיר רמבו בספרו "עונה בגהנם"). בעיניי החיים הם החיים ואנחנו אמנם שרויים בעולם, אבל אני מקפיד להוסיף שלל סימני שאלה להרבה מאוד הנחות יסוד שאנשים מקבלים שמובן מאליו (אני, אישיות, אגו, אלוהות, נשמה, גוף, אמת, אפילו: מוסר) הרבה מאוד סימני שאלה. למשל, מאוד קשה לי לדבר על אמונה כלשהי, אני מסתפק באינטואיציה יסודית. אני מאמין כי כל ניסיון ללמד את האדם אמונה כלשהי הוא ניסיון נפסד; או שיש לו אינטואיציה כזו או שאין לו. אותו דבר ממש לגבי יושרה או הגינות– מערכות חינוך חושבות שדוקטרינציה מסויימת משפיעה על זה. כאשר אני מתבונן על תולדותיו על המין האנושי אני מאוד בספק אם זה אכן כך. אותו דבר לגבי אוטופיות או תורות גאולה. לא ברור לי מהן מלבד שלל תקוות אנוש, שזה דבר יפה, אך לאו דווקא בר-ממש.
ציפי יקרה,
בספרם של ז'ורז' פרק ורובר בובר "סיפורים מאליס איילנד" מבחין פרק יפה בין יהדותו של בובר שהיא היהדות האורתודוכסית המצויה הנמסרת מדור לדור, רצף של דורות ושל התמחות בחינוך ובקהילה; ובין יהדותו שלו, יהדות קטסטרופאלית– זהות שנחתה על ראשו, שמעוררת בו חרדה ואי-שקט. בד-בבד, גם מעניקה משמעות לחייו.
בשעתו המלים הללו עשו עליי רושם רב. לא משום שפרק הוא האומר אותן, אלא משום שחשתי שהן מגדירות יפה את הפער והמרחק הבלתי-גשיר ביני ובין רוב היהודים מקיימי המצוות, המאמינים בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה ובהשגחה פרטית, ולפיכך בתעודתה הנצחית של התורה, מה שלדידם רק הולך ומתבהר, ככל שנוקפות השנים.
אני ממעט מאוד לכרוך זיקה בין המתרחש כאן עלי אדמות ובין אותה אלוהות אפשרית (בלתי ממשית) שהזכרתי. כמובן שלנוכח כך, כל מני תופעות השגורות מאוד בתפילה היהודית כמו: "אתה בחרתנו מכל העמים" ואפילו "מגן אברהם", "רופא חולים", או "מחיה המתים", הופכים לחידה גדולה, הרחוקה מאוד מן הודאוּת שמחייבת אמונה.
מרית קרובתי, אני עונה לך בבית שיר:
"מי שמבקש להחזיק בעולם ולעשותו.
רואה אני שלא יצליח.
העולם הוא כלי רוחני
ואי אפשר לעשותו.
העושה מהרס אותו,
המחזיק מאבד אותו
הדברים-
קצתם מלפנים, קצתם מאחור,
קצתם נשימתם עדינה, קצתם
נשימתם קשה,
קצתם חזקים, קצתם חלשים,
קצתם הורסים, קצתם נהרסים.
לכן החכם נמנע מן הקיצוניות,
מן המותרות,
ומן היהירות"
(דאו דה צ'ינג, תרגמו: יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק: ירושלים תשל"ג, עמ' 61]
אפשר לקרוא את כל מה שכתבתי למעלה לנוכח השורות שכאן.
אפשר לקרוא גם את הדאו דה צ'ינג וגם את הדברים שהבאתי למעלה כאופוזיציה לדבריו המפורסמים של היידגר ב"ישות וזמן" על אודות האחיזה
בעולם (שהושלכנו לתוכו)ואפיים השימושי והניתן לתפיסה של הדברים.
דודו יקר,
אני עונה לך באחד הסיפורים הסוּפיים המדהדים בי לא מעט במשך שנים:
מספרים שד'וּ א-נון אל מסרי שלח איש מאנשי אל אבו יזיד אל בסתאמי כדי שיתאר לו אותו. כשהגיע האיש אל בסתאם שאל על ביתו של אבו יזיד ונכנס אצלו.
אמר לו אבו יזיד: מה רצונך?
אמר: רוצה אני את אבו יזיד.
אמר: מיהו אבו יזיד? היכן אבו יזיד? גם אני מחפש את אבו יזיד.
יצא האיש ואמר: משוגע, וחזר אל ד'ו א-נון וסיפר לו מה שראה.
בכה ד'ו א-נון ואמר: אחי אבו יזיד הלך עם ההולכים בדרך האל.
[הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית וערכה שרה סבירי, אוניברסיטת תל אביב ההוצאה לאור.ך תל אביב 2008, עמ' 208]
אני מרגיש שיש כאן הליכה שמעבר לביאליק, וכמובן גם מעבר לחברה ולאני, וממילא גם מעבר לשפה.
הימנעות כמו שתיקה תמיד נחשבו לנאצלים ומכובדים. אבל אני מה לעשות, מעדיפה מילים ומעשים. העולם הוא לא רק כלי רוחני, הוא צעצוע (ואני לא בטוחה שיש הבדל כל כך גדול בין השניים), למה לא לשחק בו. זה לא הגיוני.
חור שחור זאת בעיה… ב"שחור" יש כבר חור… ש-חור… אם תרצה אש-חור, יש-חור או שם-חור… וחור בעברית, אתה יודע, זה תזכורת למי שאתה, למיהותך, בן חורין(ם)….
רק שלא צריך ללכת לזה… ככל שהעמקת חקור, או הגבהת, או הרחבת, או אווטאבר, זה בא אליך… זה כל הזמן שב ובא אליך… אז אולי אם תרשה לזה להיכנס האבחנה שלך בין אפשרות לממשות תיעלם… עד כמה שאני מכיר מחווייתי זה שם, בדמדומי הדממה, ואתה קופץ לתהום בשמחה כי ברגע הקפיצה אתה מבין שזוהי קפיצה הפוכה… אתה קופץ בלא זמן ומגלה שה-שחור… קפץ מעבר למסך ששמת בינך ובינו ומעתה ה"שם-חור" זה "כאן חור"
מרית, אני משחק עם מלים, פעמים תוך כיבוד ואהבה, פעמים תוך רצון להיפטר מהן לתמיד [זה בדיוק מה שיכול היה להעניק לי כרטיס כניסה לקברט וולטר].
אני מנסה כל מיני נסיונות. אם תתני לי פאזל– אני משוכנע שארכיב אותו הפוך, או אבנה ממנו שובך יונים, או דחליל שיבריח צפורים. לא לפי שאני מתחכם, אלא לפי שקודים של משחק או חוקים של משחק לא מדברים אליי, אני תמיד מחפש עוד דרך, עוד אפשרות.
לשחק– אני לא ממש מוצלח בזה; לאלתר– אני חושב שמעט יותר.
אריאל, הואיל והיו לי כמה התנסויות-תהום,על חלקן גישרתי, מחלקן טיפסתי רעוע ומפורק,
אני יכול לומר שאחד הדברים הנפלאים שמציעים החיים הם המסע. אני חושב שכבר כמה וכמה פעמים הגעתי אל מקומות שלא ציפיתי להגיע, וגם לא יכולתי לשער שהם קיימים. כלומר, זה מצריך טרנספורמציה בעצמי, פירוק והרכבה, שינוי, גמישות מנטלית, וגם משהו בלתי מובן, כמו רוח סערה התופסת אותך בציצית ראשך ונוטלת אותך מכאן לשם, עד שהשָׁם שאפילו לא שיערת, הופך לחלק מִנוֹפֵי-הכּאן.
ברור שיש עוד אפשרות. מי אמר שצריך לשחק לפי הכללים? בטח לא אני.
מרית, אני חושב שיש בי שני כוחות מתרוצצים: האחד אומר לשבור את הכללים ולא משחקים; השני נמנע מלשבור אותם מתוך כיבוד מי שרוצה להחזיק בהם, ולהוסיף ולשמר אותם (מהי תרבות אם לא אוסף של כללים). הצרה, כשלא שוברים את הכללים נאלצים לשחק בהתאם לקודים (אלא אם כן מאלתרים).
המסע עד כמה שאני יודע הוא תמיד טרנספורמציה בעצמי… וגמישות מנטלית זה נחמד אבל מנטלי… הטרנספורמציה שבאמת עובדת היא הבלתי מובן ורק למנטליות זאת סערה. באמת זה טבע המציאות… והמנטליות מה לה ולטבע… היא רק גלגלי עזר בכדי לדעת איזה אוטובוס מגיע לאיזו תחנה…
התענוג הגדול בכללים זה שאפשר לשבור אותם ולהמציא משחק חדש. וגם לאלתר זה בסדר, וגם לשחק בהתאם לקודים (בלי החלק של ה"נאלצים"). הרי גם פסילה גורפת של כללים היא סוג של כלא. ואפשר גם להימנע. אבל השיר הזה שציטטת חינוכי מדי לטעמי. הוא לא יחליט עלי הדאו דה צ'ינג.
עוד לאיריסיה ודודו, איני חושב שהמילה מיהותי היא חידוש שלי; נתקלתי בה כמה פעמים בעבר בהקשר לבירור זהות המחבר של טקסטים מסויימים (כאשר היא אינה ברורה). גם מיהותי אינה ברורה.
מרית, הוא לא יכול להחליט עלייך, זה בדיוק מה שהוא אומר לדעתי.
לא, הוא אומר שיש רק פתרון אחד. וכמו שאמר שועי, תמיד יש עוד אפשרות.
לטעמי הדאו דה צ'ינג מעדיף את האפשרות על הממשות. זו ההימנעות שלו שאינה קלה לתפישה. אבל אי אפשר לתפוס ענן. וגם להחזיק בצפור– אינה מידה טובה.
ככל שמהלכים בדרך כך מודעים ליותר ויותר אפשרויות, אבל הדברים שהייתי נכון לעשות– מצטמצמים והולכים (בזה אני חש שהאינטואיציות שלנו קוטביות). למשל, אני נהנה ללכת ולהתבונן, לנסות דרכים צדדיות. לא בא לי לקטוף פרחים, לא בא לי לטעום מן העץ. לא בא לי לכרות את היער ולייסד על מקומו עיר. אני אולי הייתי יכול. אבל איני נכון.
מממ… כשאני מדברת על לעשות אני מתכוונת לאמנות.
גם אני (-:
עם השנים אני מגלה המון אפשרויות, מיעוט בטל בלבד, אם בכלל, אני נכון גם ליצור (לעשות).
בוקר חדש עולה על המילים 'אפלה וחלום'
שהפכתי בהן וחפרתי בהן ביחס למה שכתבת
וביחס לחיים שלי בכלל ועכשיו,
ועדיין חסרות לי מילים, אבל אני מודה לך על שלך,
הן מצע מנחם לשבת עליו ולחשוב,
או אולי דווקא לשתוק.
בוקר טוב.
מיכל יקרה, פעם ישבתי עם חברה וחבר כל הלילה מול הכנרת.
שלשתנו שתקנו והקשבנו.
יש רק רגעים מעטים כאלה שאנשים מגיעים לכזאת קירבה.
שועי, הפוסט והתגובות עדיין מהדהדות בי, ואלו שיבושי הרוח שנוצרו בעקבות קריאתן: יוהנס דה סילנטיו(silentio) תיאר את קפיצת האמונה ב"חיל ורעדה" כזו של רקדן שנוחת על הקרקע ללא זכר מיוזע של פעולה או התנודדות מסגירה, ואני חושב לעצמי כמה גדול המרחק שבין אביר האמונה של קירקגור(לפחות מבחינת דימוי הרקדן שנתקע לי בראש) לבין ההידוס המיוסר, העיקש והעמוק שאתה מציג ממנו פה כטפח(ואולי יותר)…אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, יש אנשים שתוהים why is there something instead of nothing, אולי זהו רוב רובה של האנושות, ומיעוט זעיר ושביר ששורק מפיו why is there nothing instead of something, אלו בעצם שתי שאלות שמתמצתות שני עולמות שונים שמתקיימים כאן ועכשיו זה לצד זה, שותקים מבלי להביט אחד בשני, מחכים לאוטובוס שאולי יגיע(אמנם בפוסט הזה קשה לדבר על "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", אבל אתן את הקרדיט לבני שהציג לי את הדברים אחרי שקרא את אחד מכתביו של בודריאר)…
תמהּ, אין בי לא מ"אביר האמונה" ולא מן ההימור של פסקל. ובכלל מושג ה-Fidei שלי תמהני אם קיים (שורש האמונה הוא שורש הכפירה– אני בוחר להסתלק גם מזו וגם מזו). גם כאשר אני מעיין באתיקה לשֹפּינוזה אני מנסה לזכור כי נטילת חלק בשניים (התפשטות, מחשבה) מבין אין-סוף אופניו של העצם, היא ידיעה מועטה מאוד (יוצאת מן הכלל לגבי האדם, אבל האדם מסתמא יודע מעט מאוד). לפעמים אני דומה בעיניי עצמי לחסיד אשכנז המחפש את "קצת ייחודו" של הקב"ה (ראה ספר רקח לר' אלעזר מוורמס הלכות ייחוד ומרכבה); פעמים אחרות אני כדאואיסט היודע כי דאו הניתן לתפישֹה אינו דאו, לפעמים כפסיאודו-דיוניסוס בתיאולוגיה המיסטית האל נראה לי כשורה באפלה או אולי כפלוטינוס,המתאר דרך כמעט בלתי אפשרית של חזרה אל האחד, משהו השומט ממך באחת את כל היסודות הרציונליים שלך, ונוטל אותך לאיזה דילוג רגעי, שהוא בשום אופן לא קפיצה של אמונה. ואיכשהו. נזכרתי גם בחזן של הימים הנוראים המתפלל "ויהי דילוגנו אהבה" וברמב"ם של "לך דומיה תהילה". יש מי שקופץ ויש מי שמהמר ויש מי שמאמין (מי שמאמין לא מפחד אומר להיט חתונות נודע; 'אשרי אדם מפחד תמיד' אומר ס' משלי) ויש מי שכופר (כלומר מציב את עצמו כקוטבי ביחס למאמין)– אני לא מתווכח איתם. אני מדלג ושותק.
הזיקה בין הממשות לאפשרות,עצם קיומה(וכי הרי למה דווקא בה מדובר ולא באחרת) כמשהו שנדמה לך שמהותי לבחירת מיקומך ועמדתך מהווה גם סוג מסויים של תיאור המציאות ,שגם קירבתה ליחס האולי הכי דו משמעי לשפה,לקיומו של מוצא,מהתהום ומהפער,בגלל שמצד אחד הרי אין שום ספק שכל קפיצה תסתיים בהתרסקות מכאיבה ומצד שני הרי ממש זו התחושה שמחוללת את השפה כי אני הרי בוטח בה בדיוק ורק בגלל שאיני בטוח כלל בשום דבר אחר מלבדה,הספקנות האין סופית,חסרת המנוחה, שבדו משמעי, היא היסוד לבטחון המוחלט שברב משמעי ,האמביוולנטיות שאין עמוקה ממנה שאנחנו חשים כלפי עצם קיומה של השפה,שאל האפשרות,היא שממשת אותה בדיוק לממשות,התשוקה לשער ללא שיעור,לשפה ללא מילים בסך הכל מתארת בדיוק את סיבתה,את צורת תוצאתה הרצויה והראויה,הרי המתח שמשרה את התנועה לסגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט,בין המתאר למתואר,לא היא קיים מלכתחילה לולא היה ביניהם פער,מה שמציף את השאלה,אז בשביל מה בכלל לסבול אם ברור שהמטרה היא אהבה ?,אם אלוהים הוא מוחשי וממשי(אני בניגוד לשועי בטוח שכן) אז למה הוא מציג את עצמו רק כאפשרות ? אולי גם המתח שעולה מהשאלה הזאת מתאר משהו על טיבה של המציאות,אבל זה משהו שאיני יכול להעלות אותו עדיין בדעתי,כי כמה שאני רואה וחווה יותר את ההגיון המופלא שבדרך ככה מתחזקת אצלי השאלה אבל למה היה צריך אותה בכלל מלכתחילה,ואיני מתלונן,לפחות לא רק,אלא גם מנסה לזהות תבנית שתסביר את המהלך המאוד מסויים הזה,לתחושתי זה גם קשור מאוד למה ששועי מבטא וגם אני שותף לו שדווקא אצל אנשים שהכי מסוגלים להבחין במופרכותה של המסורת,לפעמים אפילו ברוע הסתום וחסר הסיבה לכאורה שהיא כופה על סביבתה,יש גם צורך מהותי לנסות לראותה ולהבינה לא רק כאכזריות חסרת בינה אלא כחלק ממהלך שמהותו עדיין נסתרת מאיתנו
לדתיים זה מובן מאליו,אולי כי נח להם בזה
לחילוני כמוני זה מאוד קשה,כל הזמן,אבל חלק מהמהות זה הקושי הזה,המלחמה המתמדת בתבונתי,לכאורה
ארנסה יקר, אני מאמין בכך שיוצר צריך לדובב את עולמו הפנימי, את השפה הכי אידיוסינקרטית שלו, לנסות בכל זאת להביע אותה. זאת מלאכה כפוית טובה וכפולת פנים, כי מול הרצון להביע וגם להביא אולי לאפשרויות חדשות של מבע, עומד הרצון להשאיר את העולם הפנימי עלום. מול הרצון לשתף יש גם רצון שלא לשתף. אולי אצל אנשים אחרים זה פשוט יותר. לא אצלי.
אשר לאפשרות/ממשות. יש בי חיבה גדולה כנראה לרחשים תת-קרקעיים, לחצרות אחוריות, לדרכים צדדיות. הדברים כפי שהם מופיעים בפשטותם וזהו-זה, לא מספיקים לי. מבחינה זאת, אני תמיד נזכר בפרגמנט מתוך האורקלים הכילדאיים (טקסט הליניסטי בן המאות הראשונות לספירה, במקור ביוונית): The Real is in the Depth, אלא שבניגוד לפניאומטיקן/מיסטיקון ההלניסטי איני טוען כי בעומק הדברים שוכנת הממשוּת, אלא רוחשות שם אפשרויות רבות.
אבל למה אתה מזהה אוטומטית וללא שום ספקנות חוסר ממשות דווקא בדרכים העקלקלות ובחצרות האחוריות ?
למה ריבוי האפשרויות נתפש לך כסותר את הממשי ?
אולי הוא דווקא מעצים את אפשרות קיומו וממחיש אותו כחלק מטבעו
אני לא חושב שיוצר צריך לדובב את שפתו היחודית
לדעתי אין לו הרבה ברירות
כי כל פעם שהוא מנסה לדבר בשפה הפשוטה,או יותר נכון הפשטנית,השגורה,התקנית,משהו בו נאלם,נעלם
האחר,האחורי(למה אחר עדיין מזוהה עם אחורי,למה שלא יהיה מזוהה למשל דווקא עם אחריות?) ,לפחות לטעמי הוא רק יחסי,
הצדדי הוא כזה רק בגלל שהראשי אינו ראשי באמת אלא פשוט עדיין בעיקר מבוסס על המפלה,על איזה שהוא הנחות שעדיין לא התבררו מספיק
ארנסה, אני לא יכול להתווכח עם כמה עובדות. נניח– מירב הישראלים מזדהים עם צה"ל, עם המדינה, עם בית"ר ירושלים ועם מכבי תל אביב ועם מרכז הקניות הסמוך לביתם. מירב הדתיים מוסיפים לזה רב ובית הכנסת. מיעוט קוראי הסיפרות והשירה הישראלית נוהר בדרך כלל לרכוש ספרים שספק אם אקרא, ואם אקרא, האם אתרשם. חובבי המוסיקה שומעים אייל גולן ושלמה ארצי ועידן רייכל, לא ממש הבחירות המיידיות שלי. אין בי לא את הביטחון ולא את הרהב להיות בעיניי עצמי מרכזי וקשה לי מאוד להאריך לשהות באור (אני משתפר עם השנים, אני עדיין מעדיף את הערב, כי אז נוטים הצללים).
אני לא נלחם על מאומה שנוגע למעבר מן הפריפריה אל המרכז או מן השוליים אל הטקסט (כמו שקוראת לזה חביבה פדיה), טוב לי מאוד בשוליים, כי בשוליים ניתן להיות אחר (וגם אחראי כמו שרמזת, ועמנואל לוינס עמד על כך גם-כן), מבלי לקבל גינונים שאינם ממן העניין (וראיתי בימי חלדי את המהירות שבה אנשים משילים מעצמם את עצמיותם בתהליך כזה). מי שרוצה לדבר לקהלים גדולים מוותר אייכשהו-בתהליך על חלק ניכר משפתו-הפנימית האישית, ועובר לשפה של מסרים הרבה יותר קליטים, ברורים ונהירים (וגם מתחבבים). אני לא חושב שבשפה שבה אני מביע את עצמי באתר יש משום ניסיון להרחיב קהלים. אני מודע שכאשר אני בוחר לכתוב "בכל זאת, בכל שנה בה אני מתפלל יחידי את השירה הזאת, עיני יורדה דמעה, ומשהו מִדַּבֶּר בּי. ההבהוב החולף שאני (הדל ממעש, האבוד בעולם) —מבקש את הבלתי קיים, ומאמין בכל זאת, לפחות לו לרגע קט אחד, כי חסר הממשוּת, הוא בגדר אפשר" זה כאב ראש גדול לחלק ניכר מן המבקשים להתעדכן באינטרנט בעכשווי, בטרנדי, בשערורייתי ובמגניב (אני לא חושב שקורא כזה ישוב לקרוא פה אחרי קריאת המשפט שציטטתי). כתיבה כזו פונה מראש למעט קוראים. זה לא אליטיזם– זה האופן שבו אני בוחר לכתוב. אני ממעט מאוד ב"כנסו! כנסו!" (אם לא מבטלו) לגמריי במודע.
אין בי כל רצון וציפיה נניח שקוראים דתיים יתרשמו מן הדברים שהבאתי ברשימה לעיל. אני משוכנע שהדברים יבהילו חלק לא קטן מהם (אני בכלל משוכנע שעמדותיי לא ממש עולות בקנה אחד עם עמדות הקונצנסוס של היהדות, ואני מניח גם כי רובם המכריע של הקוראים כאן אינם דתיים/מאמינים). אין לי רצון להבהילם. להם יש את דרכם. לי את דרכי. וכך אני מתייחס גם לחילונים שלא יימצאו בהתעסקות העקשנית וחסרת המובן שלי באלהים דבר או עניין.
יש בי רצון לחשוב ולפעול בהתאם לדרכים ואפשרויות העומדות בפניי. אני מנסה להימנע מאוד ממי שמקיים מלחמת-דעות או הורדות-ידיים, כדי להוכיח את כוחו. אין דבר שמעלה את חמתי יותר מאנשים שמרוב רהב עצמי ואמונה בצדקת דרכם, הורסים ורומסים את זולתם (והאמן לי, זה מעלה כל כך את חמתי כי אני יודע שגם אני אף פעם לא חף מזה לגמריי) ולדאבוני בחברה הישראלית שאנו עושים בתוכה התנהגות כזו מצויה מאוד-מאוד. זה לא גורם לי להשלות את עצמי שבהינתן לי שררה אוכל לשנות את המצב הזה משורשו. אנשים הם אנשים. אני לא ממש משוכנע ביעילותו של חינוך לערכים. אני חושב שאו שלאדם יש נטייה לכבד מראש ערכים מסויימים או שגם ריבוי חוקים וקריאת אינספור מדריכים לחיים טובים ולהחזקה במידה הטובה לא יועילו לו. וכאן הבעיה, קשה לי לוותר על תקווה ואחרית טובה למין האנושי; קשה לי להודות שכל הדרכים או אפילו רובן מובילות לאחרית הטובה הזאת.
אני מעוניין בשוליים, באיזון, בשקט.
כן,זה הרי מובן לי ממה שאני קורא אצלך
מה שהתכוונתי זה לא שתהיה שלמה ארצי
אלא שלפחות
בשפתנו האידיוסינקטרית נדע לתאר גם את הנידחות והאחרות והשוליות גם דרך תיאורים שחורגים מהדרך שבה המרכזי תופש אותנו
לא מתוך רצון להילחם על מקומי המרכזי אני כותב
מעולם לא היה בי רצון כזה
טוב לי בשולי ובזניח לחלוטין
בדיוק בגלל שאיני רואה אותו רק ככזה
יצא שבדיוק חברה שלי שלחה לי קטע מהעבודה שלה על איזה פילוסוף שלמיטב ידיעתי בכלל או כמעט ולא מוכר בארץ והנה גם הוא נוגע בזווית מסויימת לשאלה הזאת
ואני אפרסם את זה כאן בלי רשותה
פתיחות רדיקלית זו למטרה שקשובה לדרך נוכחת אצל פטוצ'קה במגוון הקשרים. אחת מהן הוא תפיסתו המקורית של המוסר כמוסר היסטורי ולכן דינמי שציווייו ואיסוריו נקבעים תוך כדי "הקשבה לדרך", משמע מתוך התחשבות מתמדת בסיטואציה ההיסטורית שבה האדם שרוי:
"[…ישנה אפשרות של] אתיקה שאיננה מסתמכת בצורה ישירה על עולם אידיאי עליון, טרנסצנדנטי-מטפיזי, ובכל זאת זוהי אתיקה במלוא מובן המילה, אתיקה של ציוויים, חובות, חריגה מה'עצמי', חוּמרה והקרבה, אך מצד שני גם של יצירה חופשית, תושיה, גמישות אינסופית, [זו] אתיקה שאיננה נסמכת על צורות, ציוויים וחוקים מוגמרים שמאחוריהם אפשר גם להסתתר ושמאפשרים שביעות רצון היפוקריטית מהעצמי, [זו] אתיקה של סיכון ושל אי וודאות אך גם של הכרח פנימי, השניים במקביל; זוהי אתיקה באמת היסטורית" (נצח והיסטוריות, עמ' 234).
מוסר היסטורי אפוא הוא מוסר שניזון מתוך הסיטואציה הקונקרטית של האדם, הקהילה, החברה בתוך העולם, זאת אומרת שהוא תלוי הקשר ולכן המופעים הקונקרטיים שלו משתנים. במילים אחרות, אוסף הכללים של מוסר כזה הוא בלתי ניתן להגדרה מוצקה, שכן הוא רוכש לאורך ההיסטוריה פנים חדשות ומתחדשות בלי הפסק. הנתון ההיסטוריה משתנה ועימו גם טיב המרד שכנגדו, אופן שלילתו. עצם השלילה והמרד, טען פטוצ'קה, "טמונים בשורשי היותנו […]. [אולם] פעולתו של מי שחורג [מהנתון] במלוא מובן המילה נעדרת תכתיב או מופת; מדובר בפעולה בתוך סיטואציה משתנה, לא מוגדרת עד לרגע האחרון; מכיוון שאין לה מופת ותכתיב פוזיטיביים, אין בה וודאות, האופיינית לאקט שנשען על חישוב שאומת באלפי התנסויות" (נצח והיסטוריות, עמ' 233).
בשל שקיעות זו בסיטואציה הקונקרטית, אתיקה כזאת היא במידה מסוימת פרי יצירתו של הסובייקט ההיסטורי, ולכן נושאת מאפיינים סובייקטיביים. עם זאת, פטוצ'קה לא ויתר על החומרה שבה ועל המחוייבות של האדם כלפיה, הווה אומר על התקיפות ה"אובייקטיבית" שלה עבור האדם: "בל נחשוב כי אתיקה כזאת מטיפה להפקרות צרופה, שהיא נטולת ציוויים לחלוטין. […] משמעה של תפיסה זו הייתה שיכחה מציוויים שליליים שקיימים ושוררים […]" (נצח והיסטוריות, עמ' 233—234). אין מדובר, אם כן, ברלטיביזם מוסרי, בסובייקטיביזם נעדר עוגן, בשרירותיות נטולת מהות, ואפילו לא בשליליות נטולת ערך פוזיטיבי. השאיפה של המוסר היא תמיד פוזיטיבית, למרות שהיא ניזונה מתוך יסוד מבני שמהותו שלילית – הצבת הכול כשאלה, ראייה פרובלמטית של הנתון וחריגה אל מעבר ליש. מדובר אם כן במוסר שבתנועה, כי אם הסטרוקטורה הבסיסית שלו היא קבועה והיא "היחס אל האבסולוטי, הדרך אל האין-סופי […] וכדרך היא בעלת מבנה משלה, חוקיות משלה. סובייקטיביזם זה הוא בעת ובעונה אחת גם אובייקטיביזם […]" (נצח והיסטוריות, עמ' 241).[1] יסוד קבוע זה נשען על היחס אל הטרנסצנדנטי, על החריגה מהנתון, על "ידיעת האי-ידיעה" (נצח והיסטוריות, עמ' 243). ניתן לסכם ולומר כי יחס זה, יחסי ככל שיהיה, הינו אבסולוטי, משום שהוא משמר את עיקרון ההדדיות כמוטיב אוניברסלי המלווה את האדם במסעו ההיסטורי. מתוך הקשבה לעולם שאליו הוא משתייך, לסיטואציה שבה הוא שרוי ולעצמו, האדם חושף ויוצר את עולמו ואת עצמו. ככל שהקשבה זו לעולם ולישים בו תהיה רגישה ומתחשבת יותר, כך המסקנות האתיות המשתמעות ממנה תהיינה הולמות יותר את האדם, את העולם ואת היחס ביניהם.
ואגב,אני ממש מת על לווינס,הוא בדיוק התרופה לסטייה שנבעה מהתנפחותה של הפילוסופיה לעמדה א-אנושית
עצם קיומן של אין סוף דרכים ,לכאורה,מעיד על קיומה של אחרית טובה
(ויש לזה גם הוכחה מתמטית יפהפיה)
ארנסה, תודה על "נצח והיסטוריות", לא הכרתי עד הנה.
לגבי לוינס, התוודעתי אל כתביו לראשונה לפני כ-14 שנה לערך, עת למדתי אצל אחד מתלמידי-תלמידיו. אני מעריך יותר את כתביו הפילוסופיים מאשר את הכתבים הוידויים-יהודיים, שבהם לדעתי מהלכיו הרבה פחות מרשימים.
ניסיתי לשכנע בשעתו את אותו פרופסור אצלו למדתי כי בסיס היחס אל האחר אצל לוינס מצוי עוד בכמה וכמה מקורות הגותיים יהודיים לפניו; ספק אם הצלחתי.
אם יש לי ביקורת על לוינס היא על חוסר הסובלנות שלו דווקא. יש דברים מסויימים שהוא הפך מהר מדי לדוגמות תיאולוגיות, ואיבד את הפתיחות, ואת החשיבה המבקשת דרכים חדשות ואפשרויות חדשות (ראה למשל יחסו לכתבי סימון וייל או שפינוזה; לגבי איבתו כלפי מורו היידגר, בזה כבר קשה לי להאשים אותו. יש להיידגר כמה מהלכים רבי-רושם, אבל הוא בד-בבד, טוטליטריסט נטול עכבות בכל דרכיו, כך שניכר לי כיצד יכול היה להסכין כל-כך בקלות עם פיטוריו של הוסרל היהודי, ועם המשטר הנאצי)
עוד דבר, הוכחות האינסוף הן תמיד מעוררות. ברם, לא בטוח האם הממשות חופפת בדיוק או בקירוב אי אילו מהנחותיה של המתמטיקה אודותיה.
דווקא מצאתי שהתנגדותו ,ואפילו איבתו, להיידגר,נשענת על שורשים פילוסופיים מוצקים וענייניים להפליא,אבל כאמור,באמת איני באמת מצוי,יש לי חברה פילוסופית ובזה מתמצה כל הכשרתי לעניין זה
אני נוטה להניח שלממשות יש קירוב מעניין במיוחד לחלק לא מבוטל של התפישות המתמטיות
גם זה ניתן להוכחה
אפילו די בקלות
למשל כעובדת הצלחתה היחסית ורבת ההשפעה של הטכנולוגיה על המציאות
גם החברתית
ארנסה, כמי שחוקר פילוסופיה ומדעים בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית אני קרוב דווקא לתפישות שזיהו את המתמטיקה והגיאומטריה כמערכות שדרכן יש להבין את היקום; עד כמה שאני יודע הפיסיקה של מאה השנים האחרונות מורה על כמה מערכות של מידה (אם תרצה מציאויות שונות), וגם התפישה לפיה ייתכן מימד נוסף ואולי מימדים מרובים נוספים– מקשה לקבל את ההנחות הקדומות. ודי לי בכך שאודה, כי הנחות מתמטיקות או גיאומטריות פיסיקליות או כימיות עשויות לשמש במציאות בהינתן תנאים מסויימים לתועלת המין האנושי; אך יעילותן זו אינה מקרבת אותן בהכרח להזדהות מליאה או חלקית עם האורח שבו פועל היקום או אם האופן שבו אנו מעלים על דעתנו שהיקום פועל. הן רק מלמדות כי בתנאים מסויימים וכל זמן שלא הוצגה משוואה יעילה יותר– מערכת ההנחות המתמטיות עשויה לפעול במציאות נתונה, המתאימה להנחותיה.
שועי,מה שאתה כותב דווקא מאשר ומאשש את תקפותה של המתמטיקה ,שיודעת להמשיך ולדייק את תפישותיה ללא הרף,
ההנחה והתיאור של רב מציאותיות אינה סותרת את היותה של המתמטיקה קרובה לתיאור מוחשי אלא פשוט נובעת מכך שהיא התפתחה ליכולת לזהות שמה שנתפש בעבר כמציאות יחידה אינה אלא תפישה מאוד מקומית ויחסית שלה
זה בדיוק כמו שהפוסט מודרניזם,שמצביע על ריבוי אמיתית,לא מניח שאין אמת,אלא הוא פשוט מסוגל לקבל את העובדה שהיא מורכבת מריבוי זוויות של מה שנחשב עד עתה לאמת אבסולוטית
ואגב
זה בכלל לא מקרי שהדברים האלה מתפתחים במקביל
בדיסציפלינות שונות
שכל אחת
בשפתה
מגיבה בדיוק על אותה התפתחות
גם כתגובה להתפתחות רעותה
ההנחה המדעית היא שיעילות מהווה אינדיקציה מסויימת למציאותיות
אם משהו עובד,זה אומר שכנראה אינו מפר את חוקי הטבע כמו שאנחנו חוזים אותם
אגב,בזמן אחרון אני קורא,מעט,מישהו שמשום מה מרשים אותי להפליא,באכטין,מכיר ? מה דעתך עליו ?
ארנסה, אני שב ומתרשם בכך שאתה אופטימי הרבה יותר ממני; כאשר מדען אומר לי שפלא הוא בעיניו שהוא מיישם משוואה מתמטית או עורך ניסוי מסוים והמציאות נענית לאותן הנחות– כל מה שאני יודע להשיב הוא שזה נכון כנראה בתנאים מסוימים וכל זמן שלא הוכח אחרת (כלומר הופרך). שפינוזה נניח ודאי היה קרוב אליך יותר בהוכחותיו הגיאומטריות, שהריי האתיקה שלו היא יצירה הרמוניסטית, השואפת לתואם, וטוענת כי כל המפריע לדברים להיות מתואמים בשלימות היא אך ורק ההכרה המקולקלת (כמרחק ה-Opinio מן ה-Ratio)
השאיפה להרמוניזציה של הכל טבועה בנפש האדם; כמו הכרת-היופי (שהרי יופי מבוסס על סימטריה והרמוניה). יש המון דיסהרמוניה שניתן לפטור בכך שהיא מכאיבה לעין, אבל היא מכאיבה כנראה למערכת העצבים, המעוניינת לחזות בהרמוניה , סימטריה וסדר סביבותיה.
דווקא כמי שעוסק בעיקר בכתבי הוגים שתפישתם את החוק בטבע היתה נאיבית (נאיבית במובן שהם חשבו כי ניתן באמצעות החושים וההגיון לעמוד על האופן שבו פועל היקום) אני מקפיד לסייג בין המציאות (הלא מספיק נודעת) ובין ההנחות על המציאות או משאלות הלב שלנו לגביה (הרבה יותר קל לבררן).
קראתי את "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" מאת מיכאיל בכטין. הוא היה איש רב ידע, ואינטלקטואל גדול של הקלאסיקה הספרותית, אבל מעבר להנאה הרבה מרוחב אופקיו, לא חשתי כי למדתי ממנו דבר חדש בכל הנוגע ליצירה הספרותית (כלומר אינטלקטואל יותר מתיאורטיקן של ספרות).
אולי בגלל שיתכן שאינך מזהה שהתפעמותו של המדען נובעת ממקום שהוא אפילו הרבה יותר ספקני משלך,ומהמקום הזה עצם זה שמשהו עובד בכלל זה נס,
אגב,הדברים שעובדים,אם הם עובדים עובדים תמיד,בכל תנאי ומצב חללית שתישלח למאדים תנחת עליו על סמך אותם חישובים ועקרונות הידועים זה מכבר ומאז,
חוקי הטבע לא משתנים,המידה שבה אנחנו יודעים לזהות אותה משתנה,אבל מה שכבר עובד יעבוד תמיד,דינאמו תמיד ייצר חשמל,בתנאים מסויימים כמובן,אבל גם התנאים האלה הם חלק מניסוח עקרונותיו
מוצא את זה מעניין ומלמד שמצד אחד מזהה אצלי דברים קרובים אליך ומצד אחד שונות מוחלטת,כנראה שזה כל הקטע,וגם הערך בשיחה
כי
למשל
אותי הידע של בכטין ורוחב אופקיו אינו מרשים כלל,איני רואה בו יותר ממצע למה שמדליק אותי בו במיוחד,אולי בגלל שאני לוקה בסינסטזיה,וזה גם קשור לקטע של פטוצ'קה ועליו שהבאתי כאן,מה שמדליק אותי אצלו זה שהוא מתייחס לספרות כמו פיזיקאי,כמו איש מדעי הטבע,כמצע לפיתוח תיאור של השתנות תפישת הזמן והמרחב ויחסי הגומלין ביניהם,התפתחות שכמובן נוגעת ומשרה מהותית על ואת כל היבטי קיום הפרט והחברה ובכלל
גם השם,כרונוטיפ,מעביר את המהות הזאת,"צורת הזמן",היכולת לקשר בין הזמן למרחב,בין מה שזורם ובפנים לבין מה שקבוע ובחוץ,בין המילה לתמונה,היא מהותית ומעניינת ביותר מבחינתי,הרבה מעבר לכל צורה ספרותית כזאת או אחרת
אני יותר אופטימי ממך כי אני הרבה יותר פסימי ממך
פשוט לא מאמין בכלום ולאף אחד
במצב זה מה שנשאר זה להאמין בעתיד
אריאל,
אנחנו לא רק בני חורין אלא אנחנו גם בני חור
באנו מהחור
ואנחנו הולכים לאור
ולהפך
בגלל זה לתחושתי המילים הן לא רק מעטפת חיצונית על מה שבפנים
אלא הן גם הפנימיות עצמה
שפשוט החוץ עדיין אינו מותנה לבטאה
ארנסה, אני חושב שזה מה שקורה לי גם בדיאלוג של כמה שנים עם מרית בן ישראל. אנחנו כל הזמן מזהים את הקירבה הרבה וגם את השונות המוחלטת. גם דודו
פלמה מזהה אותו ואותי כ"תאומים שהופרדו בלידתם" אף על פי ששורר בינינו פער גילאים של למעלה מעשרים שנה, אני איני צייר ומעולם לא חונכתי
בתנועה הקיבוצית, והצד הפוליטי הרבה פחות נוכח בכתיבתי אם להשוותה לכתיבתו. ככלל, אני נוטה להניח דווקא שונות מחולטת בין בני אדם כאשר הם ורק הם מחליטים
(מטעמים שונים) כי שוררת קירבה. זו אחת הסיבות שהתחברתי ללוינס (האחרוּת) אבל גם לתפישה לפיה עדיף להימנע מהצבת מערכות הייררכיות; כלומר, יותר מנטיית לב
לפלורליזם או לרב תרבותיות, יש בי יסוד שולל הייררכיות. אני שמח לשמוע מה אנשים אוהבים. לא סובל כשהם עורכים מזה מצעד ומדרגים לפי מקומות במדרג.
אבחנה יפה לגבי בכטין. הזכירה לי את השיר הבא של דו פגיס "ביקור אצל הפיזיקאי":
"בחדרו, על לוח שחור
מחושב הזמן בנוסחה ארוכה
השואפת אל אפס.
הוא נטרד. בעוד הוא מגיש לי קפה
ושיחת נימוסין, הוא מגניב מבט של ספק
אל סוף הנוסחה,
קם נוטל ספוג, מוחק, מותיר
את הפתרון הנכון:
לוח ריק.
בחיוך מתנצל חוזר לשולחן.
אבל שנינו יודעים מה אירע:
הזמן נתבדה ואינו.
אנחנו יושבים זה מול זה.
הוא קורא בעיניי
קורות כוכבים שכבו
אני מנחש בגולגלתו השקופה
כמו בכדור הבדולח",
[כל השירים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים 1991, עמ' 235]
כמו שאתה מבין, על אף שונותנו הרבה, אני לגמריי בעדך.