אפלה וחלוֹם

*

*

אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשות.

איני יודע אם הוא קיים או אינו קיים, איני יודע אם יש לו זיקה כלפיי או אין.

השפה שבהּ אני פונה אליו, לא באמת פּוֹנָה אליו, רק נוטעת בי תחושה כזאת. 

התעמקתי שנים בחיבורים שעסקו באלוהות המתגלה והנסתרת ממקומות שונים ומתרבויות שונות.ישבתי לילות מול הים,תעיתי ביערות בלילות ואחר כך ברחובות ערים ובמצולות רחוב.זכיתי לחוויות שונות.דימיתי לראותן כהארות.נסיתי לדמוֹת את הכל נתון בקשב נורא.העולם כתבת תהודה של כל החיים שחלפו בו אי-פעם; רחש איום.

בעצם,אני מבכּר את הדממה,את עצימת העיניים,את ההאטה האיטית של קצב פעימות הלב,את השיכחה של הכול,של עצמי,של מיהותי,עד שהכול דומה נתון במנוחה מוחלטת.אני עצמי כבר איני כאן,איני יודע מי אני או מה אני.אפילו לומר שהנני תודעה או שאני משתתף בתודעה גדולה ממני,יהיה כזב.התאיַּנתי ואיני מצפה לדבר.לא לזריחה הגדולה,להתאחדות,להארה —לה ציפה הצוּפי,אחַר התאיְנוּת;–לא לפגישה עם החסדים הגדולים,אחר שנגע בשורש הדינים,כאחד המקובלים.רִיק,חלל אין-קצה,נקודת אור על אופק של חור שחור,ובכל זאת ממשיך להתנגד להיבלע,לא ברור מדוע. מה מניע אותי לעמוד בכל זאת רועד מול התהום המבקשת שאבוא בשעריה.–מאיפה העוז,התקווה,הסקרנות—להקים משפחה,לכתוב יצירות,לקיים נוכחות?

אין שער, אין שפה, אין גאולה. מידיעת-עצמו יבוא לידי ידיעת אלוהים,גרסו פילוסופים ומיסטיקונים בשלהי העת העתיקה ובימי הביניים.אני יכול לחבב זאת,אבל זה רחוק ממני כעת.עולמי הוא מוסיקה שבורה מאוד וקצת נואשתי מכל המתכונים המוכנים מראש לבקשת אלוהים ולדבקה בו. זהו צעד גדול מדיי בשבילי להניח שמאחורֵי זה עומד איזה אלוהים של ממש. על כן,אני מעדיף להתבונן באלוהים כאפשרות יותר מאשר כממשוּת.

  ובכל זאת, בשעה מאוחרת כמו זאת,רכון על מקלדת המחשב, ומנסה לתרגל את נוכחותי בעולם, אני חש את סימן השאלה המטפיסי הזה נושם ונוקב בכל אחת מנשימות-פי,עורג מכל החיים הסובבים אותי,לאין-מנוח,ללא-הפוגות.קשה לי לומר אם החידה הזאת חיה יותר ממני; אין לי קושי מיוחד לומר שהיא היתה כאן לפניי ותהיה גם אחריי.

"פּתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום" [מתוך חזרת שליח ציבור לתפילת נעילה דיום הכיפורים]— איזה אבסורד. הלוא הודיתי כי אין שער, אין שפה,אין גאולה; רק עמידה עיקשת מול תהום רוחשת. ובכל זאת, בכל שנה בה אני מתפלל יחידי את השירה הזאת, עיני יורדה דמעה, ומשהו מִדַּבֶּר בּי. ההבהוב החולף שאני (הדל ממעש, האבוד בעולם) —מבקש את הבלתי קיים, ומאמין בכל זאת, לפחות לו לרגע קט אחד, כי חסר הממשוּת, הוא בגדר אפשר.

הערה: נקודות אור על אופק של חור שחור אינן נבלעות; כוח המשיכה של החור השחור שווה להתנגדות המסה שלהן, ומונעת אותן מלהיבלע; וכך הן נותרות על מכונן: דוממות, חסרות תנועה, עד שהמסה שלהן אוזלת; יש טוענים שבאשר המסה של נקודות האור מינימלי ומרחקן מן החור השחור רב, סביר כי הן תעמודנה על מקומן לנצח.

 *

*

בתמונה למעלה: Henry Osawa Tunner, The Good Shepherd, Oil On Canvas 1902-1903

© 2013 שוֹעִי רז