Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2013

Idris_the_prophet

*

 מציאה בלתי צפויה בעליל נמצאה לי בסיפרו החדש של פרופ' יוסף דן תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים, כרך ט': המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה [מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: ירושלים תשע"ג/2013] — מפתח השמות שבסופו (עמ' 525-515). הטעם לכך: כמה מפרקי הספר עוסקים בתורת האצילות השמאלית של ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה (Soria), ותלמידו ר' משה מבורגוס, שניהם שילבו בכתביהם שמות רבים של כוחות הרע בכללם  שלל שמות שדים המאכלסים את היכלות הטומאה (כנגד מלאכי השרת הממלאים את היכלות הקדושה). מי שערך/ה את הספר בחר לאכלס באינדקס של החיבור שמות רבים של שדים ודמונים לצידם של חוקרים אקדמאים מוכרים ורבנים מגדולי ישראל, וכך ניתן למצוא שם למשל את חתולירון (שדים דמויי נשים ההופכים לחתולים שחורים) לצד ר' חיים ויטאל וחביבה פדיה;  את משה בן מימון (רמב"ם) לצד מלכת שבא, מחלון, נובכדנצר, ונקמיאל; את עזא, עזאזל, עוגיאל, וערב רב, לצד ר' סעדיה גאון, שלמה פינס ואסי פרבר גינת; ואת שטן, קפצפוני, קצפיאל, רומולוס (השד ומייסד רומא), רגזיאל, תנינעוֹר, ושדין יהודאין (שדים יהודיים) לצד ר' משה קורדוברו, ר' יוסף קארו, רש"י, שבתי  צבי, גרשם שלום, וגם איזה אחד עול-ימים, מעוט-מעשים: שועי רז (שלא ברור מאיזה צד הוא הוזמן לשמחה והאם מקומו יכירנו שם).

תחילה, נזכרתי כי עוד בראשית המאה השמונה עשרה כונו חוקרים, אסטרונומים ופילוסופים, שקיבלו את תפישתו ההליוצנטרית של קופרניקוס בספרות רבנית בשם: "בכורי שטן" (סיפרו של הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ ממץ, מעשה טוביה או ספר העולמות). הסלט הזה, סיכמתי לעצמי, הוא רק המשך של מגמה עתיקה.

  אחר כך, התחלתי להשתעשע ברעיון להתחיל לצטט בהרצאות אקדמיות עוגיות מפי עוגיאל או ליחס את תגליתו של כתב יד חדש לשדין יהודאין. או לכתוב מייל בקשה לגלי צה"ל ליתן תכנית קבועה ברדיו, "שעה היסטורית", לפרופ' תנינעוֹר.  מנגד, דומה כי בקרוב יתחילו אנשי הקבלה המעשית (מאגיקונים/ות) להטיל כישופים ולכתוב קמעות הכוללים שמותיהם של רבנים דגולים מן העבר או חוקרים אקדמיים בעבר ובהווה.

  אחר התהרהרתי  על הפער הדק (הזיקה והמרחק) שבין "מגדל השן" האקדמי המפורסם, ובין היכל הטומאה של המקובלים הקסטיליאנים, אשר נתעָרוּ זה בזה ברצון העורך/ת ויהיו לאחד.  כך שכאשר נניח אתה מבקש לטפס במגדל נניח ולהיפגש עם פרופסור כלשהו, לעולם לא תדע מי ייפתח את הדלת: שד, רב או פרופסור. "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב', 11). זה מה שצפוי כנראה על כל צעד ושעל באותו המגדל.

באות ו' חיפשתי לשוא וולדמורט ולא מצאתי. היה שם ומפיר, וורוולף (איש זאב), חי כובעי, וגם ר' משה דוד ואלי (תלמיד הרמח"ל) ויוסף וייס (חוקר החסידוּת)— אבל לא וולדמורט. ככל-הנראה, בשל האיסור על נשיאת שמו לשווא.

אין סוהרסנים; יש סמריאל, סמאל, וסנדלפון (המלאך).

לבסוף, מה שלמדתי מכאן הוא ששֵׁם הוא רק שֵׁם. אין משמעות עמוקה לכך אם בן אנוש הוא אם לאו, ואם הוא ממשי או מדומיין. כמעט התקשרתי לחבריי הטובים, מרסייה וקאמייה, לבשר להם שהמרחק שאי פעם שרר בין ממשות ומיבדה פס סוף סוף מן העולם. אך אללי, בשל קוצר זיכרונו של יצור אנושי, איני מצליח לזכור איפה רשמתי את מספריהם להודיעם. מה שכן, אולי כבר באה העת שבהּ נוכל להתייחס בפומבי לכל החברים הדמיוניים שאנו נושאים בתוכנו. ההחלטה המבריקה של העורך/ת היא בהחלט צעד גדול לאדם ולשד בדרך לשם.

*

*

בתמונה למעלה: An Imagining of Idris visiting Heaven and Hell, Taken From an Iluminated Manuscript Version of Stories of the Prophets , 1557

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

licini.1960

*

בסופו של דבר אני יכול רק להוריד את הכובע בפני אלבומו החדש של יהוא ירון אמן השכנוע העצמי (מומן באמצעות תורמים-פרטיים במסגרת  פרוייקט Headstart ורואה אור בהפצה מוגבלת על ידי קבוצת קמע 2013), מפגן ויטאלי של מחול ומחלה ומוות; של חיים בצל סיוט, של קשיים לישון, לצחוק כי העולם מצחיק ומעורר חרדה וקצר מאוד, לכתוב שורות בלתי שקולות לחלוטין ולתזמר אותן כאילו שבהן תלויים חייך.

שום דבר באלבום אינו שלם, גם השירים האחודים בו נעים בשברונם, וכמו קליידוסקופ, נעות תמונותיו— בין תהום ואהבה וידיעה די בהולה כי גם הליל לא נעלה לשמים.

לשמוע את האלבום הזה צריך אוזן חלודה של גרמופון. כדי לרקוד אותו צריך זוג סנפירים וכובע ים, ובגד ים שלם ומפוספס, לשחות כך, להחליק לאורך הרחוב, ולא לתהות אפילו פעם אחת איך לעזאזל שוב שכחו לשים בו מיים. או מדוע לעזאזל  שוב לא הכניסו את הפקק.

אם כתבתי פעם במקום אחר כי הקונטרבאס של ירון לגבי הקול של רות דולורס וייס, הוא כמו הבאס של גרג כהן לאלבומים של טום ווייטס; הפעם מתחלפים התפקידים, ורות נוטלת את חלקה בראשות כורוס-רפאים המלווה את חלקו הגדול של האלבום, כאילו משמיע את קולן של רוחות הרפאים הפנימיות, המהדהדות מעל ומתחת לטקסטים שמגיש ירון.

ובכלל, כבר שבוע רודפת אותי דמות של ילד בן חמש מן השיר "היא" המחזיק דעות של אחרים כשילד אחר דופק את ראשו בקיר, ועם קולות הרפאים שכבר ציינתי, מה הסיכוי של הילד הזה לפתח דעות משל עצמו ולגרום לילד האחר להפסיק להטיח את ראשו? ברגעים אחרים, תמונה של ירון, הנרדם סוף סוף, ואז ביתו מתחיל לנוע בקצבים משונים.

בכלל, זה אלבום של ספיריטואלים, יותר נכון: אקזיסטנציאליים-עבריים-סף ניהיליסטים; אלבום של תהלוכות מתים; אלבום של תהלוכות חיים הולכים להיות מתים; הצעקה של מונק, הנפילה של ויסנטה אוידוברו (אלטסור), מקהלות הרפאים של סלסטינו לפני השחר. הילד שהורגים שוב ושוב. ולטר בנימין הכותב בשלהי המאמר הקצר האופי ההרסני: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ". לכך מוסיף  ירון הערת שוליים משלו: 'המוות ממילא כבר בדרך".

נכון, אפשר לשמוע באלבום הזה את התחנות האוונגרדיות והאלטרנטיביות בהן עבר ירון בשנים האחרון: קטב מרירי, Ilian Pansensoy's Tropical Orchestra , Panic Ensemble , רות דולורס וייס,  ואת שפע ההרכבים והמוסיקאים אותם מלווה ירון בשנים האחרונות. אפשר לשמוע את אהבתו לטקסטים של זאב טנא ושל שלום גד ושל חנוך לוין. אפשר לשמוע את ההשפעות של טום ווייטס (בעיקר ב-Bone Machine, The Black Rider, Mule Variations ו- Blood Money) ושל ניק קייב (ב-Kicking against the Pricks וב-The Good Son),  ולמרות  כל אלו לפני הכל ואחרי הכל את הרוח העצמאית החופשית הדחוקה והסוערת שמביא איתו ירון לכל שיר. לפעמים נדמה שבסוף השיר נגמר האוויר באולפן. פשוט אזל ואינו.

בראיון שראה אור לאחרונה סיפר ירון כי ההקלטות נעשו במרוץ כנגד השעון לפני הולדת ביתו הראשונה, ובטרם יהפוך לאב. אולי ניתן לקרוא את האלבום הזה לא כאלבום של זעקה קיומית מרה מהדהדת, אלא אלבום של פרידה מן הנעורים (כמו שכינה אותם פעם אלביס קוסטלו: נעורים ברוטאליים). להריק מן התוך את כל הכאב, המרור, הייאוש והזעם של הנעורים, על חיים שאמנם נדמים לפעמים ל"סוף רע של סרט מפגר" ובכל זאת לפעמים יש בהם יותר. וצריך להיות בהם יותר. אני יודע, זה מה שקרה לי כשהפכתי בשעתו לאבא, לפני 14 שנה.

   אז אני מוזג כוסית ברנדי. ומאזין לעוד רצועה. ומוסיף עוד כמה שורות לאיזה פרוייקט שאני מקווה שאני סוף-סוף מסיים עכשיו. ועוד רצועה. ושוב מתחשק לי כוסית. אבל במקום זה, אני מתרגם על הדרך, שיר של וויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) שעומד על שולחני (הורדתי את הספר מן המדף אחרי ששמעתי שיר של ירון):

*

התנצלות (מדוע אני כותב כיום?)

יופיין של

הַפָּנים האיומות

שׁל אִי-היותינוּ

מעוררות  אותי לַזֶּה:

 *

אישה שחוּמה,

עובדי יום –

ותיקים ומנוסים –

שָׁבִים לביתם לעת דּמדומים

בּבגדים רפויים

פּניהן דומות

לְאלוֹן פלורנטיני עתיק.

 *

כמו-כן,

 *

החלקים התואמים

של פניכם מעוררים אותי—

אזרחים בכירים—

ברם, לא

באותו אופן.

*

 אין ספק, יופיין של הפנים האיומות של אי-היותינו מעורר גם את יהוא ירון לזה, ואני מוריד בפניו את הכובע על העצמיות הבלתי מרוסנת והבלתי כבושה שלו, ועל כך שבכל החלטותיו האמנותיות אשר לקריירת הסולו שלו ניכרת אהבתו לשוליים ולשולי-השוליים של הדרך, והידיעה ששם נימצאים הדברים הפוריים והכנים באמת.

  זה אלבום של לב שבור ויד רועדת, של תשוקה ומצוקה. מזכיר לי את עצמי מיילל אל הירח באיזה לילה שבור במיוחד לפני 22 שנה. אלו שברים שלא ניתן לתקן ולא לאחות. אני מרכיב אותם מדיי פעם, כל פעם באופן אחר, במיוחד בלילות שבהם הירח גלוי ובוהק לכל, ובכל זאת, חושב דווקא על צידו האפל. אפל כמעט עד כדי שאם יפשוט יד מספיק חזק, יוכל בהינף יד לנטול עימו את ההבהוב העומם, הבלתי יציב, הרופף, שהוא בפשטות עמוקה, חיי (אני מנסה לא להשליך מעצמי על אחרים, ועל כן איני כותב, חיינו).

 *

*

להאזנה/הורדה/רכישה של האלבום המלא

*

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Scherzo, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

forest

*

א. אם שואלים את אפיקורוס 'המוות אינו כלום בעבורנו, כי מה שכבר התפרק אינו חש, ומה שאינו חש, אינו כלום בעבורינו'  [אמרות היסוד, אימרה 2, תרגם מיוונית עתיקה: יוסף צ' ליברזון].

ב. שפינוזה משיב לאפיקורוס: 'אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים' [אתיקה חלק ד' משפט 67, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל].

ג. הפילוסופיה לאפיקורוס ולשפינוזה: 'ילדים, אל תשכחו לקחת סוודר, קר ביער.'

ד. מהערה של יהודה ליבס למהדורתו העברית לסיפרו של המקובל הנוצרי אג'ידיו דה ויטריבו ספרון על האותיות העבריות למדתי כי ביוונית עתיקה המלה יער זהה לחומר, רוצה לומר: יער= מכלול התופעות החומריות (ראו אות צ', עמ' 92 הערה 414). לא יכולתי שלא להתגלגל במחשבה אל פוליטיאה של אפלטון. ייסוד חברה פוליטית כיציאה מן היער; הפוליס— עיר-מדינה לדידו לא רק מתרבתת את האדם, אלא גם מוציאה אותו מן החומר ומיטיבה את נשמתו עבר הארתה, והתקרבותה אל החכמה ואל חזות עולם האידיאות.

ה. העיר האפלטונית הנעלה היתה טוטליטרית. לאדם השוהה בה לא ניתנה ההזדמנות להחליט כי הוא מעוניין מרצונו החופשי לצאת ליער, והיה עליו לשאת את תפקידיו האזרחיים בכובד הראש, כמידה הטובה שאין בילתהּ. המשוררים וכל מי שנשא בקירבו נפש אפית או מיתית (כלומר מיוסדת על גבי דמיונות)— גורשו מן העיר, כלומר: הוצאו אל היער, כלומר: גורשו אל מה שהשליט-הפילוסוף של אפלטון ודאי היה רואה בו גירוש אל עולם החומר הכוזב (כמו אדם וחוה שגורשו מגן עדן). כאשר מביאים בחשבון את העובדה לפיה מתמטיקאים זכו למלוא היוקרה בעירו של אפלטון, קשה שלא לחשוב על גורלו החברתי של המבקש להתפרנס מהייטק, או מהנדסת תעשיה וניהול בימינו, ובין המבקש להתפרנס משירה או ספרות. עם זאת, ראוי לציין כי העיר המערבית טובה מן הפוליס של אפלטון: ערבי שירה; פרסים, מענקים מלגות; פסטיבל שירה, פסטיבל תיאטרון בובות. ולמי שנפשו כואבת מן הסדר הזה: ישנם רופאי נפש ומבחר נוגדי-עיצבון (מוסדר ומוכר בקופות החולים).

ו. אצל מרסל שווב בסיפרו, חיים דמיוניים (תרגם מצרפתית: שי סנדיק), מופיע סיפורו של מייג'ור סטיד בונט, קצין הצי הבריטי, שלאחר פרישתו בשנת 1715 הפך לבעל מטעים בברבדוס. לסטיד היתה חולשה לפירטים, וכאשר בני מעמדו סיפרו באימה על אכזריותם הוא נהג להלל אותם ואת אורח חייהם החופשי. יום אחד עשה סטיד מעשה. הוא רכש ספינה דו-תורנית בשם "ריבנש" (נקמה). הוא כינס כמה מעובדיו ומשרתיו וקרא להם לצאת עימו לחירות לחיי פירטים. כבר באחת מהפלגותיהם הראשונות השתלט על ספינתם קפטן אדוארד טיץ' ("שחור הזקן"), שנתן את הפיקוד על הספינה לאחד מסגניו, ריצ'רדס, ואילו את סטיד העלה כפירט פשוט על סיפון אנייתו (הוא בכל זאת, חס על חייו). סטיד נטל חלק בשלוש עשרה פשיטות פירטיות בפיקודו של טיץ' וחי חיי פירטים מליאים. אינה אותו גורלו וערב הריגתו של טיץ' בקרב מול צי בריטי, הוא הועבר בחזרה לספינתו "ריבנש" וכך ניצל. עם זאת, שלושה חודשים אחר כך, הוא נלכד בידי הבריטים. הוצע לו לשוב אל חיקו של ישוע לאלתר. ברם, נגזר עליו דין מוות שבוצע בו ביום.

ז. לו רק היתה לו הטכנולוגיה שיש לנו, אפשר שהיה נשאר בעל מטעים, והיה צופה מבוקר עד ערב בסרטי פירטים בטלוויזיה, בדי.וי.די, באינטרנט. מה אני מדבר, בנסיעות לחופשות משפחתיות בג'מייקה, יכול היה סטיד לצפות כל היום בסרטי פירטים כל-הדרך באייפון/אייפוד. הוא גם היה יכול להציע את עצמו לתפקיד משנה בשודדי הקאריבים 5, או לעניין את ההפקה לשכור אותו כמומחה לפירטים.

ח. מרגע שסטיד יצא מן העיר ליער (הפשיטה הפירטית הראשונה) — הוא כבר לא יכול היה לחזור. החברה לא מקבלת בחזרה את הפראים שיצאו החוצה, גם אם לא חלפו 14 יום (יותר לא תעבוד בעיר הזאת).

ט. האם הדבר שונה מאוד בימינו? אדם הרוצח על דעת עצמו בכוונה לנטול מאדם את חייו- הוא רוצח. אם הוא שונה את מעשיו: הוא רוצח סידרתי. אם הוא מעולל את אותם המעשים בשליחות ממשלה, צבא, או ממסד ביטחוני הוא סוכן או גנרל. הוא עשוי לזכות באותות גבורה ובגמול חיובי על מעשיו. אפשר שיהללו אותו בדורות הבאים. ייבנו פסל בתבניתו בכיכר או יקדישו לו סדרת סרטים, בה יציירוהו כגיבור מופת וכמבחר המין האנושי.

י. ביער נרקוד.

 

*

בתמונה למעלה: Max Weber, Nudes in the Forest, Oil on Canvas 1910

מונה למעלה: Max Weber, Nudes in the Forest, Oil on Canvas 1910

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 

nude*

  בפרק האחד עשר מן הספר אור הישר (שנות הארבעים של המאה השבע עשרה) גולל המקובל ועורך הדרושים הלוריאניים (=של קבלת האר"י) ר' מאיר פֹּפֶּרְשֹ (נהגה: פּוֹפֶּרְס), את סיפור מעשה מעורר תימהון על אודותיו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שהיה מתלמידיו הצפתיים של ר' יוסף קארו (1575-1488):

*

פרק י"א: ראוי לכל אדם לעורר את השחר בפרט בלילות הארוכות ולשפוך תחנונים בלב מר על חורבן בית המקדש ועל הריגות הצדיקים ויבכה ויתחנן בכל לב ובכל נפש כי התפילה אז היא רצויה וקרובה למתפלל וכל הבוכים ומתפללים ומתחננים על חורבן בית המקדש יזכו לשמוח בשמחתה.

איש אחד היה בצפת תיבנה ותיכונן במהירה בימינו מיחידי סגולה ושמו כבוד מורינו הרב אברהם הלוי זכרו לברכה בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל תלמיד חכמים היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות המשניות וגמרות ומדרשי רבותינו זכרם לברכה ושל תהלים ונביאים ושל פיזמונים ותחינות ובקשות ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנזכר לעיל והקדוש אדונינו ר' יצחק (אר"י) זכרו לברכה העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא עליו השלום ואמר לו פעם אחת הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיוּת. אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחייה ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים  תיבנה ותיכונן במהרה בימינו ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחנותיך אם תרצה פניו יתברך שמו ותזכה לראות השכינה אזי תחייה עוד כ"ב שנים.

ומיד כששמע אותו חסיד דברי אדונינו ר' יצחק זכרו לברכה סגר את עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולסוף ג' ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה ופתאום נשא עיניו וירא על-גבי כותל מערבי דוגמת אישה מאחוריה ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך ותכף שראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון, ציון, אוי לי שראיתיך בכך, והיה מתמרמר כל-כך בבכיה והיכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ורדם על פניו אז ראה בחלום שבאת אליו כדמות אישה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו ואמרה לו: התנחם בני אברהם, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם., כי אשיב את שבותם וריחמתים. וייקץ כבוד מורינו הרב אברהם הנזכר לעיל וחזר לצפת שמח וטוב לב.     

 וכשראה אותו אדונינו רבי יצחק זכרו לברכה אמר לו: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה בטוח אתה לחיות עוד כ"ב שנה וכך היה שהיה חי מכוון כ"ב שנה. על כן, כל מי שבשם ישראל יכונה מזרע רחמנים בני רחמנים יכמרו רחמיו על גלותא דשכינא (=גלות השכינה) ועל חורבן בית המקדש ויקום לעורר את השחר בתורה ותפילה ואך אם אינו בעל תורה יקום לעורר השחר בתחינות ובקשות ובשירות ותשבחות.

[מאיר פפרש, אור הישר, פרעמישלא תרנ"ב (1892), דף ח' ע"ב; נדפס בתוך: סידור תפילה למשה לר' משה קורדוברו חלקים א-ב משולב עם ס' אור הישר למהר"ם פופרש, ירושלים תשס"ד. הובא כאן תוך פתיחת ראשי התיבות ובכתיב מלא כדי להקל את הקריאה]. 

*  

זה סיפור אקסמפלרי משונה להפליא, משום שהסיפור עצמו רב-גוני לאין שיעור יותר מאשר מה שמבקש הכותב ללמוד ממנו. כלומר, פפרשֹ מבקש להציג את ר' אברהם הלוי ברוכים כדמות-מופת שהיתה רגילה לעורר את השחר בתפילות ובתחינות, ולא זו בלבד, אלא שהיה טורח לעורר משנתם את כל תלמידי החכמים בצפת כדי שיהיו עוסקים בתורה ובתפילות עוד בטרם יאיר יום. דומה כי מופת כזה, אליבא דפפרשֹ, אכן זכאי היה לחזות במראה השכינה ובאריכות ימים, ועם זאת פפרשֹ כמו משמיט במכוון את הדיון הנוגע למראה דמות גו האישה העירום, כך מסתמא, שבו חזה ר' אברהם הלוי ברוכים על-גבי כותל המערבי, והחיזיון הזה, לב ליבו של סיפור-המעשה בעיניי, נדמה כמעט שולי בעיניי המחבר.

ואולם, דווקא ההיסוס המכוון של פפרשֹ: ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך וכתיבתו על אודות הזעזוע העמוק שפקד את ר' אברהם בראותו את האישה על גבי כותל מערבי, גורם לקורא להשהות את הקריאה. משום שעד רגע זה היה כוחו הסיפורי של פפרשֹ מיוסד דווקא על הכח הויזואלי של המסירה (החסיד המתהלך באשמורת הבוקר, צפת המתמלאת שירין ורחשין,  האר"י המוכיח את ר' אברהם ונותן לו את תיקונו) אף בהמשך חוזר המחבר למלוא הויזואליה (תמונת המקובל הזועק ומורט שערותיו, תמונת השכינה דמוית אישה המופיעה בחלומו, שיחתו עם האר"י). על-כן דומה כי דווקא אשר לדמות גו האישה שהופיעה לו לר' אברהם הלוי על גבי כותל מערבי נקט המחבר עימעום, מנע במכוון את יכולתנו לחזות בתמונה. עם זאת, דווקא התמונה שלא נחזית עד תום, כתמונה באלבום שנהפכה כך שצידה הלבן מונח לנוכח עיניי המתבונן ואין לו רשות לראות, פועלת כאן כמכת-חשמל (כעין תגובה של יהודי-רבני בקוראו את שיר התפילין של יונה וולך). כלומר, המחבר במודע מונע מן הקורא את מסירת התמונה המוחשית-החיה. לטעמי, דווקא הקטיעה הזאת של רצף התמונות, מעוררת היא את הקורא להשלים פערים, אבל החוסר/אֲיִן מעודד את הקורא להפשטה (אבסטרקציה), כלומר לא לצייר גו אישה עירומה באופן מוחשי ואירוטי, אלא לצייר גו נשי עירום על גבול ההפשטה.

יש כמובן להתייחס להופעת השכינה (כנראה לבושה הפעם) המנחמת את ר' אברהם הלוי ברוכים בחלומו, שהרי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ה) , וכפי הנראה למד ר' אברהם אל מול הדמות שראה על הכותל המערבי, שרצונו לחיות בכל ליבו ומאודו— יש כמה וכמה הדהודים בין הדמות המופיעה בחלום ובין רחל אימנו, כפי שצייר אותה לעצמו הנביא ירמיהו, כאימם של ישראל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" [ירמיהו ב', 2-1]; "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ [ירמיהו ל"א, 14]; "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" [שם, שם, 16-15]. כזכור הטעים פֹּפּרשׂ כי האר"י אמר לו לר' אברהם הלוי ברוכים כי הוא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, לשניהם גם היה ידוע מאמר אמוראי ארץ ישראל (שמות רבה) לפיו 'אין שכינה זזה מן הכותל המערבי'.  כך ששיבוצי הפסוקים מעוררי ההדהוד במהלך החלום לגמרי מכוונים. זאת ועוד, במרבית ספרי הקבלה מסומלת רחל אימנו כספירת המלכות היא השכינה.

   לפני סיום, התלבטתי לא-מעט האם לשים בראש הרשימה את ציורו של מרק שגאל, השלג (1953-1951), המתאר עיירה יהודית שבפיתחתה מונחת אישה ענקית, עירום ועריה, על השלג, שדיה וערוותה גלויים, מסביבה התרוצצות צבעונית המאפיינת את ציורי שגאל: עגל אדום, אם נושקת את בנהּ, וכמובן תרנגול  סגול, שאי אפשר לו לשגאל מבלעדיו.  אחר כך, התהרהרתי אם להציב בפתיחה את ציורו של אלכסנדר ליברמן, הפשטה (1964), שהוא כתם צל שפוך על אור או כתם אור שפוך על צל, אולי כעין הצללית החומקת על גבי הכותל המערבי בה חזה ר' אברהם הלוי ברוכים, ודימהו לגו אישה עירומה. לבסוף, החלטתי לבחור את הציור של ניקולה דה סטאל, הנאמן יותר לתפישֹת הפשטת העירום, שביקש פֹּפּרשֹ לטעמי, שיצויר בראשי קוראיו— כלומר, גוף ולא גוף; דימוי מוחשי-גופני על גבול ההפשטה. גם כיום עדיין ישנה רתיעה גדולה בחברה הרבנית מאמנות גלויה מדיי, חזותית מדיי, שאינה מכסה, ומגלה טפח וטפחיים. גם בלא הקשר רבני, אם זה שגאל או דה סטאל, אני בפשטות מעדיף את דה סטאל.

   ולא יכול שלא להתהרהר על הזיקה שבין דמות האישה שראה ר' אברהם הלוי ברוכים ובין דמות הגבר העירום, שעל מצחו כתוב כאוס, בו חזתה כריסטין דה פיזן.

*

*

בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper  1955

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

midnight

*

1

*

בשנת 1983, כשנה לפני פטירתו כתב חוליו קורטאסר (1984-1914, בלגיה-ארגנטינה-צרפת) את האנקדוטה המרהיבה להלן על נסיעה עם אשתו ברכבת בספרד:

*

אני רואה כיצד אשתי ואני עולים לרכבת כמעט ללא מטען וכסף, אחרי שגילינו שנגמרו לנו הספרים במלון ורצנו בתחנה לקיוסק, שבו בקושי הצלחנו להשיג ספר-מתח בעל כריכה צעקנית של סופר שכוח בצדק. הקרון היה מלא, אבל לנו היו מקומות על יד החלון, ובמשך שעה צפינו בנוף האנדלוסי, עד שהשיממון האקולוגי הניע אותנו לקרוא. אני התחלתי, וברגע שסיימתי את הדף הראשון תלשתי אותו והעברתי אותו לאאורורה שקראה אותו גם כן ואחר כך הניחה לו לעוף מן החלון בזמן שאני העברתי לה את הדף השני, וכך הלאה.

שאר הנוסעים, שעד הרגע ההוא עסקו באכילת נקניקים וחביתות ובשיחות ערות, החלו לנעוץ בנו מבטים בלי-ספק מזועזעים, ואף שאיש לא העז לומר מה הוא חושב, ריחף הגינוי באוויר, והקריאה שלנו הפכה כמעט לחטא. אנשים כשלעצמם לא היו נוגעים בספר גם בנסיעה של שעות על גבי שעות סברו אף-על-פי-כן שתלישת דפים מספר והענקתם לשדות ספרד היא מן פשע תרבותי בלתי נסלח. כשהתעופף הדף האחרון מן החלון, ולקח אתו אגב כך את גילוי שמו של הרוצח, הרגשנו שהפושעים האמיתיים בשביל שאר הנוסעים הם אנחנו, וכל שאר הנסיעה הרגשנו דבר שלא היה הולם בנסיבות כה מאיימות. בבת אחת גילינו את כוחו של טאבו אחד מני רבים המושלים בהתנהגות המקובלת (כעבור שנים תקים גברת אחת מהומה במסעדה בפאריז כי תחבתי חתיכת לחם מתחת לרגל של שולחן מתנדנד, דבר שאסור לעשות בשום אופן, כפי שהסבירה לי מאחר שהלחם וכו' וכו').   

[חוליו קורטאסר, ניירות פתאום, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2013, עמ' 46-45]

*

אני בנקל יכול לראות המבטים המוכיחים. את הדפים המתפזרים על אדמת ספרד. את הספר ההולך ומתרוקן מדפיו, כמו עץ שהשליך שלכתו ונותר ריקן. אפילו שמו של הרוצח כבר התעופף מהחלון. ועוד יותר— אין כבר עלילה, וגם לא פרשת רצח לפתור. רק הכריכה הצעקנית נותרה בידם.

קשה שלא להתהרהר שמא מתאר כאן קורטאסר מיצג. מה שמתחיל בספונטניות שובבה עובר בן רגע להיות ריטואל של קריאה כפולה: הדף נקרא, נתלש על ידי קורטאסר, עובר לאאורורה שקוראת ומשליכה אותו מהחלון. מעין מקצב כפול של: קריאה, תלישה, קריאה, השלכה. ככל שהפעולה נמשכת היא מעוררת את יושבי הקרון האחרון, בוחנת את גבולותיהם הנומיים, מערערת את עצביהם.

אפילו עולה בדעתי איכר אנדלוסי, שאינו קורא היטב, שאוסף דף מן הספר, ואחר עוד דף מן הספר, ומחליט ללכת בנתיב שיורו לו הדפים הפזורים-תלושים,כי ודאי נוכחת בזה יד אלוהים.

*

2

*

תלמידי ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534,יום השנה לפטירתו חל בה' באב) הביאו מפיו את התפישה הנודעת להלן:*

אם לא היה חטא אדם הראשון היה הכל נתקן, אפילו הפנים, ולא היה צורך לעולם הזה התחתון כלל. לפי שכל כוונת העולם הזה הוא בירור  כמשמע לן בעוונותינו הרבים, וזה היה חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שהיה מעורב; ואם לא היה חטא בזיווג העליון והיה נעשה בליל שבת קודש היה מתפרד הטוב לגמרי מהרע והיה הטוב מתפרד למעלה והרע היה יורד למטה; וכיון שחטא הוא נשארו מעורבים ונפלו מניצוצות של קדושה תוך הקליפות והנה כל מעשה המצוות אשר נעשה כל ימי חיינו וגם המיתה הכל הוא לצורך הברורים הללו ואחר שיושלם כל הברורים יבא המשיח.

[(מיוחס ליצחק לוריא אשכנזי), שער הפסוקים, חלק שני: שער הליקוטים, בעריכת מאיר פֹּפֶּרְשׂ, דפוס האחים ליפשיטש, ירושלים תרע"ג, פירוש על תהלים פ"ד, דף פ"ט ע"א; מובא גם בס' ליקוטי תורה לר' חיים ויטאל] 

*

קריאת המקור הלוריאני הזה לנוכח הקריאה הקודמת בסיפור מעשה שסיפר קורטאסר או (שמא היה זה מיצג) מעלה בדעתי את הרצון האלוהי (רצון האינסוף ברוך הוא) המתבטא ברשימו (רושם) אותו קו המאיר מחלל כדור הטהירו (הטוהר) את כל תחומי ההויה, והנה לנוכח חטא האדם הראשון הוא הולך וקורע מקירבו עלים ודפים של אור, מכריכה קדמית ועד כריכה אחורית, ומפזרם מטה מטה עד העולם הזה. אפשר אלו פרצופי  זעיר אנפין (פנים קטנים) ופרצוף נוקבא (נקבה, שכינה),הראשון (זעיר אנפין) קורא דף בספר האלוהות תולש את הדף הראשון ומגיש לבת זוגו; בת הזוג (נוקבא) קוראת ומשליכה את הדף מן החלון עד כי מלאה הארץ דפים אחר דפים, שיש לאסוף וברר ולתקן ולאחד שוב לספר אחד. מדוע צריך לתקן? כי כמו מבטיהם החמורים של אותם נוסעים אוכלי נקניקים וחביתות ברכבת, לא נהוג להותיר דפים קרועים על אם הדרך, וודאי מסתתרת מאחורי שלכת הדפים המסתורית איזו כוונה אלהית נסתרת. עם זאת, אולי זהו מיצג העולה לפנינו. איננו נדרשים לשום תגובה. גם אם העלעלים יוותרו עזובים לא יתחולל דבר וחצי דבר, ואין הדברים מבטאים אלא שעשוע אלוהי של קריעה והשלכה של המנואל (ספר ההדרכה) הצעקני של העולמות כולם (כל מנואל הוא לעולם צעקני) והשלכתו מהחלון לאחר שנכתב ונחתם, כי אין בו יותר צורך, ומי שחש כלפיו מחויבות, אחריות וחומרה— דומה לאיכר המבקש לאסוף את עלעלי הנייר, אולי הם יובילו אותו לאיזה מקום, אולי הם יעניקו לו את התחושה שאלוהים ממש קרוב. כמו דון קיחוטה בשעתו,היציאה בעקבות ניצוצות של קדושה, היא אמיצה וכנה; בה במידה— מופרכת,שיגעונית ומשברת את הלב.

דפים מושלכים ומושלכים. המקובל בוחר לראות בהם כדאיים לאיסוף. הוא רואה באיסופם את מה שעתיד להביא גאולה. הדף האחרון לדידו, הרי חייב לכלול את שמו של המשיח.

אולי זוהי קיסמה של הקבלה ושל הדרמה הלוריאנית של העלאת ניצוצות הקדושה – היא מאפשרת לאדם לראות עצמו כאביר ושליח בעולם שהתרוקן מאביריו. היא שולחת אותו לברור את ניצוצות הקדושה מתוך קליפות הטומאה, לכוון לכך בכל מעשיו ובכל חיי הכרתו. אביר בצבא הקדושה הקוסמי; חיים דון קיחוטיים למדיי.

*

ויקטוריה חנה ובובי מקפרין קוראים בס' יצירה ובפיוטי הושענות

*

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Midnight Prayer, Oil on Canvas 1970

©2013  שוֹעִי רז   

 

Read Full Post »

violet

*

א.  אדם לבדו שקוע בכורסת טלוויזיה בלב יער לוחץ שוב ושוב על כפתור השלט, בתקווה שהיער יהפוך שוב לעיר.

ב. אדם הולך בנוף עירוני, הולך איטי, קורא עיתון. פתאום עולה בדעתו כי העולם המקיף אותו הוא עיתון גדול, עמודות וטורי אותיות. רק לנגד עיניו מסתופף לו נוף עירוני.

ג.  אלוהים בתמונה של לפני ואחרי. לא ברור לפני מה ואחרי מה. גם לא ברור אם זה אלוהים.

ד. פעם האהבה היתה יורה חצים והמוות קוצר במגל; כיום: לאהבה יש רובה סער והמוות קוצר בקומביין.

ה. על גבי קופסת הוופלים (אפיפיות) מופיעות וופלים ולצידם ספל קפה. בני הקט מפחד להטות את קופסת הוופלים כדי שספל הקפה המודפס על פני האריזה לא יישפך. אני מבין אותו. במה שנוגע לדימויים יש להיזהר. אני נושף קימעא על הקפה כדי להצן את חומו.

ו. שני חתולים חולפים בריצה על פניי ברחוב. האחד חומק מהשני  אל תוך חצר. אני נזכר במה שלודוויג ויטגנשטיין כתב: 'ההיבט העמוק מתחמק בקלות'. וחושב לעצמי שאם זה שחמק היה ההיבט העמוק מדוע רודפו, ההיבט הגלוי, יש להניח, עומד מתנשף, מבולבל ומפלבל בעיניים; כאילו אבד ממנו משהו. אני לא באמת יודע מה הוא חושב אך המלים: 'עד הפעם הבאה' מהדהדות לאורך הרחוב.

ז. האם חתול יודע שהוא נמצא בשביל החלב בשביל החלב?

ח. הנטיה הבלתי מובנת של אנשים שלא התראו שנים להביא מזכרות מאותם ימי עבר, כמו עדות למה שהתחולל ביניהם פעם. יש להתחיל להביא עדויות למרחק, לַאֵינוּת, לגעגועים. את זה האדם האחר לא הכיר ואיננו מכיר. אלו פנים שאיננו ששים להראות.

ט. עם ידידה ברחוב ליד הבאר. היא עם סיגריה; אני עם כוס בירה שלקחתי החוצה. אנחנו מדברים על הרחוב. על האפשרות להבין רחוב כאוסף של צורות גאומטריות המתרוצצות בתנועה בלתי פוסקת. היא שואלת האם אני באמת רואה את זה ככה. אני משיב: 'רק נניח'. האם אני מתבייש להראות את מה שראיתי. מה יש לי לכסות? עד מתי אכסה?

י. אאוגוסטו מונטרוסו כתב: 'כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם'. לפעמים נדמה לי שכאשר אני מתעורר (לא משינה. רק לפרקים קצרים אני ער באמת) נמצאת לידי החיה שתהיה פה לאחר האדם. אולי  דווקא אני הוא שממתין, כי היא זו שתישאר.

*

ציטוטים:

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס: ירושלים תשנ"ה, עמ' 116, אפוריזם 387.

אאוגוסטו מונטרוסו, 'הדינוזאור', הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 46.

*

*

בתמונה למעלה: Bruno Munari, From Black to White Through Violet, Oil on Canvas 1948

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »