*
1
*
בשנת 1983, כשנה לפני פטירתו כתב חוליו קורטאסר (1984-1914, בלגיה-ארגנטינה-צרפת) את האנקדוטה המרהיבה להלן על נסיעה עם אשתו ברכבת בספרד:
*
אני רואה כיצד אשתי ואני עולים לרכבת כמעט ללא מטען וכסף, אחרי שגילינו שנגמרו לנו הספרים במלון ורצנו בתחנה לקיוסק, שבו בקושי הצלחנו להשיג ספר-מתח בעל כריכה צעקנית של סופר שכוח בצדק. הקרון היה מלא, אבל לנו היו מקומות על יד החלון, ובמשך שעה צפינו בנוף האנדלוסי, עד שהשיממון האקולוגי הניע אותנו לקרוא. אני התחלתי, וברגע שסיימתי את הדף הראשון תלשתי אותו והעברתי אותו לאאורורה שקראה אותו גם כן ואחר כך הניחה לו לעוף מן החלון בזמן שאני העברתי לה את הדף השני, וכך הלאה.
שאר הנוסעים, שעד הרגע ההוא עסקו באכילת נקניקים וחביתות ובשיחות ערות, החלו לנעוץ בנו מבטים בלי-ספק מזועזעים, ואף שאיש לא העז לומר מה הוא חושב, ריחף הגינוי באוויר, והקריאה שלנו הפכה כמעט לחטא. אנשים כשלעצמם לא היו נוגעים בספר גם בנסיעה של שעות על גבי שעות סברו אף-על-פי-כן שתלישת דפים מספר והענקתם לשדות ספרד היא מן פשע תרבותי בלתי נסלח. כשהתעופף הדף האחרון מן החלון, ולקח אתו אגב כך את גילוי שמו של הרוצח, הרגשנו שהפושעים האמיתיים בשביל שאר הנוסעים הם אנחנו, וכל שאר הנסיעה הרגשנו דבר שלא היה הולם בנסיבות כה מאיימות. בבת אחת גילינו את כוחו של טאבו אחד מני רבים המושלים בהתנהגות המקובלת (כעבור שנים תקים גברת אחת מהומה במסעדה בפאריז כי תחבתי חתיכת לחם מתחת לרגל של שולחן מתנדנד, דבר שאסור לעשות בשום אופן, כפי שהסבירה לי מאחר שהלחם וכו' וכו').
[חוליו קורטאסר, ניירות פתאום, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2013, עמ' 46-45]
*
אני בנקל יכול לראות המבטים המוכיחים. את הדפים המתפזרים על אדמת ספרד. את הספר ההולך ומתרוקן מדפיו, כמו עץ שהשליך שלכתו ונותר ריקן. אפילו שמו של הרוצח כבר התעופף מהחלון. ועוד יותר— אין כבר עלילה, וגם לא פרשת רצח לפתור. רק הכריכה הצעקנית נותרה בידם.
קשה שלא להתהרהר שמא מתאר כאן קורטאסר מיצג. מה שמתחיל בספונטניות שובבה עובר בן רגע להיות ריטואל של קריאה כפולה: הדף נקרא, נתלש על ידי קורטאסר, עובר לאאורורה שקוראת ומשליכה אותו מהחלון. מעין מקצב כפול של: קריאה, תלישה, קריאה, השלכה. ככל שהפעולה נמשכת היא מעוררת את יושבי הקרון האחרון, בוחנת את גבולותיהם הנומיים, מערערת את עצביהם.
אפילו עולה בדעתי איכר אנדלוסי, שאינו קורא היטב, שאוסף דף מן הספר, ואחר עוד דף מן הספר, ומחליט ללכת בנתיב שיורו לו הדפים הפזורים-תלושים,כי ודאי נוכחת בזה יד אלוהים.
*
2
*
תלמידי ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534,יום השנה לפטירתו חל בה' באב) הביאו מפיו את התפישה הנודעת להלן:*
אם לא היה חטא אדם הראשון היה הכל נתקן, אפילו הפנים, ולא היה צורך לעולם הזה התחתון כלל. לפי שכל כוונת העולם הזה הוא בירור כמשמע לן בעוונותינו הרבים, וזה היה חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שהיה מעורב; ואם לא היה חטא בזיווג העליון והיה נעשה בליל שבת קודש היה מתפרד הטוב לגמרי מהרע והיה הטוב מתפרד למעלה והרע היה יורד למטה; וכיון שחטא הוא נשארו מעורבים ונפלו מניצוצות של קדושה תוך הקליפות והנה כל מעשה המצוות אשר נעשה כל ימי חיינו וגם המיתה הכל הוא לצורך הברורים הללו ואחר שיושלם כל הברורים יבא המשיח.
[(מיוחס ליצחק לוריא אשכנזי), שער הפסוקים, חלק שני: שער הליקוטים, בעריכת מאיר פֹּפֶּרְשׂ, דפוס האחים ליפשיטש, ירושלים תרע"ג, פירוש על תהלים פ"ד, דף פ"ט ע"א; מובא גם בס' ליקוטי תורה לר' חיים ויטאל]
*
קריאת המקור הלוריאני הזה לנוכח הקריאה הקודמת בסיפור מעשה שסיפר קורטאסר או (שמא היה זה מיצג) מעלה בדעתי את הרצון האלוהי (רצון האינסוף ברוך הוא) המתבטא ברשימו (רושם) אותו קו המאיר מחלל כדור הטהירו (הטוהר) את כל תחומי ההויה, והנה לנוכח חטא האדם הראשון הוא הולך וקורע מקירבו עלים ודפים של אור, מכריכה קדמית ועד כריכה אחורית, ומפזרם מטה מטה עד העולם הזה. אפשר אלו פרצופי זעיר אנפין (פנים קטנים) ופרצוף נוקבא (נקבה, שכינה),הראשון (זעיר אנפין) קורא דף בספר האלוהות תולש את הדף הראשון ומגיש לבת זוגו; בת הזוג (נוקבא) קוראת ומשליכה את הדף מן החלון עד כי מלאה הארץ דפים אחר דפים, שיש לאסוף וברר ולתקן ולאחד שוב לספר אחד. מדוע צריך לתקן? כי כמו מבטיהם החמורים של אותם נוסעים אוכלי נקניקים וחביתות ברכבת, לא נהוג להותיר דפים קרועים על אם הדרך, וודאי מסתתרת מאחורי שלכת הדפים המסתורית איזו כוונה אלהית נסתרת. עם זאת, אולי זהו מיצג העולה לפנינו. איננו נדרשים לשום תגובה. גם אם העלעלים יוותרו עזובים לא יתחולל דבר וחצי דבר, ואין הדברים מבטאים אלא שעשוע אלוהי של קריעה והשלכה של המנואל (ספר ההדרכה) הצעקני של העולמות כולם (כל מנואל הוא לעולם צעקני) והשלכתו מהחלון לאחר שנכתב ונחתם, כי אין בו יותר צורך, ומי שחש כלפיו מחויבות, אחריות וחומרה— דומה לאיכר המבקש לאסוף את עלעלי הנייר, אולי הם יובילו אותו לאיזה מקום, אולי הם יעניקו לו את התחושה שאלוהים ממש קרוב. כמו דון קיחוטה בשעתו,היציאה בעקבות ניצוצות של קדושה, היא אמיצה וכנה; בה במידה— מופרכת,שיגעונית ומשברת את הלב.
דפים מושלכים ומושלכים. המקובל בוחר לראות בהם כדאיים לאיסוף. הוא רואה באיסופם את מה שעתיד להביא גאולה. הדף האחרון לדידו, הרי חייב לכלול את שמו של המשיח.
אולי זוהי קיסמה של הקבלה ושל הדרמה הלוריאנית של העלאת ניצוצות הקדושה – היא מאפשרת לאדם לראות עצמו כאביר ושליח בעולם שהתרוקן מאביריו. היא שולחת אותו לברור את ניצוצות הקדושה מתוך קליפות הטומאה, לכוון לכך בכל מעשיו ובכל חיי הכרתו. אביר בצבא הקדושה הקוסמי; חיים דון קיחוטיים למדיי.
*
ויקטוריה חנה ובובי מקפרין קוראים בס' יצירה ובפיוטי הושענות
*
בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Midnight Prayer, Oil on Canvas 1970
©2013 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
וואו, כמה מוזר. לא הכרתי את הטקסט של קורטאסר אבל חייתי את זה. בערך. ואפילו כתבתי על זה פה http://wp.me/pSKif-ia4 זה אומר משהו? או שזה סתם השתי והערב התלת מימדי הזה שבו כל מיני דברים מצטלבים בלי קשר.
שועי הישועי
קראתי בעניין רב את רשימתך החשובה על קרעים וניצוצות לרגל היארצייט של האר"י הקדוש הסמוך לחורבן בית המקדש. ואולם קשה לי לקבל את האנלוגיה שאתה עורך בין הקרעים של חוליו קורטאסר ואאורורה אשתו ובין הקסם שאתה מוצא משום מה בניצוצות של האר"י הקדוש. שכן לדעתי האנלוגיה היא הפוכה מזו שהצעת.
עצמת קריעת הדפים אצל חוליו קורטאסר שהיא פעולה חתרנית המבקשת להרוס ולבטל כל טאבו חברתי. איני רואה צורך לפרשו הרי הוא אומר זאת במפורש: "בבת אחת גילינו את כוחו של טאבו אחד מני רבים המושלים בהתנהגות המקובלת (כעבור שנים תקים גברת אחת מהומה במסעדה בפריז כי תחבתי חתיכת לחם מתחת לרגל של שולחן מתנדנד, דבר שאסור לעשות בשום אופן, כפי שהסבירה לי מאחר שהלחם וכו' וכו')". ואילו העלאת הניצוצות לפי האר"י הקדוש היא פעולה המחזקת את החוק, הסדר והטאבו המושלים בהתנהגות המקובלת של החברה האנושית.
אם כן, מה לך שועי הישועי להיות מוקסם מתורת הגאולה והישועה הלוריאנית? הדרך לישועה אינה עוברת דרך השמרנות של תורת הניצוצות של האר"י הקדוש אלא דווקא דרך הקריעה הטוטלית של ההרס המוחלט של כל מה שמושל בחיינו.
סבור אני כי המהלך האנטי-נומיסטי של חוליו קורטאסר ממשיך למעשה את המסורת הספרדית הקלסית של טובי המאמינים השבתאים הניהיליסטים בסלוניקי עיר הקודש ועל דבריו היפים שהבאת בפנינו תבוא ברכת טוב.
בהקשר של ספרים, עולם, ואלוהים; ובהתייחס לדבריך על העולם כספר האלוהות, אצטט את דבריו של אחד מענקי המחשבה היהודית, רבי צדוק הכהן מלובלין, הכותב בשמו של רבו הרבי מאיזביצא בעל 'מי השילוח':
'וכמו ששמעתי, כי השי"ת עשה ספר והוא העולם, ופירוש על אותו ספר הוא התורה, כי התורה כמו מפרשת קניני השי"ת בנבראים' – רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רטז
מרית קרובתי, מתי, בארה"ב? לא מצאתי את המקבילה ברשימה…
כמו שאבי העיר אחרייך, האסוציאציה שלי לדיון בין הטקסטים הוא קצת פרוע בעצמו,
אני עומד מאחוריו, עושה לו קרניים וממשיך לפזר דפי אינטרנט בכל מקום.
אבי יקר,
כמובן שאין כל אנלוגיה בין נקודות המוצא האנטינומית של קורטאסר ואשתו ובין עמדתו האולטרא-נומיסטית של האר"י.
האנלוגיה היא אחרת וגם הצבעתי עליה בחלק האחרון: האר"י הוא כעין האיכר האנדלוסי ההולך בשבילים ואוסף את דפי הספר הקרועים אחר הרכבת. הוא מחליט שאין זה מקרה. שיד אלוהים מעורבת בזה. שעליו להוסיף וללקט עד הדף האחרון שבו יימצא שמו של משיח, ותבוא הגאולה השלימה.
כלומר: אפשר כי האל עצמו הוא אנארכיסט שפיזר את ניצוצות הקדושה, לא כדי שהאדם יברר ויתקן, אלא פשוט משום שכך עלתה במחשבה לפניו. כמובן אין זה אומר שישנם ניצוצות קדושה או קליפות דטומאה וגם אם יש הרי באותה מידה כמו שסבר יוסף אבן טבול כי האינסוף הרחיק את הרע מעל עצמו וטבעו בבריאה;ממש באותה מידה יכול היה להרחיק חלק מטובו אם מפני גודש (כמו אצל פלוטינוס) אם מפני רצון ליצור איזון או ליתן במציאות קדושה וטומאה וטוב ורע במינון מאוזן יותר. אין לדעת.
תפישה כזאת כמובן מביאה לידי מחשבה את ההנחה לפיה האjנטואיציה של האר"י בדבר בירור, תיקון והעלאת הניצוצות, אינה מחייבת אלא את עולמו הפנימי של האר"י ושל המעוניינים לילך אחריו, ואין לה בהכרח נגיעה לרצון האל, כלומר כמו שכתבתי, האינטואיציה הלוריאנית דומה לאינטואיציה של דון קיחוט, וגוריו דומים, גם אז וגם היום למסדר אבירים העומד על משמרתו, גם אם לא נהיר עד הסוף אם יש משמרת ואם הם אכן אבירים. עולם פנימי מלא בשירות כוחות הקדושה. תפקיד כזה בהחלט מעניק לחיי האדם משמעות, אבל גם נוטל מהם הרבה מאוד משמעויות אחרות שיכולות היו לעלות בחלקם.
מלבד אלו, מזל טוב וחג שמח לקראת החג הממשמש ובא, ונזכה כולנו לנחמות (של שלום) ולא למחנות (של מלחמה)
שלום אבשלום, ברוך הבא.
תודה על ר' צדוק. את התפישה לפיה העולם הוא ספרו של הקב"ה ניתן עוד למצוא בתורה עצמה בה משה מבקש את ה' כי אם בכל זאת ימחה את עם ישראל ימחה גם אותו: "מחני נא מעל ספרךָ אשר כתבת" כמובן שאין הכוונה שם לחמישה חומשי תורה אלא לבריאה ולעולם (כלומר: חסר אותי מעולמךָ); כן ניתן למצוא את תולדות התפישה המקראית הזו בספר יצירה (שנערך בין המאה השניה והמאה השישית לספ'; יהודה ליבס מקדים למאה הראשונה, אך לא השתכנעתי מטיעוניו) לפיה העולם נברא "ספר ספר וספר". בימי הביניים רווחה התפישה לפיה העולם וחוקיו הכלליים הינם ספר-הטבע; ואמנם עוד קודם לכן בספרות ההרמטית נמצאת התפישה לפיה חוקי הטבע כולם גנוזים על לוח סודי. תפישה זו עברה לאסלאם, שם נקרא הלוח הזה א(ל)לוח אלמחפוט' [=הלוח השמור/הגנוז]
היחס הרכושני למילים מעוור אותנו למשמעותן
אנשים אוספים עורכים כורחים מילים לא בשביל האמת אלא על מנת לקדם את מעמדם
הטאבו נועד לשמר את החומרנות
לצמצם את הנפש לתועלתה של השררה
של הסדר החברתי הכחני
השלכת מילים לרוח,ללא חשבון של רווח,כביכול,מקדמת אפשרות של נגיעה בהוויה כמו שהינה,כמו שנועדה להיות
ספרים זה בית כלא למילים
הן,כמונו,מעדיפות לקפץ בין הסלעים והעצים
להשתקף בסדר שהוא הרבה יותר מהותי מהסדר החברתי
שועי יקר,
תודה על הטקסט המשעשע והמעורר מחשבה. אגב אני, מתוך פרנציפ לא קוראת חוברות מנואל. מין עקרון כזה. מה שמביא אותי הרבה פעמים לעשות את הדברים בדרך הארוכה עם הרבה טעויות של לימוד ותעיה. עכשיו גם מצאתי לזה צידוק פילוסופי בפוסט שלך (-:
מתוך אותה רשימה על ללמוד פחד:
פעם, באחד הדכאונות, ארזתי תרמיל ונסעתי ברכבת לטיול בארצות הברית (זו התרופה שלי, הקבועה והמוכחת: נדודים). לקחתי ביוגרפיה של דיאן ארבוס לקריאה. ארבוס היתה צלמת נפלאה ואישה יוצאת דופן אבל הביוגרפיה עצמה היתה זולה ומפוקפקת. מכיוון שלא רציתי לסחוב אף גרם מיותר, הייתי תולשת כל חלק שקראתי ומשאירה אותו בסל הרשת המחובר לגב המושב שלפני. לו הייתי נעלמת היו יכולים להרכיב את המסלול שלי על פי הדפים שזרעתי בדרך. ובכל מקרה, ארבוס אמרה פעם שכל חייה ליוותה אותה תחושה מכאיבה של חסינות. אני זוכרת שהתעכבתי על הצירוף הזה, מכאיבה וחסינות, כמו שמתעכבים לרגע מול ראי.
לא דומה? (וגם כמה מהתגובות מתייחסות לשבירת הטאבו…)
ארנסה יקר, הזכרת לי רשימה עתיקת יומין שכתבתי פעם שנקראה "מאמר גופני" (במיוחד סופה). לגבי "בתי כלא של מלים" זה נכון בחלקו, תלוי אם בעל הספר נוהג
במלים כמאלף אריות בקרקס או נותן להן להתאלתר כמו שמעיין מפכה, בלא סכר ובלי
נסיון להטות אותן כל רגע כרצונו. אולי יש איזה רגע שבו מילותיו של אדם בוחנות אותו ומכירות האם לפניהן עומד סוהר או חבר.
לפעמים זה קורה לי עצמי כאשר אני קורא שירה. ישנם משוררים שכל כמה ששיריהם שקולים/חרוזים/מדודים בכל זאת המלים אגודות בהן כמו בכלא אלקטרז או כגדודים בחטיבה צבאית; ישנם משוררים שהמלים אצלם בשירים מתגלגלות וקופצות כמו להקת אקרובטים, או הרכב ג'אז בניו אורלינס.. אני כמובן מעדיף את האחרונים.
נטלי יקרה, אני בדרך כלל מבשל לא ממתכונים, אלא על בסיס חוש הטעם והריח, ונסיון לשוות לנגד עיניי את המראה של התבשיל שאני רוצה. לא שאני בשלן גדול,
אבל זה בדרך כלל יוצא טעים.
אני מניח שהעולם צריך גם כמה נהלים. עם זאת, יש מקום לאילתור בצד. גם בעניין
מדע, אני פחות מחבב מדענים הסוברים כי בסופו של דבר תהיה תאוריה סופית אחת שעל בסיסה נוכל להסביר כל תופעה ביקום. זה נשמע איום ונורא. כמו תיאולוג ימי ביניימי שגומר את הדרשה במלים: עכשיו אתם יכולים להצטרף אליי או שאני קורא לאינקוויזיציה.
אם העולם הוא כמו שאני חש אותה, תמיד יהיה בו מקום לעוד תיאוריה אחת. גם כאשר יהיה נדמה לאדם שכבר הכל ידוע.
זאת הסיבה שאני מעדיף ספרים שבהם לא הכל ידוע מראש ושאינם נענים לשום נוסחה.
מרית קרובתי, אני כנראה מוצף לגמרי, כי קראתי אתמול פעמיים את הפוסט על דיאנה ארבוס ולא ראיתי את הסיפור על הדפים מתוך הביוגרפיה שלה. חיפשתי ולא מצאתי.
זה גם דומה וגם טוב יותר, כי מן הפסקה של קורטאסר עולה איזה ניחוח אליטיסטי מאוד, כמעט גנוסטי, כאילו שהמחבר יודע משהו ששאר אוכלי הנקניקים/חביתות לא יודעים
ולא יידעו אף פעם, מה שלא נמצא בסיפור שלך בכלל.
"תחושה מכאיבה של חסינות" זה נשמע כמו סרט חדש העוסק בלבטים נפשיים של גיבור-על (בעצם, גם של דיפלומט) (-:
שועי יקר,
נתחיל בארדון, הציור שלו נהדר. היו ימים שהייתי יושב מול תמונה של ארדון ונכנס לחרגון. הוא מאוד אהוב עלי.
עכשיו בקשר לקורטאסאר אני חושב שבעוד שהוא מפרק את הטאבו לחתיכות קטנות לוריא בונה אותו משום שאיננו יכול אחרת. זה טבעו וטבע העולם בו הוא נתון. עם זאת זהו קטע מרתק וחזק ביותר
דודו יקר, אני חושב כי מה שמרתק בקבלת האר"י ובמיוחד בתורת התיקון והעלאת ניצוצות הקדושה מבין הקליפות היא התפקיד האחראי שאין בילתו שמקנה האר"י למי שבוחר לחיות את הדרמה הזאת (ר' חיים וולוז'ין למעשה אימץ אותה בשער א' של סיפרו נפש החיים, ועמנואל לוינס הפך את האחריות הזאת לעולם ולזולת, אחרי שניקה אותה מכל מיסטיסיזם, ליסוד תורתו; הוא אף פרסם מאמר על ההשפעה הגדולה של "נפש החיים" עליו ועל מחשבתו, מבלי שהדגיש ולו פעם אחר את העובדה הפשוטה לפיה ספרו של ר' חיים מוולוז'ין אינו חיבור באתיקה, אלא חיבור מוסר-קבלי, שיש בו יסודות זהריים ולוריאניים בשפע).
סיפור מרתק נוסף טמון מאחורי הקלעים: נתן העזתי נביאו של שבתי צבי שיתף תחילה פעולה עם שבתי צבי שדרש ברבים כי תם זמן קיום המצוות (שכן תם עולם התיקון, כל הניצוצות שבו למקורם העליון בשלום והמשיח הגיע); ואילו אחר המרתו של שבתי צבי לאסלאם, באופן עיקבי לגמריי, טען נתן כי שבתי צבי המיר הואיל וראה שהתיקון עוד לא נשלם, וכי עליו להיכנס אל תוך עמקי הקליפות (האסלאם) ולתקן שם תיקון מיוחד, שרק המשיח יכול לחוללו. מה שמדהים הוא שאחרי ההמרה הקפיד שוב נתן על קלה כחמורה וניסה אפילו להימנע מלהתראות עם שבתי צבי כדי שזה לא יצווה עליו להמיר את דתו. כלומר, הוא חשב כי המשיח פועל במשימת תיקון סודית בעולם האסלאם, אך התנגד למגמתו של שבתי צבי לעשות נפשות לאסלאם.
קטע נהדר של קורטסאר, המיצג הזה אילו היה נכנס ל'קלאס' שלו בוודאי היה משובח מכול הסצנות שאני זוכר ממנו, ובכול מקרה, מה שתפס את תודעתי היא העובדה שתלישת הדפים הספונטנית והמרתקת הזו לא הייתה נוצרת אם הספר שהיה נקנה באותה תחנת רכבת היה קאנוני או רציני או מעורר מחשבה, ככה שגם קורטסאר איננו רדיקלי דיו(ואת זאת אני אומר, כמובן, בתור מוסמך לרדיקליות חופשית! ואנרכיסט בכיר באג"ץ), קל מדי לקלף "ספר-מתח בעל כריכה צעקנית של סופר שכוח בצדק", נו, לפחות התהוות גומלין יש לנו: האם התלישה היא מקורטסאר? מאשתו? מאוכלי החביתות והנקניקים? מהספר השכוח בצדק בעל הכריכה הצעקנית?
תמהֹ יקר, אמנם כך כתבתי למרית בתגובה למעלה, יש משהו אליטיסטי וקצת נפוח בקורטאסר כפי שהוא מצטייר פה. אם נניח הוא היה קונה בקיוסק חוברת קומיקס של שארלו (צ'רל צ'פלין) וקורע אותה ככה דף אחר דף בנוסעו במטרו של פריס, אני חושש שז'ורז' פרק היה מחטיף לו והארפו מארקס היה צווח אוי גיוועלד!
שועי זה נפלא,
גם הסיפור של קורטסאר
גם החיבור שלו לדברי האר"י
וגם מבחינתי
המקומות המאלפים שלי
שזה לקח אותי אליהם.
עוד יש לי מה להרהר בזה,
ועוד יצאו מזה דברים אני מרגישה.
בינתיים,
תודה לך.
מיכל יקרה, תודה וחיוך, לי זה הזכיר פתאום את ההתלבטות שלך סביב מעבר הספריה לצפון, שנסתיימה בהוצאת ספרים אחרי שנים… גם את ההתלבטויות שלי (למרות שאני רגיל להוציא ספרים מן הספריה שלי) על כל ספר וספר.
נכון,
גם על קדושתם המיותרת של ספרים חשבתי,
ומשם הלכתי לעצם הכתיבה של ספרים,
ועד כמה גם שם אני כבר לא מקדשת את החפץ עצמו.
עוד ידובר בכל זה, אני בהתבשלות 🙂 על אש מתמדת…
מיכל, זו שאלה גדולה מהו ספר. כי לספר סיפור ניתן גם על יד מדורה, כמו שעשו דורות על דורות. וטקסט– בא מ-Texture משהו שהוא מארג של דברים, רשמים, מרקמים. תמיד גם
עולה השאלה האם ספר הוא סוג של עולם חלופי או שמא הוא רק סוכן-שינוי, כלומר מאיר לנו
את הדברים (בעולם) באור חדש.
כנראה שספר הוא גם וגם,כי בלווא הכי החלופי הוא שמאפשר לדברים לחלוף והשינוי הוא אף םען לא יותר משינוי זווית האור,ולא צריך יותר מזה,להאיר זה להשתנות
באחת הרשימות כאן הבעת מצוקה או תלונה על העובדה שהמילה לא מעבירה את עוצמת הכאב והמצוקה,
והשמחה והאהבה
לתחושתי כוחה של המילה שהיא מתה,
יכולתה לשנות את מרקם המציאות נובעת מזה שהיא מנותקת ממנה
לכאורה
אם המילה הייתה כמו הכאב שהיא מסמלת אז לא היה בה את האפשרות לתאר את הנסיבות שיוצרות את הכאב הזה,להימנע ולמנוע אותו,
כי אתה לא באמת חושב כשאתה צורח מקופל מכאב.
ההבדל בין ספר,דיסק,רשת מחשבים לסיפור שבעל פה זה שמה שאנחנו מכנים בטעות כמלאכותי מאפשר לנו להשתמש בטבע עצמו כזכרון
המחשבה הופכת לחומר במאבק לשימור הזכרון מעבר לכלייה האישית
כנסיון ליצור מהמוגבל והחלקי מציאות שאינה מוגבלת ואינה חלקית
מבחינה זאת המחשב הוא מדיום הרבה יותר טבעי מספר
כי מרקם המילים במעבד התמלילים, או בכלל ברשת, הוא חי
כל מילה משמרת זיקה לאחרות הלכה למעשה
בחומר עצמו ולא רק בנפשו של היוצר
כמה שאנחנו יותר מתרחקים מהטבע ככה אנחנו יותר מתקרבים אליו
ולכן מה שהתכוונתי זה שבסופו של דבר הטכנולוגיה היא רק קביים
וגם ספרים זו טכנולוגיה
שמנחה אותנו לזמן ולמקום שבו המילים יהיו זהות לדברים עצמם
זאת אומרת שההיבט של המציאות גם כמרקם מילולי לחלוטין יהיה נהיר לחלוטין לכולם
זו גם הסיבה שאיני מפחד מהתיאוריה האחרונה
מההסבר המוחלט והסופי לכל
זה ממש לא הסוף אלא רק ההתחלה
פשוט קשה להשתחרר מהפרדיגמה הבולימית שלפיה רק לתנועה של עוד ועוד ועוד יש משמעות חיה
ארנסה יקר, אני מזהה בדבריך איזו שיבה לתפישה של שפה, כיסוד טבעי-קוסמי, ולא כפי שהבינוה רבים וטובים כשפה הסכמית, כלומר סימני תקשורת מוסכמים בין בני קבוצה אנושית.
זהו פולמוס עתיק יומין לא רק בין ס' יצירה לרמב"ם אלא גם בין המאמינים כי שפה היא דבר הנרכש מן החוץ ובין מי שחושבים כי יסודות השפה טבועים בנו באופן אינהרנטי. כמדומני, אצל חומסקי יש שיבה לתפישה לפיה השפה ויסודותיה טבועים בנו טבעית-אינהרנטית.
אשר לאינטרנט, יש בו תועלות רבות. עם זאת, הוא מייצר גם סוג של הפרעת-קשב. מאוד קשה להתרכז בקריאה באינטרנט. אולי אלו הם הרגליי: קל לי יותר לשקוע בספר טוב מאשר בטקסט אינטרנטי טוב. טקסט אינטרנטי הוא קצת כמו חומוס (אני אוהב חומוס) יושבים, מנגבים, חצי שעה גג סיימת שילמת היית בחוץ. ישנם ספרים שהם ארוחה צרפתית מוקפדת שאורכת כמה וכמה שעות. ישנם גם ספרים שתובעים מאיתנו שבעה ימי משתה (וגם לילות).זה אינו הקצב האינטרנטי. באינטרנט אנשים מתקשים בד"כ לקרוא יותר מאשר אלף מלים רצופות. לא משנה מה תהיה טיב הכתיבה.
בכלל, בלוג אמור לדעתי להיות מקבילה מילולית לספל אספרסו מדוייק בבוקר (אני שותה סתם שחור), ספל בירה קרה מזוגה היטב בסוף יום עבודה, או כוסית ברנדי/בורבון בלילה. משהו קצר, מדויק, מסעיר קצת, שמיטיב עליך את היום.
אשר לי, יש שתי שורות של ניק דרייק שאיני יודע אם הוא עצמו הבין כמה הן נפלאות; אבל תמיד בעתות משבר עם השפה (כל שפה), יש לי כאלה (שפה בשבילי היא עדן ותהום, קרעים וניצוצות), אני מתנחם בהן (מדי פעם אני חוכך בדעתי עם לעשותן למוטו של הבלוג):
If songs were lines
In a conversation
The situation would be fine.
כן,שועיי,נכון,מאז ומתמיד אני חש כך לגבי השפה,שהמציאות בכוליותה היא גם שפה,לגמרי,שבמישור שבו מתיישבים כל הפרדוקסים ומתיישבות כל הסתירות המילה זהה לחלוטין למציאות והתפישה ששפה היא רק סימנים מוסכמים היא יהירה,כי יש סיבה ,שנעוצה בטבע הקיום לכך שדווקא סימנים כאלה מוסכמים ולא אחרים,וכשרואים את זה כך אז אפשר גם ללמוד את טבע האדם דרך השפה ולהפך
גם לתחושתי שפת הרשת עדיין סובלת מאוד מחבלי לידתה
הצירוף של הנגישות והשפע ומגוון המקורות דורש הפרעת קשב הרבה יותר קשה מזאת שאנשים כיום מסוגלים לה
ספרים הם הרבה יותר צלולים לעיתים,ליניארים יותר,תואמים להפרדה שנולדנו לזהותה כנקייה
הרשת כרשת גם מיישמת סינטזה מאוד לא קלאסית בין מילה לתמונה
לתחושתי הספר עוד יחזור
אבל אחרת
אפילו מת יותר
שטוח וליניארי משהיה
בדיוק בגלל מסעה הפרוע והפורע של המילה לעבר התמונה
ארנסה, אני משוכנע לגמריי שטוב לטקסט קצר בלוויית תמונה וקטע מוסיקלי על הרשת, מאשר בין דפים דוממים.
בסביבה האינטרנטית ישנם דברים מעניינים מאוד, אבל עדיין רחוקים לאיים בליבם על עולם הספר.
אני חושב (גם אמרתי לחבר לאחרונה) כי במציאות שבה ספרי שירה מוכרים 400-100 עותקים אין טעם מהותי להוצאת ספר שירה מלבד הוצאת הספר, כי אותם קוראי שירה עשויים לקרוא גם באינטרנט.
אני דווקא חושב כי עולם הספרים הולך למקום הרבה יותר מגוון שבהם כל מיני הבחנות שנראות לנו שרירות היום בין וידאו, אאודיו, צפיה, קריאה, האזנה הולכות להיעלם. יוצרים בעוד כמאה מאתיים שנה ייצטרכו כנראה לעסוק בכמה מדיות, ולהציע לקהל חוויות מורכבות יותר מאלו הנודעות כיום.
כלומר, באיזהשהו שלב האפקטים הדיגיטליים ימצו את עצמם ואמנים ייצטרכו לשורר כמו אבן גבירול או אלזה לסקר שילר על רקע מכונת תפירה זינגר, תקליט בלוז משנות השלושים, ולפ-טופ שמקרין לכל את תחושותיו של המשורר, כפי שהן עולות בהכרה, אייכשהו גם תעבור לקהל התחושה שהמופע עוטף אותם בסוודר מצמר אלפקות, אני מניח שאי-פעם בעתיד יוכלו לסדר דבר כזה (-:
כלומר, נדמה לי שבעוד כמה עשרות שנים, כל אדם יוכל לשיר מנגינה מול מסך ולקבל תוך שניות עיבוד תזמורתי מלא באיזה הרכב כלים שיעלה על דעתו (כולל מסור, צ'מבלו, גלוקנשפיל, יוקלילי, וקמנצ'ה); הוא גם יוכל לשדרג את קולו ולהישמע כמו לואי ארמסטרונג או נינה סימון או אהובה עוזרי (אני מחקה לא רע את ארמסטרונג). אפילו כתיבת שירים תוכל להיות מותנה באיזה אלגוריתם משוכלל במיוחד שטרם הומצא (ממילא לא מעט שירה בת זמננו שאני קורא מהארץ ומחו"ל נדמית לי כאילו נכתבה על ידי מכונות). אמן אנושי יהיה מי שיוכיח (כמו שהיום מתי-מעט מוכיחים) כי למותר האדם מן המכונה, כלומר יש בו דברים שאינם ניתנים לחיקוי. כלומר אני מניח כי גם בעתיד יהיו מי שינסו לחקות את ארמסטרונג ואת בילי הולידיי. יכול להיות שיהיה להם את הקול אבל לא את ה-Feel.
בזמנו גם אני חשבתי כמוך,
הרי המגמה למולטימדיה ורב תחומיות היא מאוד ניכרת וגם מאוד מאפשרת והולכת ומתאפשרת וגם מאוד הגיונית וכמעט בלתי נמנעת על רקע התחושה שהאנושות מתפתחת דרך שכלול יכולתה לאינטגרציה שהולכת ומעמיקה
אלא ש
מה שנדמה לי זה שהצירוף של קול ותמונה ותחושה וטקסט מביא ויביא לביטוי רחב ונוגע ועמוק יותר דווקא של הבלתי אמצעי
של הבין אישי
מנסיוני,תחושות כאלה ,של ריבוי מסכים והיבטים שנפגשים בנקודת ביטוי אחת מוציאות אותך בכלל לגמרי מחוץ למסך,מחוץ לממוסך
ולכן זה יחזיר את האמנות ,שהיא תמיד אמצעית,דווקא לצורתה המסורתית,של למשל טקסט פשוט על דף
רק שהטקסט הזה ישקף בקצבו ובעיצובו ודווקא מתוך פשטותו הבלתי טכנולוגית בעליל את נדודיו למחוזות המדיה העשירה יותר
זה כמו שהטכנולוגיה החזירה לאנשים את היכולת לעשות את הדברים פשוט וקרוב
אלא שהיום הם עושים את זה ברמה ועל מצע שלא היה אפשרי לולא ההיסטוריה של המהלכים התעשייתים שהרחיקו תחומים מסורתיים מהבית והחזירו אותו חזרה בצורה שהיא נגישה ומקושרת יותר לסביבה ולסיבת הדברים
גם כאן המגמה היא מעט הפוכה לאינטואציות הבולימיות שיש לנו בקשר להתפתחות
פחות זה יותר
אולי בהקשר הזה מעניין לראות שגם המדע הישומי של ימינו לא מחפש להוסיף ממדים לחומר אלא דווקא להחסיר אותם ממנו
המהפכה הטכנולוגית הנוכחית מעמידה במרכזה דווקא את ה"דו מימד" שהפך לביטוי החומרי הנחשק שמאפשר לפתור את הבעיות שפיתוח נאנוטכנולוגי ואלקטרוני מציגות
הרב מימדיות מתאזנת לחוסר מימד מוחלט
שורה בודדה על דף נייר חלק עשוייה לבטא את העושר והמגוון הקיומי יותר מכל הפעלולים והטריקים בעולם
לדעתי זה ממש בלתי נמנע שכך
ארנסה, אני משוכנע כי צורות הביטוי הפשוטות ביותר דף ועט, אצבעות ומקלדת, קול, עוּד ותוף ימשיכו לתת את אותותיהן גם להבא. כמי שרואה את עצמו כמאותגר-טכנולוגית, לא פעם ברי לי כי עודף הפקה ותחכום יוצרות תגובה הפוכה. עם זאת, גם למגמה הבארוקית של דחיסת היישים
בכל קומבינציה שהיא יש מקום, וגם לתפישה האסתטית הדאואיסטית והזן-בודהיסטית המעניקות דווקא לחלל ולאין מקום מרכזי ומהותי יותר מאשר הן נותנות ליישים יש מקום. אני חושב שאלו גם אלו הם אינטואיציות-יסודיות בנפש בני האדם. לכולן יש מקום לדידי.