בפרק האחד עשר מן הספר אור הישר (שנות הארבעים של המאה השבע עשרה) גולל המקובל ועורך הדרושים הלוריאניים (=של קבלת האר"י) ר' מאיר פֹּפֶּרְשֹ (נהגה: פּוֹפֶּרְס), את סיפור מעשה מעורר תימהון על אודותיו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שהיה מתלמידיו הצפתיים של ר' יוסף קארו (1575-1488):
*
פרק י"א: ראוי לכל אדם לעורר את השחר בפרט בלילות הארוכות ולשפוך תחנונים בלב מר על חורבן בית המקדש ועל הריגות הצדיקים ויבכה ויתחנן בכל לב ובכל נפש כי התפילה אז היא רצויה וקרובה למתפלל וכל הבוכים ומתפללים ומתחננים על חורבן בית המקדש יזכו לשמוח בשמחתה.
איש אחד היה בצפת תיבנה ותיכונן במהירה בימינו מיחידי סגולה ושמו כבוד מורינו הרב אברהם הלוי זכרו לברכה בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל תלמיד חכמים היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות המשניות וגמרות ומדרשי רבותינו זכרם לברכה ושל תהלים ונביאים ושל פיזמונים ותחינות ובקשות ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנזכר לעיל והקדוש אדונינו ר' יצחק (אר"י) זכרו לברכה העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא עליו השלום ואמר לו פעם אחת הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיוּת. אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחייה ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים תיבנה ותיכונן במהרה בימינו ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחנותיך אם תרצה פניו יתברך שמו ותזכה לראות השכינה אזי תחייה עוד כ"ב שנים.
ומיד כששמע אותו חסיד דברי אדונינו ר' יצחק זכרו לברכה סגר את עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולסוף ג' ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה ופתאום נשא עיניו וירא על-גבי כותל מערבי דוגמת אישה מאחוריה ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך ותכף שראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון, ציון, אוי לי שראיתיך בכך, והיה מתמרמר כל-כך בבכיה והיכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ורדם על פניו אז ראה בחלום שבאת אליו כדמות אישה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו ואמרה לו: התנחם בני אברהם, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם., כי אשיב את שבותם וריחמתים. וייקץ כבוד מורינו הרב אברהם הנזכר לעיל וחזר לצפת שמח וטוב לב.
וכשראה אותו אדונינו רבי יצחק זכרו לברכה אמר לו: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה בטוח אתה לחיות עוד כ"ב שנה וכך היה שהיה חי מכוון כ"ב שנה. על כן, כל מי שבשם ישראל יכונה מזרע רחמנים בני רחמנים יכמרו רחמיו על גלותא דשכינא (=גלות השכינה) ועל חורבן בית המקדש ויקום לעורר את השחר בתורה ותפילה ואך אם אינו בעל תורה יקום לעורר השחר בתחינות ובקשות ובשירות ותשבחות.
[מאיר פפרש, אור הישר, פרעמישלא תרנ"ב (1892), דף ח' ע"ב; נדפס בתוך: סידור תפילה למשה לר' משה קורדוברו חלקים א-ב משולב עם ס' אור הישר למהר"ם פופרש, ירושלים תשס"ד. הובא כאן תוך פתיחת ראשי התיבות ובכתיב מלא כדי להקל את הקריאה].
*
זה סיפור אקסמפלרי משונה להפליא, משום שהסיפור עצמו רב-גוני לאין שיעור יותר מאשר מה שמבקש הכותב ללמוד ממנו. כלומר, פפרשֹ מבקש להציג את ר' אברהם הלוי ברוכים כדמות-מופת שהיתה רגילה לעורר את השחר בתפילות ובתחינות, ולא זו בלבד, אלא שהיה טורח לעורר משנתם את כל תלמידי החכמים בצפת כדי שיהיו עוסקים בתורה ובתפילות עוד בטרם יאיר יום. דומה כי מופת כזה, אליבא דפפרשֹ, אכן זכאי היה לחזות במראה השכינה ובאריכות ימים, ועם זאת פפרשֹ כמו משמיט במכוון את הדיון הנוגע למראה דמות גו האישה העירום, כך מסתמא, שבו חזה ר' אברהם הלוי ברוכים על-גבי כותל המערבי, והחיזיון הזה, לב ליבו של סיפור-המעשה בעיניי, נדמה כמעט שולי בעיניי המחבר.
ואולם, דווקא ההיסוס המכוון של פפרשֹ: ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך וכתיבתו על אודות הזעזוע העמוק שפקד את ר' אברהם בראותו את האישה על גבי כותל מערבי, גורם לקורא להשהות את הקריאה. משום שעד רגע זה היה כוחו הסיפורי של פפרשֹ מיוסד דווקא על הכח הויזואלי של המסירה (החסיד המתהלך באשמורת הבוקר, צפת המתמלאת שירין ורחשין, האר"י המוכיח את ר' אברהם ונותן לו את תיקונו) אף בהמשך חוזר המחבר למלוא הויזואליה (תמונת המקובל הזועק ומורט שערותיו, תמונת השכינה דמוית אישה המופיעה בחלומו, שיחתו עם האר"י). על-כן דומה כי דווקא אשר לדמות גו האישה שהופיעה לו לר' אברהם הלוי על גבי כותל מערבי נקט המחבר עימעום, מנע במכוון את יכולתנו לחזות בתמונה. עם זאת, דווקא התמונה שלא נחזית עד תום, כתמונה באלבום שנהפכה כך שצידה הלבן מונח לנוכח עיניי המתבונן ואין לו רשות לראות, פועלת כאן כמכת-חשמל (כעין תגובה של יהודי-רבני בקוראו את שיר התפילין של יונה וולך). כלומר, המחבר במודע מונע מן הקורא את מסירת התמונה המוחשית-החיה. לטעמי, דווקא הקטיעה הזאת של רצף התמונות, מעוררת היא את הקורא להשלים פערים, אבל החוסר/אֲיִן מעודד את הקורא להפשטה (אבסטרקציה), כלומר לא לצייר גו אישה עירומה באופן מוחשי ואירוטי, אלא לצייר גו נשי עירום על גבול ההפשטה.
יש כמובן להתייחס להופעת השכינה (כנראה לבושה הפעם) המנחמת את ר' אברהם הלוי ברוכים בחלומו, שהרי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ה) , וכפי הנראה למד ר' אברהם אל מול הדמות שראה על הכותל המערבי, שרצונו לחיות בכל ליבו ומאודו— יש כמה וכמה הדהודים בין הדמות המופיעה בחלום ובין רחל אימנו, כפי שצייר אותה לעצמו הנביא ירמיהו, כאימם של ישראל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" [ירמיהו ב', 2-1]; "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ [ירמיהו ל"א, 14]; "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" [שם, שם, 16-15]. כזכור הטעים פֹּפּרשׂ כי האר"י אמר לו לר' אברהם הלוי ברוכים כי הוא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, לשניהם גם היה ידוע מאמר אמוראי ארץ ישראל (שמות רבה) לפיו 'אין שכינה זזה מן הכותל המערבי'. כך ששיבוצי הפסוקים מעוררי ההדהוד במהלך החלום לגמרי מכוונים. זאת ועוד, במרבית ספרי הקבלה מסומלת רחל אימנו כספירת המלכות היא השכינה.
לפני סיום, התלבטתי לא-מעט האם לשים בראש הרשימה את ציורו של מרק שגאל, השלג (1953-1951), המתאר עיירה יהודית שבפיתחתה מונחת אישה ענקית, עירום ועריה, על השלג, שדיה וערוותה גלויים, מסביבה התרוצצות צבעונית המאפיינת את ציורי שגאל: עגל אדום, אם נושקת את בנהּ, וכמובן תרנגול סגול, שאי אפשר לו לשגאל מבלעדיו. אחר כך, התהרהרתי אם להציב בפתיחה את ציורו של אלכסנדר ליברמן, הפשטה (1964), שהוא כתם צל שפוך על אור או כתם אור שפוך על צל, אולי כעין הצללית החומקת על גבי הכותל המערבי בה חזה ר' אברהם הלוי ברוכים, ודימהו לגו אישה עירומה. לבסוף, החלטתי לבחור את הציור של ניקולה דה סטאל, הנאמן יותר לתפישֹת הפשטת העירום, שביקש פֹּפּרשֹ לטעמי, שיצויר בראשי קוראיו— כלומר, גוף ולא גוף; דימוי מוחשי-גופני על גבול ההפשטה. גם כיום עדיין ישנה רתיעה גדולה בחברה הרבנית מאמנות גלויה מדיי, חזותית מדיי, שאינה מכסה, ומגלה טפח וטפחיים. גם בלא הקשר רבני, אם זה שגאל או דה סטאל, אני בפשטות מעדיף את דה סטאל.
ולא יכול שלא להתהרהר על הזיקה שבין דמות האישה שראה ר' אברהם הלוי ברוכים ובין דמות הגבר העירום, שעל מצחו כתוב כאוס, בו חזתה כריסטין דה פיזן.
*
*
בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper 1955
© 2013 שועי רז
קינת השכינה – לתשעה באב.
אהבתי.
תודה.
תודה הרץ, ברוך הבא.
התמונה שבחרת יפה. וגם האלטרנטיבות מעניינות.
אם קוראים את הטקסט כפשוטו, כלומר מדמיינים את מה שמתואר בלי להתחייב להקשרים הרוחניים – זה נשמע כמו גרפיטי על הכותל (אצל יעקב פראנק זה גם בטח היה כך).
מרית קרובתי, אני מאמין שהואיל ודובר במאמין השרוי במיצר, העומד לבקש על נפשו ועל חייו
ומוכרח לחזות בשכינה לשם כך, גם צל עובר, נגהּ הלבנה על אבני הכותל מבין חשרת עננים או משהו מעין זה, אפשר שהספיק; הזעקה על החורבן ועל הגלות היא בין היתר נהמת ליבו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שכתלמיד חכמים בעל נפש אלגית (חיבתו לקינה, לאיכה ולירמיהו עולה בין כה מן הטקסט) הכיר היטב את דימויי הגלות, החורבן, הזעם והנחמה האצורים בכתבי הנביאים,
ומשום כך ידע למה לתרגם את חזיונו, בכלים רבניים יהודיים (מה שנקרא: לתת אינטרפרטציה),
באופן שחייבה אותו להיכנס בעול החיים לעוד כ"ב שנים.
אגב, איני מבטל את חזונו. אני חושב כי לעתים קורים לבן אדם, בודאי בעתות מצוקה, דברים הנדמים כפלא שאין כמוהו– זאת משום השאיפה שלנו להוסיף לחיינו מימד של תקווה ושל נחמה (לפעמים גם נחמה וחצי); כי אם היינו רק מתייאשים, לא היה שווה לחיות כ"ב שנים יתירות, גם לא שעה אחת.
אני משוכנע כי ר' אברהם אמנם ראה על אבני הכותל את מה שנדמה לו כצורת השכינה המעורטלת מצד גווה; מה היה שם, אם היה שם, ואם חזה בעיניו או בעיני ליבו זוהי שאלה: אבל איני רוצה להטיל במראה המהדהד ספק (גם לא צל של ספק).
אשר ליעקב פרנק וישיבתו על ספר התורה המתוארת בין פרקיו הקצרים של "דברי האדון". אני עוד ממתין לספר ההוא של ידידי, ששמו כשמו של ברוכים, שייראה אור, בטרם אגלה דעתי בעניין זה.
שועי הישועי
באחרית דבר על עירומה של השכינה בכותל המערבי ראיתי כי מתלבט אתה התלבטות אחר התלבטות איזה ציור לשים בראש רשימתך "עירום והפשטה". האמנם זאת נקודת הכובד של השיח על עירומה של השכינה?
שועי יקירי צועד אתה בדרכם של פילוסופים אריסטוטליים, בהפשטה הפילוסופית של הכאב ובפן האמנותי המופשט של השכינה העירומה. האין זו פילוסופיה של בת-יענה? משום-מה העדפת לוותר על הראיה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית ולדון בייסורי התופת של הגוף הנשי האלוהי בזמן חורבן בית שני.
במקום לדון במופשט יש להזדהות עם השכינה, עם כאביה, לזעוק מרה על ייסוריה שצרבו מרה את הגוף הנשי האלוהי דרך הצגתה בעירום בפרהסיה. אין מדובר בעירום אסתטי ומופשט אלא בתפיסה אחרת של עירום, עירום דכאני, עירום המבזה את הגוף הנשי האלוהי ורומס את כבודו. אין כאן אסתטיזציה של הגוף הנשי האלוהי דרך העירום על גבול המופשט כפי שעולה מרשימתך אלא על ייסורי השכינה האמתיים, המוחשיים, המוגלתיים והכואבים.
הסיפור על ר' אברהם הלוי ברוכים מתאר את דיכוי הגוף הנשי האלוהי בידי הרומאים דרך העירום המבזה. על צערה הממשי של השכינה ועל מר לבה שהתבזתה בעירום יש לבכות ולהתאבל ימים ושנים.
אבי יקר, לא פילוסופים אריסטוטליים (לא טענתי בכל אתר כי החומר משתוקק לצורה ולא כי הנשי הוא החומר והצורה זכרית, פיסיקה ספר שני)– כי עם כל מה שנוטה להפשטה (אבסטרקציה אינה מושג אריסטוטלי במיוחד, עליה מיוסדת בין היתר תורת האידיאות האפלטונית והצפיה בהן בעין הנשמה הטבועה באדם, אלקיביאדס א'; דברי דיוטימה ב"משתה").
מה שכתבת הוא נכוח למבין. עם זאת, הוא אינו אקזיסטנציאליסטי לבדו, אלא גם רקמי שיח פוליטי-מגדרי ארוגים בו, ואלו נוכחים פחות בי כנודע.
יתירה מזאת, נראה לי כי קריאה פוליטית-מגדרית בחיזיון לאברהם ברוכים היא דרך אחת, אלא שהיא מתעלמת מן השאלה מה ראה ברוכים, ומדוע דימה את מה שראה לגו נשי מעורטל. אני מסכים כי העובדה לפיה הרבנים המשילו את השכינה לאישה ידועת סבל (רחל), מעונה (שולמית דשיר השירים אצל שומרי החומות) או עירומה ומוכה (ירושלים כאישה; איכה א', 8) היא חלק משיח שניתן לתפוס אותו בפרספקטיבת שיח השיויון המגדרי, כשיח גברי דכאני, וכי בפרספטיבה אקזיסטנציאליסטית ראוי היה לתפוס את זעקת השכינה כסוד והיסוד של הסבל האנושי (נשי וגברי): Life is a Scream. עם זאת, התמקדתי בשאלות אחרות משום פרספקטיבות אחרות וחשוב היה לי להדגיש את האופן שבו פפרשֹ הופך את עירומה של השכינה– לא לגוף ממשי– אלא למשהו שהוא על גבול ההפשטה.
אם השכינה לא לבושה,
אז מתאים לה להיות עם
השכיין, זה שלא ישיין :- )
מיכל יקרה, אני חושב שר' סעדיה גאון הזכיר בפיוט שלו "ברכי נפשי" אור יקרות שהיה זורח על ירושלים אחת בשנה ביום הכיפורים עת היה נכנס כהן גדול לבית קודש הקודשים (רס"ג קורא לאור הזה: אור העשירי, כלומר י' בתשרי). הואיל ואת "השכיין שלא ישן" מזמר מאור כהן (אגב לכהן הגדול באמת אסור היה לישון לאורך כל יום הכיפורים), יש לנו כל מה שנדרש (-:
וד"ש לזקני צפת…
הנה סיפור קצרצר מתוך מדרש איכה רבה על החורבן והוא נוגע לא נוגע בעירום והפשטה. הוא מספר כך: "מעשה באישה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה. והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו. וכיוון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו"
דודו יקר, מדרש איכה רבתי, שנערך במאה החמישית בא"י (כנראה בגולן), לדעתי יותר מכל מדרש אחר, על סיפורי האחים המתים זה על צווארו של זו, של חנה ושבעת בניה, של ספינה שכל שבוייה היהודיים מפילים עצמם לים וכיו"ב עמד בתודעתם של מקדשי שם ימי ביניימיים, במיוחד בפרעות תתנ"ו (1096) בקהילות שפייר, וורמס וממיינץ, וכן בפרעות שבאו אחריהן במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. סיפורי המארטירים/שאהידים/מקדשי השם הקדומים היוו מופת לאותם בני אשכנז ששחטו נשים וילדים ואחר כך את עצמם, העיקר לא להמיר דתם. איני יכול לומר כי מודל כזה קרוב אליי [מארטירים לא עושים לי את זה]. יכול להיות שזה נמצא בעימות עם תפישת הקנאות הדתית של האל המקראי, ובכל זאת תפישתו של הרמב"ם ב"אגרת השמד" הרבה יותר הגיונית (גם אם הרמב"ם פסק את שפסק בנוגע להמרת דת לאסלאם שבה כזכור ראה דת ייחוד ולא עבודה זרה).
שועי יקר, ניראה לי שהחמצת את העיקר אולי משום שהלכת ישר אל הנוף. רבן גמליאל זקוק לשכינה (שגרה בשכונתו אז היא גם שכנה) כדי לבכות על החורבן. ובמקום ללכת לנחמה ניחום אבלים, התלמידים שלו "מפנים" אותה (שים לב למילה מפנים) מהשכונה.
הם מרחיקים את השכינה כדי שרבן גמליאל יפסיק לבכות. סיפור מוזר ביותר
דודו, אכן החמצתי את העיקר (-: שים לב שבמקורות חז"ל יגון ועצב הם מצב המרחיק את השכינה וממילא את קירבת ה'. שים לב בעיקר לפרשנות במדרשי האגדה ואצל רש"י ל"ותחי רוח יעקב אביהם", קרי: כל זמן שיעקב חשב כי בנו יוסף טרוף טורף הוא היה שרוי באבל ובמרה שחורה; משעה שהתבשר כי בנו חי במצריים, התחדשה בו רוח ה'. את שרידי התפישה הזאת ניתן לגלות בימינו באופןן קיצוני אצל הברסלבים המרקדים, שהרי ר' נחמן עצמו בין אם אמר "מצווה גדולה להיות בשמחה" ובין אם אמר "אין בעולם ייאוש כלל" בכל זאת היה מלומד בייסורים מאין כמוהו, וכתביו מורים על אדם העובר ממצב נפש אחד למשנהו, ורחוק מאוד משמחה אקסטטית; נהפוך הוא, יש שהוא חמוץ כלימון ומר כלענה (או אבסינת).
איך זה קשור לתלמידי רבן גמליאל? יש להניח כי הם תפסו את השכנה שלא ישינה כמכשול בין רבם ובין השכינה (הם לא הכירו את עמנואל לוינס ואת הרב יהודה עמיטל).
שועי (ואבי), למה לנו להתאבל על בית מקדש שנפל? מילא היה מקום אמיתי של שכינה ושלום אבל ברור שלא.. זה היה מבנה גדול ששירת קונסטרוקציה לאומית מוזרה ואתנוצנטרית. למה אנחנו ממשיכים לקיים גם היום את תבנית הזאת?
אבי, לכאורה כבר השבת על זה מראש, אבל בעצם לא, כי בפירוש המורחן והמופנם (והמופלא) שנתת יש פגם אחד מהותי – בית המקדש עצמו. אי אפשר בלי זה?
אור יקר, נכון שהמבנה של מקדש הורדוס עמד כמאה שנה על תילו (אפילו פחות) ובאותה תקופה גם נמכרה הכהונה הגדולה למרבה במחיר, כלומר ממסד שהרוח לא ממש מפעמת בו. אבל סוג של מקדש (קצת פחות בנוי, צנוע בהרבה) עמד שם כנראה מאז שיבת ציון (עזרא ונחמיה). ולמרות שלא היה מקדש שלמה ולא היה בו ארון-הברית, ולא כרובים, ולא לוחות, בכל זאת דווקא הבית הצנוע והנסתר הוא שהאריך ימים יחסית, יותר מכל בית אחר.
בעניין מקדשי הפאר, יש להזכיר את בית המקדש שבנתה יהדות אלכסנדריה בייב (אילפנטינה) ואת העובדה לפיה רוב-רובה של היהדות הזאת שבשעתו היתה גדולה מן היהדות בארץ ישראל,
כלל לא עלתה לירושלים, אלא העמידה משמרות כהונה משל עצמה, וסדרים משלה.
בימי הביניים (שלהי המאה השלוש עשרה תחילת המאה הארבע עשרה) כתב ר' דוד הכוכבי איש פרובנס כי לעתיד לבוא יקום בית מקדש שיהיה בית דיון/עיון/התבודדות לפילוסופים מרחבי העולם, שם יוכלו להיפגש ולהתדיין, ולהרהר במטפיסיקה ובטבע. איזה חזון הומניסטי.
הייתי הולך עם החזון הזה, שגם אינו מחייב לאמיתו של דבר שמקום כזה יוקם בירושלים דווקא.
עם זאת, אני מניח שמירב היהודים (גם בימינו) מתגעגעים לירושלים.
לי הפך ט' באב ליום אבל על כל החורבנים, רציחות העמים, העבדויות, הרדיפות, שהמיטה ההיסטוריה. ראוי לפעמים לדעתי לעטות שק יגון.