עירום והפשטה

 

*

  בפרק האחד עשר מן הספר אור הישר (שנות הארבעים של המאה השבע עשרה) גולל המקובל ועורך הדרושים הלוריאניים (=של קבלת האר"י) ר' מאיר פֹּפֶּרְשֹ (נהגה: פּוֹפֶּרְס), את סיפור מעשה מעורר תימהון על אודותיו של ר' אברהם הלוי ברוכים, שהיה מתלמידיו הצפתיים של ר' יוסף קארו (1575-1488):

*

פרק י"א: ראוי לכל אדם לעורר את השחר בפרט בלילות הארוכות ולשפוך תחנונים בלב מר על חורבן בית המקדש ועל הריגות הצדיקים ויבכה ויתחנן בכל לב ובכל נפש כי התפילה אז היא רצויה וקרובה למתפלל וכל הבוכים ומתפללים ומתחננים על חורבן בית המקדש יזכו לשמוח בשמחתה.

איש אחד היה בצפת תיבנה ותיכונן במהירה בימינו מיחידי סגולה ושמו כבוד מורינו הרב אברהם הלוי זכרו לברכה בכל חצות לילה היה קם ומסבב כל הרחובות ונתן קולו בבכי והיה צועק צעקה גדולה בקול מר ויללה ולכל תלמיד חכמים היה קורא בשמו ולא זז ממנו עד שראהו קם מן המיטה ובשעה זו נתמלא כל הקהילה כולה קולי קולות של גרסות המשניות וגמרות ומדרשי רבותינו זכרם לברכה ושל תהלים ונביאים ושל פיזמונים ותחינות ובקשות ומי יוכל לספר מהחסידות של החסיד הנזכר לעיל והקדוש אדונינו ר' יצחק (אר"י) זכרו לברכה העיד עליו שהוא גלגול ירמיהו הנביא עליו השלום ואמר לו פעם אחת הנה עתה נשלמו ימיך ואין לך עוד חיוּת. אם לא תקנה אחת אני רואה לך ואפשר שתחייה ואם תזכה לחיים תזכה לחיות עוד כ"ב שנים. והתקנה היא זו: לך לך אל ירושלים  תיבנה ותיכונן במהרה בימינו ושם תלך לפני כותל מערבי ושם תשפוך תחנותיך אם תרצה פניו יתברך שמו ותזכה לראות השכינה אזי תחייה עוד כ"ב שנים.

ומיד כששמע אותו חסיד דברי אדונינו ר' יצחק זכרו לברכה סגר את עצמו ג' ימים וג' לילות בתענית ובשק ובבכיה גדולה ולסוף ג' ימים הלך לפני כותל מערבי והתפלל שם ובכה בכיה גדולה ופתאום נשא עיניו וירא על-גבי כותל מערבי דוגמת אישה מאחוריה ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך ותכף שראה אותה נפל על פניו וצעק ובכה ואמר: ציון, ציון, אוי לי שראיתיך בכך, והיה מתמרמר כל-כך בבכיה והיכה על פניו והיה ממרט בזקנו ושערות ראשו עד שנתעלף ושכב ורדם על פניו אז ראה בחלום שבאת אליו כדמות אישה ונתנה ידיה על פניו ומנגבת דמעות עיניו ואמרה לו: התנחם בני אברהם, יש תקווה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם., כי אשיב את שבותם וריחמתים. וייקץ כבוד מורינו הרב אברהם הנזכר לעיל וחזר לצפת שמח וטוב לב.     

 וכשראה אותו אדונינו רבי יצחק זכרו לברכה אמר לו: אני רואה בך שזכית לראות פני השכינה ומעתה בטוח אתה לחיות עוד כ"ב שנה וכך היה שהיה חי מכוון כ"ב שנה. על כן, כל מי שבשם ישראל יכונה מזרע רחמנים בני רחמנים יכמרו רחמיו על גלותא דשכינא (=גלות השכינה) ועל חורבן בית המקדש ויקום לעורר את השחר בתורה ותפילה ואך אם אינו בעל תורה יקום לעורר השחר בתחינות ובקשות ובשירות ותשבחות.

[מאיר פפרש, אור הישר, פרעמישלא תרנ"ב (1892), דף ח' ע"ב; נדפס בתוך: סידור תפילה למשה לר' משה קורדוברו חלקים א-ב משולב עם ס' אור הישר למהר"ם פופרש, ירושלים תשס"ד. הובא כאן תוך פתיחת ראשי התיבות ובכתיב מלא כדי להקל את הקריאה]. 

*  

זה סיפור אקסמפלרי משונה להפליא, משום שהסיפור עצמו רב-גוני לאין שיעור יותר מאשר מה שמבקש הכותב ללמוד ממנו. כלומר, פפרשֹ מבקש להציג את ר' אברהם הלוי ברוכים כדמות-מופת שהיתה רגילה לעורר את השחר בתפילות ובתחינות, ולא זו בלבד, אלא שהיה טורח לעורר משנתם את כל תלמידי החכמים בצפת כדי שיהיו עוסקים בתורה ובתפילות עוד בטרם יאיר יום. דומה כי מופת כזה, אליבא דפפרשֹ, אכן זכאי היה לחזות במראה השכינה ובאריכות ימים, ועם זאת פפרשֹ כמו משמיט במכוון את הדיון הנוגע למראה דמות גו האישה העירום, כך מסתמא, שבו חזה ר' אברהם הלוי ברוכים על-גבי כותל המערבי, והחיזיון הזה, לב ליבו של סיפור-המעשה בעיניי, נדמה כמעט שולי בעיניי המחבר.

ואולם, דווקא ההיסוס המכוון של פפרשֹ: ובאיזה מלבוש שראה אותה אין רצוני לכתוב לחוס על כבודו יתברך וכתיבתו על אודות הזעזוע העמוק שפקד את ר' אברהם בראותו את האישה על גבי כותל מערבי, גורם לקורא להשהות את הקריאה. משום שעד רגע זה היה כוחו הסיפורי של פפרשֹ מיוסד דווקא על הכח הויזואלי של המסירה (החסיד המתהלך באשמורת הבוקר, צפת המתמלאת שירין ורחשין,  האר"י המוכיח את ר' אברהם ונותן לו את תיקונו) אף בהמשך חוזר המחבר למלוא הויזואליה (תמונת המקובל הזועק ומורט שערותיו, תמונת השכינה דמוית אישה המופיעה בחלומו, שיחתו עם האר"י). על-כן דומה כי דווקא אשר לדמות גו האישה שהופיעה לו לר' אברהם הלוי על גבי כותל מערבי נקט המחבר עימעום, מנע במכוון את יכולתנו לחזות בתמונה. עם זאת, דווקא התמונה שלא נחזית עד תום, כתמונה באלבום שנהפכה כך שצידה הלבן מונח לנוכח עיניי המתבונן ואין לו רשות לראות, פועלת כאן כמכת-חשמל (כעין תגובה של יהודי-רבני בקוראו את שיר התפילין של יונה וולך). כלומר, המחבר במודע מונע מן הקורא את מסירת התמונה המוחשית-החיה. לטעמי, דווקא הקטיעה הזאת של רצף התמונות, מעוררת היא את הקורא להשלים פערים, אבל החוסר/אֲיִן מעודד את הקורא להפשטה (אבסטרקציה), כלומר לא לצייר גו אישה עירומה באופן מוחשי ואירוטי, אלא לצייר גו נשי עירום על גבול ההפשטה.

יש כמובן להתייחס להופעת השכינה (כנראה לבושה הפעם) המנחמת את ר' אברהם הלוי ברוכים בחלומו, שהרי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נ"ה) , וכפי הנראה למד ר' אברהם אל מול הדמות שראה על הכותל המערבי, שרצונו לחיות בכל ליבו ומאודו— יש כמה וכמה הדהודים בין הדמות המופיעה בחלום ובין רחל אימנו, כפי שצייר אותה לעצמו הנביא ירמיהו, כאימם של ישראל: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" [ירמיהו ב', 2-1]; "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ [ירמיהו ל"א, 14]; "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" [שם, שם, 16-15]. כזכור הטעים פֹּפּרשׂ כי האר"י אמר לו לר' אברהם הלוי ברוכים כי הוא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, לשניהם גם היה ידוע מאמר אמוראי ארץ ישראל (שמות רבה) לפיו 'אין שכינה זזה מן הכותל המערבי'.  כך ששיבוצי הפסוקים מעוררי ההדהוד במהלך החלום לגמרי מכוונים. זאת ועוד, במרבית ספרי הקבלה מסומלת רחל אימנו כספירת המלכות היא השכינה.

   לפני סיום, התלבטתי לא-מעט האם לשים בראש הרשימה את ציורו של מרק שגאל, השלג (1953-1951), המתאר עיירה יהודית שבפיתחתה מונחת אישה ענקית, עירום ועריה, על השלג, שדיה וערוותה גלויים, מסביבה התרוצצות צבעונית המאפיינת את ציורי שגאל: עגל אדום, אם נושקת את בנהּ, וכמובן תרנגול  סגול, שאי אפשר לו לשגאל מבלעדיו.  אחר כך, התהרהרתי אם להציב בפתיחה את ציורו של אלכסנדר ליברמן, הפשטה (1964), שהוא כתם צל שפוך על אור או כתם אור שפוך על צל, אולי כעין הצללית החומקת על גבי הכותל המערבי בה חזה ר' אברהם הלוי ברוכים, ודימהו לגו אישה עירומה. לבסוף, החלטתי לבחור את הציור של ניקולה דה סטאל, הנאמן יותר לתפישֹת הפשטת העירום, שביקש פֹּפּרשֹ לטעמי, שיצויר בראשי קוראיו— כלומר, גוף ולא גוף; דימוי מוחשי-גופני על גבול ההפשטה. גם כיום עדיין ישנה רתיעה גדולה בחברה הרבנית מאמנות גלויה מדיי, חזותית מדיי, שאינה מכסה, ומגלה טפח וטפחיים. גם בלא הקשר רבני, אם זה שגאל או דה סטאל, אני בפשטות מעדיף את דה סטאל.

   ולא יכול שלא להתהרהר על הזיקה שבין דמות האישה שראה ר' אברהם הלוי ברוכים ובין דמות הגבר העירום, שעל מצחו כתוב כאוס, בו חזתה כריסטין דה פיזן.

*

*

בתמונה למעלה: Nicholas De Stael, Nude Study, Charcoal on Paper  1955

© 2013 שועי רז