*
מציאה בלתי צפויה בעליל נמצאה לי בסיפרו החדש של פרופ' יוסף דן תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים, כרך ט': המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה [מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: ירושלים תשע"ג/2013] — מפתח השמות שבסופו (עמ' 525-515). הטעם לכך: כמה מפרקי הספר עוסקים בתורת האצילות השמאלית של ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה (Soria), ותלמידו ר' משה מבורגוס, שניהם שילבו בכתביהם שמות רבים של כוחות הרע בכללם שלל שמות שדים המאכלסים את היכלות הטומאה (כנגד מלאכי השרת הממלאים את היכלות הקדושה). מי שערך/ה את הספר בחר לאכלס באינדקס של החיבור שמות רבים של שדים ודמונים לצידם של חוקרים אקדמאים מוכרים ורבנים מגדולי ישראל, וכך ניתן למצוא שם למשל את חתולירון (שדים דמויי נשים ההופכים לחתולים שחורים) לצד ר' חיים ויטאל וחביבה פדיה; את משה בן מימון (רמב"ם) לצד מלכת שבא, מחלון, נובכדנצר, ונקמיאל; את עזא, עזאזל, עוגיאל, וערב רב, לצד ר' סעדיה גאון, שלמה פינס ואסי פרבר גינת; ואת שטן, קפצפוני, קצפיאל, רומולוס (השד ומייסד רומא), רגזיאל, תנינעוֹר, ושדין יהודאין (שדים יהודיים) לצד ר' משה קורדוברו, ר' יוסף קארו, רש"י, שבתי צבי, גרשם שלום, וגם איזה אחד עול-ימים, מעוט-מעשים: שועי רז (שלא ברור מאיזה צד הוא הוזמן לשמחה והאם מקומו יכירנו שם).
תחילה, נזכרתי כי עוד בראשית המאה השמונה עשרה כונו חוקרים, אסטרונומים ופילוסופים, שקיבלו את תפישתו ההליוצנטרית של קופרניקוס בספרות רבנית בשם: "בכורי שטן" (סיפרו של הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ ממץ, מעשה טוביה או ספר העולמות). הסלט הזה, סיכמתי לעצמי, הוא רק המשך של מגמה עתיקה.
אחר כך, התחלתי להשתעשע ברעיון להתחיל לצטט בהרצאות אקדמיות עוגיות מפי עוגיאל או ליחס את תגליתו של כתב יד חדש לשדין יהודאין. או לכתוב מייל בקשה לגלי צה"ל ליתן תכנית קבועה ברדיו, "שעה היסטורית", לפרופ' תנינעוֹר. מנגד, דומה כי בקרוב יתחילו אנשי הקבלה המעשית (מאגיקונים/ות) להטיל כישופים ולכתוב קמעות הכוללים שמותיהם של רבנים דגולים מן העבר או חוקרים אקדמיים בעבר ובהווה.
אחר התהרהרתי על הפער הדק (הזיקה והמרחק) שבין "מגדל השן" האקדמי המפורסם, ובין היכל הטומאה של המקובלים הקסטיליאנים, אשר נתעָרוּ זה בזה ברצון העורך/ת ויהיו לאחד. כך שכאשר נניח אתה מבקש לטפס במגדל נניח ולהיפגש עם פרופסור כלשהו, לעולם לא תדע מי ייפתח את הדלת: שד, רב או פרופסור. "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב', 11). זה מה שצפוי כנראה על כל צעד ושעל באותו המגדל.
באות ו' חיפשתי לשוא וולדמורט ולא מצאתי. היה שם ומפיר, וורוולף (איש זאב), חי כובעי, וגם ר' משה דוד ואלי (תלמיד הרמח"ל) ויוסף וייס (חוקר החסידוּת)— אבל לא וולדמורט. ככל-הנראה, בשל האיסור על נשיאת שמו לשווא.
אין סוהרסנים; יש סמריאל, סמאל, וסנדלפון (המלאך).
לבסוף, מה שלמדתי מכאן הוא ששֵׁם הוא רק שֵׁם. אין משמעות עמוקה לכך אם בן אנוש הוא אם לאו, ואם הוא ממשי או מדומיין. כמעט התקשרתי לחבריי הטובים, מרסייה וקאמייה, לבשר להם שהמרחק שאי פעם שרר בין ממשות ומיבדה פס סוף סוף מן העולם. אך אללי, בשל קוצר זיכרונו של יצור אנושי, איני מצליח לזכור איפה רשמתי את מספריהם להודיעם. מה שכן, אולי כבר באה העת שבהּ נוכל להתייחס בפומבי לכל החברים הדמיוניים שאנו נושאים בתוכנו. ההחלטה המבריקה של העורך/ת היא בהחלט צעד גדול לאדם ולשד בדרך לשם.
*
*
בתמונה למעלה: An Imagining of Idris visiting Heaven and Hell, Taken From an Iluminated Manuscript Version of Stories of the Prophets , 1557
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אני הכי אוהבת את השד קֶטֶב מרירי בגלל שמו הנפלא. ובאשר לרבנים, ר' טרפון מההגדה של פסח תמיד נחשד בעיני כבעל דם מעורב (ומיד בדקתי את ענן התגים שלך, אבל אין בו כוחות רוע ושדים).
מקסים !
ופתאום גם חשבתי על המילה שדי= במשמעות של השד שלי..
אכן מאוד משעשע. אני מנסה לחשוב ולהשתעשע בקמע עם שמו של פרופ' שלמה זנד .ומעבר לזה לא ידעתי שלשדים יש כאלו שמות יצירתיים .פוצחת בתחקיר קטנטן ואתחיל עם חתולירון…
לא הבנתי. הערך שועי רז הוא תחת "שדים" או "מלאכים"?
"היה שם ומפיר, וורוולף…", הם באמת ככבו בהיכלות הטומאה המקובלים לפני שעלו על מסך הכסף של אולפני יוניברסל בשנות ה30 וה40 של המאה הקודמת?
מרית קרובתי, קטב מרירי, כולו מלא עיניים (כמו מלאך המוות בתלמוד). הוא חי בגבול האור והצל, ומתגלה בעיקר בימי אב (תשעת הימים שבין ראש חודש אב ובין ט' באב). כמדומני רק
אחד שרד כדי לספר, משום שלאהתבונן בו ישירות.
שדים זה לא אני. אלא אם כן חוזרים מהלוויה של חבר בצפון, או נוסעים לבאר שבע, שאז יוצא ממני לץ-מתלוצץ, כמעט לא אני. יש בי הרבה לצון אך לא רוע (-:
קפצפוני. אימצתי 🙂
נטלי יקרה,
אני חושב שמי שיבדוק יימצא כי הכי הרבה כתבי יד נשתמרו ליהודים מן התחומים הזנוחים של "מאגיה וכישוף". הרבה יותר מספרות תלמודית, הלכית, פילוסופית, קבלית– בראש ובראשונה, היו היהודים כנראה, בעלי תודעה מאגית מפותחת להפליא.
ציפי יקרה, בדברי ימי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית נודעו כבר אי-אילו הטיות והעלמות מידע כללי מן הציבור בעטיים של אנשים שניסו לבטל עובדות משום שלא היו "מצודדות" לדידם או משום שהם סברו כי לא בשמן ניתן להנחיל להמון את הדעות הנכונות, שיש לילך בהם, למען הגשמת המהפכה.
זנד הוא קצת כזה. הוא פרסם ברבים את "הדוֹגמה" שלו החותרת לפטור את כולנו אחת ולתמיד משלטון הרבנים. הואיל ואיני מתווכח עם תיאולוגים ומחזירים בתשובה כך גם אנשים מזנו של זנד (סוג של קומיסאר סובייטי חילוני בכסות מעודנת-מעונבת-צרפתית, כרבים מאנשי ליאון טרוצקי, שהיו בהם אמנים, פרופסורים ואנשי אקדמיה חשובים) לא גורמים לי רטט וחיל.
אני חושב שכרבים מן הדרשנים המחזירים בתשובה, גם ספריו מלאים כרימון טישטוש גבולין בין ריאליה היסטורית והרבה דמיון (אגב, זה מאוד אפיין גם את טרוצקי עצמו, שמכמה היבטים היה איש מבריק, ומאפיין אגב גם לא מעט מן ההיסטוריוגרפיה היהודית והציונית). אין לי כל התנגדות שהם יעמדו במדף ספרי הפנטסיה על יד רבי מכר רבים נוספים. אנשים תמיד נטו חיבה יתירה למיבדה ולבידיון.
עידו יקר, זאת שאלה גדולה, יותר משהופתעתי למצוא את עצמי במערכת השמות המסועפת, הדבר עורר אותי אחת ולתמיד לשאלה, להיכן אני בעצם שייך (-:
תמהּ יקר, ומפיר וורוולף שייכים לעולמם הדמונולוגי של חסידי אשכנז בני ראשית המאה השלוש עשרה. רגנסבורג עירו של ר' יהודה החסיד מנהיגם שכנה על יד היער-השחור הגרמני, ועל "המזדאבים" ראה רשימותיי: "קצה היער" ו-"מעבר לגבול הקבוצה".
א' יקר, מבחינתי אין בעיה. הייתי שואל קודם את פיו של ר' יצחק בן יעקב הכהן בשאלת חלום, או פונה ישירות לבילאר מלך השדים. לאמץ ככה שד, אני מניח שזה דורש איזו פרוצדורה, ותצטרך גם מן הסתם לחתום כאן כאן וכאן על חוזה אטרקטיבי (-:
שועי בעניין זנד אין לי איתך שום ויכוח ומזמן לא קראתי התייחסות כה מדוייקת ואירונית לתופעה. אתה מרשה לי לשתף חברים בתגובתך ? אנחנו קבוצה שלא יודעת את נפשה מול מבול הספרים המגויסים שגורמים לנו לחשוב שאנחנו המצאה אחת גדולה. ואכן הקמע שחשבתי ליצור עם שמו ינסה לעזור לאסקפיסטים אידאולוגיים חסרי תקנה.
לא ממש הבנתי מה הבעיה עם "המצאה אחת גדולה" . אני די בספק עם המלך ארתור היה קיים ואם כן מה מהסיפורים עליו קרוב לאמצ ולא ראיתי שלאנגלים זה מפריע.
ציפי, את יכולה לשתף, כאמור אם יש לי התנגדות לזנד היא אך ורק ברמה שלא ברי מה הופך אותו להיסטוריון של העם היהודי. גם כאשר מיכאל הר-סגור ז"ל, שאין חולק שהיה היסטוריון בר-הכי ומלא ידע, ניסה נניח לדבר על הרמב"ם, זה יצא כה מגוחך ונלעג ובלתי עדכני, עד שחשבתי שמוטב לו שישוב לדבר על המהפכה הצרפתית, פורטוגל תחת הדיקטטור סלזאר או מסיבת התה בבוסטון.
אני מכבד מאוד את החלטתו של זאנד לפסיק להיות יהודי ומבטיח שלא לנדנד לו על כך, אבל מה שהוא עושה בתמורה הוא למחוק את קיומם של עשרות אלפי כרכים של חיבורים רבניים, את חלקם קראתי, והם יקרים ללבי, שלא לומר שדבריו מייתרים תרבות שלימה שמיליונים החזיקו בה דור אחר דור. כאמור, השאלה אינה האם התרבות היהודית רבנית צודקת אם לאו. הרעיון של ייתורה ושל השלכתה מעבר לגו ככלי אין חפץ בו הוא אנטי-הומניסטי, באשר הוא קורא למחיית תרבות.
אני ודאי איני מקפח את זנד ואת זכותו החופשית להביע את דעותיו בכל מקור; אך האם הפרופסור הלכאורה ליברל-סוציאליסט הזה, היה נוהג בי או שבכמותי, באותה סובלנות?
האם כל אותם רוכשים אירופאים של ספריו של זנד היו משתאים לנוכח אמירותיו החריפות לו רק היה מוציא טרילוגיה בה היה טוען שאין דבר כזה תרבות מערבית? או שזו המצאה רק של המאה חמישים שנים האחרונות? אני מניח שבמקרה זה מרבית האירופאים היו מתייחסים אליו כפי שחלק ניכר מן הציבור הישראלי מתייחס אליו כיום.
עידו כל רעיון תיאורטי הוא המצאה אחת גדולה, ובכל זאת הוא מקיים את מקיימיו.
הזכרת לי כי פעם נסעתי לירושלים עם חבורה של אקדמאים דתיים וכל הדרך הם דנו משום מה בסיפורי התורה בלהט כזה, כאילו מדובר באירוע היסטורי שהם כרגע חוו.
זה היה קצת מצחיק וקצת עצוב ואני מודה שבשלב כלשהו חשתי מעט סהרורי.
למשל, השאלה האם עקידת יצחק, המבול או מעמד מתן תורה בהר סיני היו אירועים ממשיים, לא ממש מעסיקים את מחשבתי. יותר מכך, כפי שרשימותיי מעידות גם את אלוהים עצמו אני מעדיף כאפשרות יותר מאשר כממשות (לא יודע, לא אדע). ישנה תרבות ספרותית, אמנותית, משפטית, נומית, שנוסדה על בסיס סיפורים ורעיונות אלה. התרבות הזאת מעסיקה אותי הרבה יותר.
אין לי התנגדות שהרוצים לפרוש מן התרבות הזאת וממאפייניה הדתיים יעשו כן; רק הלהט להתנצח על זה דומה בעיניי לאותו להט של אותם אקדמאים דתיים שהזכרתי, רק מכיוון אחר, וכך אני מודה זנד קצת מצחיק אותי וקצת מעציב אותי, ןקצת גורם לראש לכאוב. לא בשל החומר למחשבה שהוא מותיר, אלא משום הקנאות הדוגמטית, המבהירה על עד כמה תיאולוגיות, אידיאולוגיות ורעיונות "מוחלטים" עשויים להיות דומים, גם כאשר הם באים מאנשים השונים מאוד בחזותם, שיחם ודעותיהם.
עדו זה בדיוק העניין ושועי ניסח זאת היטב . ונניח שהכל המצאה אחת גדולה . אבל פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא עם ומתחיל ללכת. אני שייכת לקבוצת בני אדם שהחליטה שהיא עם ויש לה תרבות ודת ושפה וטריטוריה שבה התרחשה חלק מההיסטוריה שלה (ואני ממש לא רומזת כאן לפתרון מדיני ) ויש אחד שבמעטפת אקדמית מסתתרת קנאות ששוללת בסופו של דבר את הקיום שלי. מצטטים את גולדה מאיר שאמרה שכשהיא עלתה לארץ לא היה עם פלסטיני . לדעתי הסבטקסט היה שגם היא הבינה שיש גם יש.
ציפי, היו הרבה מאוד הטיות של היסטוריונים יהודיים וציונים. לא רק בהקשר העם הפלסטיני אלא גם בהקשר לעצם ההיסטוריה היהודית יכולתי לתת הרבה מאוד דוגמאות של איפה ואיפה. ההטיות קיימות כל הזמן וכל העת מימין ומשמאל, מן הרבניים ומן החילוניים, וכל אחד בוחר אל מה להיטפל וכמה. וכי העגלה המליאה והעגלה הריקה של "החזון איש" נאורה יותר מהדוגמה של זנד? (איזו יוהרה וצרות-מוחין יש בקביעה כי תרבותך-שלך היא עשירה ומרוממת ותרבות אחרת ריקה ובזויה)
שועי היקר, תודה על הפוסט המצחיק הזה. אני חושב שעורך הספר עשה מעשה גדול ואמיץ והביא סוף סוף לקדמת הבמה את מה שכולנו יודעים כבר מזמן: שדין יהודאין דהאידנא מצויים כולם באקדמיה. מדובר בשדים מסוג מיוחד: רוחות מעורטלות הנעות במרחב הלימבו שלפני שערי הגיהנם, ותרות אחרי מנוחה אירעית. לעתים הן נתפסות במלה, אי פה אי שם, שתשמש להם תחליף גוף. או בתיאור אחר: ערימת קליפות הנאחזות בבדלי (או גופי) רעיונות שאחרים הגו. או אולי: בזוהמא היוצאת מקצות ציפורניו של אדם קדמון לפני הבירור האחרון. ובמונחים יותר ביולוגיים: ישויות וירליות טפיליות המחריבות תאי מחשבה חיים. כל זה כמובן ברוח ההומוריסטית של הפוסט כולו, וד"ל.
דוד יקר, מה אומר לך, במגדל השן יש אשר נתקל האדם בבריתות בריונים ויש שהוא חוזה במלחמות טיטנים. בכלל, שהות ארוכה (ספק אם מעלה ארוכה) במסדרונות אקדמאיים עלולה לגרום לאדם להתרגל לראות את העולם הפוך, מכפי מתכונתו, ואם אינו מסתגל לכך (סגל, לשון: הסתגלות), הרי תמיד ייצטרך כובע כדי לכסות את העננה השחורה המקדירה והולכת מעל ראשו, כבליקוי לבנה; בכלל, דומני כי צריך משרד הבריאות לפרסם אזהרה בשערי האוניברסיטאות בדומה לאזהרות המופיעות על גבי חפיסות סיגריות, כי בכל זאת ראוי להתריע מפני נזקים. עם זאת, לעתים מתרגל האדם לחיות אייכשהו בין צאת השבשתא הקודמת ובין כניסת השבשתא הבעל"ט/ ומברך על חלקו הטוב כפליט וכנפלט/ שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם/ ומשתדל מאוד בל-שתות מיינם.
שועי יקר, צחקתי כדבעי (ולא כדבה) ובכל אופן השדים האחרונים שהתעסקתי איתם היו בחסות דוסטויבסקי. וכבר סיפרתי לך שראיתי את "עוץ לי גוץ לי" עם אברהם חלפי כאישון רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן הזדוני (איך אפשר בכלל לדמיין את חלפי כאיש רע. אז זהו שאפשר)
דודו יקר, הואיל ומלך עוץ ממחזהו של שלונסקי הוא מונארך ואויל מרודך הנכון להשליך את הטוחן לבית הכלא בשל רבע זוז, ומוכן להתחתן עם ביתו גם על שום יופיה אבל בעיקר משום שהיא טווה קש לזהב, לא ברור האם עוץ לי גוץ לי הוא האיש הרע, אפשר שהוא רק איזה קול פנימי אצל בת הטוחן לברוח עם בנהּ להרים ולחיות את חייה הרחק מן המלך, יועציו, וחצרניותיו (פוריפומפפה פוריפומפפה). כולם שרים 'נס הננס נס הננס' אך לא ברור האם זה טוב שהוא נס. לא תמיד צריך לגרש שדים. לפעמים הם לא שדים. הם רק פחדים מעתיד חופשי יותר.
את כל זה כתבתי כדי לסנגר על חלפי. לא עולה על דעתי שעוץ לי גוץ לי שלו היה מרושע.