*
100 שנים לגלגל האופניים של מרסל דישאן
לפני שנתיים ויותר כתבתי רשימה שנקראה מזרקה עם לוח שחמט שהוקדשה ליצירת ה-Readymade של מרסל דישאן (1968-1887) Fountain. אז טענתי כי יש להבין את המשתנה הזו בפרספקטיבה של המחאה הדאדאיסטית כנגד מוראות מלחמת העולם הראשונה. המזרקה/משתנה היא האצבע המשולשת המונפת כלפי תרבות הפיאצות האירופית. כיכרות ומזרקות פאר מפוסלות היטב, אסתטיות להדהים, שהוקמו לזכרם של מאורעות, מעשי אבח וטבח. לטעמי זהן למצער חלק ממה שניסה מר מר מוט [היוצר האנונימי לi יוחסה היצירה בתחילה] באמצעות המזרקה הזאת.
בשנת 1913 יצר דישאן בארה"ב Readymade מפורסם לא-פחות, גלגל אופניים בודד (חד אופן). בשיחה מאוחרת עם פייר קבאן תיאר אותו דישאן כגלגל של אופניים עם רגלית מורדת שהיה מונח על שרפרף רק לשם השעשוע, ומשום ששאב הנאה מן ההתבוננות בו. דישאן לא נהג לתת טעמים ופשרים ליצירותיו, אף לא להרחיב בדבר תהליך יצירתן (יוזף בויס ביקר אותו בתקיפות על חוסר הנגישות שלו ועל העלמת-עצמו מיצירותיו) באותה שיחה עם קבאן סיפר דישאן כי כבר ביצירותיו המוקדמות ניסה לעבור למימד קונספטואלי, שאינו תלוי בחוש הראיה ובהנאת החושים, כי אם מתרכז במושג כפי שהוא מצטייר בהכרתו של המתבונן ביצירה. כלומר, הוא ניסה להקנות את המקום הראשון במעלה לתודעתו של האמן ולתודעתו של המתבונן ביצירה; השיקול האסתטי או הסנסואלי נדחקו לאחור לגמרי במודע.
החד אופן של דישאן שכן בחדרו בניו יורק לאורך שנים. הוא הזכיר אותו במכתב לאחותו סוזן בשנת 1916. וצולם שם בין השנים 1918-1917 (ראו למעלה). היווה החד-אופן מחווה (אולי מוטב לומר אנטי מחווה) ל- Ferris Wheel, גלגל ענק אימתני (כמה וכמה פועלים נהרגו בעת הקמתו) שהיה סימלה של התערוכה הקולומביאנית העולמית שנערכה בשיקגו בשנת 1893. אותו גלגל-ענק הפך אז לאייקון-תרבות ראשון-במעלה, אחד מפלאי העולם המודרני, ומארגני האירוע, הצהירו כי בנייתו נועדה להאפיל על מגדל אייפל הפריסאי (שהוקם בשנת 1889 לכבוד התערוכה העולמית בפריס, והיה עד שנת 1930 המיבנה הגבוה בעולם) כסמל לקידמה ולעתיד התיעוש.
לטעמי ניסה דישאן לומר כי סמל זה תרבות ההמונים: צעצוע-עוג, מתקן-שעשועים, ויצירת אמנות פופולרית הכרוכים באחד, עשוי להימצא בחדרו של כל אדם. למעשה אין ה- Ferris Wheel משעשע יותר או מורכב יותר מגלגל אופניים פשוט (חד אופן) שניתן להציב בחדר קטן ולהשתעשע פעם בפעם בסיבובו, או בהתבוננות בו דומם או סובב. לא הגודל, לא ההפקה, לא העוצמה, לא הראווה, ולא קהל ההמונים הכרחיים. עם זאת, דישאן הצביע על עקרוניותם של הדימוי, ושל ההתבוננות בדימוי. רוצה לומר, הוא ראה ויטאליות של ממש בפעילות ההכרתית (ההתבוננות במשחק) והמעשית (משחק)— האמנות אינה אלא התנסות אינדיבידואלית בעולם התופעות; התנסות שאינה פוסקת עם שוך הילדות. אנו ממשיכים בנסיונותינו (המעשיים, המחשבתיים) בכל שלב ושלב בחיינו.
מבחינה זו משחק בחדר בבנין מגדל של קוביות פורה יותר מן הנוכחות התיירותית ההומה ב- La Tour Eiffel. ומשחק בגלגל עשוי להתגלות פורה יותר מאשר נסיעה על גבי London Eye (הוקם בשנת 1999, נפתח למבקרים בשנת 2000).
בראיון מאוחר אמר דישאן כי אחד הדברים היפים ביותר בעיניו בשחמט הוא העובדה לפיה, שלא כמו האמנות במירבהּ, טרם הצליחו "למסחר" אותו. דומני, כי את דבריו של דישאן לגבי השחמט ניתן להסב לגבי הגלגל. הגלגל כמושא-התבוננות, מחשבה ומשחק אינו אמור לעמוד במוזיאון, או לשמש כאייקון-להמונים או כתגובת-נגד אמריקנית כלפי הישגיה של אירופה. כל אדם יכול להחזיק חד אופן בביתו, או להרהר בתנועה הסירקולרית שלו ומשמעיה בתוככי הכרתו. האדם אינו זקוק באמת לגורמים חברתיים-מתווכים: ההופכים משחק, תנועה, התבוננות בגופים גיאומטרים, לחוויות פופלריות מתומחרות היטב, מושכות המונים, המוצגות כאילו הן "המילה האחרונה" ואין-בילתן.
*
*
בתמונות: דירת הסטודיו של דישאן בניו יורק, 1918-1917; Ferris Wheel, 1893; מרסל דישאן וידיד ותיק, סביבות 1963
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
בדיוק נתקלתי בסוף השבוע בספר שיש לי עליו. פוסט יפה. גלגל, עיגול, חד אופן, גלגל ענק. אמן יוצא דופן. ואוהב את השיר הזה של ג'ון לנון מאוד, למרות שאינני אוהד את כל השירים שלו. תודה, שרון
שרון יקר, תודה רבה, זה גם כן אחד השירים הבודדים של לנון שאני ממש אוהב (יחד עם Working Class Hero ו- Nobody Told Me). לגבי צורת המעגל/כדור/גלגל, אפלטון מתאר
אותה בדיאלוג "טימיאוס" כגוף הגיאומטרי המושלם ביותר שבנמצא, וכצורת הקוסמוס (שגם בו
כנראה הכל נע בתנועה מתמדת, לא בטוח האם כמו גלגל).
מהרשומות המלבבות האלה
שהכל בהן בדיוק בדיוק,
כמו גלגל הפיצה של הירח 🙂
ואיך, איך כבר באמצע הרשומה,
התחיל להתנגן לי בראש השיר,
שגם אתה בחרת!
איזה כיף.
והתמונה שלך משגעת,
הצד המואר שלך זורח.
מיכל יקרה, מעניין שהרבה משחקי ילדות (במיוחד משחקי כדור, פריסבי, אופניים ושות') מבוססים על תנועה סירקולרית של חפצים עגולים או כדוריים; וכי גם מאכלי ילדות פופולריים (גם למבוגרים שרוצים להרגיש ילדים) הם פלאפל, פיצה וקציצות עגולות ברוטב אדום.
לגבי השיר, כמו שכתבתי לשרון, זה אחד השירים היפים יותר של לנון. התלבטתי קצת לגבי Rider on the Wheel של ניק דרייק, אבל החלטתי לעצור את הסיבוב בלנון.
לגבי התמונה, עשיתי את המירב. היא צולמה הבוקר מהמחשב שלי, אחרי לילה של 4.5 שעות שינה (הרבה כאלה בתקופה האחרונה).
"צעצוע עוג" נהדר
דודו יקר, זה כלעומת "צעצוע גוץ" שאני אוחז בקצות אצבעותיי בתמונת המחווה.
"האדם אינו זקוק באמת לגורמים חברתיים-מתווכים: ההופכים משחק, תנועה, התבוננות בגופים גיאומטרים, לחוויות פופלריות מתומחרות היטב, מושכות המונים, המוצגות כאילו הן "המילה האחרונה" ואין-בילתן", יש ניו-מרקסיסטים(כמו לואי אלתוסר), ואולי כבר ה"מושלכות" אצל היידגר לעולם שבו ה"שימושיות" היא שפת האם הראשונה(ולעיתים גם האחרונה), שיאמרו שאולי איננו זקוקים לגורמים חברתיים-מתווכים אבל שחלק גדול מאיתנו גם לא בפוזיציה של ממש לבחור אם אנו זקוקים או לא. דוגמא (אולי גרועה, כי היא בשליפה מן היקב ומן המותן) לכך היא שהורים יכולים לתת לבנם ללכת עם קוקיות, צמידים צבעוניים ונעלים סגולות לגן, הם בהחלט גורמים באקט הזו למלחמה זעירה בתפיסות מובנות מאליהן של מגדר, אבל אין להתפלא אם הילד הזה יחטוף מכות או יעבור הצקות וקנטורים. או לחלופין, עוד דוגמא שמושפעת ממאמר שנתקלתי בו לפני כשבוע: אם מישהו נוסע כיום לברלין והוא בשנות העשרים, הציפייה היא שהוא יילך למועדון או שניים מפורסמים בעיר, אחרת זה פספוס תמוהה ביותר, שגם אם אותו מבוגר צעיר לא רואה זאת כפספוס, הרי שחבריו יגרמו לו לחוש כך. לאי ההזדקקות יש מחיר, לעיתים מרתיע מדי עבור שנהיה מוכנים לשלם עבורו. הרבה יותר פשוט ונוח לזרום עם רוח התקופה, "אם זה לא נראה-זה לא קיים".
תמהּ יקר, אני אף פעם לא אתמהּ מדוע הנוסעים לפריס בדרך כלל יעברו בשער הניצחון, מגדל אייפל, ואם הם עם ילדים גם ביורודיסני. באותה מידה הרבה מאוד ישראלים הלכו הקיץ למופע האיחוד של "כוורת" וישראלים אחרים רכשו את החדש של אייל גולן, מקצתם של אלו ומקצתם של אלו צופים ב"האח הגדול" או "המרוץ למיליון" וקוראים מדי פעם מותחן חדש ומדובר. החוויה של תרבות כמוצר צריכה או סמל סטטוס אפנתי אינו חדש. מה שנוסף לו בשנים האחרונות יתר שאת ויתר עוז הם יחסי-הציבור והפרסום המציגים לך
כל תערוכה של לגו כ"אירוע המאה", וכל ספר חדש "כספר מדהים, אחד מספרי המאה,
לא יכולתי להניח אותו מן הידיים שבוע אחרי שסיימתי לקרוא אותו, לא יכולתי לנשום, לא יכולתי לישון, לא יכולתי לדבר, אחז אותי רעד בלתי רצוני, מעיי חמרמרו, אמרתי לעצמי, זוהי הסיבה היחידה שבגינה באתי לעולם, וברוך שזכיתי לחיות בדור שבו ראה אור הספר המדובר". ההפרזה, הפאתוס, הסופר-סייז-מי של כל דבר "מהמם, מרגש, דבר כזה עוד לא היה" הוא בהחלט מסממני התרבות הפופולרית, ואני חושב שדישאן בהומור הדק שלו
ידע לתת לכך תשובה עוד ב-1913. מאה שנים אחר כך המצב רק החמיר מאוד (אולי זו הסיבה שבתמונת המחווה שלי הוקטן החד אופן עוד יותר).
הזכרת לי רשימה של גיום אפולינר, כמדומני בין 1912-1909, שבה הוא יושב עם כמה ציירים פוטוריסטים או קוביסטים בגלרייה בפריס. יש תור מאוד ארוך להיכנס. אבל כל מי שנכנס/ה טורח/ת להביע בקול את טרוניותיו על האמנות הנפסדת הזאת (זבל! בושה! כלימה! חנטריש!). הציירים ואפולינר מתגלגלים מצחוק בחדר אחר. אני מניח שחלק מן הציורים שהוצגו שם הפכו ל"יצירות מופת" ברבות הזמן.
קריאת הטור הזה של אפולינר לימד אותי כי גם שבח-המוני וגם גנאי-המוני הן לרוב תופעות מוכוונות-חברתית. על כך עמד גם מרק טוויין שספרו "הזר המסתורי" מתאר סצנה של סקילת "מכשפה" על ידי המון נזעם. שני הסוקלים הראשונים אכן רוצים להיפטר ממנה. 98 הנותרים מצטרפים כי פשוט כך עושים כולם.
שועי היקר לא פחות, התגובה שלך גרמה לי להרהר בזה שייתכן וחברת הראווה(שבפרפרזה על דקארט הולכת לפי העיקרון, "אני נראה, משמע אני קיים") וה'צורך' בספורלטיבים מדהימים שיהפכו כול מוצר אפשרי למינימום ביאת המשיח(תחיית המתים תוגרל בין עשרת הקונים הראשונים, כמובן) מעניקים לכאורה ל'המונים'(מונח בעייתי חלקי, בעיקר שמי שתבעו אותו היו אריסטוקרטים שהמחשבה על המעמדות הנמוכים הנבערים מדעת והפראיים העלתה צמרמורת בגופם התבוני) כוח שממנו חששו כל כך ניטשה ומיל…סתם הרהור שעלה לי מתוך הקריאה של תגובתך. =)
תמהּ, בתור אדם מאוד לא אליטיסטי (אני מנסה להימנע ככל יכולתי מהייררכיות) אני מוצא כי תמיד יהיו בני אדם שייחסו לי אליטיזם או התנשאות או אקצנטריות (כמובן, לא בך המדובר. אני כותב זאת בעיקר כי לא בך המדובר). אני חושב כי זה נגרם, בין היתר, כתוצאה מכך שכל מי שמקפיד לגוון את חוויותיו מעבר לנומוס החברתי נתפס כמי שלא רוצה לשחות עם הזרם. אני חושב שהיו שנים בהן שאלתי את עצמי מדוע אני מתעקש. האם זה "דווקא" האם זו תחושת הסיפוק על נסיוני לפעול "אחרת". כבר זמן רב שאיני דורש בשאלה הזאת, משום שאני תופס את עצמי בראש ובראשונה כמבטא שונות ומגוון. כלומר, לא את ייחודיותי ולא את היותי יוצא דופן בכמה ממערכי חיי ובמעגלים החברתיים בהם אני סובב, אלא את השונות והמגוון הכלליים. על זה אני מתעקש. אני לא שונה מן הציבור ולא שונא את ההמון. אני חלק ממנו.
אבל אני מגוון אותו ומשנה אותו– חלקי עם מי שפועלים כדי שהדעות תהיינה פחות הומוגניות, יותר הטרוגניות. אני מתרכז על מנת לבזר את המחשבה, על מנת שהדברים יהיו רב גוניים ולא נושאי גוון אחד. אם תרצה יש לדברים שורשים קיומיים, המוות נתפס בעיניי, כדבר המוגני ואחיד, החיים מליאי תנועה, רב-גוניים, רב-רבדיים, בעלי יכולת השתנות. מערכות שגוזרות על האדם מוות בחיים מעוררות בי התקוממות, הן גוזרות על האדם לאבד את חייו, כלומר: לשעבד את בחירותיו.
Shalom Shoey Raz
Please note: the original combination
had a truing stand, not a front wheel fork
True – A situation in which a wheel or
other rotating device such as a chainwheel
is in proper lateral alignment.
Truing stand – A bench – mounted
device to hold bicycle wheels while they
are being aligned – trued –.
And please take note of OFaN (ref., Catholic symbolism = OFaNiM
6th century representation from Didron,
Christian Iconography
Two burning wheels, wings, eyes, flames
Ezekiel 1) and a Bicycle wheel with its 36
spokes
And the living creatures ran and returned
as the appearance of a flash of lightning.
Now as I beheld the living creatures,
behold one (OFaN) wheel upon the
earth by the living creatures, with his four
faces.
The appearance of the ) (OFaNiM)
wheels and their work like unto the
colour of a beryl: and they four had one
likeness: and their appearance and their
work as it were a) (OFaN) wheel in
the middle of a ) (OFaN) wheel.
(King James Bible, the Book of the
Prophet Ezekiel, 1: 14-16)
The word OFaN means a wheel or
an angel in Hebrew. In modern Hebrew
OFaNaYieM means bicycle
Please note: the bicycle wheel has 36
spokes, hence the bicycle has 72
spokes. As the Talmud Yerushalmi points
out, 36 is a number that alludes to the
supernatural light of creation, the special
light that Adam had use of for 36 hours
in the Garden of Eden before God hid it
for the 36 Tzadikim in every future generation.
Remember, according to the oral
tradition of Judaism the
Lamed Vav (36) Tzadikim, namely the 36
righteous persons, cannot be recognized
and yet they are here to hold our world,
as a mother holds her child.
At all times there are 36 concealed
Tzadikim and 36 revealed Tzadikim,
together they correspond to the 72
Names of God, the force that links the
concealed and the revealed worlds.
יוסף, תודה רבה על הערותיך המלומדות. לא ראיתי להכניס את מרכבת יחזקאל כאן, משום שאיני חושב כי היא היתה מצויה באופק מחשבותיו של מרסל דישאן, כאשר יצר את ה-Readymade הנדון. כאמור מרכבת יחזקאל זכתה למיגוון פרשנויות פילוסופיות וקבליות.
לרוב התעכבו שם על הקירבה שבין צורת האופן ובין הגלגלים (Sphere).הדבר בולט במיוחד בהתייחסותו של ס' הזהר ושל זהר חדש למעשה מרכבת יחזקאל, וכן בחיבורו של המקובל ר' דוד בן יהודה החסיד "מראות הצובאות".
כבר אפלטון ה"טימיאוס" מצא את המעגל או את הכדור כגוף ההנדסי המעולה ביותר, ועל כן צורת העולם. אריסטו ראה בתנועה הסירקולארית תנועה מעולה שאינה מאפיינת את מרבית הנמצאים הארציים.
כמובן, אם אני אני זוכר נכון, השימוש הראשון בגלגלים/אופנים מיוחס לבבלים הקדמונים.
מעניין כי על אף ספירתן התימטית של שנים, נקבעו ברוב לוחות השנה האנושיים מועדים קבועים שייצרו סוג של "מעגל שנה", כלומר שחווית הזמן לא תהיה תימטית בלבד אלא תידמה להיות סיבובית.
חג שמח וכל טוב (-:
אני אוהבת את הפוסט שועי יקר. לונג טיים. 🙂
אסתי יקרה, ברוכה השבה. תודה על המומלצים שלך. זו תמיד הזדמנות להרחיב מעט את הקריאה…