*
נפגשנו לשעה קלה בקפה-באר תל אביבי. שלשה חברים שלא התראו מאז האביב שעבר. אחד, סיפר על הפלגה קיצית בים התיכון; אחר— על ביקור שערך אצל חבר, המשפץ טירה ימי ביניימיית בראש צוק בצרפת , ועל לילות עם בקבוק וויסקי שם, מול מערכות השמיים. אני סיפרתי על קיץ בין מגדלי ספרים בביתי, עמל על גמר פרוייקט, ועל הירתמות המשפחה-הקטנה לכך שאוכל לסיים סוף-סוף.
בשלב כלשהו עברה השיחה במפתיע לדיון במשמעות האישית שכל אחד מאיתנו מקנה לחלק מתפילת יום הכיפורים. זה הפתיע את כולנו—שנעצרנו דווקא בזה, כי השיחה על כך התארכה והתארכה. בשלב כלשהו אחד מאיתנו אמר כי דומה בעיניו שאנו היחידים בבית הקפה הומה האדם הזה, ששיחתם מתגלגלת על תפילות יום הכיפורים ומשמען, ומשהו הדומה לכך. התבוננתי סביב. הוא לגמריי צדק.
כשהרהרתי בזה אחר כך נראה לי הדבר טבעי בהחלט. פתאום הצלחתי לשחזר איך לקחתי את השיחה לשם (תפילות יום הכיפורים), ומה אמרתי, שעורר דיון סוער, שבו לכל הנוכחים היה מה להגיד.
מגמה זהה אך הופכית במהותה, מובאת בסיפרו של דניס ג'ונסון, השם של העולם, שבו גיבורו פרופ' מייקל ריד, נקלע יחד עם הסטודנטית והמיצגנית הצעירה פלאואר קנון, לבית תפילה של מנוניטים, או של בני כת האיימיש, כולם מפליאים לזמר משך שעה ארוכה, ורק ריד חושב בליבו עד כמה מועט ושולי הקול הזה, המפר, רק לכאורה, את שלוות הקוסמוס:
*
כמה קטן יישמע אפילו ציבור קולות כזה בעת שהוא עולה ונבלע אל תוך מרחבי האין סוף האדישים של החלל החיצון. חשתי בודד בשביל כולנו, ואז, בבת אחת, ידעתי שאין אלוהים […] ובמשך שעה בדיוק, על פי השעון שלי, עד אחרי השעה שש, היללנו את היקום הריק.
[דניס ג'ונסון, השם של העולם, תרגמה מאנגלית: חני גלעד, הוצאת בבל: תל אביב 2009, עמ' 119]
*
כבר שנים איני הולך לבית הכנסת בימות השנה, ונוכחותי שם גם בימים הנוראים השנה הסתכמה בשמיעת קול שופר בראש השנה ובסיומה של תפילת נעילה. אני מתפלל לבדי ביחידות. תחילה, תירצתי זאת בכך שאני מתפלל איטי בהרבה מן המניין הממוצע (היתה פעם שכמעט נעלו אותי בבית הכנסת, הואיל ולא שמו לב שנשארתי עומד בתפילה בשעת ליל). זה לא המצב כעת. אני פשוט חושב שאם בית הכנסת או בית המדרש נוסדו על מנת לתת לאדם חיזוק ועידוד חברתי לקיום המצוות, אצלי תוצאות הזיקה אליהן הפוכות בתכלית. הם מזכירים לי, בראש ובראשונה, עד כמה דת היא אינסטיטוציה חברתית פוליטית כוחנית, המנסה להתאים את היחיד לכלל, ואת הכלל— למורא רבניו ולהוראותיהם. אני בהחלט מעדיף להתפלל ביחידות, בלי שאעשה לי ריבונים מתווכים. גם את דרכי הרוחנית ביהדות ומחוץ לה אני מעדיף לבור בעצמי מבלי להצטרך לשאול פיו של איש מה מותר ומה אסור, ומבלי שאצטרך להתאים את עצמי ואת אורחותיי למנהגיו של קהל כלשהו.
לפני הכל ואחרי הכל, דווקא בעומדי לבדי בתפלה, אני חש שאני מנסה להנכיח את האלוהות בחיי הכרתי בכל מאודי; תפילה בבית הכנסת, מבחינה זו, כולאת אותי. ממסמרת אותי. כלומר, רק בעומדי לבדי-לבדי, יוצא לי לחוש (לא תמיד) כי היקום אינו ריק. האינסטוטיציוֹת גורמות לי לתחושה הפוכה.
יותר מכך, לעתים ממש נדמה לי כי בעת שאני שוהה בחברה שיש בה רוב דתי, הביקורת שלי כנגד החברה הדתית רק הולכת ומתעצמת, ותקועה לי כל הזמן כעצם בגרון; לעומת זאת, דווקא בחברת רוב-חילוני, אני נעשה הרבה יותר אמפטי וסימפטי ביחס לדת, ונעשה הרבה יותר חופשי לדבר על האופן שבו אני מתייחס לעולם המצוות. לפיכך העובדה ששיחתי עם שני חבריי לקחה דווקא למקום של תפלת סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים והסיבות שאני מדלג עליה, בעוד הם דווקא רואים בה את לב-ליבו של היום (אחד מהם חילוני, אחר דתי)— לא ממש מפתיעה. אני חש הרבה יותר משוחרר לדבר על שכאלה בסביבה חילונית. לא יודע האם בסביבה דתית, הייתי מהין לדבר על כך; פשוט היו מסתכלים עליי כסהרורי, או נעלבים על עמקי נשמתם.
אפשר גם כי בסביבה החילונית עדיין אני חש בכל שלב ושלב כאילו אני בוחר ביהדותי, בתפילה וכיו"ב— זו אינה חובה, ואיש לא מתייחס לזה כחובה, ומבחינה זו, הדיבור על הדברים כאשר גם שומעיי משוחררים ממורא של איסור והיתר, טמא וטהור, קודש וחול וענייני מראית-עיין (מה יגידו), מעניק לי את האפשרות להיות ביחס למערכת המצוות הדתית, מעט יותר אמפטי ומשוחרר.
בעוד שנטייתם של אנשים לא-מעטים היא להסתגל חברתית, להתערב בין הבריות, להיקלט היטב; אני חושב שיש בי זיקית הפוכה. כלומר, אם מניחים אותי על משטח צחור אני משחיר; אם על משטח שחור אני יוצא מצחיר (נעשה לבן כשלג). למשל, שהות בקירבם של אנשים רציניים גורמת לי רצון עז להצחיק את כולם; שהות בקירבם של אנשים בּדוּחים שעה ארוכה גוררת עימה מלנכּוליה קשה.
ובאמת, ככלות שש-עשרה (כמעט שבע עשרה) שנים של חיים פחות-או-יותר דתיים, רק לאחרונה הבחנתי בזה שנעשה לי מיעוט יציב של חברים דתיים (רובם לא ממש מן ה-Main Stream), כי כל השנים מרבית האנשים הקרובים לי היו חילונים. עם זאת, גם כיום, אני מגלה, כי הרבה יותר נח וקל לי לדבר בגילוי לב על עניינים יהודיים על מקומה של הרוחניות והדת בחיי דווקא עם החילונים שבהם, ועם הדתיים שבהם אחתור דווקא אל מחוזות של פילוסופיה, ספרוּת, אמנוּת ושירה. אין מאחורי זה אג'נדה או אידיאולוגיה אלא נטיית לב. הואיל ויהדותי תופסת ככל הנראה מקום עמוק בחיי הפנימיים, אינני יכול לדון בה כחלק משיח של חובות והכרח ודוגמוֹת מוסדיוֹת או חברתיוֹת, אלא אך רק מתוך מקום של בחירה וחופש ביטוי.
כשאני חושב על זה, גם חבריי הדתיים שנוספו עם השנים, הם אנשים עימם אני יכול לשוחח על המקומות הללו בי ללא כל גדר או סייג, ומבלי שיחושו נפגעים או שאני מנסה חלילה לחתור נגד אושיות עולמם.
*
בתמונה למעלה: Grand Central Station, NY, Photographed by Brassai 1957
© 2013 שועי רז
מקסים ולגמרי מזדהה אתך. גם אני נוטה הרבה פעמים להציץ על עצמי בתוך סיטואציות גדולות יותר, לראות אם אני נסחפת לתוכן או לא. זו לא גישה אופוזיציונית מיידית לסביבה הנתונה (כפי שהגדרת "ההפך מזיקית"), אלא מין חשש להיבלע לגמרי בתוך ההמונים.
אבל להמונים יש כוח ממגנט ועצמתי. אני חייבת להודות שהרבה חוויות "גדולות מהחיים" קרו בזכות הסכמה שלי להיסחף ולהעלם בתוכן, ולו לזמן מה (כמו בהופעות מוסיקה למשל, או כשאני עומדת בתור על יד מאפייה ירושלמית בסתיו).
פוסט יפה שמדבר אלי מאוד. האם רק לאחר הקמת מדינת ישראל הפכה האמונה האישית לעניין שמחייב השתייכות לקבוצה בעלת גוון פוליטי? מזכיר לי פוסט אישי שלי שרוצה להיכתב על הנושא הזה, תודה שהזכרת. הצילום של ברסאי נהדר, וממחיש קצת את מה שכתבה נטלי, מאוד מזדהה גם עם מילותיה.
גם לי זה קורה במידה ובקצב שעדיין מפתיעים אותי,זה גם לא תמיד נעים או נח במיוחד,כי בסך הכל גם אני לא אוהב להיות במרכז וגם בדיוק כמו כל אדם אחר כן אוהב וצריך השתייכות קבוצתית.
עדיין,בכל קבוצה או פורום שבו אני כותב(אין לי יחסים מיידים עם שום קבוצה של אנשים או חברים) אני מהר מאוד הופך לזה שכולם מתנפלים עליו,לתחושתי יש בהתנפלות הזאת גם מרכיב רגשי,שנובע מערעור תחושת הקבוצה שכל כך חשובה לאנשים כאן ובכלל,
מרוב הקבוצות והפורומים אני נזרק ונחסם בדרך כלל אחרי זמן לא ארוך בכלל.
ואני לא אופוזיציונר מקצועי אלא סתם מנסה לבטא את דעתי שאולי לפעמים היא מערערת או מורכבת מדי בשביל שתאפשר הזדהות נוחה עימה
אבל אנשים מגיבים לזה,אמנם הרבה פעמים בזעם ושנאה אבל מתפתחים דיונים ששוברים שיאים מבחינת האורך וכמות המשתתפים
שזה אומר שהצורך איפשהו קיים
אין לי מושג ברור למה זה כך ,וזה כך מאז שאני זוכר את עצמי,
יותכן וזה גם קשור לסוג המבט לאחר המתבקש לנפשי
שלכן גם מתבטא כיחס לכלל ולכללים
שדווקא מתוך הנטיה לחפש מגע אינו רוצה להפר את האחרות והשונות והיחודיות שבדברים שאיתם הוא מתקשר ואליהם הוא נקשר
אולי זה בעצם סוג של עדינות והתחשבות שנתפש כבריונות וכקיום שמנסה להכעיס בכח או להיבנות מהפרובוקציה רק בגלל שתפישת הקבוצה שעדיין נהוגה מתבססת על הזדהות ללא סייגים וללא הפרדה.
מבחינתי ברור לחלוטין שהצד השני של הזדהות קבוצתית המבוססת על אחידות דעה וכוונה זה אגואיזם ואגוצנטריות מוחלטת,זאת התנודה,שאני ממש רואה אותה בחושי וסולד ממנה בטירוף ואף מזהה אותה כשורש כל רע.
עוד אין פתרון אמנותי,מדעי,פילוסופי,אנושי לבעיית יחסי היחיד והקבוצה,שהיא גם בעיית יחסי היחיד עם יחיד אחר,כלל שיכול להכיל את יחודו של הפרט לא קיים וגם לא התקיים מעולם,אבל אין לי ספק שלשם הדברים זורמים ויום אחד אכן יהיה כך.
אני מכירה את זה היטב. אני זוכרת כמה הזדעזעתי כשקראתי באוטוביוגרפיה של סטניסלבסקי את תיאור השחקן האידאלי מבחינתו, כמי שמחזיק את הקהל כנמלים בתוך אגרופו. זה הסיוט הכי גדול להיות נמלה באגרוף של מישהו. אבל ככלל אצלי זה יותר ילדותי ופחות נאצל משלכם, שילוב של דווקא ושל הם-לא-יחליטו-עלי. ואני גם יודעת שכשאהיה באמת חופשייה ולא מאוימת מכפייה אלימה או ידידותית – לא יפריע לי להיות כמו כולם.
לי ממש לא מפריע להיות כמו כולם,אני מת להיות כמו כולם,רק שאיני יודע מה זה ה"כולם" הזה ,
בכל מקרה,התפישה של שונות ויחוד כמשהו שעומד בפני עצמו או בעל ערך סגולי ממש לא מדברת אלי
אחד המאפיינים של הכולם הזה שאיני מצליח להשתייך אליו הוא שכולם רוצים להיות נורא מיוחדים,וגם זה מתבטא כתנודה שיכולה להיות גם מאוד אלימה והיסטרית בין פחד ותשוקה,בין הרצון להבליט את עצמך ובין הפחד מחשיפה…
והדבר,לדעתי ,נובע גם מהדרך שבה ערוצי הביטוי מעוצבים לשרת תפישות מאוד מסויימות ומאוד מגבילות לכן אין בחוסר היכולת להזדהות עם זה משהו נאצל במיוחד בכלל.
נטלי יקרה, תודה רבה. גם בהופעות גדולות שנכחתי בהן הקהל הגדול היה מחניק למדיי. באתי לחלוטין בגלל המוסיקה. מרכזי גדולים הומי אדם, עד היום גורמים לי לתחושה בסיסית של
אני מוכרח לצאת מכאן.
פתאום נזכרתי שפעם ביום שבו רב כלשהו זיהה את הפוטנציאל והציע לי ללמוד לרבּנוּת, בו ביום הבנתי שאני לא ממש אורתודוכסי, כלומר: אני יכול לחיות לצידם של אורתודוכסים, אבל לא ממש לייצג אותם.
ורד יקרה, אמונה/כפירה אינן מילים שנמצאות באוצר המלים שלי בהקשר הדתי/רוחני. כלומר, אם מישהו ישאל אותי האם אני "מאמין" אצטרך להשיב בשלילה.
יש לי תחושות, אינטואיציות, חוויות, הרבה סימני שאלה– אני ספקן מתמיד.
אני מרגיש גם שבתולדות הספרות הרבנית שאלות של אמונה [Fidei] הוכנסו פנימה בעיקר בהשפעה תיאולוגית מוסלמית או נוצרית, או כתולדה של פולמוסים דתיים עם הדתות האחרות.
נכון שהרמב"ם תיקן י"ג עיקרי אמונה, אבל קשה לומר שהם עומדים ביסוד סיפרו מורה הנבוכים.
ברוב כתביו שואל הרמב"ם "מה ניתן לדעת" ולא "במה צריך להאמין".
היהדות הרבנית באלפיים שנים האחרונות היא דת חברתית, שהמבנה היסודי שלה נשען על השתייכות לקהל, התאגדות סביב בית כנסת (שבו אנשי הקהל מתכנסים) וסביב לימוד טקסטים יסודיים, שהמחוייבות כלפיהם מגדירה את הקהילה.
יש לא מעט מקורות לגבי אמנים יהודים רק לפני כמאה שנה שנאלצו להיקרע מן הקהילה או מהחברה בה חיו הואיל ולא היתה שם סובלנות כלפי צייר/מוסיקאי או כל-מי שלא פעל על פי הגדרים שהעמידו הרבנים וראשי הקהל.
לדעתי, חלק מתופעת החילוּן הגובר אירעה הואיל וראשי הקהל העדיפו אחידוּת, הומוגניות, ושליטה ללא מצרים על קהלם, על פני סובלנות, פתיחות, והבנה שהנפש האנושית היא דבר מורכב וחידתי,
שלא נועד אך ורק כדי להתפלל, ללמוד תורה, או לעסוק במלאכה מפרנסת.
בעיניי, ישנו עולם ומלואו דווקא בתחומים שאותם יגדירו בכירי הרבנים כ"ביטול תורה".
ארנסה יקר, לפני שנים אחדות היתה לי שיחה עם אישה דתית, שגילתה רק במוצאי שנות העשרים של חייה, כי היא אינה חייבת לוותר על עצמיותה לטובת הכלל והקהל. כלומר, משום שגדלה והתחנכה בקיבוץ דתי, הנורמה שם היתה כל-הזמן לכיוון, טובת הכלל וטובת הקהילה. אפילו החלטה של מה תלך ללמוד, ובמה תעסוק בהמשך חייה; וכמובן, שביקורת על הדת והחברה, היתה עבורה עד שלב זה בבחינת הבלתי נתפס.
אפילו כשאני כותב את זה עכשיו זה מעורר בי תחושה של עוול נורא.
כמובן, איני מציע לשקוע באינדיבידואליות-קיצונית/סוליפסיזם/אגוצנטריות/אגואיזם… יש עולם שלם של חוויות, ידיעות ובחירות המשתרע ביחס הקשוב והאמפתי של אדם לזולתו.
הצרה היא, שבין כך ובין כך, כאשר מדובר בחברה (וכל חברה נושאת מאפיינים פוליטיים ותפישה של שררה וכח) מצטמצמות הבחירות שלנו. כל חיינו, החל מבית ההורים, מערכת החינוך, צבא,
אוניברסיטה, השימוש בשפה, מקומות עבודה, סביבה חברתית– יש יותר מדיי גורמים המנסים להשפיע על האדם לצמצם את מהותו העצמית ולקבל על עצמו את מה שעושים/חושבים/מדברים כולם.
מרית יקרה, נאצל? אני לא בטוח. אני פשוט לא יכול אחרת. הסקרנות שלי גדולה מדיי, מכדי לשבת
במקום אחד, ולעסוק בדיוק באותם דברים (גם אם מתוך פרספקטיבות משתנות) לאורך שנים.
ומה שסטניסלבסקי אמר– נו טוב, יש לי הרגשה שגם לנין וטרוצקי חשבו כך. ולהבדיל, מוסוליני והיטלר וסטאלין. בהקשר לזה הייתי מגיב שאני מקווה שבחופן היו כמה נמלים אדומות עוקצניות.
עוד לארנסה, לא יודע מה זה להיות כמו כולם. אני יכול לחוש הזדהות עמוקה עם יחידים. למשל תמיד אעדיף להיפגש עם עד חמישה אנשים (עשרה לכל היותר), ולא לשהות במסיבה עם מאות אנשים. תחושה של שהות בתוך המון-אדם לא ממש נוחה לי. ראה למשל, רשימה ותיקה שלי בשם "לא-ישראלי" (העובדה היא שגם כיום, רוב האנשים שרק מכירים אותי, לא מניחים שאני ישראלי מלידה).
לא ההפך מהזיקית אלא כמו הזיקית. כשזיקית רוצה לשרוד את הסכנה שהיא חשה מהסביבה העויינת היא מנסה להיות בלתי נראית ולהעלם דרך הסוואה. היא משתמשת בצבעי הסביבה משום שאינה בקיאה בקאנטום מכאניקה שפתחה יריעה סינטטית בסגנון הארי פוטר. עד כאן הזיקית שמנסה כביכול "להסתגל" לסביבה.
בעוד שמרבית האנשים רגישים יותר לכוח המשיכה החברתי ובאים למסעדות, בתי קפה, בתי קולנוע ותיאטרון על מנת לראות ולהראות (וזה למעשה "ההיפך מזיקית"), מגיב חלק קטן יותר של האנשים לכוח צנטריפוגלי חברתי, מין כוח שפולט אותנו מהמרכז החוצה. ויש קומץ אנשים קטן שיודע לנתב את עצמו בתבונה ובזהירות שורדת בין הכוח הפולט לקולט. קומץ קטן זה מתנהל בדרכה של הזיקית.
הי אופיר, תודה על התגובה. אתה ודאי בקיא במטבע הלשון "זיקית אנושית", כלומר מי שמתאים עצמו לסביבה בה הוא נמצא (ראה למשל: הסרט "זליג" לוודי אלן). אני נוטה שלא להסוות את עצמי. כלומר, נמצאתי כבר בכמה סיטואציות רשמיות שבהן הייתי צריך ללחוץ יד (כמו כל הנוכחים) לאיזה אורח נכבד שלא חיבבתי במיוחד. בכל הפעמים מצאתי את הדרך שלא ללחוץ את היד או למצוא דרך להתחמק מן המעמד כולו. אני גם לא מסוגל לשבח את מי שבעיניי אינו ראוי לשבח (הרבה יותר קל לי שלא לגנות את הראוי לגינוי, אלא אם כן מדובר בדבר אלימות).
חיברות פוליטי, אינטרסנטי, הוא לזרא בעיניי, לא משום שאני שופט את הנוהגים כך, אלא משום שאיני מסוגל מטבעי לנהוג באופן דומה.
נכון, אני לא תמיד אומר את מה שאני חושב/מרגיש בכל נושא נדון. אני גם מנסה מטבעי להימנע מפולמוסים או ויכוחים מיותרים. אני מכיר כמה וכמה אנשים היודעים להחליק הסתייגות/אי-אהדה, כי זה מועיל.
זה משהו שפשוט איני יודע לעשות.
וזיקיות (לטאות) אני דווקא נוטה לחבב.
ארנסה, הבעיה שלי עם הכולם זה שאני לא מאמינה בו. בסתר לבי וגם בגלוי ומנסיוני אני חושבת שהוא לא קרה באופן טבעי אלא הושג על ידי עיקום והיפנוט ופיתוי. כשאני אהיה חופשייה אני לא אהיה פטורה מחשדנות. חלק מהעיסוק שלי זה ליווי אמנותי של מופעים, ואני תמיד מנסה לגזור את הכללים, את השפה האמנותית, מתוך מה שיש ולא לייבא סט מוכן מראש, ובכל פעם מחדש אני נדהמת ומתרגשת מהשונות ונוכחת בתעתוע הזה של הכולם.
שועיקי, התכוונתי שאני לא מיוחדת אלא תינוקת עצבנית ונקמנית.
ובמחשבה נוספת – זה לא קשור לנקמנות, אלא למכניות. אני כמו קפיץ. לחצו לי חזק על הנפש והיא עדיין הודפת בחזרה.
שועי
המאמר שלך על הזיקית ההפוכה שבך מקסים ומאד דיבר אלי. אין מנוס גם מאיזה
מטולטלת פנימית ועמוקה בתוכנו ששואפת תמיד לאיזון והרמוניה וחופש זה בהחלט גם
אחד הביטויים שלה אם לא תוצאה ישירה.
מאד נהנית להיות חלק מקהל הקוראים שלך
ענת
מרית, בתור מי שיש לו עבר שדורש להיפרע, אני רחוק מאוד מלתת לקפיץ להשתחרר, כי זה לא יועיל לאיש,
ולא יתקן דבר.
לא מעט עמלתי על בלימת הקפיץ.
אני מודה שכאשר הוא משתחרר רואים שם לעתים תהום רבה.
ואחרי הכעס, בא עצב גדול.
ודווקא ממנו למדתי להיזהר, למרות שבין כה הוא מלווה אותי בכל פסיעה ופסיעה.
הי ענת, תודה מקרב לב. ברוכה הבאה.
מאתמול כשכתבתי את הרשימה שלמעלה יוצא לי להרהר בעד-כמה לכל אורך הדרך, וגם במסגרות שמאוד מקפידות על הומוגניות (כמו צבא), הצלחתי אייכשהו לייצר לי את הדרך שלי,
בתנאים שלי, ואפילו הצלחתי להתקדם דווקא בזכות חשיבה מקורית, יותר מכל דבר אחר… בדרך כלל, באופן הופכי לציפיות של הסובבים אותי.
אני לא חושב שזה עניין של "דווקא" או "אחרת"; זה פשוט העניין שיש דברים שאיני יכול ללכת איתם,
רק כי כולם הולכים… או הואיל וזו הדרך "המכובדת" או "המקובלת".
חלק מהספקנות הגדולה שלי מתבססת על כך, שתמיד צריכה להימצא עוד אפשרות או דרך, או משהו שלא הבחנתי בו וכעת משהבחנתי השתנתה כל התמונה.
מאוד לא פשוט לחיות כך, לא רק בשל מחירים חברתיים; גם באופן פנימי, זה מין חיפוש שאינו יודע שובע או מנוח.
אני גם מניח שעם השנים אני נתפס יותר ויותר על ידי סובבי כאקצנטרי, מי שאי אפשר לצפות את הצעד הבא שלו… לא ממש העמוד היציב.
שועי יקר, נדמה לי שלזה התכוונתי, אמונה כמו אמנות- תחושות, אינטואיציות, חוויות. פשוט לא היתה לי מילה יותר "נכונה" לתאר התנסות שאינה מדעית אלא יותר רגשית, ואינה נבחנת בכלים לוגיים. אבל הנה כתבת כמה מילים אפשריות, תודה על התיקון.:)
לגבי האמנים שנאלצו להיקרע מן הקהילה- יש סיפור כזה במשפחתי. לפני כ160 שנים, החרימה הקהילה בעיירה קטנה באיראן (כרמנשאה שמה) את אחיו של דודו של סבי, על שום שמרד בדת, אהב את הספרות הצרפתית, וכתב ספר בכתב ידו, בעברית דומה לכתב רש"י, שבו לוח שנה עברי, פרסי וסיני, וכן מופיעים בו שירי המשורר הפרסי הנודע חאפז. עקב חרםהקהילה הוא איבד את משרתו כמורה בבית הספר אליאנס. הספר העתיק התגלגל אלי. עוד סופר לי שמאוחר יותר חלה אותו אדם במחלה קשה, וכשידע שהוא עומד למות, נתן גט לרעיתו האהובה, כדי לשחרר אותה מטקס החליצה המשפיל. נדמה לי שחילוניות היתה תמיד, ולא רק במזרח/ מערב אירופה.
ורד יקרה, ברור שחילוניות היתה תמיד, קודם כל במובן שלא כל היהודים קיימו מצוות, ואם כן אז במינונים שונים לגמריי מהוראות הרבנים. למשל, קראתי ספרים מאת פוסקי הלכה אשכנזיים וספרדיים ימי ביניימיים המבכים על יהודים שמחללים שבת בפרהסיה, או פשוט מקיימים מה שמתחשק להם, ולא נשמעים להם. אני מניח גם שלא כל היהודים לאורך כל הדורות האמינו, ולא כולם הידרו להתפלל שלוש פעמיים ביום, וחלקם גם לא פעם בשבוע. לגבי הסיפור המשפחתי– אני יודע על לא מעט יהודים באגן הים התיכון שהפסיקו לקיים מצוות עוד בעשורים הראשונים של המאה העשרים ועסקו במסחר,אמנויות, ולעתים בפעילות פוליטית. ציונים שבהם השליכו לא-פעם את התפילין והטלית הימהּ עם הגיעם לישראל, שבה ראו את קץ הגלות (שאותה סימלו עבורם המצוות). אני יכול להעיד כי עוד בטרם השואה, רוב משפחתי, שאני יודע עליה (רק מעט אני יודע), לא חיה חיים דתיים, להוציא סבא רבא אחד שלי, שקיים חלק מן המצוות עד יום מותו, איש שם לא היה ממש דתי, ודאי לא אדוק. מצד אחר לא ידועים לי משכילים יוצאי דופן או אמנים במשפחה שלי, אז איני מניח כי יציאתם מן המצוות היתה קשורה באופן ישיר באמנות או הגות, אבל אפשר לראות בה סוג של הליכה אחר המודרניזם, העיור והתיעוש; כלומר, הרבה מאוד יהודים צעירים השתכנעו כי עתידם אינו מצוי בעולם התורה (ראי שירו של ביאליק "לבדי"), בין נופי השטעטעל או כפופים למרות הקהילה היהודית. בחתונה שלי התבשרתי כי אחד מאבות אבותיי היה רבהּ (פוסק ההלכה) של וילנה בשלהי המאה השמונה עשרה, ובהמשך גיליתי כי אפשר כי מצד אבי אני צאצא למשפחת רבנים ומתרגמים מן הערבית שגורשו מספרד והגיעו לאיטליה במאה השש עשרה, ואח"כ נדדו לפולין-ליטא, שהיתה "ארץ האפשרויות" של היהודים במאה השבע-עשרה ואילך. הייתי מאוד שמח למצוא איזה פילוסוף או אמן ברצף המשפחתי, אבל אין כאלו. לפחות ככל הידוע לי, רובם היו סוחרים או תעשיינים.
סיפור מרתק, וייתכן שהיו אמנים ואנשי רוח במשפחתך, אבל לא נשאר תיעוד… למזלי יש לי את הספר ההוא שגם הטיפוגרפיקה שלו מאוד מעניינת, והוא עבר אלי בירושה מסבתי. אם לא היה מגיע אלי- אני לא הייתי יודעת שהיה אדם כזה במשפחתי.
העניין עם הקפיץ הוא אכן בעייתי,אפילו הכי,גם פיזית זה משהו שפשוט לא ניתן להתעלם ממנו לרגע אחד,גם כאן כנראה אין ברירה אלא לנסות לחפש איזה שהוא איזון שמצד אחד יאפשר גישה למה שדורך עלי ודרך אותו ומצד שני לא יסתיים באשפוז בכפייה,
עבודה קשה,ומייסרת נורא,וארוכה מהאינסוף עצמו
מעניין שגם אותי לא היו מזהים כישראלי,למרות שנולדתי כאן,לא כשחייתי בחו"ל ולא בארץ,זה בוודאי קשור גם לדברים שנכתבו כאן,אבל גם במקומות אחרים הרגשתי זר ומוזר.
יתכן והקפיץ הזה נמתח בצורה כל כך מטריפה גם בגלל איזה שהיא תחושה שהיא דווקא מאוד מובהקת של היחס בין היחיד לחברה,אלא שמובהקותה שונה מאוד מהצורה הנהוגה והממוצעת ולכן זה משהו שמלווה את האדם תמיד,
מה שכן אז שמתי לב שלפעמים שהוא נרגע,הקפיץ, ואני מתיישר,זה מושך המון תשומת לב,ומאוד לא רצוייה מבחינתי,כי הרי מלכתחילה הגישה של הסביבה לפרט היא שדרכה אותו .
אבל משער שגם עם זה אפשר להסתדר
ורד, האם הספר כתוב בפרסית או בעברית? האפשר שיש טעם להוציאו לאור? יש כמה מכונים ומרכזי מחקר בארץ העוסקים במורשת יהדות ספרד והמזרח, שאפשר שיימצאו בספר כזה עניין רב…
השפה היא פרסית, כפי הנראה ברובו- שירים מקוריים של חאפז. אך כתב היד עברי (דומה לכתב רש"י). ייתכן שיהיה עניין למי שעוסקים בתחום. רציתי להקדיש לכך זמן אבל לא הצלחתי עד עכשיו. מכל מקום את הסיפור שמעתי מאבי, ונזכרתי כשקראתי את הפוסט היפה שלך על המתח בין יחיד וחברה.
ורד, האם תרצי שאנסה לבדוק אפשרויות? אני מקורב לכמה חוקרי סוּפיוּת וגם מכיר חוקרים
בתחום האראני (כמובן, לא יכול להבטיח כלום מראש, אבל עד כמה שאני יודע אין בנמצא הרבה על משכילים יהודיים פרסיים במאה התשע עשרה, וגם העובדה שנמצאים שם שירי חאפז היא מענייינת בפני עצמה).
ארנסה, אני מניח שמה שגורם הוא שלעתים המרחקים בין יוצא דופן, חריג, וזר ומוזר הם
מינוריים. אני מודה כי בתולדותיי לעתים דומה כי המרחקים הללו לא קיימים.
אני גם חושב כי אנשים שונים חווים אותי בצורה שונה לגמריי. אחדים כאיש מאוד חברתי,
אחדים כמתבודד… יש לי חבר קרוב שפעם סיפר לי כי בפגישתנו הראשונה (משהו אקדמי) הוא דווקא בא להוכיח לכל הנוכחים שאני לא שווה הרבה (פשוט כך), והוא יצא מן הפגישה בסיבוב של 360 מעלות, לגבי כל הנחותיו.
מה שחשוב, גדלתי בין אנשים שמעט מדיי העריכו אותי, שמעט מדיי עודדו אותי, ושמעט מדיי ניסו להבין, ובגעגוע מתמיד לבית אחר שבו הייתי אהוב ורצוי, געגוע שבין ארצה ובין לא ארצה, מלווה אותי כל ימיי.
אם הגעתי למשהו, עד כה, זה היה כרוך בהרבה מאבק.
נתפשתי לעניין הזיקית. על פניו ההבלטה ביחס לרקע היא אקט אנטי-הישרדותי, וניסיתי לחשוב מה מוליך להעדפה מהסוג הזה, ונזכרתי באמוץ זהבי ובעקרון ההכבדה שטבע, ויכול להיות שהדחף ללכת נגד הזרם, כל זרם, יש בו משום ההגיון ההישרדותי של ההכבדה.
מירי יקרה, יכול להיות שיש כאן פן הישרדותי.
סוג של מאבק על קומתי כבן אדם.
אני מודה שהאינטואיציות הבסיסיות שלי ביחס לחברה אינן פריחה, טיפוח, קליטה ועידוד.
אם היו מספר אינדיבידואלים (והיו) שאכן הפריחו, טיפחו, קלטו ועודדו (היו, ואני מודה להם מאוד), עדיין איני רואה קשר-רב ביניהם ובין החברה.
חברה כחברה דורשת מן האדם להסתגל למערכת של מוסכמות והנחות מוקדמות (לפעמים גם דעות קדומות). חברה לא מצליחה להתחמק מתקנונים פוליטיים וממוסכמות, שלא פעם מעוותים כופים, מדירים, או מקטינים את הפרט או כמה פרטים, שאינם אוחזים בכוח ובסמכות, וקל להסית כנגדם.
אני מעדיף לראות בעצמי אוהב-אדם (כמובן, ישנם גם אנשים, במיוחד אנשים הנוהגים בבני אדם אחרים באופן אינסטרומנטלי, כאילו הם כלי-שרת בידיהם, שאנהג כלפיהם מיזנטרופיה-מודעת) אבל רחוק מלהיות "ישוּת חברתית" או "פוליטית".
כאשר בוחנים היסטורית את מירב המהפכות שנעשו לתיקון חברתי, נגלה כעבור זמן, כי עריצות חדשה החליפה עריצות ישנה. אם משהו הוטב בתולדות האדם, הריי זה הודות לפעילותם החרישית של אינדיבידואלים/ות, לא של חברה, לא של פוליטיקה. .
רעיון טוב מחלחל פנימה, הוא אינו זקוק לכך שאנשים ייצאו להפגין בשמו, או לעלות על בריקדות או לצעוק שהם דורשים צדק חברתי (אני מניח כי רעיון הצדק, לשלל מובניו, מוצא חן בעיניי; מה זה "צדק חברתי", זה כבר מושג שאיני יכול לשער). הוא רק זקוק לכמה פרטים שיאחזו בו וידברו בו, ואט אט גילוייו יהפכו מצויים יותר.
שינויים אמיתיים הם שינויים איטיים, לעתים מאוד איטיים.
ועדיין, למרות שהחברה דורשת מהפרט לשלם לה מס-הסתגלות (לפי יכולתו/צרכיו), הרי שבכל זאת החברה האנושית גם מתירה את קיומם של שוליים רחבים, כי במובן הרחב ביותר זה מרחב הנשימה שלה כחברה, השוליים הם בלוני החמצן של המיינסטרים למרות שהמיינסטרים יתקשה להודות בכך, ואפילו אם המיינסטרים יטען שהוא מאפשר שוליים ולו רק כדי להצביע – "כזה – לא!". בשרטוט גס, זו הסיבה שאפילו אינדיבידואליסטים שורדים, הבה נודה ביושר שאין הרבה רובינזונים קרוזואים בינינו. כלומר בכל זאת מתקיים שיווי משקל עדין מאד בין שני הצדדים. דו-קיום, ולו יהי זה אפילו דו-קיום בין החמור לרוכב עליו, כמו ששמעתי פעם.
מירי, רובינזון קרוזו? חלילה; הדבר הראשון שקרוזו של דניאל דפו עושה בהגיעו אל האי הוא להקים ביצורים כנגד מי שינסה להתקיף אותו…ממש לא אני.
אני מניח שאני חש עצמי כאיש-שוליים, אבל למעשה גם שם אני אאוטסיידר. לא אציג עצמי כאיש אלטרנטיבי, שכן כל תרבות אלטרנטיבית או אוונגרדית או שולית, מדה את עצמה בהתאם למחנה. לומר את האמת, כמעט כל מקום מרכזי שקיבל אותי, גרם לי כעבור זמן לקחת את הרגליים וללכת, לבד מאותם מקומות שבהם היו אנשים שידעו לקבל את העובדה לפיה אני פועל
בדרך שלי, ולמדו להכיר שזה לא כל-כך נורא, ולעתים אפילו מועיל.
זה אפילו לא מרד. אני רוצה להניח כי כל אדם בוחר את דרכו באופן מתחדש בכל יום. אני יודע שאין זה כך. אני מקווה שאצלי זה כך (לעתים אני מתבדה). זה לא גורם לי להיות שיפוטי כלפי אנשים אחרים. אבל כן גורם לי להתייחס לכל דבר שבחשיבה מחנאית/קבוצתית, כרע במיעוטו לכל היותר,גם אם מדובר במטרה ממש טובה.
כלומר כל הגורמים החברתיים בעיניי הם הרע במיעוטו, אבל אינני אנארכיסט, אלא רק סף-אנארכיסט, שכן גם אם אינני מברך על מדינה וחברה ועם וצבא ודת, גם אינני מקלל את יומם. החלופה עלולה לבסס עריצות מסוג חדש.
נאמר זאת כך, הרבה מאוד אנשים לדידי מתענגים על הרעיון ששמורה להם חירות המחשבה; רק מיעוטם מנסים לעקוף את כל אותם גורמים חברתיים ופוליטיים לאומיים ודתיים המונעים מהם הלכה למעשה את חירות המחשבה. למשל, אנו חיים בחברה המוצפת שיווק ופירסום ואנשים הרגילים להבטיח דברים שהם יודעים עוד מראש שאין בידם לקיימם. איך אפשר לבסס בתנאים כאלו חירויות של מחשבה? יתר על כן, האם ישנה תרבות כלשהי בחברה המערבית כיום שמעודדת בכנות מחשבה חופשית? הריי גם המדענים והפילוסופים פועלים בסופו של דבר בחסדי תאגידים וממסד; וגם סופרים, אם ברצונם לזכות בקהל קוראים, ייפנו בסופו של דבר אל בתי הוצאה גדולים, ממוסדים, בעלי מוניטין ומערכת הפצה, ויקבלו עורך/ת ואיש יחסי ציבור שיידאגו לכל ההתאמות הנדרשות.
אוי שועי כן.
אמש ראיתי כתבה על נשות הכותל,
וקול קטן בתוכי אמר,
שכמה שהן פורצות גדר,
הן בעצם מסמנות ומקדשות אותה,
וכל כך התבלבלתי מהמחשבה הזו,
ואני שמחה לקרוא את מה שכתבת,
כי זה מצטרף לי לקול הקטן ההוא,
מעצים אותו.
מיכל יקרה, אני תומך במאבקן של נשים לחבוש כיפה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין אם כך רצונן.
ידוע למשל כי בתו של רש"י הניחה תפילין (אין חיוב אבל גם אין איסור) וכי נכדת
רמח"ל למדה קבלה; כמו כן, ישנן מקורות המעידים על נוכחות של נשים בחבורות
בהן למדו קבלה באיטליה במאה השש עשרה; כמו גם, ידועה רחל מלודמיר, שזכתה למעמד
של אדמו"רית/צדיקה חסידות; וידועה גם אסנת ראש הישיבה מאפגניסטן וסולייקה
הצדקת ועוד ועוד. אני מזדהה מאוד עם מאבקן מצד בחירתן בקיום מצוות שהן אינן
חייבות בהן.גם קיום המצוות שלי הוא דרך בחירה, ואף על פי שההלכה רואה במצוות
חובות המושתות על הגברים (להוציא המצוות הייחודיות לנשים), איני מקבל את דעת ההלכה.
אני מקיים את המצוות שאני מקיים מתוך בחירה וללא תקוות שכר או אימת עונש.
משהו שאיני מבין בדרכן של נשות הכותל הוא את רצונן בפרהסיה. תפילה דווקא לעיניי אוכלוסיה אורתודוכסית העוינת את דרכן. הלא הן יכולות להתפלל בכל מקום בארץ. הבנתי כי ניסו להקצות להן בית תפילה מיוחד בסמוך לכותל, באופן שבו לא יהיו עימותים בינן ובין קהל המתפללים, והן סירבו וראו בזה הדרה. הנימוס ההלכתי מחייב קבלת "מנהג המקום". כלומר, כאשר אני מתארח בבית כנסת אורתודוכסי, אני מנסה לכבד את מנהגיהם של הנוכחים בו. באותה מידה, לא אכנס למסגד נועל נעליים, ולא אפריע למוסלמי בתפילתו; וודאי שלא אבקש להתפלל בבית חילוני בטלית ובתפילין, אלא אם כן בעלי הבית רואים זאת בעין יפה; אף אנסה שלא לקרוא ספר על אמנות מודרנית עטור בתצלומים בבית כנסת או בבית מדרש ללא אישור אחרון המתפללים (אף על פי שהרעיון הזה מוצא חן בעיני מאוד) .אני מבין שמאבקן של נשות הכותל הוא, בין היתר, על שיויון מגדרי ועל זכותן הטבעית להתפלל בכותל עצמו .ובכל זאת, הכותל מוגדר כבית תפילה ויש לו רב ממונה (אורתודוכסי). תפילה לדידי איננה הפגנה ואינה מאבק פוליטי.
השינוי ברחבת הכותל יבוא כאשר יותר ויותר נשים יבינו כי נשים יכולות לנטול ספר תורה ולקרוא בו, וגם להחליט על קיום מצוות שהן מעוניינות לקיים, בלי שאיש יעמוד על דרכן (היתה השנה תופעה גדולה בציבור הדתי לאומי של הקפות-נשים ביום שמיני עצרת/שמחת תורה). בציבור הזה קיום בתי מדרש לנשים, בהן מלמדות נשים, הוא תופעה שכיחה. אפילו ניתן לייסד בתי תפילה לנשים, כפי שנמצאו במקומות רבים בימי הביניים (לא תמיד היתה עזרת נשים דחוקה ומצומקת), כמו גם בתי תפילה מעורבים למעוניינים בכך. אבל איני רואה טעם רב בעימות עם האורתודוכסיה היהודית ונדמה לי כי יש איזו התענגות מוגזמת על גילויי אלימות מילולית ופיסית כאשר מקורם הוא חרדי או דתי פונדמנטליסטי.
זו דעתי. אולי מפני שאיני מתעמת עם הזרם האורתודוכסי בעצמי ואיני עוין אותו. להם יש את דרכם, לי יש את דרכי.
לעניין מנהג המקום –

אין גדר ואין מחיצה. הנשים מימין הגברים משמאל.
אני אנרכיסט,ללא ספק ולחלוטין,ההיבט הפוליטי והחברתי של הקיום מרגיש לי כמהותי מאוד להיבט האישי,זה לא אומר שאני אצא מהבית להפגין או אזרוק אבנים על חיילי צה"ל בבילעין אבל ללא ספק יש בי ציפיה מאוד דרוכה לדעיכת והתפרקות המבנים והארגונים שמתגבשים סביב תפישת המדינה,וזה כולל את הצבא ומערכת החינוך למשל.
הנסיון ההיסטורי לא חושף רק אכזבות וכשלונות,מהנסיון הזה אפשר לאתר על נקלה קוו הכי ישר נורא של שיפור הדרגתי במידת החופש האפשרי לאדם ליישם קיום מוסרי ואוהב ורגיש ויצירתי יותר ,והקוו הזה נוצר מהתפוררותה ההדרגתית של ההיררכיה,ומנקודת המבט שמעניינת אותי ומרגשת אותי,זאת שכמהה להתפוררותה המוחלטת של ההיררכיה,כל היררכיה,ומדינת הלאום הדמוקרטית היא כארגון פוליטי וסדר חברתי היא ביטוי מתון יחסית לתועבה של ארגונים שהתקיימו לפניה כמו מלוכה ושבטיות,ולכן אין לי ספק שגם היא תתפורר לארגון חברתי טוב יותר,והעדויות לביזור הכח לקיום רב מוקדי ולכן גם רב שכבתי מצטברות ומתממשות בקצב מואץ.
אני מקלל את המדינה והדת והצבא,טפו טפו טפו,רעה שחורה,כל יום שהארגונים האלה קיימים מוסיף עוד סבל מיותר וצרות וכאב לעולם.
כאדם שלא מחפש ולא זקוק להערכה והכרה בצורה שבה הם מקובלים כיום,כאדם שאפילו סולד מהצורה הזאת מהטעמים הכי עניינים והכי מנומקים,הזיקה בין צורת הארגון החברתי שבה אני חי לדרך שבה המבט של הכלל מקשה עלי לקיים חיי חירות ומוסר ואהבה ויצירה נהירה לי לחלוטין,זה מדכא אותי נורא.
ויש לדברים האלה גם קשר וזיקה לצורך הלפעמים פרדוקסלי ואבסורדי לחלוטין בישום של פרהסיה וחשיפה ציבורית כאמצעי להניע שינוי,
האדם שנלחם על זכותו לחיים אינטימים ושקטים מוצא את עצמו,שלא בטובתו,הכי חשוף לציבור,רק בגלל שחיים כאלה עדיין נתפשים כפשע שאין עליו מחילה,אם לא ממש מחלה,בקיום שמימוש הקונקרטי עדיין נשען על האגוצנטריות האלימה והמטומטת בטירוף שמהווה את האלמנט היסודי שעליו מושתתים כל מבני החברה.
שועי, גם הגברים האורתודוכסים יכולים להתפלל בכל מקום בארץ… והגדרת הכותל "כבית תפילה שיש לו רב ממונה (אורתודוכסי)", היא החלטה פוליטית לכל דבר ועניין. ראה התמונה המאלפת (מעלפת:)) ששיתפה כאן מירי שחם, הכותל ב1880.
אני לא אנרכיסטית בכבישים- מעדיפה אפילו לנסוע דרך צומת מרומזר ולא בסמטאות צדדיות שביציאה מהן אהיה נתונה לחסדיהן של מכוניות שועטות בכביש הראשי. מדינה בעיני משולה למערכת רמזורים שמטרתה היחידה למנוע התנגשויות בין רצונות וכיוונים שונים. לרוע המזל במדינת ישראל השתבשו כל הרמזורים, ובמצב הזה כידוע- כל דאלים גבר.
לצערי אנשים נוטים לבלבל בין אנרכיזם לחוסר סדר וזה ממש לא המצב
כי זה ממש לא מקרי שבמדינת ישראל ובמדינות אחרות הסדר משתבש כל כך קשות
כי מי שיוצר את הבלגן זה הסמכות עצמה,המבנה ההיררכי של זהות המשותתת על תפישת המדינה והלאום
אנרכיזם זה סדר שאין מדוייק ממנו
והדיוק הזה אפשרי בדיוק בגלל שאין סמכות מרכזית אלא כל פרט מהווה צומת שהיא שווה ערכית לצמתים אחרות,בצורה כזאת התנועה זורמת הכי חלקה,ללא צפיפות וללא סכנת התנגשות,כי החופש האישי מאפשר הקשבה מדוייקת והתחשבות בכל התנועות האחרות
איכשהו משום מה קשה לאנשים לשער בנפשם בכלל מבנה כזה של זהות
אבל אין לי ספק שזה ישתנה
מדינה זה דבר שמבוסס על אלימות ולכן גם הפרטים שמרכיבים אותה מתנהלים בצורה אלימה,זה פשוט מאוד.
aranse, לא קשה לי לדמיין בכלל, במיוחד לאחר שקראתי את הספר "חוכמת הכאוס" והתחברתי מאוד. אבל ממרומי גילי יש לי הרגשה שמצב כזה היה אפשרי לפני ההשחתה, וכדי שיהיה שוב אפשרי, צריך ש100אחוז מהחברה בה אנחנו חיים (ולא אחוז אחד פחות) ירצו בכל ליבם להקשיב ולהתחשב בצורכי האחר. גם אני מקווה שזה יהיה הכיוון, אבל ברור לי שכיום הכיוון הפוך לגמרי. אז עד שיקרה – לפחות שיהיו רמזורים…
מירי, אין ספק. מעולם לא היה צורך במחיצה. וגם לא תמצאי למיטב ידיעתי אצל אי-אילו מן הפוסקים הראשונים את המושג מחיצה. אבל כפי שכתבתי למעלה אותם פוסקים גם נהגו
להתייחס למשפט הנאמר בחתונה "מקודשת..כדת משה וישראל" כך שהמילה ישראל מתירה
לדיינים להתיר את הנישואין ולחייב את הבעל בגט בכל מקרה של אלימות נגד האישה המובא
לידיעת בית דין. איני מכיר אף בית דין אורתודוכסי היום הנוהג באומץ דומה בענייני גטין, אלא לפעמים מחזירים אישה אל מסכת ההתעללות מפני "שלום בית".
ורד, אנחנו חלוקים, התמונה שהביאה מירי אינה חדשה עבורי. אני לא מאמין בשינוי ההווה באמצעות פרובוקציה אלא בשינוי מוסדר. הכותל, עבור חלק ניכר מן הפוקדים אותו, אינו מרחב ציבורי ולא אתר ארכיאולוגי, אלא בית תפילה דתי. אני מניח שאם לפתע חבורה של יהודים היתה מתפרצת אל מסגד אל-אקצאא' או אל מסגד עומאר, נעולי נעליים ועוטי טליתות ותפילין, היה מתעורר עליהם (ובצדק) רוגז רב, וגם אני הייתי רואה בכך זילות מהותית בנורמות המקובלות במקום, ובדת האסלאמית. הריי גם אותם יהודים עשויים לטעון כי זכותם להיכנס לכל מקום ולהתפלל בכל מקום כרצונם, וכי אין לקפח את זכותם הטבעית בשם חופש הדת וזכויות הפרט.
אני חושב כי זכותן של נשות הכותל לקיים מצוות כפי ראות עיניהן ולהתפלל בכל מקום שהוא. אך אם מדובר בכותל עליהן להסדיר את תפילתן, לתאם אותה עם כל הגורמים הרלבנטיים, כולל האורתודוכסיים.
כפי שכתבתי אני מאמין בחירויות ובשינויים איטיים. אני הייתי מתפלל בשמחה בכותל לצד נשות הכותל, אבל כנראה שאיני היהודי מקיים המצוות המצוי. אבל לא הייתי מגיע לכותל על מנת להתעמת עם מתפללים חרדים שבאמת מזועזעים עד עמקי נשמתם. נראה לי לגמריי מיותר.
מירי, ורד, הנה עוד אחד מציורי הכותל המערבי מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה:

שימו לב שיש בתמונה זו יותר מתפללות ממתפללים ועוד דבר הגברים מימין והנשים משמאל
הפוך מן המצב הנוהג מאז 1967 (כמדומני, אני לא כזה ותיק, וגם לא מהלך הרבה לכותל, אבל יוצא לי להגיע אליו פעם או פעמיים בכל עשור).
ההשוואה במקומה למרות שכאן מדובר בשטח פתוח ששייך לכולנו, גם לחילונים, ושם במבנה סגור שהוא אכן בית תפילה מוסלמי. במקומה משום ששתי החברות הללו שמרניות מאוד, נוקשות מאוד ומדירות נשים. ואני מתנגדת להדרת/כיסוי נשים. מצד שני ההשוואה לא מדויקת- צריך להשוות לנשים מוסלמיות שחפצות להתפלל במסגד. לו היו עושות זאת- הייתי מזדהה איתן, למרות שאני חילונית ולא מוסלמית. ואני חושבת שכבוד צריך להיות הדדי- גם חבורת הגברים האורתודוכסים צריכה לכבד את רצונן של הנשים לשנות את חוקי הדת הנוקשים ולהתאימם למציאות של ימינו. למעשה הם היו צריכים להציע זאת, לו היו מאמצים את מה שהציע arense- "הקשבה מדויקת והתחשבות בכל התנועות האחרות."
ציור מדהים, רואים בו גם את אחד מבתי השכונה המוגרבית שנמחקו כדי לאפשר לגברי ולנשות הכותל להתפלל לאלוהי היהודים.
ארנסה, אנחנו קרובים בטעמנו: גם אני רואה במדינה, בצבא, וגם בדת לגילוייה החברתיים מופעים של כח ואלימות. הם הופכים לכאלו משום שיסודם בבני האדם עצמם. אני מניח כי הרבה מאוד בני אדם היו שואפים לא לפגוע ולא להיפגע והיו שמחים מאוד להעביר כך את ימיהם עם כל סובביהם. בפועל אנו פוגעים ונפגעים במינונים שונים דבר יום ביומו.
הצרה לדידי היא שמערכות חברתיות של כח ושררה כמו מעניקות למשתתפים להם לגיטימציה לפגוע… או להרוג בשם… והאדם, שלפעמים מוקסם מכאריזמה, עוצמה, או מהיכולת להיות חלק מקבוצה, הופך להיות בקלות רבה מדי חלק מן המנגנון.
מרק טוויין מתאר בספרו "הזר המסתורי" סצנה שבה המון סוקל למוות אישה שהואשמה בכישוף. לטענת "הזר", רק שניים ממאה החלו לסקול מרוב שנאה וזעם (אחד מהם המטיף הדתי), היתר פשוט הצטרפו כי הם השתכנעו בקבוצתיות הזו.
פתאום נזכרתי בשיר שלא שמעתי המון שנים:
ורד, אני מניח שהבית הוקם שם על מנת להצר את יכולתם של היהודים להתקהל, כי בתקופות מסוימות של השלטון העות'מאני ניסו מאוד להגביל את תפילת היהודים בכותל (כמו שכיום עושה לעתים ישראל, הגבלות גיל וכיו"ב לכניסת מתפללים להר הבית) וגם כאשר הונח להם עדיין כל שאירע שם נעשה בפיקוח קרוב.
סיפור קצת יותר מורכב, ונמצא בויקיפדיה. יש מי שטוען שהשכונה נבנתה ב1193. ב1967 בן גוריון וטדי קולק נתנו התראה של כמה שעות ל650 תושבים והם פונו מבתיהם.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D
צילום השכונה מופיע למטה משמאל.
עוד לורד, זה נכון שמבחינות מסוימות הכותל הוא שטח ציבורי כמו שכל "מקום קדוש" אמור להיות חופשי לכניסה לכל אדם ( מנקודת מבט ליברלית). עם זאת, כשם שאזהר שלא לטפס על הבמה באמצע הצגת תיאטרון ואפצח במונולוג משלי, או לא אתפוס לזובין מהטה את מקל הניצוח בהיכל התרבות בשם זכותי לנצח על התזמורת הפילהרמונית (עליי לזכור כי עליי לשמור על קוד התנהגות: שילמתי רק על מנת שאול להאזין לנגינה וגם עליי לקחת בחשבון את טובת הכלל, כלומר סובבי רוצים לשמוע את הפילהרמונית בניצוחו של מהטה ולא את הפילהרמונית בניצוחי); כך הייתי מצפה כי המתנהל בכותל, או במסגד, או בכנסיה יידע ויבין כי עליו להיות רגיש לאנשים המתייחסים אל המקום במלוא כובד הראש והיראה. יש הבדל בין נסיעה בקו אוטובוס ציבורי שחרדים מבקשים לאכוף בו באופן בלתי חוקי הפרדה מגדרית מפלה (נשים מאחור גברים מלפנים) ובין הנורמות הנוהגות בכותל המערבי. זה לא ממש אותו הדבר, ואם זה כן אותו הדבר, אז באותה מידה אוכל להבין את חירותו של חרדי נניח לפרוץ למוזיאון ישראל ולזרוע אנדרלמוסיה, בשל זכותו לא לכבד קודים נוהגים. יש דברים שצריך לכבד ואם רוצים לשנות, צריך לשנות באופן איטי ובזהירות, ולהימנע כפי הניתן מאלימות, מפרובוקציה, מהכפשה.
הסיפור המורכב באמת הוא שבשנת 1099, נלחמו היהודים כתף אל כתף עם המוסלמים על הגנת ירושלים מפני הצלבנים בימי מסע הצלב הראשון. העיר נפלה. רוב תושבי העיר נרצחו.
לפני פחות מאלף שנים היו היהודים והמוסלמים בירושלים בני ברית שלחמו על המקומות הקדושים לדתותיהם יחדיו, באותו צד.
אכן חלוקים. מאבק הנשים על זכותן להתפלל בכותל הוא מאבק על חופש הפרט שלהן שאינו פוגע בזכותם של אחרים, בעוד ש"מאבק" גברים אותודוכסים במוזיאון (נניח על כך שרק נשים מכוסות ראש יורשו להכנס) הינו מאבק לשם כפיית אמונתם על הסביבה. הנעשה בכותל אינו הצגת תיאטרון, המתפללים הגברים לא מופיעים בפנינו, הם שם כי הם רוצים. גם אני בעד שינויים איטיים ולא מאמינה כל כך במהפכות אלימות, ואולם זהו אחד מהם, גם אני לא מבינה מה מצאו נשים אלו בקיר הזה ובפולחן סביבו, ויחד עם זאת אני בהחלט מבינה את זכותן.
ורד, כמו שלא היה עולה על דעתם של רוב האמריקנים האפשרות לבחור נשיא אפרו-אמריקני לפני 50-60 שנה, והגעתו של אובמה לתפקיד, היתה צריכה את רוזה פארקס, מרטין לותר קינג, פעילי זכויות אדם,שילוב מודרג של אפרו-אמריקנים בתפקידי מפתח בצבא, בממשל, בעסקים וכיו"ב, גם במקרה זה דרוש שינוי איטי ומודרג. אולי תתפסי זאת כבלתי ייאמן אך רוב הרבנים כולל הראי"ה קוק ורבים מבני דורו עוד התנגדו בשנות העשרים של המאה העשרים כי לנשים תהיה זכות הצבעה (להוציא את הראשון לציון הרב עוזיאל, שתמך במהלך) למוסדות הציוניים; רבות הנשים הדתיות בציבורים הללו שגדלו על האתוס לפיו "כל כבודה של בת מלך פנימה" ונמנעו מפיתוח קריירה, מהשכלה רחבה, מטיפוח עצמי וכיו"ב, וכך מקובל עד היום בשדרות רחבות של הציבור החרדי. עם זאת, יש שינוי רבתי, נשים דתיות כיום לומדות יותר מפעם, מפתחות קריירה יותר מפעם, חלקן תובע הגדרות חדשות של תפקידים בזוגיות, ועומדות על לימוד תורה, הרחבת עזרות הנשים, קריאה בתורה וכיו"ב. זה יהיה תהליך ארוך. העובדה לפיה נשים חרדיות כיום, במקרים רבים, משכילות ומשׂתכרות יותר מבעליהן, ,תביא גם לשם את בשורת ה-Modern Orthodox. ובסופו של דבר ירחיבו בחלקים נרחבים של הציבור הזה תהליכים של מודרניזציה. בסופו, אני מאמין, תהיינה נשים-רבניות שייכתבו ספרות תורנית, וגברים יעיינו בה. איני בטוח באיזה אופן תורמות "נשות הכותל" למאבק הזה בהפגנת-התפילה בכותל. ומכך שהן אוספות איומים, קללות ויריקות מצד נבערי החרדים. לא בטוח אם הן סוכנות-שינוי או רותמות את העגלה לפני הסוסים, באופן המושך אליהן את אור הזרקורים כפרסונות, אך לא ממש תורם או מועיל למאבק על מקום תפילה שיוויוני .
כמובן שלא אתווכח איתך על זכותן להפגין (זוהי אכן הפגנה יותר מתפילה, כל זמן שהן מתעקשות לקיים זאת על מנת שיידעו שהן התפללו שם). אני רק לא בטוח האם טובת כלל הנשים המתפללות עומד לנגד עיניהן, ואני לא בטוח האם השינוי שנשים אורתודוכסיות עושות מתוך המחנה, לקידום נשים, שילובן, ושיוויונן אינו לצנינים בעיניהן.
ואכן, הכותל אינו הצגת תיאטרון. עם זאת, תפילה נעשית על ידי הקהל מתוך ספר שלם הכולל הלכה וליטורגיה, הנקרא סידור. למעשה, קהל המתפללים הבא להתפלל בכותל, מגיע על מנת להתפלל בציבור על פי סדר מסויים ונורמות מסויימות וטקסט ספציפי שביצועו מהווה את קיום הריטואל שלשמו הגיעו אל בית התפילה. אפשר כי החוויה המדוברת פה היא חוויה דתית ולא חוויה אמנותית, אך עניינן אחד. כמו שהפרעת הצגת תיאטרון מלהתנהל או קונצרט מלהתקיים כסידרו תיתפס כמעשה וולגרי על ידי צופה חיצוני ["ההצגה חייבת להימשך" ופראזות שכאלה]; כך אני רואה במי שבאות על מנת להפריע את הסדרים הקיימים ולהילחם בהם בריש גלי, בלי מחשבה על ההשלכות, כמי שפועלות כנגד הפלורליזם, הסובלנות, השיוויון והליברליזם שהן לכאורה מבקשות לקדם. בכך הן הולכות כתף אל כתף עם מתנגדיהם החרדים.
בדרך כלל כאשר מנסים ללכת כחלוץ לפני המחנה או מחוץ למחנה, Avant-garde , לא מתחילים מן האולם הגדול ביותר והשמרן ביותר, כי אז לא מדובר בשינוי, אלא במאבק גלוי, מרי, הכרזת מלחמה. איני מוחה על כך שצריך להישמע קול ברור בעניינים כגון אלו (שיוויון מגדרי), אני רק חושב שהן מתענגות על צידקתן (ועל חוסר הצדק הרבני-גברי)ועל שמיעת קולן, ולא ממש טורחות על חכמתן (להבדיל, לא ברי לי האם מלקולם X ואנשיו קידמו את מאבקם של האפרו-אמריקנים או סתם נהנו לנקוט אלימות ופרובוקציה בשם רעיון צודק).
ייתכן. לדעתי אחת הדרכים החשובות ביותר לשינוי חברתי היא אי-הציות. והנה הנה עוד לאן זה יכול להגיע- שגם מי שאין לו כל קשר עם יהדות, צריך לכבד את כללי תיאטרון האבסורד. גם במקרה הזה הוא בחר לא לציית:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2139078
ואני חושבת שבית תפילה אפשר להעתיק לכל מקום, וגם בית פרטי יכול לשמש בית תפילה. אבל מקום ציבורי אי אפשר להעתיק והוא נועד לכל מי שחפצים בכך כל עוד אינם פוגעים בזכותו של האחר להיות שם על פי דרכו. את רחבת הכותל, את מוזיאון ישראל, את מוזיאון יד ושם ואת אולם הקונצרטים אי אפשר להעתיק למקום אחר. איש לא כופה על נשים אורתודוכסיות להתפלל במחיצת גברים. לו היו עושים זאת אני הייתי מתנגדת בכל תוקף. כנ"ל בכיוון ההפוך, הנפוץ מאוד במקומותינו- כפיית חוקי דת נוקשים על נשים שאינן אורתודוכסיות. אני לא מכירה את הנשים הללו, יתכן שהן צדקניות וכו'. אני רק מוחה על הכבוד והיראה והסובלנות שאנחנו רוחשים לכפייה כאשר היא דתית, בעוד כל כפייה אחרת (למשל- לא ירשו לאנשים עם צבע עור מסוים להכנס למועדון כלשהו) נתפסת בעינינו כגזענות, ברוטאליות ופגיעה בחופש הפרט.
ורד, קיומו של הכותל המערבי כמקום-תפילה הוא עתיק למדיי, מאות בשנים לדעת הממעיטים, ואלפי שנים לדעת המרבים. מדוע להתכחש לזה? זה דומה בעיניי לדבריהם של פוליטיקאים משנות השבעים והשמונים לפיה "אין עם פלסטיני" או לתעמולה הציונית של ראשית המאה העשרים לפיה "הארץ עומדת ריקה". כלומר, אחדד את זה עוד יותר, מדוע לא לטעון שהשטחים הם שטח ציבורי (ולא שטח שבו מתקיימים כפרים פלסטינים דורות על גבי דורות)… או (אני לוקח את זה עד הקצה) שהר הבית כולו צריך לעבור הסבה למיזם נדל"ן, מרכז מסחרי, או מגרש כדורגל…
בקשר לחלק השני של דברייך, אני ומשפחתי שומרי שבת. דווקא מתוך שמירת השבת שלי אני יודע לכבד את מי שנוסע בשבת, שומע מוסיקה הולך לקולנוע או למועדון-ריקודים וכיו"ב, אני לא חש כי שכני החילוני כופה עליי את חילוניותו כאשר הוא שומע מוסיקה בשבת בבוקר, וגם לא כאשר ילדיו של שכן אחר עורכים מסיבה על הגג בשבת. הם לא כופים עליי את אורחותיהם. אני בוחר לחיות לצידם. באותה מידה, אני יודע, הם מקבלים בסלחנות את העובדה לפיה אני תופס מקום בקצה הדשא המשותף לכל הדיירים, שבעה ימים בשנה, כדי להעמיד סוכה. לא חושב שזה מפריע להם. אני מקפיד להשאיר את הדשא נקי. זה נקרא מירקם חיים משותף.
עכשיו, אני מודה כי יש ודאי קנאיים יותר ממני, הרואים באמונתם אמת מוחלטת שיש להפיצה ברבים, ולהחזיר אנשים בתשובה, ולבסס עולם המתנהל על פי הוראות הרבנים. האם יש להילחם בהם? [רבניהם עשויים לעבור לטרמינולוגיה של קידוש השם וגזירות קשות על היהודים, כפי שקורה לא אחת]. לטעמי, ממש לא. השינוי הולך וצומח בתוך החברות הדתיות, שברובן נמצאות כבר על תהליך של מודרניזציה ושינוי.
אני מניח כי לא יחלוף זמן רב עד שהאוכלוסיה החרדית ברוב הארץ תבין בשל השתתפותה בשוק העבודה מדוע זה הכרחי לשלם מיסים, ואיך טובת הכלל מקרינה גם על חייהם בשכונות חרדיות, משום שיהיה בקופה קצת יותר כסף כדי לנקות אותן ולשמר אותן [לפני כשש עשרה שנה, בעיקר מחמת חוסר-כיס, דרתי שנה בבני ברק (שכרנו דירה מיד אחר החתונה). היינו היחידים ברחוב שחויבו בארנונה ובמסי עיריה. היתר היו פטורים, כי היו אברכים. ואז גם הבנתי מדוע לא מפנים את הפחים תדיר, ולא דואגים לתחזוקה].
להזכירך, בשנים האחרונות הוקמו לא מעט מרכזים לאקדמיזציה של הציבור החרדי (מכללה בירושלים, הקריה האקדמית בקרית אונו) ועוד מקומות נוספים. מאות ואלפי גברים ונשים, שעד לפני שנים עוד ראו בהשכלה כללית, דבר מה שהוא בבחינת "ייהרג ובל-יעבור", כבר עובדים במקצועות שונים כגון עריכת דין, ראיית חשבון, מחשבים וכד'. את השינוי הזה לא יצרו תנועות כנגד הכפיה הדתית וגם לא טומי לפיד או יאיר לפיד. השינוי בא מבפנים. והוא נמצא לנגד עינינו.
הולך ומתרקם.
כשם שבארה"ב ובאירופה רוב החרדים עובדים, גם הנשים החרדיות. הדגם הכלכלי המערבי המחייב בדרך כלל שני מפרנסים/ות לתא משפחתי, עתיד לחלחל ולהשפיע. גם מירב רבני החרדים מבינים את זה.
הם חרדים לעולם התורה ולשינוי בו, אבל יודעים שהתהליך הזה כבר כאן.
גם תופעות כמו נשות הטליבאן או פרובוקציות אחרות של חרדי בית שמש, רק מעידות על השינוי. יש מיעוט שהולך ומקצין כל העת, אבל לא מעט חרדים כבר מסתובבים עם טלפונים סלולריים, צופים באינטרנט, ועובדים ביום יום עם עמיתים חילוניים, ומתוך כך לומדים להבין ש"האחר" אינו דמוני. הוא גם עשוי להיות חבר.
יש לי חברים חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים, ערבים– לא בטוח אם העליתי את האפשרות הזאת על סף דעתי לפני עשרים שנה (אולי רק באופן היפותטי). אני שמח שהדגם הזה גלוּי לילדיי.
לחלוטין מסכימה עם ורד. לצד השינוי ההדרגתי והאיטי אליו נחשפת רוב האוכלוסיה, עדיין מתקיים צורך מדי פעם לתמוך בקפיצות נחשוניות של מי שמעז קצת יותר ומתווה את הדרך ואת הכיוון לשינוי האיטי שמזדחל בעקבותיו. נחשון בן עמינדב קבע את המודל.
מירי, לא נתווכח. אני רוצה להניח כי קפיצות הנחשון הללו אינן רק נחלתו של נשות הכותל או הציבור החילוני.
כלומר גם כאשר אברך בבית שמש צורח על חיילת באוטובוס ציבורי "פרוצה", אני מניח שיהיו שם מי שייראו במעשה הוולגארי הזה, "רק קפיצת נחשון"
בעיקבות נחשון בן עמינדב, ולא ימהרו לגנות או להצטער על האירוע.
באותה מידה, כאשר סיפרה לי פעם אישה חרדית (וגם בעלת תואר שני במשפטים מאונ' תל אביב), כי בילדותה שיסו בה שכנים חילונים כלב נושך בצהלות "דרוס, כל דוס" אני מניח שגם הם לא חשו בכך שהם פוגעים בבני אדם, הם ודאי ראו את עצמם כמי שרק מגינים על אורחות חייהם מפני כפיה דתית (ילדה חרדית מסתובבת בשכונה שלהם; צריך לעצור את זה בזמן), מה שהתיר להם להוציא את כלבם לאיזו קפיצת נחשון.
אני לא נהנה מן הקפיצות הללוּ.
אני רואה את חלקם של כתבים ושל יצירות אמנות בשינויים חברתיים. למשל, אני מעריך את 'שיר התפילין' של יונה וולך– טקסט מעורר מחשבה, מערער גבולות; לא בטוח שהייתי נהנה מקפיצת הנחשון המציאותית, או ממיצג חי של המתואר בשיר (אני מכיר כמובן את תצלומיו של מיכה קירשנר עם וולך ודוגמן בעקבות השיר; הם מוצלחים בעיניי לאין שיעור פחות מהשיר. עם זאת דומני כי שמורה להם חשיבות בהיסטוריה של המיצג).
אני לא אוהבת את החיבור הרטורי שעשית כאן בין הטחת עלבון אלימה מצידו של אברך לבין פרשנות של קבוצת נשים שמסרבת לקבל תכתיב אורתודוקסי בנוגע לאופני תפילה. הפן הפוסט מודרני של התגובה שלך בעיניי מרדד את העולם עד לסף שיתוק, וחוסר אפשרות לפעול. אסור להשעות את השיפוט המוסרי של כל סיטואציה בפני עצמה, ושל כל סיטואציה בהקשר הרחב של התרבות בה היא מתקיימת: פלורליזם לא יכול לתמוך באלימות כלפי פרט, ואם קבוצה מסויימת באוכלוסיה רואה בקיומה של קבוצה אחרת עלבון אישי, אז זאת הבעייה של הקבוצה הנפגעת. הבסיס הראשוני לקיומה של חברה פלורליסטית הוא ההבנה שזכותה של כל קבוצה להגדיר לעצמה את אורח חייה, ואם זה מתנגש עם אורח החיים של קבוצה אחרת אין אפשרות להתקבע מאחורי 'אני הייתי קודם' אלא צריך להידבר ולהגיע לפשרות. אני לא רואה את החברה האורתודוקסית מנהלת הידברות, אני רואה אותם מסתגרים ומחמירים עוד יותר כתגובת נגד. אני רואה אירועים של פריעת חוק, של חוסר קבלה בסיסי וסירוב בנוגע לאמנה החברתית הראשונית ביותר. אי אפשר להחיל את הכללים על מי שמטבעו בטוח שיש להתחשב רק בו, ובו בלבד.
ורד, מירי, אני אסכם את דעתי: אני נותן כבוד לנשות הכותל על היותן חלוצות שאינן מוכנות יותר להיכנע לסדר הנומי הפטריאכלי-דתי-דכאני, שבו הגברים הם המצווים את האישה לכסות את שערה, להאריך את שרוולי חולצותיה עד מעבר למרפק, להתהלך בחצאית, לא לשיר בפרהסיה, וחלילה-חלילה לא לעטות ציצית או להתעטף בטלית, ורואים בכל הדברים הללו מצוות האלוהות ממש; אף על פי שאין לדברים זכר בתורה, ומדובר במנהגים שפשטו על ידי משטר הלכי טוטליטרי גברי.
אגב, נשים רבות מקבלות עליהן את הנורמות הללו עדיין מרצונן, בני זוגן לא כופים אותן, לפחות כשם שאיש לא כופה אותי להתהלך או לא להתהלך בכיסוי ראש או בגילוי ראש (נניח, בציבור הדתי לאומי תראי תופעה מצויה של נשים שאינן מכסות את הראש וחברותיהן שמכסות ראשן היטב, וכולן חברות באותה קהילה).
עם זאת, יש הבדל ניכר בין "היותך חלוץ" ובין "היותך פוגע בשם היותך חלוץ". כמדומני, לאחרונה הציע נפתלי בנט (איני מנוי על תומכי הבית היהודי, אני מצביע הרחק מאוד שמאלה) כי לנשות הכותל תיוחד רחבת תפילה מיוחדת, באופן שתפחית את גורמי החיכוך והעימות עם קיצונים. מדוע לא לקבל הצעה כזאת? מדוע לא לנקוט בדרכי-שלום? הריי ניתן להתפלל ברחבה בהמשך הכותל בטלית ותפילין, מדוע להעדיף את העימות הישיר? מה הרווח הגדול מכך?
[רוזה פארקס התיישבה בצדק רב במושב שהיה מיוחד ללבנים; אני מניח שלו היתה בשלב הבא נוסעת לותיקן כדי להפריע לאפיפיור הזכר הלבן בתפקידו, הואיל והיא חושבת כי דווקא אישה שחורה צריכה לנהל את הטקס, הייתי חושב באותה מידה, שהיא מקדימה מאוד (אפילו באופן חסר טעם) את המאוחר]
תארו לעצמכן מצב שבו המון בני ישיבה היו מחליטים להתאגד בככר רבין בבת אחת, בלי לתאם דבר מראש ולהעמיד שם כנס התעוררות, הקורא לאוכלוסיה החילונית לחזור בתשובה או לעבור להתנחלויות.
האם לא הייתן רואות בכך פרובוקציה? השתלטות? כפיה? עוול? פגיעה ברגשות? האם לא הייתן מבינות אזרחים תל אביביים שיאבדו מול מעמד כזה את שיקול דעתם ויתחילו לקלל או לדחוף?
האם בשל מאבק, מוצדק ככל שיהיה, צריך לבחור לכתחילה להסיר כל גדרים של היגיון? לא לרצות להבין שלא ניתן לקבל את הכל בבת אחת?
הו הו,
אני רואה שפתחתי כאן את תיבת הפנדורה…
ואני שמחה, כי זה דיון מעניין וחשוב.
ואני ממשיכה בהרהורים שלי,
על איך אפשר לקדש משהו
ויחד עם זה לאתגר אותו,
למתוח את הגבולות שלו.
בפמיניזם, בדת, בהשכלה,
וגם ברגשות, שזה השדה שמעניין אותי,
בקשר אנושי, באהבה, בזוגיות.
שוב, ההשוואות שלך לא סימטריות. נשות הכותל לא מנסות להכתיב את אופן התפילה של אף קבוצה מלבד הקבוצה שלהן. ההגדרה 'עימות' תופסת רק במקרה שקבוצה אחרת מרגישה שהכותל רשום על שמה בטאבו ורואה בנשים הללו משיגות גבול. אני לא מחבבת גטאות ואני לא מבינה למה צריך להחביא נשים שרוצות להתפלל – לא בעירום מלא כשגופן משוח בזהב – לבושות באופן מכובד ועוטות טלית. רוזה פארקס התיישבה על מושב באוטובוס אבל למיטב ידיעתי מעולם לא חמדה את הכס הקדוש ולכן האקסטרפולציה שעשית אינה מקבילה למצב העניינים בשטח. אין לי שום בעייה עם כנס התעוררות של חרדים בכיכר רבין, כל עוד הם מקיימים את החוק.
מיכל, תודה (-:
מירי ניסחה בדיוק מה שאני חושבת (האם הפער בעמדותינו נעוץ בהבדל המגדרי?:)) אם אפשר לחזור 40-50 תגובות אחורה, אני רוצה רק להוסיף שזהו בדיוק תפקידה של המדינה- ליצור "מערכת רמזורים" לא מכאנית אלא כזו שנובעת משיקולים של הגיון ורגש, ותוך הפרדת אינטרסים דתיים של קבוצות שונות ממערכת החוקים שנועדה לעשות סדר ולאפשר חיים. גם סבי וסבתי היו שומרי שבת, ומעולם לא העירו לאבי כשבא לבקר במכונית בשבת. סבי לא עישן בשבת וזה הפך אותו לעצבני לפעמים. הסבתא נזפה בו: "אם זה מה שקורה לך בשבת, כבר עדיף שתעשן". היא ביקרה בבית הכנסת פעם או פעמיים בשבוע, ולפעמים שמעתי (לצערי לא בשפתה, אבי תרגם לי) את הקיטורים שלה על כך שהגביהו שם את המחיצה, כך שאי אפשר לראות כלום מעזרת הנשים. דברים כאלה הרתיחו אותה. ואני נכדתה, דורשת ממדינת ישראל, שתכריז על הכותל המערבי כמקום קדוש ובית תפילה קודם כל לאנשים מתונים כמוני וכמו סבי וסבתי, אלו שמכבדים את רצון הזולת ומאפשרים חופש. ואילו הקיצוניים, הפרובוקטיבים ששולטים בכותל כבר 45 שנים ומשום מה הפכו להיות ה"נורמטיבים"- תוקצה להם פינה נפרדת כמו שהציע השר הנכבד. צריך להבין שהכל כאן פוליטי, כללי המשחק הם אלו שכפה המיעוט ("לשון המאזניים") הדתי הקיצוני על הרוב, וסיפור הכותל הוא רק קצה הקרחון.
מירי, הכותל רשום כבית תפילה אורתודוכסי וכמקום קדוש ליהודים על פי חוק; יש לו רב, רב הכותל, שהוא רב אורתודוכסי, שהמדינה משלמת את שכרו ומאשרת את סמכותו לנהל את הרחבה כהלכות היהדות האורתודכסית. הטקסים שעורכת מדינת ישראל, שהיא כמדומני מחזיקה בריבונות המדינית שם, הן ברוח ההלכה האורתודוכסית וסדרי התפילה האורתודוכסיים שניתקבלו במדינת ישראל. כל רבניה של מדינת ישראל היו אורתודוכסים. מצב זה מקובל על ידי כל קברניטיה של מדינת ישראל למן היווסדה עד עתה.
כשלעצמי, מזמן לזמן אני מהרהר די בחמדה בהפרדת דת ומדינה, שתחייב אולי שינוי בסדרים מסויימים הנוהגים בקשר לדת במדינת ישראל, אך זהו לא המצב. ומבחינה זאת, גם הגורמים האורתודוכסים הממונים וגם גורמי המדינה מתייחסים לנשות הכותל במלוא הסובלנות; אם מדינת ישראל ורבניה לא היו כה קשובים לעניין זה, אני חושב שהיתה שמורה בידיהן החירות לעצור את הנשים הללו על ביזוי בית תפילה או סדרי תפילה או למצער על הפרת הסדר הציבורי (לא היה זה מעצר סטייל "פוסי ריוט" אצל פוטין, אלא מעצר שגם היה זוכה לאישור בג"ץ, משום שעל פניו יש כאן הפרת חוק).
מה שאינך רואה זה את הדרך הלא קצרה והלא פשוטה שצריכים לעשות רבנים, פוליטיקאים דתיים וכיו"ב כדי לראות כחלק מהשקפת עולם ליברלית (לעתים הם מוכרחים לציית לה בצו בית המשפט) את האפשרות לקיים ריבוי ושונות, ולהכיל ברחבת הכותל גם תפילת נשים העוטות תשמישי קדושה המצווים בתורה כמצוות-גבר. על פי יסודות עולמם זוהי התנהגות הגובלת בפריצות ובכפירה. אני יודע שקשה לך לראות זאת מן המקום שלך.
אשר לרוזה פארקס והותיקן ההשוואה לנשות הכותל צריכה להיות בשלב זה נהירה. הכותל, גם בדין הישראלי, אינו "מרחב ציבורי", הוא אינו קניון מלחה ולא אצטדיון טדי ואפילו לא גני האונ' העברית, ודאי לא ספסל בקו 28. כמו שכתבתי הוא מוגדר בחוק הישראלי כמקום תפילה וכאתר קדוש, וכזכור המדינה מינתה את באי כוחה של היהדות האורתודוכסית לנהל את המקום, וחוזרת ומאשרת פרט זה מדי ממשלה וממשלה.
Duralex Sed Lex (החוק הוא קשה אבל הוא חוק); אפילו לנסיונות פשרה שנעשו בעניינן שנועדו להבטיח את תפילתן במקום הסמוך לרחבה המרכזית, כדי להבטיח את שלומן, ואת שלוותן של הבריות, נשות הכותל מסרבות. אם תמכתי עד אז במאבקן והוא נראה לי צודק,
מאז התהפכתי, כי הבנתי כי המאבק הזה משולל הגיון ומשולל תום-לב, ורעיונו "דפוק את האורתודוכסיה" ולא ,"קדם את זכויות הנשים ואת חופש הדת", כפי שחשבתי בתחילה.
טוב אז בשביל לפצות על כך שהשלכתי אותנו למים הבוציים האלה אני רוצה להעלות את מה שרציתי מההתחלה ושכחתי… בהשראת התמונה ואולי לגמרי בקשר לטקסט:
דא עקא, אם המדינה הכריזה על הכותל כעל שטח בריבונות אורתודוקסית הרי שבידיה גם הסמכות להחליט להיפך מכך. אם המדינה החליטה, זו רק החלטה מנהלתית והיא לגמרי הפיכה. רבני הכותל מן הסתם מבינים זאת, ולכן לא מעודדים מעצר וכליאה מתוקשרים של נשים (!) מתפללות (!) כי הם מבינים שמעשה כזה יגרום לתסיסה ציבורית גדולה יותר אצל הגורמים הליברליים בארץ ובחו"ל וללחץ ציבורי אדיר לשינוי הסטטוס קוו לרעתם. המעצרים שכן מתבצעים הם לזמן קצר, ולא בטוח עד כמה הם חוקיים, אגב – עטיית טלית ע"י אישה היא עבירה על החוק? האם הן מפרות את הסדר הציבורי, או שהמתנגדים להן הם שמפירים שוב ושוב? בדת האורתודוקסית שהמציאו הגברים אסור לנשים לעטות טלית, נו שוין; בתוך היהדות זרמים רבים, תמיד היו ותמיד יהיו, לא כולם מקובלים על האורתודוקסים (ממתי צריך לקבל את רשותם והסכמתם? כמו שורד כתבה, רק מאז שהציבו עצמם כלשון מאזניים פוליטית, לא מסיבות שהדת שלהם 'נכונה' יותר). האורתודוקסים במהלך כל ההיסטוריה היהודית היוו מיעוט מחמיר, וגם היום הם מיעוט. העובדה שהמדינה הפקירה לידיהם את ניהול הדת תשתנה בעתיד. כבר משתנה, עם הדרישה לשותפות בנטל, דרישה שאי אפשר לטאטא אותה. המוסד הזה מתערער גם מבית – כל גילוי של מרדנות בפטריארכיה מצד הנשים החרדיות מרגש אותי, ויש תופעות כאלו, נשים אמיצות שלא מהססות להשמיע את דברן בפרהסיא ומשמשות השראה לנשים רבות אחרות. ואין לי ספק שהנוכחות של נשות הכותל מציבה בפני בנות המגזר האורתודוקסי שאלות לא פשוטות. למרות חבילת הדת ההרמטית שהאורתודוקסים מציעים, הדת היא מהלך דינאמי. אף אחד לא יעלה בדעתו לקבוע בנחרצות שהיהדות של לפני אלפיים, אלף, או חמש מאות שנים זהה ליהדות של היום. היהדות היא לא רק אוסף טקסים אלא מהות פנימית עמוקה עם דגשים שונים – היהדות שלי היא למדנות בלתי פוסקת של טקסטים, אני לא מגבילה את הלמדנות שלי לספרים מסוג מסויים. היהדות שלי היא הצבת שאלות תמידית, עמדה ביקורתית (שיכולה לקבל השראה מלא מעט נביאים, למשל), ו—- טוב, הנאום שלי בנושא יכול להימשך לנצח – אבל לדעתי עיקרי הדברים כבר הובהרו. נישאר חלוקים ומסכימים.
ורד, בתלמוד בבלי עירובין דף י"ג ע"ב ישנה אגדתא מפורסמת על שום מה זכו בית הלל שהלכה תהא כמותם (ולא כבית שמאי). ושם מובא שהיו מקדימים לשנות את דברי בית שמאי לפני דבריהם והיו עלובים ולא עולבים; כלומר, נהגו גם במי שהיו אויביהם האידיאולוגים במלוא הכבוד; אם תרצי, למרות שהיו דלי השפעה בתחילה לעומת הזרם היהודי המתחרה החזק של הזמן, שבמקום אחר מסופר שגם הפיל בהם קורבנות בנפש, בכל זאת לא שקדו על השמצתו, ונשאו עלבון, ובחשבון אחרון הם אף ירשו את מקומם.
על מה מעיד המקור, על תהליך של שינוי פנימי איטי; ההללים חלקו כבוד גם לאויביהם ולפיכך בסופו של דבר, כך יש להניח, נתקבלה תורתם על מעגלים הולכים וגדלים של ציבור יהודי בן זמנם, שבחל בבית שמאי העולב, ומחרים והורג בשם התורה.
מוכח מזה, כי מיטב הרבנים האורתודוכסים המעורבים בחיים הפוליטיים בימינו לא קוראים תלמוד , או לומדים ולא זוכרים, או זוכרים ולא מקיימים– כי לשונם אפעס משולחת מדיי. ובכל זאת הייתי מצפה, הואיל והן נשים דתיות האומרות להיות מלומדות, וודאי יודעות משהו על מעלת הענווה במקורות היהודיים, שאם מבקשות הן שההלכה לבסוף תהיה כמותן, ושציבורים גדולים יילמדו לחבב את תורתן, הן צריכות לעשות יותר מאשר לעמוד על שלהן, ללא פשרה, וללא ויתור.
מירי, הדברים שלך על יהדותך מזכירים לי שיחה שהיתה לי פעם באוניברסיטה עם אישה חרדית ליטאית מבוגרת (אז כבת שישים) שבאה לעשות תואר ראשון בתלמוד [אוניברסיטה! תלמוד!] ופגשה בי בכמה קורסים (הייתי אז עוּל ימים למדיי). היא מאוד התרשמה מן הידיעות שלי, ופעם אמרה לי "נו טוב, סבא וסבתא שלך באו מליטא, מסורת שלימה שהתבססה על כך שמוטב שאדם יהיה עני מרוד ומענטש ולא שיהיה עם הארץ". לא בטוח אם זה נכון (הוריי לבטח לא עודדו אותי להרבות ידיעות, וקשה לי לומר שחוץ מאשר דוד אחד של אימי, שהיה איש יודע-ספר, שהייתי מוקף אייכשהו-כלשהו, אינטלקטואלים). מה שאמרה לי אותה אישה ליטאית יפה בעיניי למשהו שאני רואה כפנים היפות יותר ביהדות: העדפת השכלה ויושרה על פני חומרנות ונכלוליות. יש אתוס כזה. פשוט איני יודע עד כמה היהודים אכן החזיקו בו (אני מניח כי בכל הדורות ובכל הקהילות היו מענטשים והיו נכלוליים, וזה המצב גם היום).
אשתי היתה במחזור השני של בית המדרש הראשון שהוקם בציונות הדתית לנשים על ידי בתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, פוסק וראש ישיבת הר עציון באלון שבות (השנה השניה לקיומו; היא למדה שם מגיל 18 ועד גיל 22, במקביל לשירות לאומי ואחריו). היא וכמה מחברותיה (דובר בשעתו על מחזורים קטנים, שזכו לקיתונות רותחין מצד רבנים גברים) עשו צעד אמיץ גדול קדימה, ולמעשה סללו דרך בפני המון בנות ונשים אחריהן. זאת היתה מהפכה שקטה. בלי ריאיונות יוצאי דופן ובלי יציאה חוצץ כנגד הפטריאכליה הרבנית, והן הצליחו, עובדה. לא תמיד הפרהסיה התקשורתית מועילה למהלך, והשאלה היא האם באת ללמוד והן אכן למדו שם מבוקר עד לילה, או להיות מדוברר/מתוקשר/בכותרות, בהחלט קשורה כאן. היא עצם העניין.
המקבילה החרדית היא המכללה שהקימה עדינה בר-שלום, ביתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, שבו אמנם אין בית מדרש תורני לנשים, אך יש שם מגמה של השכלת נשים ושילובן המקצועי במקצועות חופשיים, הדורשים עיון והשכלה רחבה.
הנה שתי מהפכות לקידום מעמדן של נשים דתיות שהוציאו בנות של פוסקי הלכה, שהתנהלו הרחק מעיניי התקשורת, ששינו כבר חייהם של אלפי נשים, משפחות, בני אדם.
בנוסף, יש היום לא מעט עורכות דין דתיות שמחזיקות גן בהסמכה כטוענות רבניות ומייצגות נשים בפני בית הדין הרבני במשפטי גירושין, וטיעוניהן נשמעים שם בהחלט, ובמלוא הכבוד.
יש ארגונים של עורכות דין דתיות המייצגות כל עניין הנוגע להטרדות מיניות, וקיפוח נשים בשכר, או פיטורין בלתי מוצדקים.
יש שני מקלטים בארץ לנשים מוכות המנוהלים ומתופעלים על ידי נשים דתיות למען נשים דתיות. גם משהו שלא היה עד לפני כעשור בשום-מקום.
מיכל, זה אחד הסרטים האהובים עליי בעולם. ויש לזה כמה סיבות.
גם עלי,
בין השאר בגלל הסצינה הזו.
אצלי זה בגלל פרי ולידיה (ויש גם את טום ווייטס, בתפקיד קטן קצת לפני הסצנה שהבאת, כמשורר וטראן בכסא גלגלים), ראי רשימתי "שער הדרקון".