*ב
1
חבר אומר לי על הבַּאר (ברקע נגינת פסנתר וצהלות): אני אמשיך, כל עוד שזה יימשך ומכוון לתנאים שיאפשרו לו לחשוב ולכתוב בחופשיות אם התנאים יישללו, הוא אומר, לא יהיה טעם לשאת את החיים.
אני אומר לו, החיים הם כמו תינוק שאתה נושא בזרועותיך; אל תנטוש אותו בלב החיים. הידבק בו, פרנס אותו, גדל אותו תמיד יהיה טעם לשאת אותו.
עזוב אותי מן ה-Conatus Essendi שלך, הוא אומר, על שׂפינוזה כבר שמעתי, איני מוצא כל עונג בללטוש עדשות לפרנסתי ולמות מסרטן בגיל צעיר. אני מעדיף להמשיך רק כמה שזה יימשך.
הוא אקדוחן זה. משעה שהחל לכוון אקדח לרקה של אחרים, גם רקתו שלו הפכה לו לאופציה.
*
2
אני קורא אלגיה של אינדיאנית מתאבלת על לכת מנהיג השבט אל שדות הצייד הנצחיים. כנגדו, רשימה של קאובוי השמח על כך שעם לכתו של ראש השבט הסורר, בעל ההתבטאויות הלוחמניות, יהיה קל יותר להעביר את האינדיאנים לשמורה, או לסגל אותם לעולם שבו אין צורך לצוד ביזונים, גם לא לאותת באמצעות מדורות, ובוודאי שלא לחיות נוכח האלוהות. רק לשבת מול הטלוויזיה ולצפות במערבונים או לקרוא ספרים המתארים איך חיו האינדיאנים ואיך נצחו אותם הקאובויס.
הוא לא היה ראש השבט שלי (האם אי פעם היה לי שבט?). אני משתתף בצערה של כלל האומה האנדיאנית. הוא ייזכר עם כמה מגדולי האומה שהוכרחו להתמודד, איש איש כדרכו, עם נפתולי המודרנה, ובחרו להגדיר, איש איש, לקהל תלמידיו, כיצד יש לנהוג מול הטכנולוגיה, התיעוש, ותהליכי החילון— ואיך להמשיך בכל זאת, גם בתנאים לא קלים, לשמור על הזהות האנדיאנית. לא תמיד התשובות הן אחידות. לא תמיד מבין הצד האחר של הסכסוך, מדוע הם מתעקשים כל כך על אורחות חייהם המיושנים, הארכניים, הנדמים חסרי אחריות, ואולי גם חסרי- פשר.
מתוך שאני רגיל לאותת מראש הגג, עם אש-מדורה ושמיכה ועם נוצה או שתיים על הראש, תחת כיפת שמים מעוננת או מכוכבת, לאלוה שנמצא מעל ומעבר; ומתוך שאני לומד כבר שנים ארוכות את דרכי האינדיאנים—אני חושב שאני לגמרי מבין; הימים כבר מתקצרים ומתקררים. עוד מעט נצא לרקוד את ריקוד הגשם.
ָ
3
בסוף יבוא איש ההמצאות ויספר לכל הקואובויז מה הם צריכים לעשות ובמה להשקיע. הוא יגיד להם שהוא הושיע את חיי הכלכלה וחלק לכל אזרח ואזרח ביטחון. הם ייבחרו בו שוב לעמוד בראשם, ואם לא אותו אז את בן דמותו (איש ההמצאות הבא), למרות שגם הפעם יוותרו בלי כסף, קורת גג וגימלה לימי זקנתם. הוא יאמר להם שהוא יעשה שלום. הוא ודאי לא ייתנגד לקחת את הזהב שיציעו לו. כרגיל, כולם יקבלו קדחת. בדיוק אז מישהו יאמר משהו לא-נכון בזמן הלא-נכון על האינדיאנים ותרבותם ("הם כרגע יצאו מן המערות" יאמר זקן- הקאובויז), ואחרי כמה ימים שהמתח יעמוד במרכז השיח, מה שהבטיח איש ההמצאות יישכח מלב, והעניינים כדרכם יחליקו.
אם לא יחליקו, תמיד אפשר יהיה לעורר מדנים מול המקסיקאים. "זיכרו את אלאמו", יאמר איש ההמצאות, "מול הטרור המקסיקאי עלינו לעמוד, נחושים ומאוחדים, במלוא העוצמה והכוח"
*
*
בתמונה למעלה: Alfredo Ramon Martinez, The Lonsome Indian, Oil on Canvas 1933
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
הו שועי,
חתיכת אגרוף כאן הרבצת,
עלה על סוסך ודהר אל האופק,
אנחנו אחריך (באש ובדמעות)
מיכל יקרה,
מתאגרף? אני יותר כמו באסטר קיטון, שכאשר הוא עולה לזירה הוא מתאמץ להתחמק מן האגרופים השורקים סביבו, ולא ממש מצליח להבין שהוא גם צריך להחזיר.
ולגבי המציאות הפוליטית, אני חש כבר ימים רבים שאני נטוע בתוכו של מערבון ים-תיכוני, שבו כל צד ומגזר חש צורך שלא להכיר ברגשותיו ובדעותיו של הצד האחר, אלא להפוך את האחר לדמוני.
"הוא אקדוחן זה. משעה שהחל לכוון אקדח לרקה של אחרים, גם רקתו שלו הפכה לו לאופציה", נפלא! אי-שם קראתי מחקר שטען כי כעס(לא צוין אם כלפי אחרים ואם כלפי עצמך) גורם למותם של תאי זיכרון. ככה שהרקה היא לא רק אופציה היא גם נורה, ואפילו לא צריך לסחוט ההדק.
תמהּ יקר, לא יודע האם כעס ממית תאי זיכרון (כמדומני, כי מגיל מסוים הם מתים, בלאו הכי, קצת בכל יום). לתחושתי, הרבה אנשים מנסים לעקוף עצב גדול באמצעות כעס, מה שרק גורם לעצב להיות אח"כ עוד יותר גדול.
שועי יקר, איך אני אוהב שאתה עושה אנלוגיות. וכל כך בחן
דודו יקר, זוהי אנלוגיה מורכבת, גם אצלי היא לא היתה אוטומטית. זה שאני אינדיאני, זה ידוע לכולי עלמא; אבל התייחסותי לשבטים, ראשי-שבטים ואומה, אינה מובנת מאליה.
יוצא לי בשבועות האחרונים, כמו כל ישראלי, ואולי גם מעבר לכך, לשמוע דעות לכאן ולכאן על מורשת הרב יוסף. אני מכיר המון אנשים שבשבילם נחווה הרב יוסף כאויב דמוני, וכמכשול בדרך לקידמה. אני מכיר לא מעט אנשים שחווים אותו כמנהיג גדול וכתלמיד חכמים מן המעלה הראשונה, לעתים אף למעלה מכך. נסיתי להבין היכן אני, כאינדיאני בודד (כמו בציור, אפילו עם נטיה מקסיקאית) שגם קרא כמה מחיבוריו (כמה כרכים מראשית עד אחרית), עומד. אני רחוק מאוד מהערצה עיוורת ובו-במידה רחוק מאוד מבוז או תוכחה.
כללו של דבר, גם כאינדיאני בודד, גיליתי שאני מסוגל בקלות יתירה להבין לליבם של המצרים וכואבים את פטירת ראש השבט, בכלל צערה של האומה-הדתית.
ואשר לאיש-ההמצאות, דומני כי אין צורך להרחיב על כך מילה.
נהדר שועי. תענוג להכנס לכאן.
אסתי
תודה אסתי, שמח שאת באה לבקר.