*
על המימד החברתי במסכת על טבע האדם לדיויד יוּם
*
סיפרו של הפילוסוף וההיסטוריון הסקוטי דיויד יום (1776-1711) מסכת על טבע האדם (A Treatise on Human Understanding, 1737) ראה עתה אור לראשונה במלואו בעברית בתרגום עברי חדש (הוצאת שלם: ירושלים 2013, 624 עמודים). לא אוכל לסקור את כולו ברשימה קצרה, אף לא אנסה. ולפי שלדעתי מדובר באחת מן היצירות הגדולות בתולדות הפילוסופיה האירופאית, אנסה להעמיד על מעט-מזעיר מתפישותיו הביקורתיות של יוּם, שיש בהן תעוּזה של שובר-כלים, המטיח את הכלים אחד-אחד בקיר, שעה שהנימוס המחייב של תקופתו חייב רק להניחם בכיור במתינוּת , עם תום הסעודה.
חלקהּ השני של הרשימה יוקדש לבחינת המימד החברתי, והקונפליקט האישי של הפילוסוף הצעיר, בין היות חריג ובין ערגתו להתקבלות-חברתית (שנענתה בימי חורפו, כאשר תפס את מקומו כהיסטוריון אנגלי מן השורה); החלק השלישי יעסוק בהשפעתו הגדולה של יוּם, דווקא בקרב הוגים רציונליסטיים אחריו. אנסה להשיב בו על השאלה באיזו מידה מאתגרת ספקנותו-הביקורתית של יוּם את מחשבתי כיום.
*
1
*
ספרו של יוּם, הוא מחשובי הכרכים שהעמידה ההגות האירופית בתקופה הקדם-מודרנית על שום היותו המבקר החריף ביותר של הנאורות הרציונליסטית. סיפרו הביא את העימות האידיאולוגי בין רציונליסטיים (דקארט, שׂפינוזה, לייבניץ) ואמפירציסטיים (לוק, ברקלי, יוּם עצמו), קרי: את המאבק בין ידע המבוסס על תהליכי שֹכילה שבין האדם ובין אותו יסוד תבוני המקיים את הקוסמוס ואשר הניח בו חוקי טבע, גרמי שמיים, משוואות, וגופים הנדסיים, שחותמו טבוע בהם; ובין ידע המבוסס על התנסוּתו האישית, החווייתית, חושית, שכלתנית, של כל אדם, ללא הנחת תבונה חיצונית/עליונה, לנקודת שיא. יוּם יוצא לבסס פילוסופיה העומדת על חישה הבנה והתנסוּת אישית בעולם, באופן הנמנע מהשתת הנחות מוקדמות לגבי המציאות והווייתה. העמדת-כל על פעילותם של חוקי טבע קבועים שהתגלו כבר או עתידים להתגלות, נדמית לו, במידה רבה כאמונה טפילה לא פחות מזו של הפילוסופים שסברו כי חסד הנסים האלוהיים הם אמונת ההמון.
כך, מפורסם מאוד יוּם בהבחנתו בין רשמים (רשמי החושים) ובין אידיאות (רעיונות, מושגים). שלא כאפלטון, אריסטו, הסטואיקנים, ועד דקארט, שׂפינוזה ולייבניץ מקורם של הרעיונות והמושגים אינו עלאי, ומקורו אינו בתבונה חובקת כל, בשכל פועל, או ביש הטוב והמושלם; אלא המושגים הנודעים לאדם מקורם ברשמי חושים, הנרשמים בזיכרון האנושי, והולכים ושוקעים בו, כך שאוסף כל הרשמים שמשיג האדם על אודות אובייקט מסויים, יוצר אצלו את האידיאה (הרעיון, המושג) של אותו אובייקט. המוקד אם כן מוסב להתנסות האנושית, ולא לגורם חיצוני שיצר אידיאות והאדם עשוי לנטול בהן חלק בתנאים מסויימים (עיון, השכלה).
בדומה לכך, דחה יוּם מכל וכל את תפישתם של הרציונליסטים באשר להימצאותו של מידע ודאי שלא ניתן להפריכו או לערער עליו. כלומר, אם שֹפינוזה סבר כי גם אם אין לו ידיעה מוחלטת על אודות אלוהים בכל זאת הוא יכול להבין כמה מתואריו (התפשטות ומחשבה), וכי חסרון ידיעת רובם אינו מעכב בעדו. ואף דימה זאת למי שכבר למד כי סכום שלוש זויות במשולש שוות לשתי זויות ישרות, אשר גם אם עדיין אינו יודע את כל תכונות המשולש, בכל זאת יכול להשתמש באופן ודאי בחלק הזה שכבר הוכח; יוּם טוען כי מפרספקטיבות מסוימות אין כל ודאוּת כי בכל תנאי יתקיים כי סכום שלוש זויות במשולש יהא שווה לסכום שתי זויות ישרות. כלומר, הגדרת הגיאומטריה של המישור (הגיאומטריה האוקלידית) נכוחה מתוך הנחותיה עצמה. כפי שהוכיחה מאז הגיאומטריה הבלתי-אוקלידית של ריבוי מרחבים או מישורים מעוקמים; אמנם, הנחתו של שפינוזה לא תהיה נכונה בכל תנאי.
לפיכך, דוחה יוּם את העיקר החשוב של הפילוסופיה הרציונליסטית, את עצם הסיבתיות. העולם התבוני-ההכרחי שבראו לשיטתו הפילוסופים, של מנִיעִים-ומוּנָעִים, סיבות ותולָדוֹת, ושל מערכת הזיקות וההקשרים ההדוקה ביניהם, אינה מוכרחת כלל. קשה לדעת האם הדברים קורים מחמת תחולתם של חוקי טבע קבועים המניעים את המכניזם הקוסמי באופן הניתן להבנה ודאית, או שמא יש מאחורי כל זה אוסף של הסברים אפשריים אחרים. מבחינתו אפוא הנס או ההיקרוּת אינם פחות אפשריים מאשר ההכרח הטבעי. משום שגם מה שמכונה ההכרח הטבעי הוא בסופו של דבר נגזרת של התנסויותיו של האדם, הנקראות מפרספקטיבה של ידע-מוקדם (לוגיקה, מתמטיקה, גיאומטריה), מעשה תבונת אדם, שאינו מחייב בהכרח את המציאות החיצונית.
*
2
*
כפי שמעיר יוּם בחתימת הספר הראשון (על התבונה), הביא אותו הערעור על תקפן של חוקי הגיאומטריה ומשוואות המתמטיקה (ערעור על תוקפם של תחשיבי תצפית ומדידה), לכדי עימות עם רוב הממסדים המדעיים והדתיים של תקופתו, וגם להכרה בחולשותיו-הוא. אכול ספקות אפוא הוא מצהיר כי טוב לאדם להביע ברבים את ספקותיו, על פני הכניעה לקונוונציות, על פני הכניעה לדוגמות של מחשבה, בלא הרהור וערעור. מן הבחינה הזו, על אף שיוּם מכיר במגבלותיו ובקוצר השגתו, בכל זאת הוא מראשוני העומדים על הזכות לבקר ולהטיל ספק, גם בחברה שאינה מתעניינת בכל אותם מבקרים, או אף דוחה אותם, ומנסה להשתיקם, כי אין זה ראוי כי דעותיהם יישמעו ברבים. עם זאת, מפנים אחרות, הוא עורג נואשות לאישור-החברה ולקבָּלה:
*
בהתחלה אני נבהל ונבוך מהבדידות הנואשת שאני שרוי בה בפילוסופיה שלי ומדמיין את עצמי כמפלץ מוזר וברברי, שמאחר שלא היה יכול לבוא ולהשתלב בחברה, הורחק מכל מגע עם בני אדם ונעזב לנפשו באין מנחם. כמה הייתי שמח להיבלע בקהל ולקבל ממנו חום ומחסה – אבל הלב ממאן להתערבב בכל הכיעור הזה. אני קורא לאחרים להצטרף אליי, שניצור לנו חבורה נפרדת— אבל אין מי שיקשיב. כולם מתרחקים ממני, חרדים מן הסער המכה בי מכל צד. חשפתי את עצמי לאיבתם של כל המטפיזיקאים, הלוגיקאים, המתמטיקאים, אפילו התיאולוגים; וכי עליי להתפלא על העלבונות שאני נאלץ לספוג? הצהרתי ששיטותיהם אינן מקובלות עליי; וכי עליי להיות מופתע כי כשהם מגלים שנאה לשיטתי ולי? כשאני מביט החוצה— אני רואה שמצפים לי מכל עבר ויכוחים, והשגות, וכעסים ונאצות והשמצות. כשאני מתבונן פנימה – אני מוצא שם רק ספק וחוסר ידיעה. כל העולם קושר להתנגד לי ולסתור אותי; אבל אני חלש כל-כך, עד שאני מרגיש שכֹּל הסברות שלי מתרופפות ונופלות מאליהן בהעדר משען באישורם של אחרים. על כל צעד ושעל אני מהסס, וכל התבוננות נוספת גורמת לי לחשוש משגיאות ומאבסורדים בטיעונים שלי.
[דיויד יוּם, מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג בענפי הרוח את שיטת הטיעון הנסיונית, תרגם מאנגלית: יפתח בריל, ערך והקדים מבוא מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, עמ' 225]
*
קשה שלא לחוש חמלה על מורד שאינו מוצא את מקומו בחברה ואינו מצליח להשתלב בה ובכל זאת זקוק כל כך לעדותו עדיין לאישור, למשען, לאישורם של אחרים. יוּם מהדהד בזכרוני את היושב בפני החוק של קפקא. כל כך קרוב וכל-כך רחוק. מורד שבכל זאת, רק רוצה לאמיתו של דבר, שקולו יישמע, והוא יהיה נאהב ורצוי ולא דחוי ונעזב. הוא מזכיר לי את יוסף ק' בעיבוד של אורסון וולס של המשפט, המטיח נואשות בפני עורך הדין, אחר שזה מספר לו את סיפורו של היושב בפני שער החוק ומבהיר לק' כי אם הוא לא ייצג אות יאפסו סיכוייו לצאת זכאי בדין (ק' בתגובה מפטרו): I'm not an enemy of society, I'm a member of society. אבל הנה כי כן בכוחה של הדחייה החברתית והספקות הפנימיים לגרום לאדם שיחוש את עצמו "כמפלץ מוזר וברברי", מורחק, מנותק ומוחרם.
הערגה והצמא של יוּם להזמנה ולקבלה חברתית ניבטים גם מדיון אחר המובא בתוך הספר השני (על הרגשות). יוּם משמיע שם כי האדם תמיד מבקש לעצמו חברה (דחף כלל אנושי). לא זו בלבד, כל אדם הוא חלק מן המרקם החברתי כולו, ועל כן לדעת יוּם הסדר המעמדי וההשתייכות אליו טבעיים הם לאדם:
*
העור, הנקבוביות, השרירים והעצבים של שׂכיר היום, כולם נבדלים מאלה של אנשי מעמד. כמוהו גם הסנטימנטים, המעשֹים והגינונים שלו. תפקידו החברתי השונה של כל אדם משפיע על כל הווייתו, פנימית כחיצונית; והתפקידים החברתיים הללו עולים באופן הכרחי, הואיל והם עולים באופן אחיד מתוך העקרונות ההכרחיים והאחידים של טבע האדם. נבצר מבני האדם לחיות ללא חברה, ונבצר מהם להתאגד ללא שלטון. השלטון יוצר הבחנות של רכוש, ומכונן את המעמדות השונים של בני האדם. מכאן באים לעולם עבודה יצרנית, וסחר, ובתי מלאכה, ודיונים משפטיים, ומלחמות ובריתות, ושותפויות, ומסעות בים וביבשה. וערים וציים ונמלים. וכל המעשים והדברים האחרים שבזכותם חיי האדם מגוונים כל כך, ובה בעת כה אחידים.
[שם, עמ' 335-334]
*
מאכזב למדי לגלות כי מאחורי הרדיקליזם הנוקב והסקפטסיזם ללא חת, עומד ריאקציונר שמרן, אשר מילים כמו שיויון וחירויות אדם, היו ודאי מטילות בו פחד ליציבותה של הציביליזציה., מסתמא— כי לא במקרה, הפך סיפרו ההיסטורי המאוחר על אנגליה לחיבור אוטורטיבי; היסטוריונים, עד המאה העשרים, פעלו בדרך כלל בצילם של בתי מלוכה, יחדיו עם אסטרונומים; אלו שרו את שיר ההלל ליקום ואלו שרו שירי הלל לשושלות המלוכה, שבעיניי השליטים ייצגו ממילא את הסדר הקוסמי, ואת הסדר הנכון, שאין בלתו, עבור בני האדם.
*
3
*
אחת העדויות החשובות להשפעת מסכת על טבע האדם היא עדותו של עמנואל קנט לפיה מה שגרם לו לצאת ולחבר את שלוש-ביקורותיו היה הספקות הנוקבים שהותיר יום לגבי קודמיו, מה שעוררו מתרדמתו הדוגמטית, ולימד אותו על הצורך לבסס את המסורת הרציונליסטית מחדש. עם זאת, כפי שהעיר פרשנו החשוב של קאנט הפילוסוף היהודי ברלינאי, שלמה מיימון, לא נהיר האם קאנט אכן התגבר על יוּם והאם ניתן כלל להשיב באופן רציונלי על השגותיו. זאת ועוד, הוגה ואיש מדע אחר שהדגיש את חשיבות חיבורו של יוּם במתווה התפתחותו האינטלקטואלית היה אלברט איינשטיין, שעסק בחיבור יחד עם חבריו לאקדמיה אולימפיה במשרד הפטנטים בברן; אליבא דאיינשטיין היו כתבי ארנסט מאך ואולי חשוב מכך, ספרו של יוּם, אחראיים במידה רבה לנכונותו של איינשטיין לחשוב איך ניתן להטיל ספק ולערער ביסודותיה של הפיסיקה עד אז, מה שהביאו לכדי יצירת תורת היחסות הפרטית. לעומת זאת הוא העיד כי חיבורים נוספים שנלמדו בקרב חברי החוג באותה תקופה, ובמיוחד: אתיקה לשׂפינוזה (יוּם כינה את שֹפינוזה, כרבים מבני התקופה, אתאיסט וכופר), הביאוהו לאותה אינטואיציה שליוותה אותו רוב שנותיו, כאילו בכל זאת ישנו יסוד תבוני פועל בקוסמוס, רוצה לומר: מה שניכר לעינינו האנושיות כמקרה ובחירה, כלל איננו מקרה, אלא הכרח.
להכרתי אפוא, אף על פי שמאחורי חיבתי לספקן המבודד ופורק העול, הרי שיוּם, לאמיתו של דבר, הינו שמרן חברתי, העורג להכרה ולקבלה; עם זאת, קשה להתעלם, גם כיום, מקריאתו הבלתי מתפשרת של יוּם להתעורר ולחשוב, לשים את כל הידוע לנוּ ואת כל הנחותינו המוקדמות על העולם ואת הידע שרכשנו בסוכנויות הידע (בתי ספר, אוניברסיטאות) בקרן זוית, ולהתחיל לחשוֹב בכח עצמנוּ. מכח זה היווה יוּם מקור השראה לקאנט ולאיינשטיין, ועשוי אף לשמש עבורנוּ דגם להוגה המבקש לעשות את דרכו שלו בעולם; המבקש לחשוב מעבר לגבול הקבוצה, גם אם (וזה החלק המצער אך האנושי-מאוד) עורג בסתר ליבו להכרה ולאישור, לחוש עצמו כחלק אינטגרלי מן הקבוצה.
*לדף הספר (ולפרטים נוספים אודותיו)
*
*
*
בתמונה למעלה: Joshua Reynolds, Self Portrait, Oil on Canvas 1748
© 2014 שועי רז
לדעתי הצורך העז בהשתייכות ממש לא ראוי לגינוי כשלעצמו אלא שכחלק מתנועת התפתחות האדם המתח בין הצורך המאוד חשוב ויפה ואוהב הזה לבין מה ואיך שהפרט רואה וחווה יכול להתבטא בצורות מאוד מאוד חריפות,
נכון שיש משהו מאכזב בדרך שבה הכמיהה הזאת התבטאה אצל יום ולפחות לתחושתי הניתוח שלו מפספס פה ושם אפשרות לסינטזה יותר מקדמת בין המוחשי למופשט,בין הנסיון האישי לכללי,אבל כשרואים אותו כאדם שהוא גם בן זמנו,שאפשרויות שנראות לנו כיום מובנות מאליהן,כמוחשיות מאז ומתמיד היו בזמן שבו הוא חי הרחק מעבר לאופק המופשט אז אפשר להתנחם בעובדה שיום הנצחי,זה שלא מת ולא ימות מעולם,ובכל אדם יש משהו מזה,זוכה לראות איך גם בזכות קשקושיו,קצת מהעוקץ של הדילמות שייסרו אותה קהה,ומשהו המהמתח בין היחיד לחברה נרפה במידה שמאפשרת גישה יותר נוחה לאפשרות התרה
הרצון להיות מקובל ושייך תמיד יתקיים בדיוק באותה העוצמה כמו הרצון להיות עצמך
לעיתים,זה יוצר את המצבים הכי מייסרים,כי כמה שהאדם הוא יותר עצמו ככה רצונו להתקבל הוא יותר חזק,כי הרי יש לו כל כך הרבה לתת,מעצמו,זה צורך כזה,אבל מצד שני בדיוק בגלל שהוא כל כך עצמו אז הוא גם כל כך חורג מהשורה.
אין ספק שלצערנו כל אדם ש"מצליח" להתקבל מאבד את עצמיותו במידה כזאת או אחרת
אפשר שאפילו רבה מאוד
למשל,איינשטיין,שהוזכר כאן,מהרגע שהוא התקבל הוא בעצם נגמר,את עשרות השנים שהוא העביר אחרי שתפישת עולמו זכתה להצלחה שלא הייתה מרשימה ומדהימה ממנה הוא העביר ללא שום הישג ניכר או לפחות כזה שדומה לתובנות שהוא השיג בזמן שהוא היה לא מקובל,
אז מה קרה,הוא הפך לפתע מגאון לטיפש ?
לא,הוא דווקא נשאר אדם מאוד חכם אבל הפך לשמרן ומקובע במידה שגם הצליחה להפתיע אותו,האדם שהכי שנא סמכות הפך לסמכות על
ואגב,ממש לא באשמתו,למיטב ידיעיתי הוא לא שאף להיות סמכות אלא להמשיך לחקור ולהבין אלא שברגע שהוא פירסם את מה שהוא פירסם כבר לא הייתה לו דרך חזרה,החברה לעסה אותו וירקה אותו בחזרה,ריק
ואלה תהליכים שקשה מאוד להתנגד להם,ביחוד לעצמי שהוא מטבעו מאוד בודד ומיוסר
אבל גם במקרה זה מה שקורה זה עצם התרומה שלו שינתה את המרחב החברתי והאחר במידה שמקרבת את האפשרות לקיום שמאפשר להמשיך לחקור ולאהוב ולהתרגש בלי שהסביבה תתקע אותך למעמד של כוכב
וזה כואב,גם אנשים אחרים שאני אוהב,כמו ליאונרד כהן למשל,מהרגע שהם הצליחו פשוט נתקעו כמו תקליט שבור על אותו שיר שוב ושוב,על אותה פוזה מייגעת שסוחטת תמיד את אותו סוג של תשואות מביטוי פרדוקסלי במידה של אינטימיות המשוחזרת שוב ושוב ושוב לפני קהל גדול ורב,מבט ההמון מקפיא את תנועת העצמי למוות,ואין אדם שיכול לעמוד בפיתוי הזה
אבל כאמור לדעתי יש גם חדשות טובות,כי למשל,חברה לא היררכית,כזאת שלכן גם לא מתרגשת בעיקר מהקטע של להיות במרכז ולהיות הכי בולט וחשוב ומשפיע ומוכר ועתיר פרסום ופרסים,תנועתו העצמי אל עצמו ודרכה החוצה לאחר תתאפשר לכולם במידה שווה שלכן גם הכי נורא מאוד תזין את עצמה ללא השבירות הכל כך טראגיות ומצערות שלהן אנחנו עדים כל הזמן,
מה שיאפשר באמת הבנה אמיתית ומימוש מהותי תמידי של מה שהיום מוגבל כאיןסופי וסופי מדי
ואין ספק שאפשר להבחין בתנועת זחילתו של המשקל העומד ביסוד מה שנחווה לנו כסימטריה בין הפרט לכלל,ובין כל הניגודים האחרים לכאורה,והאנשים הכל כך מסכנים וכל נוגעים ללב שיום היה אחד מהם תרמו לתנועה זאת רבות
עם הזמן יותר יותר אנשים תורמים לתנועה זאת בלי לאבד את עצמיותם למה שנחשב בטעות כקבלה חברתית,ולכן הם יכולים להמשיך לקיימה,אולי,ובקושי,וכיוון שכך היא מאיצה
וורהול חזה שבעתיד כל אדם יהיה מפורסם לחמש דקות,גם הוא היה חריג ביישן ומופנם בצורה ממש חולנית שיצא לגמרי מדעתו בשביל להתקבל כמו שהוא
לדעתי אין ספק שבעתיד כל האנשים בעולם יהיו מפורסמים כל הזמן וזה לא פרדוקסלי כמו שזה נשמע אלא בדיוק להפך
והיה אם נניח שיצירת האידאה באה מבפנים,מההתנסות החושית הפרטית והיחודית והחד פעמית ולא מאיזה אידיאת על חיצונית לאדם אז מהו הרקע להתנסות החושית,הרי גם היא באה מאיפשהו,אדם המבחין בחושך מבחין כך כי תודעתו יודעת אור,אולי מזכרון,שמהווה תפישה מוקדמת,זכרון זה חוש או משהו שכבר שייך יותר לתחום המופשט
אם אדם מזהה דרך חושיו שמשהו בולט,זה אומר שמתקיים בו איזה שהוא רקע,מצע,אידאי,של תפישה שמבדילה בין בליטה לשקע,או לפחות נטייה לחפש ולשים לב דווקא להבדלים כאלה ולא אחרים
הטענה שלי שיש כאן לולאה,שבאיזה שהוא מימד החיצוני ביותר נוגע ומאפשר את הפנימי ביותר
החזית היא הרקע
מה שנגזר מהתנסות האדם נגזר כך משום האידאה שמהווה את הרקע והמצע להתנסותו החושית ולכן אין באמת פער בין הטבע לתבונה,טבעו של האדם הוא תבונתו,גם,הצורך לחצוץ נוקשות בין הסיבה לתוצאה על מנת לקיים פרשנות נהירה דווקא בנקודה מסויימת,כמו למשל הקוו שמפריד בין הטבעי למלאכותי,נובע בעצמו מהזדהות חסרת ביקורת עם מבט היררכי שלכן מחפש את המשמעות בעדיפות של מבט אחד על פני השני במקום בצומת שבו הפרספקטיבות השונות נפגשות הדדי
ולכן גם אין באמת התנגשות מהותית בין האמונה למדע
בין הטבעי למלאכותי
ולכן דווקא שמאמצים את המבט הצנוע יותר,שרואה בהתפתחות הלוגיקה ,מתמטיקה,פילוסופיה… הכרח ומנסים לגזור תבניות מתוך התנועה של הרעיונות על סמך ההנחה שבמידה רבה היא עוקבת אחר הבלתי נמנע,הכפוי כהכרח לכאורה,אפשר להשתחרר ולשחרר,גם מהקריזה המאוד לא פשוט והמאוד מכמירה של קיום כמו זה של יום
יש ידע אובייקטיבי ואבסולוטי ומוחלט לגבי טיבו של העולם
ועל האדם נגזר לחפשו ולממשו על מנת לצאת לחופשי
זה מעניין שאדם שהטיל ספק בסכום הזוויות של משולש לא הטיל ספק בסדר החברתי. מן הסתם אף אחד לא אמר לו את זה (או שמא כן?). אולי זה היה משנה.
ארנסה יקר, לדעתי הנסיבות שבהן ניתן להבחין בין איינשטיין מוקדם למאוחר קשורות לאו-דווקא בהתקבלותו, אלא בחברה הקרובה שהקיפה אותו.
כזכור, אשתו הראשונה של איינשטיין מילבה מאריץ', האישה היחידה (ועוד מסרביה) שלמדה עימו בכיתתו בפוליטכניון של ציריך, היתה טיפוס של מורדת, מתבודדת, מעט דכאונית; עם נטיה רבה לחשיבה רדיקלית. חבר נוסף ללימודים פרידריך אדלר (בנו של מנהיג הסוציאל-דמוקרטיים באוסטריה שאח"כ הפך פוליטקאי בעצמו), איש שאיינשטין כינה במכתביו "האידיאליסט הטהור ביותר", היה עתיד למשוך את מועמדותו הבטוחה לתפקיד פרופסור חבר ולדאוג למינויו של איינשטיין (מה שהעניק לאיינשטיין דריסת רגל ראשונה באקדמיה ב-1908). פרידריך אדלר עתיד להיעשות בתקופת מלחמת העולם הראשונה חבר בפרלמנט הוינאי ולרצוח ביריות אקדח במהלך דיון פרלמנטרי את אחד מן מבכירי השרים באוסטריה, שצידד בגיוס המוני נוסף לחזית במלחמת העולם הראשונה (לאחר שנודעו היקפי ההרוגים והפצועים). אדלר נידון למוות. דינו הומתק למאסר עולם וסופו ששוחרר אחר שנות כלא לא מעטות והיגר לארה"ב. איינשטיין לא הסכים לדבר עליו אחר 1916 וגם בארה"ב הם לא נפגשו מעולם.
איינשטיין נישא שנית לדודניתו אלזה, שהיתה אשת חברה, תאבת חיים, שלא נמנעה ממסיבות השקה, ערבי גאלה, וליוותה את בעלה לכל מיני אירועים גדולים, וסייעה מאוד בדרכה לא רק בתהליך התקבלותו של איינשטיין, אלא גם בכך שמיתנה במעט את אהבת ההתבודדות של איינשטיין במשרדו או בדוגיתו, דאגה לו לארוחות מסודרות, ולהתרועעות חברתית קבועה. לא יודע האם איינשטיין של עד 1915 היה מעלה על דעתו יציאה לערבי פתיחה, ותצלומים משותפים שלו עם אשתו ועם צ'רלי צ'פלין, כפי שקרה במהלך שנות העשרים. יש לי תחושת בטן, שאלזה המתיקה את חייו וחידדה בו איזו מתינות מסויימת, ופיתחה מאוד את חושיו הפוליטיים והדיפלומטיים, דברים שלעדות רבים, כלל לא הצטיין בהם במהלך תקופת נישואיו הראשונה. איינשטיין גם ראה פחות בתקופת אלזה את חברי נעוריו. למשל, את חברו הטוב מיכלאנג'לו בסו, שעימו עמד בקשרי התכתבות ענפים כל חייו (איינשטיין הקדיש לו את מאמר היסוד של תורת היחסות הפרטית ב-1905), כמעט ולא ראה פנים אל פנים בתקופת אלזה (נפטרה ב-1936), וגם מעט מדיי אחר-כך (שניהם נפטרו בשנת 1955).
אגב, איינשטיין היה פעיל מאוד מדעית גם בשנות העשרים והשלושים. עם זאת, קשה היה להתעלות מעל ארבעת המאמרים של 1905, ותורת היחסות הכללית (1915).
מרית יקרה, כזכור יוּם חי בתקופה מעמדית מאוד; הוא לא זכה לראות את ארה"ב (הוא נפטר כמדומני חודש אחרי הכרזת העצמאות של וושינגטון; אני מניח שבתקופה ההיא לקח לפחות שבוע-שבועיים עד שהבשורה הגיע ללונדון), וגם לא את המהפכה הצרפתית. הוא היה בן אצילים (אצולה נמוכה) ועד סוף חייו כבר היה קרוב לחצר המלכוּת, ובכל זאת, כדי להטיל ספק במונארכיה ובהייררכיה החברתית, היה אדם צריך כנראה להיות יהודי (צאצא אנוסים) שפרש מן הקהילה היהודית ובנה לו זהות חדשה, כשׂפינוזה. לדעתי חלק ניכר מהאשמתו של שׂפינוזה באתאיזם, לא היתה קשורה כלל בהבנת שיטתו– אלא שבעיניי אנשי המדע מקרב האצולה המלוכנית, היו דבריו באתיקה דווקא, שפונים לכל אדם, ומועידים לכל אדם את דרך התבונה והמעלה הטובה (המוסר), היו דבר בלתי נתפס. שׂפינוזה עצמו הפך לאיוּם דמוני. איך ייתכן שפילוסוף שמעולם לא נמנה על מעמד "השליטים" תפס כזה מקום בשיח.
שועי,תודה על התיאורים המעניינים,כרגיל,אבל איני לגמרי משוכנע שהם לגמרי סותרים את מה שהיה נדמה לי שזיהיתי,אולי אפילו להפך,כי גם מתיאוריך עולה שאיינשטיין,גם בעקבות הצלחתו ,החליף קיום משותף עם אנשים שהם "אלטרנטיבים" יותר,כאלה שליבם ופיהם קרובים יותר,ולכן גם נוטים לקיצוניות,במסגרות שנחשבות למתונות ומכובדות יותר,אלא שמתינות ומכובדות זאת מושתתת כידוע לנו על יכולת התעלמות והדחקה והכחשה ואפילו הכחדה של הזיקה בין הלב לפה,בין התשוקה לאהבה,גם הבחירה באשה ביתית וחמימה שדואגת לנוחיות ולעוגה על פני מישהי שהיוותה אתגר אינטלקטואלי,,אשה חוצת גבולות מקובלים שחיה את תשוקתה ושילמה על כך מחירים מאוד קשים,מצביע על האפשרות שלא די שיהיה האדם מאוד חכם,אלא שללא הניצוץ המרדני,שכאמור סיבותיו עימו,אובדת גם הגישה למקורי ולחיי באמת.
מבחינתי למרד ולחריגות יש סיבות מאוד מוגדרות,הם לא קיימים כשלעצמם או מהווים סיבה להתגנדר או להתגדר בהם,ולכן גם איני חושב שבעצם הקבלה לחברה יש פגם,אלא שהשאלה היא רק איזה חברה מקבלת אותך,
כמובן שאין שום סיבה להאשים את אלברט היקר בכניעה,הנ"ל סבל ממצבים מאוד קשים וגם כאבים ומתחים בלתי נסבלים,לחיות עם אישה כמו מילבה זה בוודאי ממש לא קל,לעשות עבודת מדע קשה וממושכת ללא תמיכת המימסד זה גם קשה(הרי אפילו משרת הוראה הוא לא הצליח לקבל) ,הערה שלי כוונה לאפשרות שיתכן ובעתיד תתאפשר גם קבלה שלא תוציא למקובל את הנשמה לחלוטין
לדעתי זה אפשרי ואולי אף בלתי נמנע
ארנסה, אני מסכים. אני חושב כי מרד שייך לנסיבות חיים יותר מאשר לגנטיקה. אני חושב שיש לי נטיה מורדת, וזה מתחיל אי שם בילדות המוקדמת, ובעובדה לפיה התא המשפחתי שבו גדלתי, היה סיפור די מכאיב (לנפשי); אני בדרך כלל מהסס מאוד להיכנס בדלתות שמציעים לי להיכנס בהן, לא כי אני הססן, אלא כי תמיד מופיע אצלי חשש-מה שמנסים לסגל אותי או לאלף אותי או להפוך אותי למישהו שאיני מסוגל להפוך.
אי אפשר להכניס אותי בכח או לשדל אותי להיכנס לחברה כלשהי, או שיש לי הנעה פנימית ולכן אני נכנס; או שאני בשמחה בוחר להישאר בחוץ.
שועי,יתכן ואני גולש כאן למיסטיקה,שזה התחום שלך(אני רק מהנדס מובטל) אבל כיוון שנסיבותיך דומות לשלי אז אני מרשה לעצמי לחשוב,גם בהתאם למשנתו ואבחנתו המאוד מהותית של יום,שבאמת פתחה צוהר גם להבנת משקלו של הפרטי והיחודי והסובייקטיבי לכאורה,שיכול להיות קשר,ולו רק מסויים ומוגבל,בין נסיבות חיים וגנטיקה,ולמרות שהדברים תמיד מוצגים כמנוגדים אז זה לא בדיוק המצב,גם כי אחרת נצטרך לתחום את הסיבות למרד רק לפסיכולוגי,ולדעתי אין ספק שהוא נובע גם מהמימד ההיסטורי,קיומי,פילוסופי,מטפיזי…
הרי גם ההורים שלנו לא הגיעו משום מקום,הם ,גם,בדיוק כמונו,ההתנגשות של מערכת הערכים והתפישות של זמנם ותקופתם עם כל הטוב והרע היחודי להם כאנשים שהם גם פרטיים
למשל
אם אני כחריג נולדתי להורים שהיו גם חריגים(אמרנו גנטיקה) אז יתכן שהם מתוקף נסיבות זמנם והאירועים של חיים מימשו את מפגש חריגותם עם הסביבה כחרדה חברתית הרבה יותר גדולה מזו שלי,ולו רק בגלל שהם,בעצם קיומם,איפשרו לי מרחב שהוא הרבה יותר גדול וחופשי ממה שניתן להם בילדותם,בשבילי המרחב הזה היה צר ומחניק ומשפיל ומעליב ומדכא עד בלי די,אבל בלי לתת את המשקל המתאים ליחסי אי אפשר לחשוף את המשקל האבסולוטי,שאני בניגוד ליום מאמין ואפילו יודע שהוא קיים
אני בחרתי או נבחרתי לחיות בחוץ
ניסיתי קצת בפנים והיה לי קצת נעים ומאוד לא נעים
אז מעולם לא התחברתי לשום מימסד ולשום קבוצה
למרות שברור לי שלדבר הזה יש מחירים מסויימים ואולי אפילו גדולים כי בלי מצע של קבוצה קשה מאוד עד בלתי אפשרי "לממש" את עצמך
בלי להיות בפנים אי אפשר לצאת החוצה
אבל אני מאמין שגם זה משתנה
ובצורה מאוד מעניינת ומקדמת
שאפשר לזהות איך בהדרגה הפרטים בחברה מקבלים יותר ויותר אפשרויות לביטוי ומימוש ומגע שאינו תלוי במה שנהוג היום לזהות כקבוצה או חברה
עד היום לא זיהיתי דלת פתוחה
יש אומרים שזה בגלל שאני פחדן ועצלן ומפחד מהצלחה ואוטיסט ומשוגע
וכמו לך הוצעו לי המון דלתות שאמורות היו להביא אותי לפיסגה אבל איכשהו לי הן נראו כמו הדרך הכי קצרה לתהום
האם זו נטייה אישית,גנטית,היסטורית,אבולוציונית…
אני סבור שכל הדברים ביחד
אגב
אין לי ספק שהיכולתו המתעצמת של היחיד לחיות מחוץ למה שנקרא קבוצה ועדיין לממש משהו מעצמו משתפרת כל הזמן גם בזכות פרי המאמצים הקבוצתיים שמהם אנחנו סולדים היום
גם כאן
בדיוק כמו עם המשפחה שלי
מצד אחד זה ממש הכי לא בשבילי וגם מעולם לא היה
ושוב,זה לא עניין של לוגיקה או חשבון אלא יותר עניין של תחושה שאפילו קשה מאוד להסבירה
אבל מצד שני למרות שאני חושב שזו חובה קדושה לירוק לבאר שממנה אתה שותה אז ללא הבנה של הרקע והמקום והמשקל של התפתחות הקבוצה והמשפחה והחברה קשה מאוד לחיות ב"חוץ" ולהיות שמח בו זמנית
גם בגלל שהבנה כזאת מאפשרת לך לפסוח בקלילות יחסית על תחושות רעות מהעבר,ולסלוח ולזכור ולשכוח בדיוק במידה האפשרית לך
וגם בגלל שהבנה כזאת מאפשרת לך לראות שה"חוץ" הוא הבפנים ה"חדש"
ולמה זה כך
דבר שגם הוא משדך בצורה נעימה או לפחות סבירה את המניע הפנימי עם החיצוני
ולכן גם איני רואה שם גנאי בצורך העז להשתלב
אלא שאני מבין שדווקא בגלל שהוא עז אז הוא גורר איתו מבט שעשוי להיות די נוקב לגבי הגורמים המתיימרים לשלב אותך
ארנסה, איני עוסק כרגע בחקר הקבלה (הרבה יותר בפילוסופיה), אלא אך מעט בגזרת הבלוג.
אשר להורים, ראה, אם תרצה, מה שכתבתי כאן בפסקות הראשונות: https://shoeyraz.wordpress.com/2012/03/12/
בכלל, כבר ציינתי, יש בשנינו מקומות דומים מאוד. יותר מכך, לפני עשר דקות, בחוזרי הביתה,
ראיתי שלט על דלת של בית פרטי: "נא לסגור את השער!". וחשבתי על כך שזוהי עמדה מאוד מצויה. הייתי רוצה להאמין בעולם שבו שוררת פתיחות. שבו אנשים אינם צריכים לסגור לא את שער ביתם ולא את דלתי ליבם בפני אדם אחר, אבל זה רחוק מאוד. בימינו יש מפתח, סיסמא, או קוד לכל דבר. אם אינך יודע אותו, הדלת סגורה. אם הוזמנת להיכנס תצטרך לסגור מאחוריך את השער. אני לעולם לא מצליח להיכנס בשער בלי לחשוב על מי שנשארו בחוץ. לפעמים, אני מעדיף להישאר בחוץ יחד איתם.
שועי, נהניתי מאוד מן הרשימה על הוגה שחביב עלי ביותר. שמרנותו איננה מפתיעה אם זוכרים את הפסקה הידועה מ"מחקר לגבי ההבנה האנושית"(1748):
If we take in our hand any volume; of divinity or school metaphysics, for instance; let us ask, Does it contain any abstract reasoning concerning quantity or number? No. Does it contain any experimental reasoning concerning matter of fact and existence? No. Commit it then to the flames: for it can contain nothing but sophistry and illusion.
ישנה טענה מחקרית שהקריאה הזו לשריפת ספרים התגלגלה לה לתוך האגדה על החליף עומאר שבהגיעו לאלכסנדריה ב642 הורה על הבערת הספרייה הכבירה שהייתה שם מתוך הטיעון הבא, 'אם אלו ספרים של כפירה-בוודאי שיש להכחידם בהיותם שקר, ואם אם יש במי מהם דברי אמת, הרי שממילא היא מצויה כבר בקוראן!'.
השאלה המעניינת שאני מפנה אליך היא: האם יש, לדעתך ובעינייך, הוגה שלא נכנע בסוף לשמרנות כלשהי? אני זוכר ששמעתי איזו אנקדוטה על אדורנו בערוב ימיו בפרנקפורט, סביבות 1967-1968, בעודו מתהלך מחוץ לבניין הפקולטה, הוא פתאום רואה שסטודנטים, שככול הנראה מחו על המשבר באוניברסיטאות העיפו שולחן משרדי מאחד הקומות, ואדורנו היה מזועזע כאחרון הקשישים המהוגנים.
תודה שועי,קראתי,אכן מעניין ונוגע לי,אולי אפילו עכשיו גם יותר או אחר כי זה מה שכרגע במרכז של סדר יומי,אמא ,אבא ,ילד,ילדה… למי שנולד עם חיווט לא מקובל בין הכללי ולפרטי ובין ההיסטורי לאישי הצמתות האלה מצמיתות ומצמיחות בצורה שאיני מעיז לקוות בכלל להכילה או לנסחה כהלכה.
אנחנו דומים אבל אני גם הרבה יותר זקן ממך וככזה נולדתי להורים שנספו בשואה,שלכן לא משנה כמה חרא אכלתי מהם תמיד ידעתי עוד כילד שהם נמצאים מעבר ליכולת השיפוט והביקורת שלי, וזה היה קשה ונשאר קשה,וכאדם שגם ירש את הלם הקרב מאביו וגם חווה אותו על גופו כל מה שמעניין אותי בחיים זה איך לא להוריש את זה לילדתו,למרות שברור לי שאין ספק שאכשל גם בזה,
ולכן את החשבונות שלי אני לא עושה עם פרטים,אלא עם המין האנושי,קקה של מין,אבל פה ושם מנצנצים גם כמה פרטים נפלאים,וכמו ציפור אני מנסה לנקר לי פה ושם קצת שאריות של פירות מתוקים ,חצי מעוכלים,קצת רקובים,מתוך החרא
אגב,ניק דרייק הוא מופת של דוגמה לחריג ששקע בדכאון כבד ואולי אף התאבד בגלל שאיפתו הנכזבת להתקבל,הצליל שלו רגיש ולא בולט,כמו של אדם שהתקבל באמת,לחברה שעדיין לא קיימת,ולכן יוצר אותה
תמהּ יקר, לפני הכל, ראיתי רק עתה כי תגובתך, מלפני יומיים מצאה משום מה את דרכה, לתיבה שאותה ניתבה מערכת ההפעלה, משום מה (איני רואה לכך סיבה, אתה מגיב קבוע), לתיבה של הודעות גולות (שאין להן קשר לאתר). אתמול גם ישבתי מעט מאוד על יד המחשב, ועל כן זיהיתי זאת רק עכשיו.
אשר לשאלה, קשה לי להשיב, מנסיוני האישי אני יודע שלמרות שאני אדם פתוח וגמיש למדיי, יש לי צדדים מסוימים שבהם אני מתנהל מתוך חומרה של סמוראי, ובכזו עקשות (לגבי עצמי), שאי אפשר יהיה להזיז אותי ולו מעט שמאלה או ימינה. הייתי יכול כמובן להכתיר התנהלות כזו כנאמנות-לעצמי, אך למען האמת, אוכל באותה מידה לומר, שבצדדים אחדים, איני פתוח וגמיש מספיק, שלא לומר דוגמטי.
ארנסה, מה שיפה הוא, שבכל זאת אתה אופטימי ביחס לעתיד המין האנושי הזה, ואילו אני, סוג של הומניסט בעיני-עצמו, שמקפיד לנסות לאהוב בני אדם היכן-שהם (ולהימנע משיפוט) לעתים כה מיואש, עד שאיני רואה למעגלי הכוחנות, הסבל, החוסר והמצוקה, סוף.
על ניק דרייק, שלטעמי פשוט התקשה מאוד לעמוד באור הזרקורים, ועוד יותר, התקשה לטעמי לקבל את העובדה שלא הצליח להתפרנס ממוסיקה ולא רצה לעסוק לפרנסתו בשום-דבר-אחר. כתבתי כאן:http://wp.me/pJa8q-dAG
שועי,קראתי,מעניין ומחכים ומרגש כרגיל,נדמה לי שהסיבה לאופטימיות שלי,שלגמרי מסוגל להזדהות עם כל מי שמזהה בה טירוף מוחלט,נובעת גם מאיזה שהיא נטייה לא להניח לדבר ולא להזניח שום פרט ללא חפירה,מבחינתי אין אף פעם מילה אחרונה,וגם לא ראשונה,לא הייתה ולא תהיה,אז כשאתה כותב "פשוט התקשה מאוד לעמוד באור הזרקורים" אז מבחינתי יש כאן משהו שמתחבר חיונית לרשת שלמה של נושאים ומחשבות והרהורים שאני נושא עימי תמיד,
למשל,בדיוק בעניין ולעניין של הרשימה הנוכחית,מבחינתי דרייק,וכמוך אני רואה את זה בעיניו ושומע את זה בדרך שבה הוא נוגע בגיטרה,בדיוק בגלל שהוא הכי רוצה ויודע וצריך להשתלב מתוך יחודו,לא יכול ולא מתאים לעמוד במרכז,על במה,כי הכי מיוחד זה גם הכי אחד מכולם,זו עובדה שעדיין אין לה מקום בשפה,לא במערבית ולא במזרחית,אבל אולי איפשהו באמצע ימצא,בטוח,
מהות האור,זו שקושרת בו זמנית בין הצדדי והשולי לבין החזיתי והמרכזי,בין האהבה לתשוקה… ,הוא שבדיוק משום כך אי אפשר לבטא אותו דרך פורמט המבליט אדם אחד על פני השאר,זו לא שוויון של אחידות צורה אל שיוויון של ובין שונותה
החריג,שואף להתקבל בכל מאודו אלא שבדיוק משום כך הוא אינו שואף להתקבל למרכז,שהרי מלכתחילה זו החלוקה למרכז ולשוליים שדחקה את מהות וזהותו וגופו ונפשו מהחברה
העבד הוא עבד כי הוא שואף להיות אדון
אדם חופשי לא רוצה להיות אדון,הוא זקוק לחברה שבה אין אדונים
ויצא שאני מזהה ,בין כל הרעשים של התנודות הכל כך גדולות והמעשים הכל כך נפוחים,מגמה ברורה ומדהימה ומרשימה ,גם בגלל שבדיוק ודווקא על רקע נחיתותה לכאורה אי נמנעותה ניכרת במיוחד,הצטברות מואצת של המון פרטים המעידים שהעולם והחברה מתגשמים כך,בהתמדה שלנו כיצורים היסטרים וכואבים נתפשת עדיין איטית אפילו מהאיטיות עצמה,ולכן היא גם עדיין כמעט שקופה,אבל לפרקים אני ממש שומע שהיא אפילו מאיצה(טוב,כמו שכבר מזמן ידוע למדע אז כל התמדה היא בעצם תאוצה)
זה מתחבר לי גם לסיפורים שלך על רתיעה או על מה שנתפש כוויתור על הזדמנויות להופעה,שמצד אחד יש הרבה מה להגיד וגם צורך לומר אבל מצד שני חלק ממה שיש להגיד כולל גם חיפוש אחרי הבמה המתאימה לתוכן,כשאני נשאלת דברים דומים אז אמרתי שאני מוכן להופיע סולו אבל רק בתפקיד של מלווה,ואולי כל זה מרמז שבסופו של דבר אין במה בכלל,גם נסיונות ותהליכים המעידים על תשוקה לשבירת הקיר הרביעי הרי מתרחשים כל הזמן
ארנסה, הזכרת לי חבר שפעם כשאמרתי לו שאני חסר כריזמה, הוא הגיב "לא, הכריזמה שלך שקטה, מוצנעת, לוקח זמן לעמוד עליה". עשיתי דרך גדולה מאז שכתבתי את הפוסט שכתבתי שם. כבר מרגיש לי היום הרבה יותר נח, פשוט משום שלמדתי שאיני צריך לסגל את עצמי לאילו דרישות או ציפיות חיצוניות, אלא לעלות ולהיות מקורי ויצירתי כפי יכולתי, בכל מקום. עם זאת, גם כיום, אני חושב, יש לי איזו ביישנות/רתיעה מלעמוד במרכזם של דברים; אני גם נעשה נבוך קשות כאשר אומרים עליי דברים טובים. אבל אם פעם הייתי מרגיש כאילו אני מסוכך על עצמי מפני העולם שבחוץ, למדתי בשנים האחרונות להוריד את היד המסוככת, ולהביט ולדבר עין בעין.