חריגוּת וערגה

*

על המימד החברתי במסכת על טבע האדם לדיויד יוּם 

*

   סיפרו של הפילוסוף וההיסטוריון הסקוטי דיויד יום (1776-1711)  מסכת על טבע האדם (A Treatise on Human Understanding, 1737) ראה עתה אור לראשונה במלואו בעברית בתרגום עברי חדש (הוצאת שלם: ירושלים 2013, 624 עמודים). לא אוכל לסקור את כולו ברשימה קצרה, אף לא אנסה. ולפי שלדעתי מדובר באחת מן היצירות הגדולות בתולדות הפילוסופיה האירופאית, אנסה להעמיד על מעט-מזעיר מתפישותיו הביקורתיות של יוּם, שיש בהן תעוּזה של שובר-כלים, המטיח את הכלים אחד-אחד בקיר, שעה שהנימוס המחייב של תקופתו חייב רק להניחם בכיור במתינוּת , עם תום הסעודה.

    חלקהּ השני של הרשימה יוקדש לבחינת המימד החברתי, והקונפליקט האישי של הפילוסוף הצעיר, בין היות חריג ובין ערגתו להתקבלות-חברתית (שנענתה בימי חורפו, כאשר תפס את מקומו כהיסטוריון אנגלי מן השורה); החלק השלישי יעסוק בהשפעתו הגדולה של יוּם, דווקא בקרב הוגים רציונליסטיים אחריו. אנסה להשיב בו על השאלה באיזו מידה מאתגרת ספקנותו-הביקורתית של יוּם את מחשבתי כיום.

*

1

* 

ספרו של יוּם, הוא מחשובי הכרכים שהעמידה ההגות האירופית בתקופה הקדם-מודרנית על שום היותו המבקר החריף ביותר של הנאורות הרציונליסטית. סיפרו הביא את העימות האידיאולוגי בין רציונליסטיים (דקארט, שׂפינוזה, לייבניץ) ואמפירציסטיים (לוק, ברקלי, יוּם עצמו), קרי: את המאבק בין ידע המבוסס על תהליכי שֹכילה שבין האדם ובין אותו יסוד תבוני המקיים את הקוסמוס ואשר הניח בו חוקי טבע, גרמי שמיים, משוואות, וגופים הנדסיים, שחותמו טבוע בהם; ובין ידע המבוסס על התנסוּתו האישית, החווייתית, חושית, שכלתנית, של כל אדם, ללא הנחת תבונה חיצונית/עליונה, לנקודת שיא. יוּם יוצא לבסס פילוסופיה העומדת על חישה הבנה והתנסוּת אישית בעולם, באופן הנמנע מהשתת הנחות מוקדמות לגבי המציאות והווייתה. העמדת-כל על פעילותם של חוקי טבע קבועים שהתגלו כבר או עתידים להתגלות, נדמית לו, במידה רבה כאמונה טפילה לא פחות מזו של הפילוסופים שסברו כי חסד הנסים האלוהיים הם אמונת ההמון.

   כך, מפורסם מאוד יוּם בהבחנתו בין רשמים (רשמי החושים) ובין אידיאות (רעיונות, מושגים). שלא כאפלטון, אריסטו, הסטואיקנים, ועד דקארט, שׂפינוזה ולייבניץ מקורם של הרעיונות והמושגים אינו עלאי, ומקורו אינו בתבונה חובקת כל, בשכל פועל, או ביש הטוב והמושלם; אלא המושגים הנודעים לאדם מקורם ברשמי חושים, הנרשמים בזיכרון האנושי, והולכים ושוקעים בו, כך שאוסף כל הרשמים שמשיג האדם על אודות אובייקט מסויים, יוצר אצלו את האידיאה (הרעיון, המושג) של אותו אובייקט. המוקד אם כן מוסב להתנסות האנושית, ולא לגורם חיצוני שיצר אידיאות והאדם עשוי לנטול בהן חלק בתנאים מסויימים (עיון, השכלה).

   בדומה לכך, דחה יוּם מכל וכל את תפישתם של הרציונליסטים באשר להימצאותו של מידע ודאי שלא ניתן להפריכו או לערער עליו. כלומר, אם שֹפינוזה סבר כי גם אם אין לו ידיעה מוחלטת על אודות אלוהים בכל זאת הוא יכול להבין כמה מתואריו (התפשטות ומחשבה), וכי חסרון ידיעת רובם אינו מעכב בעדו. ואף דימה זאת למי שכבר למד כי סכום שלוש זויות במשולש שוות לשתי זויות ישרות, אשר גם אם עדיין אינו יודע את כל תכונות המשולש, בכל זאת יכול להשתמש באופן ודאי בחלק הזה שכבר הוכח; יוּם טוען כי מפרספקטיבות מסוימות אין כל ודאוּת כי בכל תנאי יתקיים כי סכום שלוש זויות במשולש יהא שווה לסכום שתי זויות ישרות. כלומר, הגדרת הגיאומטריה של המישור (הגיאומטריה האוקלידית) נכוחה מתוך הנחותיה עצמה. כפי שהוכיחה מאז הגיאומטריה הבלתי-אוקלידית של ריבוי מרחבים או מישורים מעוקמים; אמנם, הנחתו של שפינוזה לא תהיה נכונה בכל תנאי.

   לפיכך, דוחה יוּם את העיקר החשוב של הפילוסופיה הרציונליסטית, את עצם הסיבתיות. העולם התבוני-ההכרחי שבראו לשיטתו הפילוסופים, של מנִיעִים-ומוּנָעִים, סיבות ותולָדוֹת, ושל מערכת הזיקות וההקשרים ההדוקה ביניהם, אינה מוכרחת כלל. קשה לדעת האם הדברים קורים מחמת תחולתם של חוקי טבע קבועים המניעים את המכניזם הקוסמי באופן הניתן להבנה ודאית, או שמא יש מאחורי כל זה אוסף של הסברים אפשריים אחרים. מבחינתו אפוא הנס או ההיקרוּת אינם פחות אפשריים מאשר ההכרח הטבעי. משום שגם מה שמכונה ההכרח הטבעי הוא בסופו של דבר נגזרת של התנסויותיו של האדם, הנקראות מפרספקטיבה של ידע-מוקדם (לוגיקה, מתמטיקה, גיאומטריה), מעשה תבונת אדם, שאינו מחייב בהכרח את המציאות החיצונית.

 *

2

 *

   כפי שמעיר יוּם בחתימת הספר הראשון (על התבונה), הביא אותו הערעור על תקפן של חוקי הגיאומטריה ומשוואות המתמטיקה (ערעור על תוקפם של תחשיבי תצפית ומדידה), לכדי עימות עם רוב הממסדים המדעיים והדתיים של תקופתו, וגם להכרה בחולשותיו-הוא. אכול ספקות אפוא הוא מצהיר כי טוב לאדם להביע ברבים את ספקותיו, על פני הכניעה לקונוונציות, על פני הכניעה לדוגמות של מחשבה, בלא הרהור וערעור. מן הבחינה הזו, על אף שיוּם מכיר במגבלותיו ובקוצר השגתו, בכל זאת הוא מראשוני העומדים על הזכות לבקר ולהטיל ספק, גם בחברה שאינה מתעניינת בכל אותם מבקרים, או אף דוחה אותם, ומנסה להשתיקם, כי אין זה ראוי כי דעותיהם יישמעו ברבים. עם זאת, מפנים אחרות, הוא עורג נואשות לאישור-החברה ולקבָּלה:

*

בהתחלה אני נבהל ונבוך מהבדידות הנואשת שאני שרוי בה בפילוסופיה שלי  ומדמיין את עצמי כמפלץ מוזר וברברי, שמאחר שלא היה יכול לבוא ולהשתלב בחברה, הורחק מכל מגע עם בני אדם ונעזב לנפשו באין מנחם. כמה הייתי שמח להיבלע בקהל ולקבל ממנו חום ומחסה – אבל הלב ממאן להתערבב בכל הכיעור הזה. אני קורא לאחרים להצטרף אליי, שניצור לנו חבורה נפרדת— אבל אין מי שיקשיב. כולם מתרחקים ממני, חרדים מן הסער המכה בי מכל צד. חשפתי את עצמי לאיבתם של כל המטפיזיקאים, הלוגיקאים, המתמטיקאים, אפילו התיאולוגים; וכי עליי להתפלא על העלבונות שאני נאלץ לספוג? הצהרתי ששיטותיהם אינן מקובלות עליי; וכי עליי להיות מופתע כי כשהם מגלים שנאה לשיטתי ולי? כשאני מביט החוצה— אני רואה שמצפים לי מכל עבר ויכוחים, והשגות, וכעסים ונאצות והשמצות.  כשאני מתבונן פנימה – אני מוצא שם רק ספק וחוסר ידיעה. כל העולם קושר להתנגד לי ולסתור אותי; אבל אני חלש כל-כך, עד שאני מרגיש שכֹּל הסברות שלי מתרופפות ונופלות מאליהן בהעדר משען באישורם של אחרים. על כל צעד ושעל אני מהסס, וכל התבוננות נוספת גורמת לי לחשוש משגיאות ומאבסורדים בטיעונים שלי.

[דיויד יוּם, מסכת על טבע האדם: ניסיון להנהיג  בענפי הרוח את שיטת הטיעון הנסיונית, תרגם מאנגלית: יפתח בריל, ערך והקדים מבוא מרק שטיינר, הוצאת שלם: ירושלים 2013, עמ' 225]

*

   קשה  שלא לחוש חמלה על מורד שאינו מוצא את מקומו בחברה ואינו מצליח להשתלב בה ובכל זאת זקוק כל כך לעדותו עדיין לאישור, למשען, לאישורם של אחרים.  יוּם מהדהד בזכרוני את היושב בפני החוק של קפקא. כל כך קרוב וכל-כך רחוק. מורד שבכל זאת, רק רוצה לאמיתו של דבר, שקולו יישמע, והוא יהיה נאהב ורצוי ולא דחוי ונעזב. הוא מזכיר לי את יוסף ק' בעיבוד של אורסון וולס של המשפט, המטיח נואשות בפני עורך הדין, אחר שזה מספר לו את סיפורו של היושב בפני שער החוק ומבהיר לק' כי אם הוא לא ייצג אות יאפסו סיכוייו לצאת זכאי בדין (ק' בתגובה מפטרו): I'm not an enemy of society, I'm a member of society. אבל הנה כי כן בכוחה של הדחייה החברתית והספקות הפנימיים לגרום לאדם שיחוש את עצמו "כמפלץ מוזר וברברי", מורחק, מנותק ומוחרם.

   הערגה והצמא של יוּם להזמנה ולקבלה חברתית ניבטים גם מדיון אחר המובא בתוך הספר השני (על הרגשות). יוּם משמיע שם כי האדם תמיד מבקש לעצמו חברה (דחף כלל אנושי). לא זו בלבד, כל אדם הוא חלק מן המרקם החברתי כולו, ועל כן לדעת יוּם הסדר המעמדי וההשתייכות אליו טבעיים הם לאדם:

*

העור, הנקבוביות, השרירים והעצבים של שׂכיר היום, כולם נבדלים מאלה של אנשי מעמד. כמוהו גם הסנטימנטים, המעשֹים והגינונים שלו. תפקידו החברתי השונה של כל אדם משפיע על כל הווייתו, פנימית כחיצונית;  והתפקידים החברתיים הללו עולים באופן הכרחי, הואיל והם עולים באופן אחיד מתוך העקרונות ההכרחיים והאחידים של טבע האדם. נבצר מבני האדם לחיות ללא חברה, ונבצר מהם להתאגד ללא שלטון. השלטון יוצר הבחנות של רכוש, ומכונן את המעמדות השונים של בני האדם. מכאן באים לעולם עבודה יצרנית, וסחר, ובתי מלאכה, ודיונים משפטיים, ומלחמות ובריתות, ושותפויות, ומסעות בים וביבשה. וערים וציים ונמלים. וכל המעשים והדברים האחרים שבזכותם חיי האדם מגוונים כל כך, ובה בעת כה אחידים.

[שם, עמ' 335-334] 

*  

 מאכזב למדי לגלות כי מאחורי הרדיקליזם הנוקב והסקפטסיזם ללא חת, עומד ריאקציונר שמרן, אשר מילים כמו שיויון וחירויות אדם, היו ודאי מטילות בו פחד ליציבותה של הציביליזציה., מסתמא— כי לא במקרה, הפך סיפרו ההיסטורי המאוחר על אנגליה לחיבור אוטורטיבי; היסטוריונים, עד המאה העשרים, פעלו בדרך כלל בצילם של בתי מלוכה, יחדיו עם אסטרונומים; אלו שרו את שיר ההלל ליקום ואלו שרו שירי הלל לשושלות המלוכה, שבעיניי השליטים ייצגו ממילא את הסדר הקוסמי, ואת הסדר הנכון, שאין בלתו, עבור בני האדם.

 *

3

*

   אחת העדויות החשובות להשפעת מסכת על טבע האדם היא עדותו של עמנואל קנט לפיה מה שגרם לו לצאת ולחבר את שלוש-ביקורותיו היה הספקות הנוקבים שהותיר יום לגבי קודמיו, מה שעוררו מתרדמתו הדוגמטית, ולימד אותו על הצורך לבסס את המסורת הרציונליסטית מחדש. עם זאת, כפי שהעיר פרשנו החשוב של קאנט הפילוסוף היהודי ברלינאי, שלמה מיימון, לא נהיר האם קאנט אכן התגבר על יוּם והאם ניתן כלל להשיב באופן רציונלי על השגותיו. זאת ועוד, הוגה ואיש מדע אחר שהדגיש את חשיבות חיבורו של יוּם במתווה התפתחותו האינטלקטואלית היה אלברט איינשטיין, שעסק בחיבור יחד עם חבריו לאקדמיה אולימפיה במשרד הפטנטים בברן; אליבא דאיינשטיין היו כתבי ארנסט מאך ואולי חשוב מכך, ספרו של יוּם, אחראיים במידה רבה לנכונותו של איינשטיין לחשוב איך ניתן להטיל ספק ולערער ביסודותיה של הפיסיקה עד אז, מה שהביאו לכדי יצירת תורת היחסות הפרטית. לעומת זאת הוא העיד כי חיבורים נוספים שנלמדו בקרב חברי החוג באותה תקופה, ובמיוחד: אתיקה לשׂפינוזה (יוּם כינה את שֹפינוזה, כרבים מבני התקופה, אתאיסט וכופר), הביאוהו לאותה אינטואיציה שליוותה אותו רוב  שנותיו, כאילו בכל זאת ישנו יסוד תבוני פועל בקוסמוס, רוצה לומר: מה שניכר לעינינו האנושיות כמקרה ובחירה, כלל איננו מקרה, אלא הכרח.

להכרתי אפוא, אף על פי שמאחורי חיבתי לספקן המבודד ופורק העול, הרי שיוּם, לאמיתו של דבר, הינו שמרן חברתי, העורג להכרה ולקבלה; עם זאת, קשה להתעלם, גם כיום, מקריאתו הבלתי מתפשרת של יוּם להתעורר ולחשוב, לשים את כל הידוע לנוּ ואת כל הנחותינו המוקדמות על העולם ואת הידע שרכשנו בסוכנויות הידע (בתי ספר, אוניברסיטאות) בקרן זוית, ולהתחיל לחשוֹב בכח עצמנוּ. מכח זה היווה יוּם מקור השראה לקאנט ולאיינשטיין, ועשוי אף לשמש עבורנוּ דגם להוגה המבקש לעשות את דרכו שלו בעולם; המבקש לחשוב מעבר לגבול הקבוצה, גם אם (וזה החלק המצער אך האנושי-מאוד) עורג בסתר ליבו להכרה ולאישור, לחוש עצמו כחלק אינטגרלי מן הקבוצה.

 *לדף הספר (ולפרטים נוספים אודותיו)

*

*

 *

בתמונה למעלה: Joshua Reynolds, Self Portrait, Oil on Canvas 1748

© 2014 שועי רז