סוֹכֵנֶת שֶׁל פְּלִיאָה

ָ

על ספרהּ של טלי כוכבי (עם איוריים מאת ליאורה גרוסמן), ביום שמש בהיר.  

*

 בשנים האחרונות יוצא לי להקריא בקול רם לילדיי הרבה ספרי ילדים. לעתים כבר יצא לי להקריא, מראש ועד תום, ספרים עבי כרס (הארי פוטרים, פוליאנה, צ'רלי והשוקולד), או ספרים באנגלית שנאלצתי לתרגם סימולטנית לבקשת בני חובב הקומיקסים  (בעבר- בון, אסטריקס, טינטין; לאחרונה ספר על אנשי מערות שהם גם לוחמי קונג-פו הלוחמים בדינוזאורים רובוטים מן העתיד) . כמובן, יצא לי להקריא בקול את מיטב הקלאסיקות וגם ספרים חדשים מרחבי העולם. בני הקטן בן 4, ואיתו אני עורך כעת סיבוב שלישי של הקראות (ילדיי הגדולים בני 14.5, 10.5). בכל דף חולף מרגיש שהוא עוד מעט ייגדל וייקרא בעצמו, ושוב לא יהיה לי למי להקריא ספרים, וכי התיידדותי המאוחרת עם ספרי ילדים (בתנאי שיש דבר כזה בכלל ספרי ילדים) אולי תחדל או תיפסק; איך מאריכים את הילדוּת-השניה?

   אני רוצה לכתוב על אחד הטובים שבספרי הילדים שהקראתי לבני הקטן, ובפרט כי מדובר בספר עברי חדש,  סיפרן של טלי כוכבי (כותבת) ושל ליאורה גרוסמן (מאיירת) ביום שמש בהיר. הספר מגולל את סיפורה של ילדה היוצאת לטייל עם אמהּ בשמש. היא מבחינה בגור חתולים המסתתר מתחת למשאית חונה, מיקום המסכן את חייו. היא משדלת אותו לצאת ממחבואו ומשיבה אותו לאמוֹ. היא זוכה לחיזוק-חיובי ולעידוד על המעשה שעשתה מן האם, וגם השמש נושקת לה על לחייהּ.

   עד כאן נשמע סיפור ילדים, שבסימנו עומד המעשה-הטוב, כבהרבה-מאוד סיפורים אחרים ואגדות אחרות. עם זאת, מה שמייחד את ספרן של כוכבי, היא מלאכת הסיפור המחורזת שהיא מעודנת ועשירה בו-זמנית; המוסיקליות והריתמוס המדוייקים שלה, העברית מתנגנת, גורמת לרצות לחזור ולקרוא את הספר. אם המבחן הוא בני הקט, חובב גיבורי-העל והנינג'ות, הרי הוא כבר ביקש שאחזור ואקריא לו אותו מספר פעמים, על-אף שמדובר בסיפור על ילדה וחתול, שאין בו לוחמי אור הנלחמים ביצורי אופל. יותר מכך, יש בסיפור עצמו כמה וכמה פרטים מעוררי מחשבה, שטוב להתעכב עליהם.

   על ההומאז'-ההפוך לסיפור ויהי ערב לפניה ברגשטיין הגלום בספרה של כוכבי, כבר עמדו לפניי (עדנה אברמסון ברשימה יפה). כמובן, המוקד הוא גערת האב אצל ברגשטיין לעומת מילותיה המחזקות והמנחמות של האם בסיפור של כוכבי. אבל יותר מכך, לדידי יש בספרהּ של כוכבי עמידה אמיצה ומודעת על תפישֹת העולם וראיית העולם הכּוּלית-אורגנית של הילד, הרואה את התבל כולה כמערכת אחת אחודה, שבהּ גרמי השמים, הורים, ילדים, אנשים הפוסעים כך סתם ברחוב, חתולים וכלבים, צמחים ודוממים אמורים לשרות יחדיו באחווה. בעולמו של הילד, אין מקום להפרדות אנליטיות של המרחב, של שיקולי תועלת ותועלתנות (למשל: ערך המכונית, ערך הנדל"ן, זמינות השימוש בהם), של מדידת האחר כפי תפקידוֹ המדוּד (ארץ/עיר/חי/צומח/דומם/משלח יד/שם וכיו"ב). זו יכולה להיות כל שמש, כל ארץ, כל ילדה, כל אם וכל חתול. ומבחינה זו, כוכבי כמו קוראת לקוראיה שלא לאבד את זוית הראיה הילדית, הרואה בכל מערכת אחת, שכל חבריה סימפתטים זה לזה, כי גם נהג המשאית והמשאית עצמה, אינם זוממים לדרוס את החתול, הם רק הושארו לחנות שם, והחתול חמק להסתתר שם. הילדה אינה מצילה את החתול מן הרע, אלא מרחיקה אותו מסכנה קונקרטית ובכך ממלאת את תפקידה כסוכנת של אותה מערכת קוסמית המגולמת בשמש, בארץ, בבני האדם, בבעלי החיים— כחבורה אחת מאוחדת.

למשל, הילדה נחלצת כדי לסייע לגור החתולים, אך מי שמצליחה להוציא אותו ממקום הסכנה היא דווקא קרן שמש בלתי-מקרית אחת, הנחלצת לעזרה, ומהבהבת על-גבי שבר מראה:

*

אַךְ הַגּוּר מְהַסֵּס— מְבֹהָל מִן הַחוּץ

מֵהָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הַרוֹעֵשׁ

הַקְּטַנְטָן מְיַלֵּל, מְפֻחָד, וְלָחוּץ

נֶאֱחָז בָֹאַסְפַלְט, מִתְעַקֵּשׁ.

*

פְּסְסְ פְּסְסְ פְּסְסְ תִּזְדָּרֵז! הַיַּלְדָּה מַמְשִׁיכָה,

מְמָלְמֶלֶת אֵלָיו בִתְחִנָּה.

וּמִלְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שוֹמַעַת הַכֹּל

וְשוֹלָחָת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה.

*

קֶרֶן שָׁמֶש חַמָּה – שוֹבֵבָה חַיְכָנִית –

מִשְׁתַּקֶפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה

וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֵרֶת מִשָּׁם,

הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה.

*

וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס !

מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֵה הִשְׁתָּקְּפוּת מְשֻנָּה…

הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר – פְּסִיעָה פְּסִיעוֹתַיִים –

מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה   

  *

[טלי כוכבי, ביום שמש בהיר,איורים: ליאורה גרוסמן, כנרת בית הוצאה לאור ואיגואנה הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמ' 19, 22-21]

 *

  אבל ודאי יש כאן יותר מנס; הגור, יש להניח, לומד על קרן השמש המרצדת, כאשר הוא מתבונן ומבחין בפליאה הנסוכה על פני הילדה; אולי זה קסם סימפתטי; כשם שחיוך מעורר חיוך וצחוק— צחוק; כך ההתפעמוּת הילדית מהבהוב האור על גבי שבר המראה, מעוררת בגור החתולים, כך יש לשער, מידה של סקרנות ושל התפעמוּת, הגורמת לו לנוע ממקום הסכנה אל מקום מבטחים.

   אפשר כי בעיניי הילדה (גם בעיניי המספרת), השמש אמנם משתתפת בדאגה לגור החתולים, ברצון להביאו למקום מבטחים. עם זאת, דומה כי לאמיתו של דבר, מה שמביא את החתול לזוז ממקומו תחת המשאית הוא דווקא מבטהּ אחוּז הפליאה של הילדה, המהופנטת לנֹגהּ האור. החתול משנה את מבטו, ובעקבות כך, את מיקומו, רק הואיל ופניה של הילדה הפונות אליו אחוזות פתאום לא-דאגה ולא-מצוקה כי אם התפעמוּת אל מול נֹגהּ פּתאום.

   למעשה הפלא הגדול המרומז כאן הוא היכולת שלנוּ של כל החיים לקבל אלו מן אלו, ללמוד אלו מאלו, לחוות אלוּ מאלוּ— כאשר היחס לזולת אינו מגלם בחובו ניכור ושיפוט-הייררכי, אלא החיים מתייחסים אלו אל אלו מתוך חמלה ופליאה, דומה כי לדברים יש את הנטייה שלא להתקלקל, וכך דווקא ההתבוננות בשבר (המראה) מעלה מתוכה (איזה פלא) מעשה אוהב, אחראי ומתוקן.

   כלומר, במידה רבה, מלמדת אותנו הילדה ומלמדת המחברת, כי יש איזו אתיקה של מבט סימפטי, ועל אף כי רוב נסיבות חייהם של אנשים מבוגרים דורשים מהם להפעיל שוב ושוב שיפוטים הייררכיים, הדורשים מהם להתייחס לזולת באופן המותאם למקומו ולמעמדו, על פי האופן שבו הן חווים אותו; כוכבי מבקשת לזמן אותנו חזרה, הורים כילדים, אל המקום הפנוי משיפוט אנליטי הייררכי של הזולת, ואל אותו מקום בו כל בן אנוש עשוי לגלם במעשיו אחריות, אמפתיה, וסימפתיה לגורלו של בעל-חיים אחר, מתוך החוויה הפנימית (שלא בהכרח מתבגרים ממנה) לפיה כולנו אחודים במערכת אחת, וכי כל אתיקה ראשיתה לא רק במבט הסימפטי והבלתי-שופט שאנו נותנים בזולת, אלא גם באחווה שאנו חשים אלו אל אלו.

*

* *

    יש להעיר גם על דמויותיהן של האמהות. האם החתולה (של הגור) והאם האנושית. שתיהן מבינות ללב הילדה; מבינות אל-נכון מדוע היה נחלצה לעזרת גור החתולים שהעמיד עצמו בבלי דעת בסכנה. איני יודע מדוע, פתאום התעורר בי שיר שהלחינה מירב שחם לטקסט מאת רוברט ואלזר, סוף העולם [מתוך אלבומהּ היפה והמפתיע איש שלא הבחין בשום דבר], שבו ילדה שאין לה אב ואם, אין לה גם בית ומקום, הולכת לחפש נואשת את סוף העולם. דומה אפוא כי מי שנהנה לכתחילה מתחושות של אמון, ועידוד, וביטחה מבני הדור שמעליו, לא ממהר לחוש לחפש את סוף העולם, אלא חש כי העולם הזה הוא ביתו ומקומו, ויישאף להעביר את אותם התחושות לכל קרוביו.

   הערה אחרונה, על איוריה היפים ומלאי האור של ליאורה גרוסמן המלווים את הספר. גרוסמן ממלאת את הרחובות בחתולים. עד כדי כך שלרחובות העיר בה מתרחש הסיפור ישנם שמות כגון: סמטת חתול, מיאו 12, ועל חלק משילטי הפרסומת מתנוססים דיוקנאותיהם של חתולים. בעיר עירונית כזאת, כמעט ניכר כי האדם הוא האחֵר, ואם כך הוא, הרי דאגתה של הילדה לגור החתולים, אינה כביכול, דאגת הרוב המושל למיעוט; אלא נהפוך הוא, אחריותו-דאגתו של המיעוט האנושי (המיוצג על ידי הילדה) לגור החתולים, אחד ויחיד, מתוך קהל החתולים הרב הממלא את העיר. גם בהתבוננות הזו יש משהו מקורי, מעלה חיוך, משובב נפש.

*לדף הספר בבית ההוצאה

*

*

בתמונה למעלה: Chen Chi (1912-2005), The Rising Sun, Watercolors 1999 ©

© 2014 שוֹעִי רז