על ספרהּ של טלי כוכבי (עם איוריים מאת ליאורה גרוסמן), ביום שמש בהיר.
*
בשנים האחרונות יוצא לי להקריא בקול רם לילדיי הרבה ספרי ילדים. לעתים כבר יצא לי להקריא, מראש ועד תום, ספרים עבי כרס (הארי פוטרים, פוליאנה, צ'רלי והשוקולד), או ספרים באנגלית שנאלצתי לתרגם סימולטנית לבקשת בני חובב הקומיקסים (בעבר- בון, אסטריקס, טינטין; לאחרונה ספר על אנשי מערות שהם גם לוחמי קונג-פו הלוחמים בדינוזאורים רובוטים מן העתיד) . כמובן, יצא לי להקריא בקול את מיטב הקלאסיקות וגם ספרים חדשים מרחבי העולם. בני הקטן בן 4, ואיתו אני עורך כעת סיבוב שלישי של הקראות (ילדיי הגדולים בני 14.5, 10.5). בכל דף חולף מרגיש שהוא עוד מעט ייגדל וייקרא בעצמו, ושוב לא יהיה לי למי להקריא ספרים, וכי התיידדותי המאוחרת עם ספרי ילדים (בתנאי שיש דבר כזה בכלל ספרי ילדים) אולי תחדל או תיפסק; איך מאריכים את הילדוּת-השניה?
אני רוצה לכתוב על אחד הטובים שבספרי הילדים שהקראתי לבני הקטן, ובפרט כי מדובר בספר עברי חדש, סיפרן של טלי כוכבי (כותבת) ושל ליאורה גרוסמן (מאיירת) ביום שמש בהיר. הספר מגולל את סיפורה של ילדה היוצאת לטייל עם אמהּ בשמש. היא מבחינה בגור חתולים המסתתר מתחת למשאית חונה, מיקום המסכן את חייו. היא משדלת אותו לצאת ממחבואו ומשיבה אותו לאמוֹ. היא זוכה לחיזוק-חיובי ולעידוד על המעשה שעשתה מן האם, וגם השמש נושקת לה על לחייהּ.
עד כאן נשמע סיפור ילדים, שבסימנו עומד המעשה-הטוב, כבהרבה-מאוד סיפורים אחרים ואגדות אחרות. עם זאת, מה שמייחד את ספרן של כוכבי, היא מלאכת הסיפור המחורזת שהיא מעודנת ועשירה בו-זמנית; המוסיקליות והריתמוס המדוייקים שלה, העברית מתנגנת, גורמת לרצות לחזור ולקרוא את הספר. אם המבחן הוא בני הקט, חובב גיבורי-העל והנינג'ות, הרי הוא כבר ביקש שאחזור ואקריא לו אותו מספר פעמים, על-אף שמדובר בסיפור על ילדה וחתול, שאין בו לוחמי אור הנלחמים ביצורי אופל. יותר מכך, יש בסיפור עצמו כמה וכמה פרטים מעוררי מחשבה, שטוב להתעכב עליהם.
על ההומאז'-ההפוך לסיפור ויהי ערב לפניה ברגשטיין הגלום בספרה של כוכבי, כבר עמדו לפניי (עדנה אברמסון ברשימה יפה). כמובן, המוקד הוא גערת האב אצל ברגשטיין לעומת מילותיה המחזקות והמנחמות של האם בסיפור של כוכבי. אבל יותר מכך, לדידי יש בספרהּ של כוכבי עמידה אמיצה ומודעת על תפישֹת העולם וראיית העולם הכּוּלית-אורגנית של הילד, הרואה את התבל כולה כמערכת אחת אחודה, שבהּ גרמי השמים, הורים, ילדים, אנשים הפוסעים כך סתם ברחוב, חתולים וכלבים, צמחים ודוממים אמורים לשרות יחדיו באחווה. בעולמו של הילד, אין מקום להפרדות אנליטיות של המרחב, של שיקולי תועלת ותועלתנות (למשל: ערך המכונית, ערך הנדל"ן, זמינות השימוש בהם), של מדידת האחר כפי תפקידוֹ המדוּד (ארץ/עיר/חי/צומח/דומם/משלח יד/שם וכיו"ב). זו יכולה להיות כל שמש, כל ארץ, כל ילדה, כל אם וכל חתול. ומבחינה זו, כוכבי כמו קוראת לקוראיה שלא לאבד את זוית הראיה הילדית, הרואה בכל מערכת אחת, שכל חבריה סימפתטים זה לזה, כי גם נהג המשאית והמשאית עצמה, אינם זוממים לדרוס את החתול, הם רק הושארו לחנות שם, והחתול חמק להסתתר שם. הילדה אינה מצילה את החתול מן הרע, אלא מרחיקה אותו מסכנה קונקרטית ובכך ממלאת את תפקידה כסוכנת של אותה מערכת קוסמית המגולמת בשמש, בארץ, בבני האדם, בבעלי החיים— כחבורה אחת מאוחדת.
למשל, הילדה נחלצת כדי לסייע לגור החתולים, אך מי שמצליחה להוציא אותו ממקום הסכנה היא דווקא קרן שמש בלתי-מקרית אחת, הנחלצת לעזרה, ומהבהבת על-גבי שבר מראה:
*
אַךְ הַגּוּר מְהַסֵּס— מְבֹהָל מִן הַחוּץ
מֵהָרְחוֹב הַסּוֹאֵן הַרוֹעֵשׁ
הַקְּטַנְטָן מְיַלֵּל, מְפֻחָד, וְלָחוּץ
נֶאֱחָז בָֹאַסְפַלְט, מִתְעַקֵּשׁ.
*
פְּסְסְ פְּסְסְ פְּסְסְ תִּזְדָּרֵז! הַיַּלְדָּה מַמְשִׁיכָה,
מְמָלְמֶלֶת אֵלָיו בִתְחִנָּה.
וּמִלְמַעְלָה הַשֶּׁמֶשׁ שוֹמַעַת הַכֹּל
וְשוֹלָחָת לָהּ קֶרֶן קְטַנָּה.
*
קֶרֶן שָׁמֶש חַמָּה – שוֹבֵבָה חַיְכָנִית –
מִשְׁתַּקֶפֶת בְּשֶׁבֶר מַרְאָה
וּבְאוֹר יְקָרוֹת הִיא זוֹהֵרֶת מִשָּׁם,
הַיַּלְדָּה מַבִּיטָה בִּפְלִיאָה.
*
וְהַגּוּר – אֵיזֶה נֵס !
מִסְתַּכֵּל וְתוֹפֵס וְרוֹאֵה הִשְׁתָּקְּפוּת מְשֻנָּה…
הוּא נִמְשָׁךְ אֶל הַזֹּהַר – פְּסִיעָה פְּסִיעוֹתַיִים –
מֵעֵבֶר לִטְוַח סַכָּנָה
*
[טלי כוכבי, ביום שמש בהיר,איורים: ליאורה גרוסמן, כנרת בית הוצאה לאור ואיגואנה הוצאה לאור, תל אביב 2013, עמ' 19, 22-21]
*
אבל ודאי יש כאן יותר מנס; הגור, יש להניח, לומד על קרן השמש המרצדת, כאשר הוא מתבונן ומבחין בפליאה הנסוכה על פני הילדה; אולי זה קסם סימפתטי; כשם שחיוך מעורר חיוך וצחוק— צחוק; כך ההתפעמוּת הילדית מהבהוב האור על גבי שבר המראה, מעוררת בגור החתולים, כך יש לשער, מידה של סקרנות ושל התפעמוּת, הגורמת לו לנוע ממקום הסכנה אל מקום מבטחים.
אפשר כי בעיניי הילדה (גם בעיניי המספרת), השמש אמנם משתתפת בדאגה לגור החתולים, ברצון להביאו למקום מבטחים. עם זאת, דומה כי לאמיתו של דבר, מה שמביא את החתול לזוז ממקומו תחת המשאית הוא דווקא מבטהּ אחוּז הפליאה של הילדה, המהופנטת לנֹגהּ האור. החתול משנה את מבטו, ובעקבות כך, את מיקומו, רק הואיל ופניה של הילדה הפונות אליו אחוזות פתאום לא-דאגה ולא-מצוקה כי אם התפעמוּת אל מול נֹגהּ פּתאום.
למעשה הפלא הגדול המרומז כאן הוא היכולת שלנוּ של כל החיים לקבל אלו מן אלו, ללמוד אלו מאלו, לחוות אלוּ מאלוּ— כאשר היחס לזולת אינו מגלם בחובו ניכור ושיפוט-הייררכי, אלא החיים מתייחסים אלו אל אלו מתוך חמלה ופליאה, דומה כי לדברים יש את הנטייה שלא להתקלקל, וכך דווקא ההתבוננות בשבר (המראה) מעלה מתוכה (איזה פלא) מעשה אוהב, אחראי ומתוקן.
כלומר, במידה רבה, מלמדת אותנו הילדה ומלמדת המחברת, כי יש איזו אתיקה של מבט סימפטי, ועל אף כי רוב נסיבות חייהם של אנשים מבוגרים דורשים מהם להפעיל שוב ושוב שיפוטים הייררכיים, הדורשים מהם להתייחס לזולת באופן המותאם למקומו ולמעמדו, על פי האופן שבו הן חווים אותו; כוכבי מבקשת לזמן אותנו חזרה, הורים כילדים, אל המקום הפנוי משיפוט אנליטי הייררכי של הזולת, ואל אותו מקום בו כל בן אנוש עשוי לגלם במעשיו אחריות, אמפתיה, וסימפתיה לגורלו של בעל-חיים אחר, מתוך החוויה הפנימית (שלא בהכרח מתבגרים ממנה) לפיה כולנו אחודים במערכת אחת, וכי כל אתיקה ראשיתה לא רק במבט הסימפטי והבלתי-שופט שאנו נותנים בזולת, אלא גם באחווה שאנו חשים אלו אל אלו.
*
* *
יש להעיר גם על דמויותיהן של האמהות. האם החתולה (של הגור) והאם האנושית. שתיהן מבינות ללב הילדה; מבינות אל-נכון מדוע היה נחלצה לעזרת גור החתולים שהעמיד עצמו בבלי דעת בסכנה. איני יודע מדוע, פתאום התעורר בי שיר שהלחינה מירב שחם לטקסט מאת רוברט ואלזר, סוף העולם [מתוך אלבומהּ היפה והמפתיע איש שלא הבחין בשום דבר], שבו ילדה שאין לה אב ואם, אין לה גם בית ומקום, הולכת לחפש נואשת את סוף העולם. דומה אפוא כי מי שנהנה לכתחילה מתחושות של אמון, ועידוד, וביטחה מבני הדור שמעליו, לא ממהר לחוש לחפש את סוף העולם, אלא חש כי העולם הזה הוא ביתו ומקומו, ויישאף להעביר את אותם התחושות לכל קרוביו.
הערה אחרונה, על איוריה היפים ומלאי האור של ליאורה גרוסמן המלווים את הספר. גרוסמן ממלאת את הרחובות בחתולים. עד כדי כך שלרחובות העיר בה מתרחש הסיפור ישנם שמות כגון: סמטת חתול, מיאו 12, ועל חלק משילטי הפרסומת מתנוססים דיוקנאותיהם של חתולים. בעיר עירונית כזאת, כמעט ניכר כי האדם הוא האחֵר, ואם כך הוא, הרי דאגתה של הילדה לגור החתולים, אינה כביכול, דאגת הרוב המושל למיעוט; אלא נהפוך הוא, אחריותו-דאגתו של המיעוט האנושי (המיוצג על ידי הילדה) לגור החתולים, אחד ויחיד, מתוך קהל החתולים הרב הממלא את העיר. גם בהתבוננות הזו יש משהו מקורי, מעלה חיוך, משובב נפש.
*
*
בתמונה למעלה: Chen Chi (1912-2005), The Rising Sun, Watercolors 1999 ©
© 2014 שוֹעִי רז
שמת לב שגם בשמות על הכריכה יש מעבר מלילה ליום, מ"כוכבי" ל"ליאורה"? 🙂
ובאמת בחרוזים יש מי תהום אלתרמניים והציורים מלאי נהרה.
וכל היתר זה אתה שמשתקף בראי של הספר…
"אני רוצה לכתוב אחד הטובים שבספרי הילדים " . גם אני אבל נראה לי שהתכוונת לכתוב 'אני רוצה לכתוב *על* אחד הטובים שבספרי הילדים..
תבורך,שועי עזיזי, ואלף תודות!
חידשת לי הרבה על הספר שלי- אני האמנתי לגמרי לנרטיב של השמש (טוב, אני המצאתי אותו…) ואני מודה שלא העליתי בדעתי שבעצם החיוך של הילדה התניע את כל מהלך ההצלה אבל אני מאוד אוהבת גם את הפרשנות הזו שלך.
גם כל ראיית העולם הזאת של אחריות הפרט והמיעוט והרוב ואחדות הבריאה- לא ידעתי שאני כזאת אבל מאוד נעים לי להיקרא ככזאת.
והכי כיף שהילד ביקש עודפם. עודפם זו המחמאה הכי שווה שאפשר לקבל מילד.(ואם הוא בעניין של גיבורים- את "מקס הילד הלוחם" של עוזי וייל הוא קרא? )
ומובן שלא זו היתה כוונת המשורר אבל האח והידד! הצלחתי- שלא בכוונה- לגרום לך לכתוב פוסט על ספרי ילדים. חכה חכה, אחרי הקטנצ'יק יוותר על שרותי הקריינות שלך, יהיה לך לגמרי מותר ואף מומלץ להמשיך את הרומאן עם ספרי הילדים בעצמך (-:
(((((((((((((((((((()))))))))))))))))))
((((ואם מרית חושבת שיש אצלי מי תהום אלתרמניים- אז אני את היומית/שבועית/חודשית או Ever שלי כבר עשיתי- כנראה שאין מחמאה גדולה מזו על פני החלד))))
מרית קרובתי, זה נכון, אבל כל מה שאני כותב על ספרים, הן מסעותיי שלי בהן, כלומר משהו המתעד את מסע הנפש/ההכרה שלי בתוכם.
לגבי מי התהום האלתרמניים, יש פה גם מי מעיין מפכים משדות גולדברג,וגם שלונסקי מוציא לשון (וחלפי מתופף ברקע). זה אחד הדברים שאני אוהב בספר. זה ספר שנכתב באהבה על ידי מי שגדלה וקראה הרבה מאוד ספרים, בטרם מצאה את הסיפור שלה.
עידו יקר, תודה מקרב לב על התיקון, בחיי שלהבא לפני שאחתום על כל חוזה אקרא לך כדי שתקרא את האותיות הקטנות (-:
טלי עזיזתי, התגעגעתי לנוצתך… (-:
יש הרבה ספרי ילדים שיכולתי לכתוב עליהם, אבל אני לא מצליח לכתוב על ספרי ילדים.
בכלל, עד לאותם ימי "רשימות" כשהכרתי אותך ואת מרית, כמעט לא היה מה שיחבר אותי לילדוּת השכוּחה שלי, שממנה יש לי רק מעט מאוד זכרונות טובים, ואת הטובים שבהם קידשתי במידה כזו, שלא הרשיתי לשום דבר, גם לא לעצמי, לבחון אותם מחדש.
יש לזה גם פלוּסים, את יודעת. אני מסתובב בעולם כמו אחיהם האבוד של האחים מארקס, ולאשתי ולילדים יש חשד סביר שכבר לא אתבגר לעולם.
שועי,קטעים איתך,בדיוק היום ניסיתי לענות משהו לאמא של ילדה אוטיסטית בפורום שעוסק בכך וזה מה שיצא : (זה ארוך מדי אבל הקטע הרלוונטי הוא רק בסוף,את הקטעים האחרים השארתי כי אולי זה יעניין מישהו כאן)
"ולכן לדעתי מה שמעודד הבנה זה רק מה שאת עושה כאן כרגע,שואלת מקשיבה ומנסה לברר,זה נראה ונשמע ערטילאי מדי לחסידי השיטות המקובעות והמקבעות שנוטים להגיב היסטרית על מצבים קשים ולכן כל הזמן מחפשים את ה"זבנג וגמרנו",שיטה ככיוון וקצב שניתן להגדירו מראש ולדבוק בו לא חשוב מה(וזו גם הסיבה שהם מגיבים כאן בתוקפנות מחרידה על כל רמז של היסוס או נסיון להרהר על מהו הכיוון הנכון) ,
ואילו לדעתי ומנסיוני,בצד השני של המקובע יש כאוס,זה פחות נכון לנ"ט אבל לאוטיסטים זה לגמרי מוחלט,וכתבה כאן מי שכתבה נכון ויפה על הצורך להתאים את המיכל למוכל,את הצורה לתוכן,ולאנשים שבלווא הכי נולדו עם אוריינטציה למישור ולמימד ההדדי יותר הדברים האלה חשובים במיוחד
אם לא ממש קריטים לחלוטין
אז פרקטית מה שאני עושה זה כותב את המנגינה תוך כדי הנגינה,קצב העצירות שלה משתנה ? אופיין משנה צורה,יללא נכתוב שיר חדש,דווקא דרך גישה כזאת אפשר להגיע למבניות ויציבות שאינה אפשרית בשיטות שמניחות מראש מבנה שנכון לכל תנאי ולכל מצב (ומנסות לכפות אותו בכל תנאי ובכל מצב)
לפני חודש ילדתי למדה להגיד "לא" ,והיא משתמשת בזה הרבה,אותי זה מאוד משמח ואני מנסה להשתנות לתוך המצב הזה
בדיוק כמו שאת נאבקת עד היום עם דחיינות ונטייה מאוד חזקה לא לעשות כלום גם כשהדברים נערמים אז גם אני מתמודד עד היום בדיוק עם מה שסיפרת כאן על ילדתך
העובדה שכל פרט הכי זעיר לכאורה מתרחב אצלי תוך פחות מפחות מפחות מנאנו שנייה להכללות שחובקות את היקום כולו יש מופעים והיבטים שהם גם הכי קשים וגם הכי יפים
בכל מקרה,נראה שאין לי בחירה בנושא,וכל מיני תכניות ושיטות המבוססות על אימונים ותרגולים ותיקונים והתאמות ושילובים עובדות מצויין כלפי חוץ אבל כלפי פנים הן רק מחמירות את המצב
וגם גוזלות ממני ביחד עם הרע גם את הטוב
אז לדעתי דבר ראשון,באופו שנראה פרדוקסלי, אבל כל העניין הוא הרי פרדוקסלי לגמרי מטבעו, צריך לרדת מהקטע של "להכיל יותר ויותר מוקדם",השטף והקצב של העולם הנורמטיבי,גישותיו,שיטותיו… הן הדבר שהכי מעקב לאדם ההדדי
וזה גם לא רלוונטי למהר בדיוק בגלל שבשנייה אחת שבה היא מרגישה טוב היא תלמד ותדע יותר ממה שאנשים שחורשים ספרים במשך עשרות שנים(מנסיון זה בדיוק ככה,ומי שמכיר אוטיסטים אמור לדעת את זה)
בדיוק אותו מנגנון שנועל אותה כל כך גופנית הוא גם זה שפותח אותה לאפשרויות כל כך מדהימות
זה חיבור וזיקה שיש לשמר בכל מחיר
ואותו אפשר ללמוד ולטפח רק דרך התפתחותך ההדדית איתה
אבל אנחנו בצרה צרורה,כי אין תשתית ואין תמיכה ואין הקשבה לדברים האלה
וכאן אני לא יכול לעזור בכלל
כי אני בעצמי הרי משותק לחלוטין רוב הזמן
רוב האוטיסטים לא יכולים להשתמש בשפה בדרך הרגילה כי גם בגלל הסיבות שהוזכרו כאן למעלה העולם כל הזמן מתפוצץ בתוכם לאין סוף מילים שזורמות לאין סוף כיוונים,בסך הכל זה מצב מבורך אבל כשכל השפע הזה נדחק למיתר קול אחד אז יש לך כמה ברירות אופייניות ,או לצרוח או לשתוק או לדבר בלי הפסקה או להתעלם ממה שאנשים אחרים אומרים ולשמוע רק את עצמך או לדבר דרך תת"ח… כולן שיטות רווחות מאוד בקהילה האוטיסטית
אין לי ספק שהיא ידעה לדבר כמו דוסטוייבסקי לפחות גם כשהיא הייתה בת חצי שנה
אלא שבדיוק לכן היא לא דיברה
היא יודעת שפה ברמה הכי עמוקה
ברמה שבה השפה = מציאות
אבל זו בעייה להתנהל עם זהות כזאת בחברה שמבוססת על גישה שונה לחלוטין לקשר שבין השפה למציאות
לדעתי תמיכה ראוייה במצב כזה היא לבטא אהבה ותמיכה בדיוק במקומות שבהם אנשים נכנסים להיסטריה וחרדה
זאת אומרת
שאם הילדה נסוגה ומתעכבת לכאורה ומאבדת כאילו את מה שהיא ידעה אז לא להגיב בהיסטריה ולדפוק לה בראש ABA או כל גישה אחרת המבוססת על התנפלות של עדר מומחים ומשלבים אלא ללוות את המהלך הזה אצלה באהבה
אוטיסטים מאוד קשובים למבטים
אם המבט שלך,שכרגע הוא המשמעותי ביותר, משדר לה שהיא הולכת אחורה אז היא תזהה דווקא את ההתקדמות שלה כנסיגה(מה שיתפתח עם הזמן לחוסר אוריינטציה וקואורדינציה שכל כך נפוצים במגזר)
לכן התשובה לא נמדדת רק כמותית כפרקי זמן אלא גם ובעיקר כגישה(יש קשר בין זווית המבט לתחושת הזמן,אצל אוטיסטים במיוחד,וגם זה קשור לנטייה להדדיות מהותית מהממוצע)
להיטלטל כל הזמן בין טיסה קדימה כפתיחות אבסולוטית ולא מותנית לבין שיתוק ושתיקה זה לא מצב טוב,זה מזעזע מדי,קשה מאוד לחלץ ממצב כזה תבניות שאפשר להישען עליהן(אם כי זה אפשרי)
ההבזקים מלווים בחשכה גדולה
מוכר
אצלי זה אפילו התפתח לסוג של אפילפסיה(שגם זה מצב לא נדיר אצל אוטיסטים)
אז תסלחי לי אם אני מצלצל כמו איזה גורו סוטה אבל מבחינת זה הכי להרפות ולשחרר ולא לדאוג בקשר לעתיד או להשתלבות או לכלים שהיא צריכה בשביל להצליח בחברה או בחיים או אני לא יודע מה
כל שנייה שבה היא בוהה באיזה פרט זניח לכאורה היא יקרה מפז
שמתי לב שילדתי לומדת נורא מהר ונורא מצחיק ונורא מקורי וגם מפתחת עצמאות יחסית מוקדמת בדיוק בגלל שאיני עושה שום דבר בנידון
מהרגע שזיהיתי בה את עצמי וקשיי אז הבנתי שכל מה שצריך זה להניח לה
אני לא מלמד אותה כלום
לא דואג לעתידה ולהתאמה שלה לחברה ולא מודד אותה דרך שום סולם התפתחותי ולא מצפה ממנה לשום עמידה בלוחות זמנים או קצב מסויים
הדברים האלה נכונים וחשובים לאנשים נורמטיבים
לאנשים עם נטייה אוטיסטית הם הכי משבשים
ולא רק שהם משבשים הם גוזלים מהם ומאתנו יופי ומשמעות פשוט מדהימים
והילדה שלי,בניגוד לי,שבכלל לא דיברתי כילד ועד היום מאוד קשה לי עם זה,בונה משפטים מקוריים וממציאה שירים מטורפים ומביאה יציאות שמפילות אותנו מצחוק,והיא בסך הכל רק תינוקת
מבחינתי,יש רק אור אחד שנותן לי כיוון,וזה נהרת הפליאה על פניה
סביב הנהרה הזאת אני מתכוונן
את העולם,גם את עולמי,אני בונה סביב המבט הזה,שבו היא לגמרי עם עצמה אבל גם הכי עם העולם,אין אמא ואין אבא ואין אף אחד,רק היא והחתול או צליל הפעמון או איזה מגנט שנדבק לידית המקרר
כל הדברים שהכי מפחידים כאן אנשים הם אלה שהכי משמחים אותי והכי נותנים לי תקווה לעתידה
ושילדה מקבלת מהסביבה מבטים אוהבים כשהיא מתנתקת לכאורה,במקום מבטי חרדה ואכזבה ופחד וכעס ומבוכה,אז לא רק שהיא תמצא את הדרך אלא שהיא זאת שתורה גם לי את הדרך
אני ממש בטוח בזה
ואני אדם שלא בטוח בכלום
"
זה כתגובה לאמא שהילדה שלה לא מדברת ועכשיו בגיל שלוש היא מתחילה קצת להגיב אבל כ לקפיצה קדימה לכאורה מלווה אצלה בנסיגה מאוד ארוכה (לכאורה)
ומישהי הביאה שם דימוי מאוד יפה ונכון לדעתי,שאיכשהו קשור לתבנית או לתמה שעולה אצלי מקריאה של רשומותיך,והיא תיארה את מצבי ההצפה כנובעים מקיום בארץ שטוחה,שזורת תעלות ונהרות ונחלים ואגמים,שבארץ כזאת ,בניגוד לארץ הבנוייה סביב היררכיית הפסגות והעמקים והרגעים והאנשים הבולטים יותר או פחות שבה רוב האנשים חיים כיום ובעבר,כל עלייה הכי קטנה במפלס של ערוץ אחד מייד מתבטאת בכל הערוצים,
לאדם ההדדי,כל פיסה הכי קטנה של מידע ,מילה,חוויה,שינוי… מיתרגמת באחת להכללה שמקיפה את כל הקוסמוס
אז מצד אחד זה הכי אחלה של דבר
אבל מצד שני
בעולם ובחברה שבה אנחנו חיים זה גם יכול להיות הדרך הכי קצרה לבית המשוגעים או אפילו מעבר לזה
א. "מעכב" ולא "מעקב"
ב. כאבא לילד אוטיסט אניניכול להגיד לך שהוא מאד זקוק למסגרת ואוהב ללכת לבית הספר שם יש סדר יום קבוע שהוא יכול להבין.
שועי,נראה לי שאתה יכול לכתוב את אחד הטובים שבספרי ילדים,אולי גימגמת בטעות את האמת,כמו שקורא לפעמים לאנשים שעד היום לא למדו לדבר
הרבה אוטיסטים נדבקים מאוד למסגרת ולכללים,אלא שזה קורה בדיוק בגלל שהם חיים בנסיבות שמנתקות אותם לחלוטין מהסיכוי לחוש את הסדר הפנימי המופלא שבתוכם,במצב כזה זה או כאוס או דבקות פנאטית בסדר המימסדי,אלא שמנסיון אני יכול להגיד לך שלטווחים ארוכים הדבקות במסגרת ובמה שנחשב כסדר יום קבוע יכול להיות קטלני לחלוטין,בדיוק מהסיבות שאותן ניסיתי להסביר למעלה
מקסים והאיורים יפייפיים בעיני !… ישר כח לטלי.
יפה! אסתכל על הספר בחנות ספרים
ארנסה יקר, שתי הפסקות האחרונות בתגובה הארוכה נהדרות, וזאת הואיל והוכנסה בהן האהבה לביתך, שממילא ריווחה את הטקסט, והכניסה בו רוך; אלו כמעט שני טקסטים שונים לגמרי.
כאשר הדיבור משולל לגמריי אהבה עדיף לא לדבר כלל [זו אחת הסיבות שבהן נעשה לי לא נוח במשרדי ממשלה/אקדמיה/ראיונות עבודה או במקומות שבהם מצפים שאשתף בידע אינפורמטיבי לגמריי, משולל רגש ובלתי-אישי]. ואמנם, אני מודה ומתוודה, ישנם בחלד כמה אנשים שאיני מדבר איתם יותר מאמירת שלום ונדנוד ראש, משום שאיני יכול לגלות בעצמי אופן שבו אני עשוי לאהוב אותם. עם אנשים אחרים, אני יכול לדבר שעות על גבי שעות [הפעמים שבהם שתקתי מרוב אהבה, כמעט איני מסוגל לשאת אותם גם היום].
ועוד דבר, הילדוּת שלי היא כזוֹ פצע וחבּוּרה, שאם ארצה לכתוב ממש לילדים, אצטרך להתחיל בילד שהייתי. היתה סיטואציה בשנה האחרונה שבה דיברתי על שנותיי הראשונות באיזה מעמד, וזה הרגיש לי כאילו כל מה שעשיתי בחיי הוא להמתין שלושים שנה כדי לומר דברים שמזמן היה הכרח לאמרם.
נטלי יקרה, אכן יישר כוח לטלי. זה ספר יפה מאוד, וכפי שכתבתי למעלה, העובדה שבני
הקט מבקש שנשוב לקרוא בו פעם אחר פעם, מדברת בעד עצמה, אף יותר ממה שכתבתי למעלה.
איריסיה יקרה, תודה, אני באמת מקווה כי בתוך כל מבול הספרים היוצאים לחנויות השכם וערב יהיו אנשים שיידעו להכיר/לאתר את סיפרהּ של טלי.
שועי,אני לא מדבר שנאה בדרך כלל,למעשה אולי גם בגלל מה שאמרת כמעט ואיני מדבר כלל,כי הרי אהבה זה באמת קצת גדול עלי,לא יודע מה זה בדיוק,אבל לדעתי אפשר שמותר לכתוב שנאה,חושב שאין ברירה,זו דרך עקיפה לדבר על ולרמוז על קיומה של אהבה במצב שבה היא אינה
ארנסה, אני מודה שמה שקשור לשנאה בדרך כלל גורר בעיקבותיו (לא תמיד) אהבה קודמת או תקווה גדולה שנכזבה. אני חושב שהמצב ההפוך מלדבר על משהו באהבה, אינו שנאה, כי אם אדישות וניכור והשכחה. למשל, אני מעדיף לדבר על מה ששנוא עליי, מאשר על מה שמקרב אותי לקוטב של אדישות וניכור. למשל, כאן בבלוג, אני לעולם משתדל שלא לכתוב דבר על ספרים או רעיונות שמשאירים אותי אדיש, או כאלה שאיני מבין מה בצע לאבד עליהם זמן; מעט מאוד על ספרים או רעיונות שמעוררים בי שנאה (למשל, ההיטפלות שלי לנושאי היחס הממשלתי לפליטים או לא-יהודים); והרבה מאוד על ספרים או רעיונות שקרובים ללבי (כלומר מעוררים בי חיבה או אהבה).
אני משתדל מאוד שלא לשנוא (אני מניח שיש לזה גם קשר עם יכולת האהבה שלי, שנעשית, ברבות הימים, הרבה פחות סוערת); מנסה לברוח מכל מה שמותיר בי אבק של אדישות וניכור והשכחה. בכלל, אני עם השנים מצפה לפחות ופחות מכל סובביי, וכך גם כמעט לא מוצא את עצמי מאוכזב או נכזב (לכן גם איני מעריך כי האיוולת עתידה לסור מפני עידן שבו כל בני האדם יהיו תבוניים ומחוסרי כוחנות להרע). אני מנסה שלא להגדיל דברים מעבר למידתם, וגם לא למעטם מכפי שיעורם. זו כמובן מלאכה קשה מאוד, כי להכרת האדם יש איזו תאווה להגדיל ולהקטין דברים, ואנו חיים בעידן ה-Super-size me. אבל חלק מיכולתו של אדם להיות מאוזן ושקול (אדם שידע את טעם המילה הישרדות יידע להעריך את המלים איזון ושקילות) עובר דרך ההתמודדות הזאת.
אני חושבת שחובה למלא את מדפי הספרים ברעיונות השוללים "תפקידים". אנטי הררכיים ואנטי דיכוטומיים, כן ירבו.
תודה עין, וברוכה הבאה. אני לא יודע אם זו חובה, אבל זוהי התגלמות של הרשות ושל האפשרות לשנות את המציאות החברתית האנושית הנתונה.
שנאה להיררכיה,והיכולת לבטא אותה ואת נזקיה בצורה מנומקת ובהירה יכול שתקדם אהבה,אדישות יכולה להתממש גם דרך התעלמות מהמידה שבה המבנים ההיררכים והכחניים של הסביבה מועכים את היכולת וחוסמים את התשוקה לקיום הדדי ואוהב יותר,
לא בטוח שנכון לנסח את הכל במונחים של טראומה אישית או אכזבה מחוסר מילוי ציפיה כזאת או אחרת,אם כי מטבע הדברים יש קשר בין האישי והכללי ,ודווקא לכן חשוב לנסות לנסח גם את האישי כמשהו שלא מופרד מהנסיבות שבהן הוא מתקיים,והנסיבות הן עדיין מאוד מאוד כחניות והיררכיות,ולצערי איני מסוגל עדיין להתעייף מלכעוס את זה ולפחד מזה,למרות שבדיוק בגלל מה שאמרת השקעתי הרבה והקרבתי הרבה על מנת לצמצם ככל האפשר את המגע שלי עם זה,גם כי ברור לי בדיוק איך ולמה היא באמת מייד מציתה בי הפרזה שאחרי זה קשה מאוד לכבותה,
ארנסה, אני לא מתעייף מלכעוס על אנשים כוחניים, אלימים והייררכיים; לעתים אני גם בז להם בלבי (זו אינה מעלה טובה, אבל כנראה שדרך הבוז הזה אני מודה על כך שלא שמתי חלקי בהם וגורלי בכל המונם). מספיקה לי הידיעה כי לו הייתי מגיע למקומם לא הייתי נוהג כמותם, אבל גם איני משתדל להגיע למקומם. ההזדמנויות שמביאה אל פתחי המציאות שבהן אני יכול להתאמן בלוותר על כוחנוּת ועל שיפוטים מוקדמים והייררכיים לגמריי מספיקות לי; ניתן לדבר על זה המון, אבל האימון וההתנסות בזה בחיים היומיומיים, חשובים יותר מכל דיבור על אי-כוחנות, אי-אלימות, ואנטי-הייררכיה. כך אני חש, בכנות.
בעקבות הפוסט שלך הספר יוזמן לכל ספריות עמק חפר.
יובל
* http://www.historia.co.il *
יובל יקר, תבוא עליך הברכה (ושמחתהּ של טלי). זמן מצויין לשוב ולהמליץ על הבלוג המעולה שלך.
הנוצה הצבעונית שלי ואני רק רצינו לציין שקראנו הכל-בשקיקה- ותודה וברכה לכל המפרגנים והמתפעלים ולספריות עמק חפר גם ועוד יותר ברכה על ראש הילדות שנכתב עליהן כאן מפי אוהביהן- עם או בלי תגיות ותוויות של אוטיזם.
שועי,היתרון היחסי של אנשים שהם לא היררכים ולא כחניים במהותם זה שהם יכולים לעשות גם וגם,יותר מזה,שהגם האחד מזין לגם האחר,ההתנסות והאימון למקומות שבהם יש לשתוק יתכן ונשענת על מקומות שבהם אפשר ואולי אפילו יש לדבר,כתיבה היא דיבור בשתיקה וככזאת יכול להיות שהיא הולמת בדיוק למטרה זאת,להזין את מתחי השתיקה של השיגרה במבנים שיתמכו בהם כהלכה גם מול לחצים מאוד קשים ומאוד מתמידים,
כך שלדעתי הדיבור לא חשוב יותר מהשתיקה וגם לא להפך,מה שמשנה זה לחפש ולמצוא את היחס הנכון ביניהם,יחס שיאפשר התפתחות לכל הצדדים,הדדית
נדמה לי שחוסר ההבנה לעניין הזה גם מביא לחוסר ההבנה למה שאני מנסה לכתוב כאן על נושאים כמו אוטיזם או גמגום או חריגות
לדעתי אין דבר כזה אוטיזם בכלל,אני גם מטפל בזה בדיוק מאותה סיבה שאיני מטפל בגמגום או במה שנחשב כקשיים תקשורתיים אחרים שיש לי,אבל בדיוק בגלל שאני יודע את זה אז אני מוצא בהגדרה תועלת,כי מתוך יחסיותה אפשר להבין משהו על הקבוע החברתי,שהוא תמיד גם הכי זמני וחלקי ,כי ברגע שאתה יודע שאין דבר כזה אוטיסטים אז עולה השאלה למה בכל זאת יש אנשים המתוייגים כך,ואז נפתח לך צוהר לתפישות מאחורי המתחים שעומדים מאחורי הציפיות שגורמים לאנשים שעומדים במקום מאוד מסויים להגדיר אנשים שעומדים במקום אחר כלקויים,והתפישות האלה מספרות לנו משהו מהותי גם על מה שמסתתר בשתיקה,כסיבות וכמניעים שמרכיבים ומרקיבים את מבני הכח המסורתיים,ולכן לדעתי דווקא את השתיקה הזאת יש לדבר,או לפחות לנסות לגמגם אותה
אנשים מוגדרים כאספרגר למשל,אבל אספרגר זה לא השם שלהם אלא השם של הרופא שהגדיר אותם לפני כמה עשרות שנים כקבוצה שמה שמשותף לה זה סטיה מאיזה שהוא ממוצע(ברור שהוא היה אוסטרי,והרי אי אפשר אחרת) ,ומה שמעניין זה שאספים רבים מתעקשים לאמץ אל ליבם דווקא את הזהות שניתנה להם ממי שגירש אותם מהקבוצה האנושית דרך הפיכתם לתסמונת רפואית,מזדהים בכל ליבם דווקא עם השם שטבע בהם תליינם,וזו שאלה שמעניינת אותי כי האנושות מעניינת אותי,כי האדם מעניין אותי,לא בגלל שאני מוגדר כך,ולדעתי היא גם מאוד קשורה ואף קושרת את 2 הרשומות האחרונות שלך שגם הן מתלבטות אם לא ממש מתייסרות על קוו הקשר בין החריג למופלא ,בין חוסר קבלת תחושת הפליאה לבין חוסר קבלת החריג,
לדעתי זה מקום מעניין ושיש טעם לדבר עליו
לצערי נדמה לי שמשתמע שאיני מוכן נכון כאן,גם לא על ידך,שמתגובותיך ותגובות אחרים כאן עולה כאילו שזה דווקא אני שממהר להאחז בתוויות,ולא היא,אלא שבדיוק בגלל שאני מודע למידת יחסיותן ופריכותן אני מוצא שאפשר ללמוד מהן הרבה על הדרך שבה יחסי הפרט והכלל משתנים,ומשנים,ולתפישתי, כאמור ,למרות הכל, דווקא לטובה
לתפישתי אין דבר כזה אוטיסט בדיוק כשם שאין דבר כזה יהודי ואין דבר כזה ישראלי,כל הדברים האלה משקפים לא יותר מתמונה יחסית וחולפת של המצב האנושי,וכשרואים את זה כך אז לפעמים יש והמופלא ,גם כחסד,צץ דווקא מההשתקפות החלקית בשברי המראה הממסגרים את זהותנו החולפת,שבר הזהות הוא המגדיר הכי מדוייק של תנועתה
ארנסה, "לתפישתי אין דבר כזה אוטיסט בדיוק כשם שאין דבר כזה יהודי ואין דבר כזה ישראלי" כתבת, מזדהה לחלוטין, אבל, שלוש הקבוצות הללו בפרספטיבה היסטורית-תרבותית-ופוליטית הן קבוצות מיעוט מינוריות, בתוך המין האנושי, שלא זכו ליחס אוהד במיוחד. מבחינה רבה נניח, יותר משיש באורתודוכסיות היהודית או בלאומיות הישראלית, אדיקות לרעיון או לתיאולוגיה/אידיאולוגיה, יש בהן סוג של התבדלות חברתית-פוליטית, עמידה על זכותו של המיעוט לחירויותיו, לשיוויונו (שכן כל כמה שהיהודים הציונים הם רוב במדינת ישראל, הם מיעוט בטל בתוך המין האנושי). מבחינה זאת, אני ודאי יכול להזדהות בקלות גם עם הספקטרום האוטיסטי, גם עם היהדוּת (שיש בה נבדלוּת ואחרוּת, שיש התופסים אותה כהתנשאות, אבל יש בה גם מופנמות רבה, תלוי מהיכן תופסים אותה ואיך) ואפילו עם הישראליות (למרות שקשה לי מאוד לחוות את עצמי כישראלי, ויש לי ביקורת חותכת על יישומיה של הדוקטרינה הציונית). דא עקא, יש הבדל מהותי בין מגמגם או אוטיסט ובין יהודי וציוני. הראשונים, הוגדרו כך על ידי המילייה הרפואי, ועל כן זוהי הגדרה בכפיה; היהודים והציונים הגדירו את עצמם (אמנם היהודים נרדפו על עקשותם לא מעט, וגם הציונים אינם פופולריים, אבל בכל זאת הגדרתם היתה עצמית, האנטישמיות החלה בעקבות בדלנות יהודית, היא לא קדמה לה, מה שכמובן לא מצדיק את האנטישמיות ותופעותיה כהוא-זה)– זוהי הגדרה מתוך בחירה. מעניין, כי גם האורתודוכסים וגם הציונים מנסים לעמעם את עצם הבחירה בהיות יהודי או בהיות ציוני; הראשונים באמצעות המיתוס על כך שהאל כפה על עם ישראל קיום תורה ומצוות (כפה עליהם הר כגיגית), ולפיכך כל מי שנולד יהודי חייב בקיום המצוות; השניים, דרך המיתוס על כך שאין לעם היהודי ברירה אחרת אלא להקים בית לאומי שבו יוכל להתגונן מפני מבקשי-נפשו (מצווה פוליטית-לאומית העוברת מדור לדור; מבחינה זו, הציונות היא דת חדשה מן המאה התשע-עשרה). ודאי, גם מדריך הפרעות התקשורת הוא סוג של מיתוס, כי הוא מתעלם מזכותו של כל פרט, של כל יחיד ויחיד, להגדיר את עצמו, וכופה הר כגיגית (מבחינה פוליטית) על מי שלאו דווקא מעוניינים בהגדרה זו.
שועי,אנשים כמו פוקו ידעו לזהות עד כמה ההבדל לא רק שאינו מהותי אלא שדווקא המשותף בין הפוליטי לרפואי,בין מבני הכח של החברה לבין יחסו של המימסד הרפואי ל"אחר",בין אם זה חולה או חריג, חושף לנו משהו מאוד משמעותי גם על זה וגם על זה
ולכן ,מבחינתי,הפסיכולוגים הם האנטישמים של הספקטרום האוטיסטי,אם לא ממש נאצים
ובעניין זה אפשר למשל לבדוק למה מבט מסויים מזהה את הצורך באינטימיות וביחודיות כהסתגרות ונסיגה והתנשאות בעוד שמבט אחר יזהה בה דווקא את התנועה הכי פתוחה לאהבה
מהכיוון ההיררכי,הכחני,כל תנועה פנימה תתפרש בדיוק במשמעותה ההפוכה לחלוטין למבט ההדדי,וזה לא שרק האוטיסטים נהרגים כל הזמן מהאש הצולבת הזאת אלא שגם רבים וטובים,למשל אנשים כמוך,שאולי סובלים מזה פחות אבל עדיין מוצאים את עצמם שוב ושוב במרחב שבו איפה שהם מצפים לפתיחות אז שם בדיוק סגור ואיפה שהם צריכים אינטימיות שם כולם מתפרצים כאילו זו הייתה זכותם הטבעית
למעשה,עצם הגדרה של פנימה והחוצה,של כיוון התנועה,ולכן גם של גבולות הזהות,מתרגמת לגמרי להיפוכה בין המרחב ההיררכי לזה ההדדי
ולצערנו אני ואתה יודעים טוב מאוד באיזה מרחב ,חברתי, אנחנו עדיין חיים
אני דווקא מאמין גדול במימסדים,אלא שבדיוק לכן איני מסוגל אפילו להתקרב למימסדים שבהם אתה איכשהו מצליח לשרוד ואפילו לפרוח,ואין לי ספק שאני ממש לא האדם היחיד שסובל מכך,ולכן חשוב לנסות לבדוק למה בדיוק הדברים גם מתקיימים וגם לא מתקיימים בעת ובעונה אחת,ובאיזו מידה בדיוק,למרות שרוב האנשים יאמרו,ואמרו,שאני סתם בכיין
ארנסה, "אלא שבדיוק לכן איני מסוגל אפילו להתקרב למימסדים שבהם אתה איכשהו מצליח לשרוד ואפילו לפרוח", לפרוח, זה קצת מוגזם, לא זוכר שאי-פעם פרחתי. כלומר יש פרופסורים מסוימים שכבר גרמו לי פריחה מהסוג שהולכים לבדוק אצל רופא העור ומקבלים איזו משחה טובה למרוח או כדורים נגד אלרגיות (-: מה שכן, יחסיי עם הממסדים הללו מצויה במגמת שינוי מהותי. אולי עוד אפרח, אבל לא נדמה לי שבאותן ערוגות מכופות שבהן הרביתי לשהות עד-כה.
כן,תיארתי לעצמי שאתה לא נהנה מזה מי יודע מה,מקווה שימצא לך ערוץ אחר, תואם יותר לתנ ועת מהותך,זה יהיה טוב גם לך וגם לנו,אבל לצרכים דיאלקטים(?) הפרזתי קמעה,או אפילו נורא
ארנסה, לפעמים אתה מוציא ממני בשלוף דברים שאני מתלבט אם לומר או איך לומר, וזה רוב הזמן בסדר גמור (-:
עוד לא ידוע לאן אני הולך, בינתיים אני חבר בשתי קבוצות מחקר אקדמיות, אחת בת"א שניה בירושלים (אחת מהן עוד לא התחילה), אבל אני במצב של רגל בפנים ורגל מחוץ (לאקדמיה). אם זו סירה, אני מאזין כרגע לקרקעית המשתקשקת במים. מקווה שהדברים בהמשך ייתבהרו.
שועי שועי,
איזה מזל שאתה כאן,
ושיש לך ילדים,
ושכתבת המון דברים שרציתי להגיד לטלי,
ועוד כמה שלא חשבתי עליהם
אבל הם כל כך נכונים…
הספר הזה נפלא, נפלא, נפלא,
וכשאנחת מאיפה שאני מרחפת עכשיו
גם אני אתרום את שני השקלים שלי.
וגם אני חשבתי שאיזה כיף לראות את הנוצה הזו שוב.
טלינקה, הנוצה הזו עשתה עבודה מדהימה בספר,
וגם העפרונות של ליאורה כמובן.
ספר מלא שמש,
בכל המובנים.
מיכל יקרה, תודה רבה, ילדיי באמת עוררו את האינטואיציה הראשונית שלי להפנות אחרי הרבה שנים מבט בוחן לגבי ילדותי; טלי ומרית, מאוד עוררו אותי להתחיל להתבונן לשם עם הרבה פחות הגנות ומחסומים.
זה אכן ספר יפה והומה חתולים, ובעמודים רבים נלווה לטקסט של טלי לאיוריה של ליאורה גם חיוך חתול הצ'שייר שלי.
כמה נפלא שיש אנשים שמקדישים זמן לשיחה מעמיקה ברגש, בשכל, בכל המישורים, ויודעים לדבר ולהקשיב ולפרגן. זה בדיוק מה שחסר בארצנו המיוסרת.
חני יקרה, ברוכה הבאה. תודה מקרב לב. אני מניח שישנם לא-מעט א/נשים שעוסקות/ים בספרות, תרבות ואמנות ברגש כן ובשום-שכל. לא תמיד נשמע קולם. ובכל זאת, הם שם, ממש. לכן גם איני נוטה להתייאש, אני יודע שלעולם איני לבד, ואת הדברים הטובים שלמדתי מבני דורות קודמים עליי לדבר כעת וגם להעביר לבאים/ות אחריי.
היי שועי יקר, ראשית רשימה מופלאה
שנית את געגועי אני סופר. הייתי כאן ושם ובכל מיני מקומות ושבתי אל מעונך ללגום מעט יין. בינתיים נולד נכדי החמישי נועם והשמחה רבה. בטוב תלין
ואם שכחתי אז נבחרת להספיד אותי (-:
דודו יקר, חי נפשי וכובעי (1+1), כבר דאגתי (לא הצלחתי ליצור איתך קשר). שלום רב שובך. מזל טוב על הנכד החדש ועל הסבאות המתחדשת.
לגבי הספדים, נדבר אחרי מאה ועשרים. כלומר, אין לי ספק שאתה תגיע לשם, אשר לי, אני מעט יותר סקפטי.