*
טפין-טפין אני מביט אחורה במעט פחות זעם ו/או פחד על הילדוּת והנעוּרים. בעל-כורחי הבנתי כי עד שלא אצליח לחיות בייתר שלום עם העבר, לא אצליח ליצור לי עתיד, משהו תמיד ייוותר תקוע. אדם יכול להיות אב טוב-מספיק לילדיו, או להיות הלץ מספר-הסיפורים של חלק נכבד מאחייניו, ובכל זאת להמשיך לחוש חרדה עמוקה מכל מה שמהדהדת בו ילדוּתו.
למשל, בשבת, באיזה טיול הליכה בסביבה, מצאתי את עצמי שורק לעצמי שירים מתוך Raindogs לטום ווייטס, אלבום שנוכח בחיי מאז שהייתי בן 14, שנה הרשומה בחיי כחלקת-אבדנים; והנה כשהגעתי לשיר Daimonds and Gold התהרהרתי (לא לראשונה), על קירבתו המוסיקלית הרבה לשיר Chim Chim Cheree, שירו של מנקה הארובות, טוב-הלב, ברט, מתוך הסרט מרי פופינס (השחקן ריק ון דייק שמגלם אותו נדמה לי תמיד כמי שמשתדל יתר על המידה להיות דני קיי). ווייטס, הופך את השיר במחי כמה דיסהרמוניות ובהינד טקסטואלי, משיר של מנקה ארובות טוב לב ושבע רצון הרואה בנופים הנראים מעל גגותיה של לונדון את היופי בהתגלמותו, לשיר של חסרי-בית, חריגים חברתיים, נוודים, הלנים בצדי דרכים, הנאבקים על מקומם בעולם. באותה שנה ממש כתבתי סיפור קצר. סיפור של בחור המאבד את זיכרונו בדרכים בדרך לניו-אורלינס. זה כמובן היה כתוב כפי שבן 14 כותב, אך מה שאני זוכר משם, הוא שלא היה בטוח האם הדמות הראשית איבדה את זכרונה או שמא לא יכולה היתה לשאת את זיכרונותיה עוד. אני לא בטוח עד כמה הייתי עירני מספיק, או מודע מספיק אז, כדי להבין, שהסיפור ההוא מבטא את הקושי שלי להתמודד עם מציאות, שבה לא מצאתי מסביב מי שאוכל לחלוק עימו את תחושותיי ורגשותיי, ובעצם מרבית הסביבה שהקיפה אותי אז לא רצתה לשמוע עליהם דבר וחצי דבר.
*
*
בעודי הולך לצד כביש מהיר, בוחן את השמיים האפורים-כתומים המתאבכים מעל שרידי אדמות חקלאיות מעובדות, שמכל סביבותיהן ניבטים פרוייקטי נדל"ן חדישים ומתים, כטורי מצבות של בית עלמין. תוהה על הגוונים הללו האפרוריים- כתומים. על אפשרותם. על אפשרותי המוגבלת להציץ בשמיים הללו רק מפני שהאדמות החקלאיות עוד מצויות שם ומאפשרות הזדמנות להבחין בנוף, הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר. ל- Chim Chim Cheree איני יכול לחזור. רומנטי, הרמוני, מלא-אמון, תמים כמו ילד שלא פגעו בו. שהרי אני זוכר גם את שנותיי הראשונות בעולם, כמה שהתנהל לו רוב הזמן רווי מאבק, פצע ומחנק. געגוע עמוק לבית אחר. ואחר כך, אותה שנה שהזכרתי, ואבל, פשוט אבל שלא ידעתי לקרוא לו בשם אבל, שהשתרע מאז על פני מאה השנים הבאות. כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך.
פעם קראתי לזה באחת מרשימות חוק הכובד הפנימי בפעם אחרת כיניתי זאת בלוז. בצעירותי, מצחיק ותזזיתי, הופעתי בטלויזיה בשעשועון גדול (בשמונה תכניות). כמה שנים אחר-כך הופעתי במופע סטנדאפ עם שותף ובכל זאת הפסקתי כשהוצע לנו חוזה קבוע.סיפרתי לעצמי סיפור על כך שאיני מוכן לזה. שהנפש שלי לא עומדת בזה. שאיני נהנה להיות מצחיקן. למעשה רציתי להמשיך להתאבל. שלא תאבד לי הקדרות והחומרה. שלא תאבד לי האפשרות להתכנס בעצב בתוך עצמי, לפגוש באופן יום-יומי את זכרונותיי. למעשה רק בשש השנים האחרונות החלו להתרחש דברים שהוציאו אותי ממצב של אבלוּת פּנימית שנמשכה כעשרים שנה. כמעט מאסר עולם. על כל פנים, שורה של מפגשים וגילויים ובחינות מחודשות לגבי חיי המוקדמים, הביאה אותי לשמחה גדולה ואז לעצבות כבידה מנשוא, שהתמשכה, עד שהבנתי לראשונה בשנים, שלא ניתן להמשיך כך עוד. אני מוכרח להתחיל לצאת, ליצור תואם מהותי יותר ביני ובין העולם.
*
*
התחלתי לשרוק פתאום את Molto Lontano ("הרחק מאוד") לפאולו קונטה. אף פעם לא שמתי לב לפני כן עד כמה Chim Chim Cheree, Daimonds and Gold והוא, הם בני משפחה אחת. בשיר מבקש קונטה להימצא בקרבת מוסיקה המצויה מעבר למלים, לזיקות, לפוליטיקה, לכוחנות, לערים, לנימוסים הטובים, מוסיקה שהיא מעבר לכל הקשר שנניח עליה, לכל אופן שבה ננסה לתפוס אותה; מוסיקה שמלווה את האדם בכל מקום, קרובה ומחבקת, אבל לא אוהבת אותו. תמיד נותר איזה פער בלתי נתפש בינה ובין האדם.
יש בשיר של קונטה איזו ערגה אל מה שמעבר לכל. קונטה אינו מוצא מנוח לא בערים ולא בצידי הדרכים; רק באיזה רחש כמעט מופשט וחרישי של מוסיקה שהוא מזהה בתוכו ומחוץ לו, שכמדומה מניעה את הכל. מביאה את האדם לכדי פליאה; ולכדי חיסרון שלא יכול להימנות, כי כל דבר אנושי הוא רק בת-קול חלושה, של המוסיקה הפלאית הזאת, האופפת הכל.
*
*
אף פעם לא הייתי מנקה ארובות שבע-רצון, אבל הייתי ילד תמים ואני חושב שאני גם מבוגר מלא תום; אף פעם לא הייתי שנים חסר בית, הלן בצידי הדרכים, אבל הייתי נער ואיש אבל שלא מצליח למצוא בית ונוחם בשום מקום ומשהו בו תמיד אכול-לשיעורין, ובסוף, לפי שעה, נח בי הפילוסוף, העורג בכל ליבו למשהו שמעבר. עדיין לא מוצא מנוח. תמיד הכל נראה לי מעט אבוד וחסר. עם זאת, אט אט אני מצליח לראות במכלול הזה של חיי, משהו הנוסך בי חיוך ותקווה. לא רק לגבי ההווה ובעתיד, אלא גם אשר לעבר הרחוק.
בתמונה למעלה: Paris Rooftops during Blackout, Photographed by Brassai, 1940
© 2014 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מחקר על צנקי הארובות הוא זה שגילה את התקופה הלטנטית של מחלת הסרטן. מנקי ארובות היו אז נערים צעירים שיכלו להשתחל לארובה אבל הסרטן פרץ אצלם שנים אחרי שבגרו.
ככה זה עם חוויות ילדות קשות, הן מכרסמות בלי שנרגיש עד שהמחלה מתפרצת בגיל מבוגר.
אני שמח שאתה עצמך בדרך להבריא.
אני כמוך רוצה להמשיך להתעצבן על כולם אם כי לעיתים גם לי קופץ המצחיקן בלי כוונה.
עידו יקר, ידידי, המשורר והצייר דודו פלמה (שגם מגיב כאן מדיי פעם בפעם) כינה את עצמו פעם, כדור שני לשואה: בן-ארובה (-:
במקרה שלי, אני מניח היה הרבה זיכרון והרבה כאב הכרוך בו, שלא הייתי מוכן לעזוב או לוותר עליהם, כאילו שרק אם אעזוב, משהו מאוד מהותי באופן שבו אני מזהה את עצמי ישתנה.
מה שגורם לי אט-אט להרפות היא הידיעה לפיה האופנים שבהם הבנתי את הדברים בגילאים המוקדמים היו פרי הבנה של ילד או נער, ואין כל סיבה להוסיף ולהחזיק באותן תודעות גם רבע מאה אחר-כך. מה גם שבדברים כאלו קורה דבר מטעה, לכאורה אם האדם מקים משפחה, לומד, עובד, משדר אופטימיות, מצחיק את סובביו— אין הרבה סיכוי שמישהו מלבד האדם עצמו, ישים לב לדברים הללו.
המצחיקן קופץ ממני החוצה כל חיי הבוגרים בהרבה מאוד כוונה; הצרה היא שהרבה מדיי זמן לא היה לו אישור כניסה לעולם הפנימי.
טוב, בתור פסיכולוגית בתחילת דרכה אני מאוד בעד להסתכל על העבר שלנו, להבין אותו, לזכור אותו ולהשלים אתו ואני מאמינה מעומק לבי שאכן יש בכך כדי להתיר לנו לחיות טוב יותר בהווה.
גם לי הצ'ים צ'ימיני צובט בלב עד עצם היום הזה ולי הוא דווקא מתחבר עם spread a little happiness (:
תמר יקרה, מה שלומך? מה שלום שירתך? אני לא יודע אם אפשר להשלים עם הכל, והרי הבנה (כל הבנה) היא רק פרספקטיבה מסויימת. אף פעם איננו מגיעים באמת למיצוי הבנת העבר. במקרה הפרטי שלי, באמת שזמן רב מדיי בעבר ניסיתי להשיט את הסירה דרך שורה של שוניות חדות (כך חוויתי את זכרונותיי). זה כמובן הפך אותי לנווט מיומן, עם זאת, אחרי שמבינים שאין שם שוניות שיטביעו אותך, כל הזהירות/הימנעות חרידה, הופכת בלתי מחויבת המציאות.
ולגבי, spread a little happiness (-: אם יש משהו שלמדתי הוא שהפצת צחוק ושימחה נעשית לא מעט על ידי אנשים עצובים מן השורש. זה אחד הדברים שיותר משמחים את ליבם.
שועיקי, אני באמת חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, אחרת איך אפשר להסביר את עומק הפצע וגודל הצל. הלוואי שתצליח להשלים. הלוואי שאני אצליח לשחרר את הכעס שלי (בכל פעם שאני חושבת שהצלחתי מתגלה עוד מצבור).
מרית קרובתי, יותר מאשר דברים מעוררי כעס (והיו דברים מעוררי כעס), אצלי זה בעיקר חוסר היכולת שלי להתמודד עם הקשר הגורדי שבו היו שזורים יחד לבלי-הפרד זיכרון, געגוע ואבל שקט (כי הייתי צריך לשמור הכל בשקט; איש לא ממש היטה אזנו שכשהיה צריך). לפעמים צריך ללמוד להניח את הפלונטר או לחתוך אותו, לפעמים לא מבינים, שכל-כמה שמתהפנטים מן החידה שבו, לא רואים הרבה דברים שמתרחשים ללא קשר אליו, לא נותנים לחיים להימשך.
לפעמים אפשר להעביר ככה שנים ארוכות מאוד. שלש שנות כלב לפחות. עכשיו תארי לך חתול צ'שייר הצריך להעביר שלוש שנות כלב? זה בלתי אפשרי (ומאוד אפשרי כאחד).
מכאל דק כתב פעם ספר ילדים על חתול שנולד עם צל של כלב…
אולי מיכאל דק, אבל ספר כזה לא יכול להיות קליל (-:
בגלל שזה קשר גורדי אז מוזיקה,גם בשבילי,תמיד הייתה מקום הכי שפוי,לא מאמין שאפשר או אפילו צריך להשלים עם העבר,מוזיקה מניחה לדברים להיות כמו שהם,מקולקלים,מקוללים,בגלל הדרך המאוד מסויימת שבה רק המוזיקה יכולה למרוח את המשקל בצורה שבה הדברים מתפרשים גם כסתמיותם,לאנשים עם פצעים עמוקים אגביותה העצובה-שמחה מאפשרת חוש מידה שאין במה שנחשב ונתפש כידיעה,מוזיקה מאפשרת להניח לסתום לכאורה וכך להחלים.
שועי יקר,
תודה על השיתוף. משמח לקרוא שאפשר לפעמים להניח לדברים ולהמשיך הלאה בטוב, עם הפנים לאופק הבהיר.
בהצלחה, בשמחה ובטוב.
בשורות טובות וכל טוב,
אור.
ארנסה יקר, זה נכון, בראש ובראשונה הרשימה הזאת היא על הליכה שבה שרקתי את השיר של ווייטס, ופתאום הרגשתי, שלמרות שזה שיר שאני אוהב כבר 25 שנים ויותר, הוא כבר אינו מתיישב עם הרגשות הנוכחיים שלי; ואז עברתי לפאולו קונטה.
אגב, בימי הביניים ובראשית הרנסנס, היו נוהגים להשמיע לחולים בבתי חולים מוסיקה הרמונית מתוך התפישה לפיה מוסיקה הרמונית עשויה להשיב אדם לסדר. לחלצו ממלנכוליה, מכעס, מהלם– היתה זו תפישה לפיה המוסיקה מיישבת דעתו של אדם, כלומר גורמת לו להיזכר בדברים המיישבים עליו את דעתו.
אור יקרה, תודה. זה כמובן מסוג הרשימות שהתלבטתי קצת לגבי פרסומהֹ, ובכל זאת, החוויה של שריקת שירו של ווייטס והמהלך הפנימי שארע לי בעקבותיה, גרמו לי לכתוב.
זה אחד הדברים המהותיים כאן, אני חושב, הזיקה בין העולם הפנימי שלי ובין עולמות פנימיים אחרים.
נשמע כאילו ימי הביניים היו תקופה קצת פחות חשוכה מימינו,לפחות בהיבטים מסויימים
פוסט מאוד אישי, חושפני ומדמם, שועי. מלנכוליה חדה. כל הכבוד על ההתמודדות ועל ההוצאה הזו של זה החוצה. חזק ומעורר מחשבה. מאחל לך כל טוב בכל. תמיד. שרון
שועי, היקר!
הכתיבה המזוקקת שלך …. (כל מילת נוספת תקלקל….)
רציתי רק לספר לך, שבגילי המתקדם (והוא מתקדם ממש מעבר לגיל השישים) החלטתי מזה זמן לשים את העבר בצד (ביחד עם האגו שיארח לו חברה) ולדעת שההתבוננות בו תהפוך אותי לנציב מלח. האתמול הוא המוות והזיכרונות, שהצטברו – והם רבים – ממיתים. בין היתר הפסקתי לצלם ולתעד והחילותי להגשים את הדברים שתמיד רציתי לעשותם. במקביל להשלים עם הידיעה שיהיו שלא. זה אפשרי! לחיות כאילו היית בן עשרים עם כל התאווה לחיים והביסים הגדולים עד שמשפריץ המיץ ומלכלך את הבגדים (ואת הפלוס להשאיר בצד לשימוש בעת הצורך….) ….
ארנסה, בניגוד לתדמית לפיה אנשי ימי הביניים עסקו אך ורק בתיאולוגיה, במסעי צלב, וברדיפות דתיות. היו בימי הביניים לא מעט הוגים שדיוניהם הכילו דיונים בשיויון בין בני האדם, בשבירתן של הייררכיות, במדעים וכיו"ב. מבחינה זו, גם במחקר הולכת וגוברת המגמה לראות ברנסנס המשך של מגמות מסוימות ששררו עוד בימי הביניים (לפחות למן המאה השתים-עשרה) ולא איזה זינוק עקלתון, שלא ניתן לזהות את סימניו המוקדמים.
שרון יקר, תודה מקרב לב, אני קצת מלנכולי תמיד (לפחות בתוכי). לגבי הדימום, לא בטוח, דווקא למדתי כי לעתים דיבור ישיר ברבים על הפצע עצמו פחות חשוב, הדיבור על האופן שבו מתמודדים, על התהליכים הפנימיים חשוב (גם חשוף) ומעניין הרבה יותר.
אנונימוס, תודה על הדברים המעודדים. יותר משאני מבקש להביט אחורה או לחקור את עברי (כי יש עדיין כמה דברים שלא בהירים לי לגמריי), הצלחתי לא כל-כך-מזמן ליצור לראשונה איזה רצף בתוכי, לראות את סיפור-חיי באופן לינארי-תימטי. עד אז היו שם שברים ושברי שברים, כמו קבוצת איים שלכל אחד מאייה יש מקום משלו, אבל מעולם לא יצרו תושבי האיים קשר בהיר זה עם זה. רק לאחרונה הם החלו לשוחח בחופשיות…
משאיר לך את השיר הבא, שפיזמונו הוא לעתים פרספקטיבה (the nowness of now) שכדאי לזכור:
שועי,טוב לשמוע,אולי,בדומה לעבר הפרטי שלנו,גם העבר ההיסטורי,הולך ומתברר כהרבה יותר "ישר" עם הזמן,תהומותיו ופסגותיו עשויים להיחשף כמישור עם מסעה של נקודת התצפית לעתיד,וכיוון שתהליך זה קורה גם ב"קטן" ובפרטי וגם ב"גדול" ובכללי נראה שאולי מסתמן באופק גם איזה איחוד מיוחל גם שם וגם בזה.
אולי גם ימי הביניים הפרטיים שלנו היו פחות חשוכים משנדמה והם הוארו ככאלה רק מנקודת התצפית של הילד שאולי אינו בדיוק טועה אבל בוודאי שעם הזמן ועל רקע נסיונו של הילד הזה כהורה משהו מתאזן למבט קצת פחות קשה וקצת פחות רך.
הפיזיקאים כבר יודעים מזמן שאנחנו כל הזמן משנים את העבר
יום אחד גם נדע להגיד את זה במילים ולא רק במספרים
ארנסה, אני לא יודע אם הייתי רוצה לשנות את העבר. מה שבטוח הוא שמאוד הייתי רוצה לדבר היום, עם כמה א/נשים השייכים לעברי הרחוק, מן הפרספקטיבה בה אני מצוי היום,
לחלקם/ן הייתי רוצה להודות, לחלקם/ן אני חש איזה צורך (שלא אובד משום מה) להעניק הסברים ולשמוע את שלהם, כי משהו נותר מאוד לא בהיר.
לא בטוח שיש לנו באמת בחירה בעניין הזה,זה פשוט מה שקורה.
ארנסה, כאמור הואיל ואני בחזקת-רציונליסט, אני יכול לקבל את השתנות הפרספקטיבות שלנו על העבר, אם הואיל וחלים בנו שינויים פנימיים, אם מחמת שיחה עם אדם אחר שהיה שם (כנוכח באותו זיכרון), המצייר לנגד עינינו נראטיב שונה, שאינו שיקרי, אלא מבהיר לנו כמה ראינו את הדברים באופן חלקי.
אני לא יודע לשנות את העבר. אני רק יודע להתייחס אליו באופן שונה, ומתוך כך משתנות גם תובנותיי/רגשותיי לגביו.
אני גם חושב שכאשר האדם חש הכרח (הנעה פנימית) לבחון את עברו מתוך פרספקטיבות חדשות, גם אם פירושו של דבר, היא ערעור זכרונות מסוימות, ותודעות מסוימות שאיתן הוא הולך שנים על גבי שנים, עולמו הולך ומשתנה.
פעם התאוויתי לכך שתמיד אוכל לזהות בי יסוד בלתי-משתנה ובלתי ניתן לשינוי; היום, יותר מאי פעם קיימת בי פתיחוּת לשינוי.
שועי,גם אצלי זה בדיוק ככה,יותר מוכן ויותר רוצה בשינוי,מזהה עם הזמן שהרבה מההתנגדות היא תגובה לטראומה,ואולי זה קשור גם למה שניסיתי לכתוב,שלפי מה שאנחנו יודעים על המבט,על הפרשנות,היום,אז החלק שלו במציאות הוא הרבה יותר גדול ממה שהיה נהוג להניח בעבר,כשאתה משנה את מבטך על העבר העבר באמת משתנה,זה נשמע מוזר,כי אנחנו תופשים את מה שעבר כאילו כבר נחרט והתקבע ואין לנו מגע איתו יותר,אבל גם זה מאוד משתנה,ומתברר כפשוט לא נכון עובדתית,
ארנסה, לטראומה יש איכות מגנטית, כמו כף יד שנדבקת לסיר העומד על האש, לפני שהיא מרגישה כי נכוותה או מערבולת שסוחפת, שיש לעבור דרכה כדי להיחלץ. אני חושב שלפעמים יש לגשת למקומות הללו מתוך מרחק של מחשבה קרירה, ספקנית וזהירה, כדי להתבונן בדברים מחדש, אבל הדברים מתחברים אחרת בדרך כלל רק כאשר נותנים לעצמי להושיט את היד מחדש, או לעבור דרך המערבולת. מה שברגשות משתנה באמצעות חוויות/רגשות.
"כאילו שאסור לי לשמוח מדיי, להצליח מדיי, לחיות מדיי. במובן מסוים התחלתי יותר ויותר להתקפל אל תוך עצמי, והיו שם רק מתי-מעט כדי לשים לב לכך", מה שמרתק אותי, מלבד הפוסט הכנה שכתבת-חשפת, הוא שדווקא הגלויות שלך שולחת אותי לאותו ניכור בסיסי שמקונן במוח האנושי, האטום בגולגולת לשימוש חד פעמי: העובדה שאנו אסירי הכלא הסובייקטיבי שלנו. כי איך אפשר להבין, לשגר לאדם אחר את התחושה המסגפת של לא תשמח, לא תצליח ולא תחייה יותר מידי?! עוד זה מקליד וויטגנשטיין צף, "מה שבכלל ניתן לומר, ניתן לומר בבירור, ומה שאי אפשר לדבר עליו, עליו יש לשתוק".
תמהּ יקר, חשבתי וחשבתי לעת-אשמורות מה אענה לך ואז צץ בקודקודי זיכרון השיר הבא, המסביר את הדברים לגמריי בבירור (-:
https://shoeyraz.wordpress.com/2011/03/03
אני חושב (ראה תגובות) שאפשר אולי לקרוא את השיר ההוא כמשל, אבל אני חושב שבמקור כתבתי אותו על חוויית החברות עם אדם קרוב.
ואשר לסיגופים… היו שנים שהחמרתי עם עצמי מאוד. עד היום מעבר לליצן, יש סמוראי שמתחבא.
לי קשה להזדהות עם הגדרת ההתקפלות פנימה כסיגוף דווקא,ביטויים "חיצוניים" של הצלחה ושמחה וחיים הם אלה שמייצרים ומנציחים את הניכור האנושי,לדעתי ולחווייתי
זה לא אומר שצריך להזניח או להתעלם מהאדם המתקפל לתוכו
להפך
ארנסה, אני לא טענתי שההתכנסות פנימה היא סגפנית בהכרח, ממש לא! ואני מצטער אם זה הרושם שקיבלת מהקלדותיי, הרי כולנו נטועים אחרת מבחינה תודעתית, ומי שהינו אקסטרורט(בשפת עבר, מוחצן) לא ידע ללבו של האינטרורט(המופנם, שאגב אינו זהה בהכרח לביישנות, מופנמות היא מצב קוגניטיבי שבו אדם מתחיל לאבד את הקשב והריכוז שלו בתוך סביבה עמוסת גירויים חברתיים לאחר שעה במחיצתם, ועל כן הוא מתכסה בפוך של עצמו), ואלו ואלו קיימים חיים, ויש מקום להניח שהבית של המופנם(עולמו הפנימי) יהיה שיא הניכור בעיניו של המוחצן, ולהפך. יש לנו מילונים שונים, וזו עבודה מצערת שלא הרבה אנשים מודעים לה(ועל כן הם משליטים, לעיתים בלי משים, את ההנחות שלהם, אותן הם תופסים כעובדות מדעיות של ממש, על מהו האושר, הטוב, אהבה, וכן הלאה).
שועי, כה לחי! כפי שאומרים בכדורסלת, "רק רשת!". "הבנתי כי Daimonds and Gold קווה בי מועקה קשה, כבדות של עולם מלא צער, אבלוּת, קושי והישרדוּת, ששהיתי בו בעבר, אבל איני שוהה בו זה מכבר", זו עוד נקודה מרתקת, ששכחתי להתייחס אליה, והיא הקשר המסקרן שבין העדפותינו המוזיקליות והשריקתיות לבין מצבי רוחנו, שלא לומר עולמותינו הפנימיים הקודמים(קצת כמו העולמות שברא והחריב אינסוף הקבלי לפני שהגיע לתוצר הנוכחי שבו אנו חיים). בני סיפר לי פעם על מחקר, שנתקע במוחי משום מה, שבו אמרו לחלק מהמשתתפים, שהם עומדים לפני משא ומתן מאוד קשה ואגרסיבי עם בעל דירה, ולחלק אמרו שבעל הדירה הוא אדם נחמד ורגוע מאוד, ואז אפשרו למשתתפים לבחור בין מוזיקה שמחה, מטאל עצבני ורתחני, ומוזיקת מעליות סתמית. כפי שיכולת לנחש(מעצם זה שהמחקר פורסם), מה שהתגלה הוא שבהתאם לסיטואציה שבפניה עמדו המשתתפים, כך גם בחירותיהם המוזיקליות(אם יהיה מדון וריב-metal, אם מי מנוחות-שירים עולצים). אתה מתאר כאן מצב הרבה יותר מורכב ועשיר לאין ערוך ממה שנחקר. שירו של וויטס כרוח רפאים מתקופות אחרות שקצת נוגדת את הדיירים החדשים שבנפש. (ואני מצטער מראש אם אני לוקח את דבריך למחוזות התמוהים שלי).
ארנסה, בסיגוף אני מתכוון למשהו אחר בתכלית; את האינטרוורטיוּת קשה לי להגדיר כסיגוף כי היא נטיית נפש, כלומר תנועה טבעית. אך אם אתה זוכה להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך אז אינך שוקע בעצמך. בסיגוף התכוונתי לחוּמרה. אני לא יודע אם קיצונית. אלא יותר כושר ללכת עם דברים עד הסוף. הרבה מאוד לילות בחיי עברו עליי בקריאה/לימוד ואח"כ בבוקר יציאה לעבודה. היו לי תקופות ארוכות של חוסר-מנוח עם מעט מאוד שעות שינה. רק בשנים האחרונות למדתי את ההנאה שבשינה ואת היצירתיות שבחלום.
תמהּ, תודה במיוחד על המחוזות התמוהים שמאוד שימחו אותי. לתמהונות יש לסגוד ולה נאה לשבֵּחַ (-:
אני כנראה אמשיך לאהוב את Raindogs של ווייטס כל ימיי על החלד; זה אלבום ששיקף כל-כך את חיי ואת הלך הנפש אליו נקלעתי בגיל 14, ששנים הרבה, היה ברור לכמה וכמה חברות/ים קרובות/ים שאם משהו אי פעם ייארע לי, יש לשמוע איזה שניים שלושה שירים משם לזכרי, במיוחד את Time שסגר את הצד הראשון (יש לי את האלבום, כמו את רוב אלבומי ווייטס עד סוף שנות השמונים בויניל).
ובכל זאת, נדמה כי מאז הלכתי איזו כברת-דרך, ודווקא העשור שהוא בבחינות רבות הכי משמעותי עבורי 24-14, למרות שהוא עיצב את דמותי, וקרו בו המון אירועים שאיני מסוגל להעביר יום בלי להתרועע עימם, כבר כמעט אינו מעורר בי כאב-חי או געגועים.