*
על מאבקם של יחידים לשמור על יחידותם בחברה תומכת לחימה.
* *
בסיפרה אנארכיזם ומאמרים אחרים (ניו יורק, 1911) כתבה המנהיגה האנארכיסטית האמריקנית אמה גולדמן (1940-1869), את הדברים הבאים:
*
היחיד (האינדיווידואום) הוא הוא הממשות האמיתית בחיים. הוא עולם ומלואו בפני עצמו. קיומו איננו למען המדינה או למען ההפשטה המכונה "חברה" או "לאום", שאינם יותר מאשר מקבץ של יחידים. האדם, היחיד, תמיד היה והוא בהכרח המקור היחיד והמניע של כל התפתחות וקדמה. בציוויליזציה הריהי מאבק בלתי פוסק של היחיד או של קבוצות יחידים נגד המדינה ואפילו נגד "החברה", כלומר: נגד הרוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. מאבקיו הגדולים של האדם נוהלו נגד מכשולים מעשי ידי אדם ונגד קשיים מלאכותיים שהוערמו כדי להקפיא את גדילתו והתפתחותו. המחשבה האנושית תמיד סולפה על ידי המסורת והמנהגים ועל ידי החינוך המעוות שהיו בשירות אלה שבידיהם הכוח וזכויות היתר, כלומר המדינה והמעמדות השולטים. הסכסוך המתמיד הזה הוא המרכיב של ההיסטוריה האנושית.
[אמה גולדמן, מתוך: אנרכיזם: אנתולוגיה, בעריכת אברהם יסעור, מהדורה מחודשת, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 139]
*
גולדמן, ילידת קובנה, היגרה עם משפחה לארה"ב בשנת 1886. קיבלה בילדותה חינוך יהודי מסורתי, ובארה"ב—בצד עבודה ב"סדנאות היזע" של התפירה, ריכזה בהדרגה פעילות הסברתית אנארכיסטית עניפה; בנוסף, היתה פעילה בנושא שחרור נשים ושיוויונן; בשל מחאתהּ ופעילותהּ הציבורית, שעוררה הדים, בגנות מלחמת העולם הראשונה, גורשה מארה"ב לברית המועצות בשנת 1919, ואולם יצאה ממנה עד מהירה ואף פרסמה את הספר אכזבותיי ברוסיה (1923), שנכתב במפח נפש גדול על תולָדותיה של המהפכה הקומוניסטית, וחוסר הצדק הנוהג שם.
שני ספרים טובים, ראויים לציון, שקראתי בזה אחר-זה בשבוע שעבר, כמו עומדים בסימן דבריה של גולדמן לגבי יחסי היחיד והחברה. הראשון, ציפורים צהובות לקולין פאוארס (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן, בסדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2013); האחר: המאחרים לאגוּר שיף (הוצאת עם עובד: תל אביב 2013). שניהם עוסקים בדמות החייל השבוּר, הפוסט-טראומטי, המבקש להיעלם מן העולם, להיאסף אל חבריו המתים. למעשה, אליבא דפאוארס ושיף, לא ניתן באמת לשוב ולהיות, אחר מוראות המלחמה, חלק מחברה אנושית, הרותמת את יחידיה שוב ושוב לפעולות אלימות, והחומסת מהן כל אפשרות לבחור בעדינוּת, בטוּב לב, ובחמלה. דווקא חברות דמוקרטיות ליברליות (ארה"ב, ישראל), עולות בספרים אלו, כחברות המפעילות על היחיד, כל יחיד, מארג לחצים בלתי-אפשרי של תחרותיות ושל כיבוש, ושל קניין, ולבסוף מפנות אותו כנגד עצמו, לעשות כמצוותן או להימוג.
סיפרו של פאוארס, שחלקו הגדול מתאר את הלחימה האמריקאית בעראק, מצייר את דברי ימי הלוחמה בשטח בנוי ככניסה לתופת כאוטי: בתים נחרבים, מכוניות תופת, הפצצות, חלקי גופות שרופות ומסורסות. כמו אצל דנטה אלייגרי (תופת, קאנטו שלישי), כל הנכנס מתבקש לזנוח כל תקוה לצאת לעולם— ואכן, דומה כי גם מתי-המעט היוצאים מספרו בחיים, נותרים בבחינת מתים –חיים, נטושים ודרוסים על ידי המדינה ששלחה אותם לשדה המערכה, אבודים לעולם בתוך עצמם; לעומתו, סיפרו של שיף מתרכז בדברי ימי נישואיהם של מיקי וליאורה כרם; הראשון, צנחן שנפגע מקליע בראשו במערכה על שחרור הכותל במלחמה ששת הימים, שוהה בתרדמת עת ארוכה; ואחר שהוא מתעורר מאבד את חישקו המיני (הוא וליאורה יישארו חשׂוכי ילדים) , את כושר העבודה ואת היכולת לעמוד בלחצים. מרבית הסממנים הגבריים מאצ'ואיסטיים שאפיינו אותו בעבר, נעלמים ממנו לגמריי. כל איזכור למלחמה או הרג גורם לו להתרחקות ולשקיעה בעצמו. זוגתו, נשארת לצידו במשך כשלושים שנה, עד פטירתו, גם כאשר קשריו עם בני משפחתו ורוב חבריו מן העבר מתנתקים והולכים, שכן הם רואים בו מי שהיה יכול להיות ממנהיגי המדינה והפך לצל-של-עצמו, טיפוס מתבודד ותמהוני. כמה שנים אחר פטירתו, בימי מלחמת לבנון השניה (2006), מחליטה ליאורה להתנקש בחיי הרמטכ"ל, שבעצם מזכיר לה את בעלהּ, ערב צאתו למלחמה, שאותו דווקא ולא את האדם שהפך להיות אחר-הפציעה, היא מעוניינת למחות מחייה, משום שבמשך שלושים שנה חשה את הבוז העצמי לרעיה שהרשתה לבעלהֹ לצאת להרוג ולהיהרג כחלק ממשחק הדמים הפוליטי-מדיני-חברתי, ולהקריב את עצמו לטובת שחרור/כיבוש ירושלים.
בשני הספרים כאחד, ביקשו המחברים להתמקד בפרט וביחסו לקבוצה, שעל מטרותיה כביכול יצא להגן, אבל אחר-כך משנפצע או משלקה בנפשו, מי יגן עליו? יותר מכך, מה יעשה אותו חייל שאיבד משהו מהותי ביכולתו להשתייך, להימנות על קבוצה, לחוש עצמו כמזדהה עם ערכי הקבוצה. שתי הדמויות, טוראי ברטל של פאוארס, ומיקי כרם של שיף, הולכים ומוחים עצמם בכל יום שעובר מעל לוח העולם. אם הם נותרים פה, הרי זה מתוך רצון כן שלא להכאיב עוד יותר לבני משפחותיהם. מבחינתם, האויב המהותי, אינו האויב מבחוץ; לא הערבי-מוסלמי (בשני הספרים), כי אם תרבות הרוב במדינתם, אותו רוב המדוכא והמוקסם על ידי המדינה ופולחן המדינה. גם ברטל וגם כרם נחרדים כל אימת שהם מוצגים כגיבורי מלחמה, או מתבקשים להתנהג ברבים כבניה הטובים של המדינה. עם זאת, הם יוצאים מן המערכה כה שבורים ומרוסקים עד שאינם יכולים לשוב ולפעול חברתית או פוליטית לתיקון המצב; אף-לא להצטרף לתנועות מחאה כאלה ואחרות.
ליאורה כרם היוצאת להתנקש ברמטכ"ל לא מייצגת אף אחד אלא אך ורק את כאבהּ האישי ואת כאבו של מיקי כרם שבינתיים הלך לעולמו. היא עושה את המעשה משום שהיא מבינה כי הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי. בעצם, מתוך הייאוש מאפשרות של שינוי חברתי עמוק, היא בוחרת לפגוע (היא אינה מתכוונת להמית, ועד תום הסיפור לא נודע האם הרמטכ"ל מת מפצעיו) במי שמסמל לדידה יותר מכל את מי שמערים מכשולים מעשי ידי אדם כדי להקפיא ולקפד את גדילתו העצמאית של הפרט מתוקף הכח וזכויות היתר של בני המעמדות השליטים. ברור ונהיר מדוע החברה רואה במעשה זה, אקט קיצוני ומטורף. עם זאת, סיפרו של שיף שב ופורט לכל אורכו את המציאות החברתית המטורפת, הדוויה,למודת הסבל, שבה אנו נאלצים לעשות את ימינו, ומונה ופורט את מארג הלחצים שבה אנו חיים ומתבקשים להתחרות ללא רחם, או ללחום ללא רחם. קשה להצדיק את האקט היעקוביני-האלים של ליאורה כרם (לאור צדדים מינוריים בעלילה ובמיוחד ביחסי הזוג כרם, יש בהתפתחות הזו דבר-מה גרוטסקי), ושיף נזהר מלהצדיקו, אבל בעצם, הוא מבהיר עד כמה ברמת העומק של הדברים, הפעולה הזו היא פרי התפתחות ארוכה, של סבל עמוק, ואין בה שום-דבר מטורף או אקצנטרי, אלא זהו אקט רדיקלי של סלידה מן הפוליטי-והצבאי,השב תמיד לדרוס ולבלוע את מאוויי היחידים, לפורר את חייהם, לשבר את זהותם, להניא מן החירות לבור בכוחות עצמם את החיים אותם יהיו נכונים לחיות, לקפד את האפשרות לפיה היחיד הוא שייקבע מה תהיה מערכת הזיקות שיקיים עם יחידים אחרים.
סיפורה הדמיוני של ליאורה כרם הדהד בזכרוני את סיפורו הלא-ייאמן של פרידריך אדלר (1960-1879), מי שהיה מחבריו הטובים ביותר של אלברט איינשטיין בימי לימודיו בפוליטכניון בציריך, דחה קריירה אקדמית בפיסיקה (1908), ודרש כי יישכרו את איינשטיין הצעיר במקומו (איינשטיין תיאר בצעירותו של אדלר, בנו של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה, כאידיאליסט, טהור לב, יוצא דופן במידותיו הטובות). והנה כעבור שנים אחדות, ב-21 באוקטובר 1916, בכהנו כחבר פרלמנט סוציאל-דמוקרטי,ירה אדלר למוות בבית מלון וינאי, במהלך ארוחת צהריים, בפוליטיקאי הותיק, ראש הממשלה, הרוזן קרל פון שטורק, האיש שהכניס את אוסטריה-הונגריה למלחמת העולם הראשונה כאשר פלש לסרביה, ואשר דחק כל-העת להרחיב את גיוס הצעירים לחזית. אדלר קץ במנטליות של הובלת הדור הצעיר אל מותו כבשר תותחים, כדי להמשיך ולקיים את האינטרסים של המדינה האוסטרו-הונגרית. הוא נידון למוות, ענשו הומתק; ולבסוף, ישב בכלא כשמונה-עשרה שנים, ואחר-כך היגר לארה"ב. איינשטיין לא דיבר עימו מעולם אחר 1916, וככל הנראה, גם לא רצה שיזכירו את אדלר בפניו.
אפשר כי אדלר פשוט ידע יותר מדיי מתים; צפה ביותר מדיי חיילים פצועים, שבורים ונטושים. ככל הידוע לי, אדלר מעולם לא הצדיק את מעשהו ולא עודד אלימות פוליטית דומה. כליאורה כרם הבדויה של שיף, הוא יצא להתנקש בסמל של מדינה, שמדיניותהּ לדידו רומסת את זכויות הפרט והאזרח של יחידיה, ולא זו בלבד, אלא במודע בוחרת לאבדם מן העולם.
לקריאה נוספת: אני חוזר מן החזית, ליל שאין לו סוף
*
*
בתמונה למעלה: © John Walker, Broken Soldier, Etching 1998
© 2014 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
אבל עובדה שליאורה לא מייצגת רק את עצמה,היא מייצגת גם אותך ואותי,ואת כל האנשים שמאסו ומואסים ביצוגים השגורים של מה שנחשב כגברי,למשל,
ודווקא בגלל וכשמבינים איך היצוג והדימוי של העצמי שזור באופן שאין להפרידו בצורת הקבוצה,
החברה,
מבינים איפה ולמה אמה גולדמן טעתה,
כי דווקא בגלל שהיחיד אינו הממשות האמיתית בחיים החיילים,בדיוק כמו קורבנות אחרים של טראומה,לא מצליחים לאחות את הפצעים.
אין דבר כזה יחיד כשלעצמו בדיוק כשם שאין דבר כזה חברה כשלעצמה,
2 הקצוות האלה הם קצוות דימיוניים,כמו אפס ואין סוף הם הכי משמעותיים בדיוק ורק בגלל שהם דמיוניים לחלוטין,ולכן ככאלה הם מאפשרים להכיל את הצורות המאוד מסויימות וסופיות ומוגדרות של כל מצבי הביניים שנמתחים ביניהם.
היחיד לא חשוב מהחברה והחברה לא חשובה מהיחיד
אנרכיזם כאידאולוגיה ותפישה מבטא תובנה או אמונה באפשרות של קיום מאוזן בין יחיד וחברה
בשביל לקיים ולקדם מהלך לקראת איזון כזה נכון להניח שהפרט,היחיד.תמיד מהותי ואמיתי מהכללי והחברתי,אבל זו הגדרה של מה שמאפשר תנועה למטרה ולא הגדרה של המטרה עצמה,שהיא כאמור איזון,כי החווייה האישית,הפרטית,הכי עמוקה וחיונית ומתחדשת היא כזאת שמתיישבת לחלוטין עם הגדרת מקומו של היחיד כחלק מקבוצה
חברה,קבוצה,אינה חלק זר מהותית להגדרת היחיד,כל יחיד הוא גם קבוצה,אלה בסך הכל היבטים שונים ומשלימים של אותה מהות,של אותה ישות,ובדיוק לכן הפרדה שנכפית אם בעקבות טראומה או בעקבות מודעות עמוקה יותר יכולה להיות כל כך קשה ולעיתים לא רחוקות גם קטלנית לחלוטין ליכולת התפקוד.
בגלל זה נפגעות אונס ונפגעי קרב לא מצליחים להחלים
הפסיכולוגים יודעים לזהות שטראומה ממתבטאת כזמן שנמרח
כרגע שנמתח לעד
והם מנסים להחזיר את תחושת הזמן האישית לקצב המנותק,המופרד,אלא שזה אינו אפשרי,ודווקא בגלל שהזמן הטראומתי מרוח אז ההפרדה הנהוגה בין היחיד והחברה אינה אפשרית יותר,מה ,שמבצב הנתון של החברה,חושף את האדם הפגוע לפגיעה חוזרת ונשנה,אם לא ממש מתמדת
מה שהייתה קורבן לאונס נאנסת כל הזמן,הפצע שנפער בה מחדד את חושיה לאין סוף המופעים וההקשרים שמנציחים את תרבות האונס בחברה,גם דרך הקשרים שבכלל לא חשופים לאדם שלא נפגע
אותו הדבר,כמו שסיפרת,גם קורבן המלחמה,הפציעה מעכה אותו לצורה שמגיבה פיזית לחלוטין לכל היבט ומופע שמאפשר ומנציח את המלחמה,את האלימות,
וכיוון שהרחוב,עולם העסקים,האקדמיה,הממשל,ואפילו המדיה והאמנות גדושים אם לא ממש בנויים על דימויים אלה,שטבועים גם בשפה אז אין לקורבנות טראומה שום סיכוי ממשי להשתקם ממנה
שיקומם תלוי לחלוטין בשיקומה של החברה
ולכן אנשים כמו אמה גולדמן,שדיבור על היחיד כדבר הכי מהותי,הקדישו את רוב זמנם דווקא לפעילות חברתית.
עוד בילדותי הודיתי לאלוהים על כך שנולדתי אשה, היוצרת חיים, ולא גבר, הנוטל חיים, ובבוא העת סירבתי להתגייס לצבא למרות שאז עדיין האמנתי בצדקתו המלאה.
בשנים האחרונות אני מתחילה להבין עד כמה כולנו, בוגרי ובוגרות מלחמות ישראל, בשדה הקרב ובבית, מצולקים לעומק מהדבר הזה, וגם לכן אני רוצה מאוד שלום, כדי שיהיה לנו הפנאי לרפא ולהתרפא.
אשה היוצרת חיים הנוטלים חיים
לדעתי יש בעייה עם התפישה של נשים ככאלה שלא ממלאות שום תפקיד בתעשיית המוות שמגדירה את החברה כיום
אם לא נבין עד כמה החלוקה שאת יוצרת כאן היא בעייתית לא נצליח לקדם או אפילו לדמיין פתרונות אפשריים
אני התגייסתי למרות שמעולם לא האמנתי בצדקתנו המלאה,בקושי האמנתי בצדקתנו החלקית,אבל כנער לפני עשרות שנים לא עמד לי כוחי להתנגד,התנגדות הייתה דורשת ממני מאבק מאוד קשה נגד סביבתי הקרובה ואני נולדתי כאדם די סטואי,שחי מה שקורה ונראה מה יהיה,נהניתי מהאשליה שאולי לא אצטרך להילחם בכלל,אשלייה שלצערי התבדתה.
ארנסה יקר, לטעמי טוב שההגות האנארכיסטית תיוותר בבחינת תרבות-נגד המאתגרת את התרבות הפוליטית הממסדית. מיסוד אנראכיסטי (יישום פוליטי) לטעמי, לאו דווקא מבטיח טובות. הדבר החיובי בדברים שהבאתי משם אמה גולדמן, היא ראיית "החברה"
כברית בין יחידים; כלומר, לא בחברה (או מדינה) המשעבדת את הפרט ובולעת אותו. אלא בחברה המאורגנת על ידי יחידים למען יחידים, באופן שבו אנשים מבינים כי "הגשמה עצמית" או "יזמות" אינה חייבת לשקף אך ורק את טובתם הם, אלא יש ליצור אותה באופן כזה שלא תמנע מהאחר לבטא את עולמו. חברת-הציידים-הלוחמים היא מזכרת מימים קדומים. רוב הזוועות האנושיות בוצעו על ידי חברות כאלו, שיצאו לצוד (לעתים בשדות הקרב ולעתים במחנות השמדה או במוקדי ירי המוניים) בני אדם אחרים.
אני יכול לומר שאני משתדל ככל יכולתי בחיי הפרטיים לכבד את יצירתו של האחר ואת ראיית עולמו. לא תמיד אני מצליח בכך, ולעתים אני נעשה מאוד חסר-סובלנות כאשר אני נתקל באנשים הרומסים אנשים אחרים או מקפחים את זכויותיהם בתור מה שהם שומרים לעצמם כ"זכות טבעית". אבל עדיין האימון הממושך לראות בכל אחר "יחיד" נושא אי-אילו פירות.
חני יקרה, אנשאללה… או כמו שכתב ר' שמואל אבוהב, רבה של העיר ונציה בשלהי המאה השמונה עשרה: "יבוא שלום אשר אין קץ למעלותיו ואין סוף לדרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו אהבה ואחוה וריעות וחיבה".
לא בטוח האם בקדנציה הפוליטית הנוכחית, אבל כל זמן שתהיה תקוה, וא/נשים שמשמרים/ות את התקוה, אפשר שהשלום יבוא.
שועי,גם לטעמי טוב וחשוב ונחוץ שההגות האנרכיסטית תאתגר כל הזמן את הפוליטי והמימסדי.
התייחסותי הייתה לטענה שלפיה המהותי הוא רק היחיד
זו טענה בעייתית שמשקפת את הבעייתיות שבקוטב הנגדי
הפשיסטי
שלפיה המהותי הוא רק היחד
הרי גם גולדמן למרות שדיברה על היחיד כמהותי לא התנתקה מפעילות חברתית וישבה ספונה בביתה וכתבה שירים,להפך,היא הייתה פעילה חברתית מאוד(הרבה יותר ממני וממך,זה בטוח)
כל חברה היא ברית בין יחידים,כאדם האמון על היסטוריית הרעיונות והתפישות אתה בטח יודע שצורתה ומהותה של הברית הזאת משתנה כל הזמן,
אני ממש לא מאמין בשטויות שהפסיכולוגים האבולציונים מקשקשים
לדעתי הם מגלמים חלק ממה שחולה בחברה ודעותיהם משקפים רק את הפרימטיביות הכחנית והחולנית שהם עצמם לוקים בה קשות
הקוד שמריץ את האדם השתנה מהותית מאז ימיו כצייד-לקט (קוראים לזה אבולוציה,לצערנו פסיכולוגים וביולוגים אבולוציונים לא מבינים מה זה אבולוציה בכלל)
ולכן צורת וצורות הברית בין היחיד,מה שאנחנו קוראים לו חברה,גם היא משתנה כל הזמן
דמוקרטיה זה לא דיקטטורה וחברה ליברלית זה לא חברה פשיסטית ויש אפילו הבדלים (לא גדולים) בין קפיטליזם ופאודליזם)
מה שניסיתי להגיד זה שאין דבר כזה חברה בדיוק כשם שאין דבר כזה יחיד
מונחים אלה מציינים קצוות דמיוניים שלא מתקיימים במציאות ולא התקיימו לעולם
כל אדם,כל חיה,צמח,דבר… ממזג בזהותו יחס מסויים בין הפרט לכלל
כל דבר הוא גם הפרטים וגם הכללתם
עקרונית,ומעשית,חברה ראוייה לפרט זו חברה שבה יצירתיותו של כל פרט זוכה לכבוד מוחלט
אלא שבדרך לחברה כזאת יש לזהות ולפסול ולבקר יצירות שסותרות מהותית את מה שאתה מכבד כאדם פרטי,
כי עובדה שכבוד זה מחריג אותך במידה לא מעטה מהזרם המרכזי
זרם שמגלם ומעודד בעיקר יצירה בפרמטרים תחרותיים,כובשים,מנצחים…
האם אני אמור לכבד את סוג היצירה הנשקף מתבנית כמו "כוכב נולד" למשל ?
מצד אחד יש לי בעייה עצומה עם עצם תפישת ה"כוכב",לדעתי היא רומסת בדיוק את מה שאתה ואני כל כך מזהים כראוי לעמוד ביסוד ההסכם בין הפרטים,כבוד מוחלט לכל סוג של יצירה,ללא מנוצחים ומנצחים,כולם ראויים לנצח ולהנצחה במידה שווה.
מצד שני,הפורמט המגונה הזה מבטא גם מהלך לקראת ההסכם החברתי הנתפש כראוי לשנינו
כי הוא נותן הזדמנות לכל אחד להיות כוכב,מיידית,וזה בעיני יפה.
מבחינה זאת היחס ליצירה היום משקף בדיוק את מה שטוב ורע בדמוקרטיה
שבדיקטטורה הזכות להתנהל כמו חזיר מטורף הייתה שמורה רק ליחידים שירשו אותו או כבשו אותה בכח הזרוע
בדמוקרטיה הזכות להיות חזיר מטורף ניתנת לכולם במידה שווה
כביכול
כי חזירות סותרת לשיוויוניות
כוכבות סותרת לרגישות ליצירתיות של האחר
אבל כשאתה רואה את הדברים בפרספקטיבה של זמן אז בהחלט אפשר להתנחם בדמוקרטיה כהתקדמות
התקדמות שלכן גם חושפת פרדוקסים שהיו חבויים לחלוטין בצורות ההסכמים החברתיים שקדמו לה
ולכן,מבחינתי,אנרכיזם הכי ראוי להגשמה פוליטית,אלא שאיני מזהה הגשמה פוליטית דווקא עם המדינה או אם כל צורה אחרת הזמינה לנו כיום,
מבחינתי אתה כמו אדם שאומר שאינו מאמין בפוליטי כי האדם המוסרי לא יכול למצוא לו מקום בדיקטטורה,אבל דיקטטורה אינה צורת השותפות היחידה או הסופית או האולטימטיבית
אנשים כל הזמן יוצרים
בכל מיני דרכים
צורות חדשות של הסכמים חברתיים
כאלה שבסופו של דבר יאפשרו גם ליחד לחוות ולחיות את מלוא עומקו החיוני והיחודי בהחלט
דרך עידוד ותמיכה בעומק החיוני של האחר
לדעתי,אם הזמן,יצירות שמשקפות את יופיו ועומקו של האחר,של השונה,של הזר והלא מוכר,של האוייב,של מי שנמצא מחוץ למעגלי ההזדהות שמבטיחים קיום רק לסוג מאוד מסויים של פרשנות אישית של תפקידו וצורתו של האדם הראוי,מקבלות יותר משקל ומשמעות,יצירות אלה שורדות גם את אלה שזוכות לאהדה המיידית של ההמון צמא ההזדהות השטחית,ומחוללות בתורן הסכמים חברתיים ראויים יותר
ואפילו היום יש כבר יותר ויותר קולות שמגלים שהגשמה עצמית ראוייה היא כזאת שעוזרת לאחרים להתגשם,לא לכוכבים,אלא לאנשים.
ארנסה, מסכים לגמריי כי "חברה" או "יחיד" הן יותר אידיאות מאשר ממשויות, אבל את זה ניתן לומר (לפחות לדעתי) לגבי כל דבר כמעט.
למשל, כאשר מדברים איתי על "זרמים בפילוסופיה" אני מעדיף לדבר על הפילוסופיה (במרבית המקרים) כרצף של אינדיבידואלים-חושבים (לא תמיד ניתן לדבר על רצף). כאשר מדברים איתי על "זרמים באמנות" אני מעדיף לחשוב על אינדיבידואלים-יוצרים, שיצרו בין יצירותיהם איזה שיח או מארג של זיקות, יותר מאשר "תנועה".
לגבי זרמים במחשבה פוליטית, אידיאולוגית או תיאולוגית– אני פחות מתעניין בזה, משום שעל פי רוב בכולן מדובר בתנועות הפועלות על בסיס דוגמה, הפולטות החוצה כל מי שלכאורה נחשד באי נאמנות (למשל, פרויד שהחרים חלק מתלמידיו; או אנדרה ברטון שסילק מן התנועה הסוריאליסטית כל מי שלא מצא חן בעיניו או בתקופה מסוימת, כל מי שלא חתם על הצטרפות למפלגה הקומוניסטית, זה רק מראה עד כמה מחשבה ואמנות נוטה להתערבב עם פוליטיקה, ועד כמה אידיאולוגים-פוליטיים הופכים לעתים לאוטוריטות אמנותית/הגותיות).
ולגבי השיח הלאומי, קשה לי איתו. למשל, לטעמי הסיבה שרעיון עם-הסגולה היהודי עדיין פורח וקודח, הוא שמיטב ההוגים היהודים הרבניים וכעת גם הישראליים, חיו בתוך עצמם וניהלו שיח בעיקר עם בני קבוצתם הלאומית, וכאשר יצאו לשוחח עם בני עמים ודתות אחרים, כמעט תמיד ניהלו את שיחם מתוך פולמוס אפולוגטי (כמיעוט המשוחח עם רוב ויוצא מנקודת מוצא כי עליו להישאר כשידו על העליונה בויכוח בי-דתי או בין אידיאולוגי). אנשים ששיחם תקוע שנים באותה המשבצת נוטים לפתח רגשות-עליונות ו/או רגשי-נחיתות, שעליו הם מתגברים בידיעה שנחיתותם היא זמנית. הם גם מוכרחים לצאת מעצמם (יחידותם) אז הם מדברים על עם ישראל, או על מקומו של עם ישראל בין העמים. לו היו בני בית בשיח הבינלאומי, כל הלהט הלאומי-דתי היה מצטנן והולך.
ואנארכיזם אולי היה מצליח לעבוד בעולם של אינדיבידואלים יוצרים ומפתחים, שאין ביניהם יריבויות של אגו, מעמד, קנאות, צרות עין, וכל אחד מקבל ונותן לאחר בשפע ופתוח לשיח. כחברה, אני בספק האם זה אפשרי. אני מאוד מעריך את הטוב שבאדם, אבל גם יודע להעריך את מידת הבזות (ביזוי), הכוחנות, והאלימות המתקיימות בכל חברה אנושית. בעצם תוכל לקבל לכך הדגמה חיה, כאשר תקרא את הטוקבקים כמעט בכל אתר גדול באינטרנט.
"הברית בינה ובין מיקי היתה ברית של יחידים, חסרת אינטרס פוליטי-כלכלי", ברית של ממש בין יחידים היא נדירה לאין ערוך מברית בין בתרים(שהיא בעצם, מנגל מקראי). אני נזכר בשבריר תמהוני(לפחות עבורי) מאמירה של קאטו הזקן, "לעולם אין הוא בודד פחות מאשר בשעה שהוא לבדו", ייתכן שיש בה מן ההיגיון בעולם שבו יחידים אינם יכול להתחבר על מצע יחידותם אלא רק סביב אי-אלו שיקולים ונוחיות אינסטרומנטליות. אני חושב שעצם העלאת רעיון ההתנקשות ברמטכ"ל, הלוא הוא הכהן הגדול ממש(אם לא מעבר לכך!) של חלקים לא מובטלים מהחברה הישראלית על ידי אלמנה לבעל שהמלחמה הפכה לעי-אדם, היא הרחבת גבולות הדמיון שלנו, וכבר בכך יש בה מן היופי, במדינה שלא נדיר להיתקל בה בסטיקרים שיוצאים כנגד 'משתמטים'(יצור בדיוני נפלא שהמציאו בצה"ל) בשצף-קצף, ולא יודעים, ומסתמא גם שלא טורחים לחשוב, איזה נזק עצום הם יכולים לעשות בנפשו ובתודעתו של מישהו שהשתחרר מסיבות נפשיות, ומרגיש כעת שהוא טפיל חסר ערך בחברה הישראלית. לעיתים נדמה לי שמילטריזם הוא פשוט מפלט נהדר, וכשר למהדרין של החברה הישראלית, להתפלש באלימות וכוחנות. וזה נורא.
תמהּ, כזכור, המגמה הציונית-פועלית מראשיתה כללה אלמנט בולט של "עולם ישן עד היסוד נחריבה", או: עזוב את המצוות והספרים, עזוב גם את ההשכלה ואת בית הקפה הפריזאי/וינאי או את בית המרזח בוילנה, ועלה לארץ ישראל להיות יהודי חדש, פועל במושבות או חבר בארגונים כמו "בר גיורא" ו-"השומר" [זוהי בדיוק הטרגיות בחפץ גיבור הנובלה "שכול וכישלון" של ברנר; רק במאוחר הוא מבין שהוא כלל אינו מתאים לנראטיב הזה של "יהודי חדש"]. נכון, היו גם גורדון וברנר ולימים גם דוד בן גוריון (שהיה איש-ספר)– ובכל זאת, אחרי שעבודת האדמה ועבודות הבנייה הפכו נחלתם של הפלסטיניים ולימים של פועלים זרים ומהגרי עבודה; הפך צה"ל לדבר העולה בקנה אחד ביותר עם האתוס הציוני ההוא: הגנה עצמית וכיו"ב. הטרגדיה של המתנחלים היא שבשלב מסוים תנועת "העבודה" (צאצאית מפא"י) הפנתה להם עורף (שהרי מעורבותם של אלון ושל פרס בהקמת ההתנחלויות אינה יכולה להיות מוכחשת). לפיכך החרדים נתפסים על ידי רוב הציבור הישראלי כבלתי-ציונים או כלא-ישראלים, שהריי הם משתתפים רק במיעוטם במפעל המיליטריסטי הציוני הגדול, וגם יישובם בערים גדולות כגון אלעד, מודיעין עלית, בית שמש– נתפס בציבורים רחבים כהתנחלויות.
הדבר העצוב ביותר הוא חוסר המודעות. קשה לראות בצה"ל של היום צאצא חוקי של ארגון "השומר" או אפילו של הלוחמים בתש"ח. זהו צבא גדול, מצויד היטב, בן-תפנוקים של מדינה שלימה. ראשיו אינם מתנדבים. תוך שנים מעטות מפרישתם הם נעשים דירקטורים בחברות, פוליטיקאים, יועצים ביטחוניים, סוחרי נשק. לעתים לא ברור איך הם בתוך שנים מעטות מצליחים "לעשות לביתם" הון, שהישראלי הממוצע, קשה-היום, לא צובר בכל שנות עבודותיו.
שועי, אני לא חולק על כך שהציונות הכילה רכיב אנטי-אינטלקטואולי חריף ביותר, אם כבר-זה תמיד מן המשעשעים לראות קשישים במחוזותינו שמתלוננים על ירידת הדורות(עד כאן שום דבר חדש, לעיתים נדמה שזו תופעה אוניברסאלית) ומביעים רב פליאה והשתוממות ענק על הניו-ליברליזם, הקפיטליזם החזירי, אי ההתעסקות ברומה של תרבות ורדיפה אחרי הון ואון, משל לא היו הללו נגזרות, לא הכרחיות-כמובן, אבל הגיוניות, מסתברות ומתבקשות מרצונם של לא מעט מאנשי העלייה השנייה והשלישית להיות מוז'יק אוקריאני או הבדוואי הבודד שדוהר על גמלו, והעיקר להשמיד את המענטש(כאידיאל), שיש בו מן העדינות, המלומדות והביישנות. מה שרציתי להצביע עליו בתגובתי הקודמת הוא שצה"ל, בעיניי, הוא המקום שבו, במובנים מסוימים, הפסקנו להיות יהודים שמחזירים כול עניין בחמישים אלף שאלות(כדברי, אדמון ז'אבס), והפכנו להיות אומרי הן, מכשירים אדוקים של שרצים, מזלזלים בכול תפיסה רעיונית-מוסרית של היהדות(שד"ל, הרמן כוהן, לוינס, בובר, סטריינר), ופשוט לעיוורים וערלים.
תמהּ, ראה מימרתו של גראוצ'ו מרקס היפה לעניין זה:
There is no Military Intelligence. It's a Contradiction (-: