*
ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר
*
1
בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.
אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.
אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.
ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע, כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.
לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.
*
*
*2
*
דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה: זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.
בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:
*
אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.
[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]
*
אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.
מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.
*
*
בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670
Spinoza's Seal
© 2014 שועי רז
*
ועל זאת אמרו הג'וקים של נורית זרחי לאמורי "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת."
(-:
הליצנות שלי מקורהּ בתום; אפילו נדמה לי כי היא הכרחית בתום, ואם את לא מאמינה תשאלי את בּרוּךְ (הסנדלר הולך יחף).
שועי יקר,
נו, אם בכל פעם שאצטרך לעבור מדרכה בכל פעם פעם שאתנגד למשהו שמישהו אחר אומר, לא יהיה לי איפה ללכת (אגב יש מספיק שבילים בבר-אילן?..)
ולעניינו – חרמות כפי שציינת זו לא אסטרטגיה מוצדקת, אבל אני כן מאמינה שאדם לא צריך לקחת חלק מפרויקט שנוגד את תפיסתו ואת עקרונותיו, גם אם יפסיד מזה רווח כספי או רווח אחר.
אני לא בטוחה שהעיקרון הזה תופס במצבים של חובה, כמו שירות צבאי, למשל (אם כי במילואים אני נוטה לחשוב שצריך להתחשב, כי אחרי הכל מדובר באזרחים).
תודה על הקול הצלול והחף מהתפתלויות מיותרות…
לי זה
כמים זורמים -נקיים
בשבת הזאת אני מוזמן לבת מצווה בעיר אחרת. האנשים הדתיים שהזמינו אותי יודעים שאחלל שבת אבל בכל זאת ישמחו שאבוא. כמו כן הם אנשי שמאל (בהפגנות תמיד אומרים להם בנימוס שהצד הימני שם ממול כי בטוחים שהם התבלבלו ) ואימא של החבר שלי התחתנה לפני כמה שנים עם בחירת ליבה בטקס אלטרנטיבי מרגש (הוא אמר שהפנטזיה של כל אחד היא אימא חורגת צעירה ויפה) . מעצבן מאד שיש אנשים כאלו שלא נכנסים לשום מסגרת והגדרה ומתעקשים לצאת מהקווים שבהם הם אמורים להישאר.
נטלי יקרה,
קודם כל, יש מספיק שבילים… אחר כך, יצא לי כבר כמה פעמים לוותר על פרוייקטים,שהכניסה אליהם היתה לא לפי עקרונותיי ולא לפי דעותיי, ובתנאים שהוכתבו לי בלבד, ולפיכך ויתרתי לכתחילה, מתוך הנחה שבעתיד זה לא ייעשה טוב יותר. אבל, להחרים את פרי עמלו של אדם, רק הואיל והוא גר במקום שנוי במחלוקת ואוחז באמונות מסוימות. לי זה מרגיש בדיוק כמו הצד השני של המטבע של אותם אלו שקונים אך ורק "עבודה יהודית", או של אותו רב שבשעתו אסר בעירו על השכרת דירות לערבים.
כל הגזירות הללו מוחקות את השונות, המגוון, והייחודיות שבאנושי. הן הופכות ציבורים שלימים למחנות בשדות קרב כלכליים, לכאורה מתוך מטרה צודקת, אלא שבדרך נגרם המון נזק, לאנשים שאולי טועים פוליטית ומוסרית, אבל בכל זאת צריכים להתפרנס ולפרנס את ילדיהם מעמל יומם.
יודעת מה אחד הצדדים החזקים בעיניי בדמוקרטיה ליברלית? שהיא מרשה את קיומם של יוצאי הדופן, שהיא אינה קוצצת ואינה משטיחה ואינה מאחדת אנשים לפי דגם אחד מורשה. חרם הוא בדיוק כלי נפסד (כמו להבדיל, מרתפי עינויים, או עונשי עוצר) שבהם מטילים טרור חברתי על אנשים מסוימים. נניח, סתם לשם הדוגמא, שישנם פוליטיקאים מורשעים שהייתי נמנע מלתמוך בהם בהמשך דרכם, או לו היו פותחים עסק, יש להניח, שלא הייתי נכנס לנהל איתם עסקים ולא הייתי לוחץ את ידם בשום הזדמנות, אבל לקרוא לציבור שלם להדיר ולהחרים, למנוע ולבלום כל התפתחות מיטיבה מהם או מבני משפחותיהם בעתיד, יש לזה מלה, קוראים לזה טרור, או במלים אחרות: פשע-חברתי-מאורגן. אני אפילו לא חושב שלמדינה צריכה להיות זכות להפעיל חרמות, בוודאי לא לאזרחים. אגב, גם הלכתית, מותר להשעות אדם מלבוא לבית הכנסת בשל מעשים נפסדים לזמן מוגבל, או לצוות אותו לשבת בנידוי פרק זמן מוגבל– אי אפשר לצוות על כך מכאן ועד (אין) הודעה חדשה.
שועי, מה דעתך על החרם של מדינות העולם על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ואיך הוא שונה מחרם שכזה על ישראל?
תודה גרוסמנסנלי, אני לא בטוח האם המים כה צלולים. אני נגד חרמות, בלי קשר לימין או שמאל, ציונות או לאו יש כמה דברים בחיי שהפכו אותי מאוד רגיש לאלימות חברתית, בעיקר זו שקל מאוד לתפוס כדבר של מה-בכך (שהריי לא מדובר על פניו בפגיעה בחיי אדם או בפעילות אלימה ישירה כנגדם). שלא כמו משטרים, ושלא כמו קובעי-מדיניות, בחרתי שלא לרדוף את הבריות. איני נהנה לפגוע באנשים, לא בכבודם ולא בארנקם, ולא בשום צורה אחרת, וכאשר אני עושה כן, אני מצר על כך מאוד.
מי שמתנוול על הבריות– כמה נאור ומיטיב לכאורה שהוא ידמה שהינו– הריהו מנוול. כל אדם יכול לדמות לעצמו שהוא כליל השלימות, אתיקן בחסד עליון, נזר הצדק. האדם יכול להסביר לעצמו מדוע כל טמא טהור וכל עוול הוא טוב ומיטיב. הרציונל לא משנה את מידת הניוול שבאקט האלימות החברתית הנקרא חרם.
לא ייפלא כי אחד הצעדים הראשונים שביצע המשטר הנאצי בין השנים 1934-1933 היו הטלת חרמות, וסנקציות כלכליות על סוחרים ואנשי עסקים יהודים.
עידו יקר, [א]. אני טיפוס מעצבן במיוחד. כמעט אף פעם לא עונה על ציפיות של אחרים. כמעט תמיד לא ברור לאנשים מדוע אני עושה מה שאני עושה, ומיעטתי מדיי בתולדותיי, להביא בחשבון את התועלת-האישית ואת הציפיה החברתית במערכי קבלת ההחלטות. יכול להיות שטעיתי לכל אורך הדרך, כי הנה כבר בגילי הפעוט הפכתי עייף לגמריי ממאבקים. אלא שזה לא גרם לי לוותר. פשוט הבנתי כי איני צריך להיאבק. לאחרים יש את דרכם, לי יש את דרכי. אני שומר על זכותי לטעות. היא יקרה לי (לא הופך אותה לאידיאולוגיה אבל היא יקרה לי).
[ב]. לא מצדיק שימוש בחרם בין לאומי כלפי מדינה, אלא אם כן היא מבצעת ג'נוסייד, עוצרת ומוציאה להורג אנשים דבר-יום ביומו, ומחזיקה אותם בתנאי הרעבה, עינוי, אינוס, והתעללות קשים. אגב, כשאני חושב על זה לעומק, לא הייתי שש להחרים כלכלית, ללא קץ, את גרמניה של אותן שנים, כי ברור כי הדבר היה יוצר בעיקר תמותה ורעב של עניים, דרי רחוב ומתנגדים פוליטיים לנאציזם– וקרוב לודאי שהיה מרע באופן ניכר, בראש ובראשונה, את אספקת האוכל לעצורי מחנות הריכוז, ומעלה עוד את מידת היעילות של השמדת היהודים (וביזת רכושם, כדי להחזיר מעט מהפסדי החרמות); לתומכי המשטר הנלהבים תמיד שמרו את השמנת, וכל ימיה של גרמניה הנאצית התבססו ראשיה כלכלית, דרך ביזת רכוש, כך שספק אם חרם כלכלי היה כלי שהיה בו כדי להרתיע את היטלר וחבר מרעיו (שהרי גם כאשר הוטלו על גרמניה סנקציות ביזת היהודים והעמים הכבושים לא חדלה ולו לרגע). כך גם נהגו ברוסיה של סטאלין כאשר העם רעב למוות במיליונים (לראשי המפלגה תמיד מצאו מזון מלכות, ואתרים של חופשות מפנקות). אני גם חושש כי מן הגזירות הכלכליות שגזר העולם על אראן סבלו בעיקר העניים, הכפריים, וילדיהם, ואולי גם בני מיעוטים הנרדפים בלאו הכי; אנשי משטר האיאתולות, אכלו טוב וישנו טוב, היה בטוח. גם לא ראיתי כי בשאר אסד ואשתו רזו וחלו לאחרונה כתוצאה מן הסנקציות הנוהגות נגד המשטר, ונדמה לי רוב מקורבי המשטר, עם סנקציות או בלי סנקציות, נפשם בטוב תלין (מה שאי אפשר לומר על העם הסורי). גם הדיקטטור של צפון קוריאה, לחייו ורודות וכרסו משתפלת, ואני בטוח שיש לו היכן לישון בנוחות.
BDS על ישראל נניח (לעניות-דעתי מדינת ישראל יוצרת עוולות כנגד אזרחים פלסטינים על בסיס יום-יומי אבל לא ניתן לדבר על ג'נוסייד, להוציא אולי את "עופרת יצוקה" שהילך מעדנות על הגבול הואיל והיתה זו פעולה שבה נהרגו המוני אזרחים על בסיס יומי בידי כוחות צה"ל), לא יגרום לאהוד ברק להתפתל מרוב לחץ או לביבי נתניהו להיפרד בצר לו מן הוילה בקיסריה. השלכותיו יגיעו הרבה קודם לכן לאוכלוסיית ערי הפיתוח, יעלו את רף העוני, ויכרסמו עוד בסל התרופות, במענק האבטלה, בפנסיות, בקצבות לאנשים בעלי מוגבלויות, בזכויותיהן של אמהות חד-הוריות, בתקציבי החינוך הממלכתי (למי שממילא יכולים לממן שר"פ ותרופות, מסעדות יוקרה, ספא, יכטה, נסיעות תכופות לחו"ל, לימודים של הילדים באוניברסיטאות יוקרה בחו"ל– החרם הזה כלל לא ידגדג). BDS? אני בטוח שהרמטכ"ל "לא עוצם עין". זה רק ייגרום לימין לקבל עוד כמה מנדטים בבחירות הבאות, בטיעון שהנה הוכח שכולם אנטישמים, ולקברניטי המדינה להרגיש מדושנים ושבעי עונג אפילו יותר מן הרגיל כשהם מאשרים עוד "עופרת יצוקה" שבדרך.
הטיפשות בחרמות, היא שמדובר באלימות חברתית-כלכלית הפוגעת תמיד, ולפני הכל, באוכלוסיות דלות וקשות יום במדינת היעד. העשירים והמשפיעים (אלו שממילא אחראים על המדיניות הנפסדת) קרוב לודאי ייצלחו את התקופה בהשקט ובשלום. קרוב לוודאי כי המחרימים-עצמם ימשיכו לעשות עימם עסקים (במודע או באי מודע) באמצעות חברות קש, או מעורבות כזאת או אחרת של אילי הון או אנשי שלומם בחברות בין לאומיות.
אני מאוד אוהבת את טבעת החותם הזו,
בזהירות: מקפל בתוכו: בעדינות, בקשב,
בידיעה שהזולת שם וראוי להם.
ואתה כל זה שועי, וטוב לשמוע את הקול שלך.
מיכל יקרה, תודה על הקשב (-:
אני צריך לבדוק אחת ולתמיד איזה פרח נמצא במרכז החותם.
יש כמה גרסות, אני אישית בכל פעם שאני רואה את הפרח ואת ה-Cauta,
חושב על סיפרו של אדריאן קורבאך, Bloemhof (גן הפרחים), ספר שנידון
על ידי שלטונות הולנד לשריפה, ומחברו לעשר שנים בכלא, משום שביקר בתוקף
את התיאולוגיה הפוליטית השולטת באירופה. קורבאך נפטר בשנת 1669 בכלא.
בחקירתו הוא נשאל האם שוחח אם שׂפינוזה. הם כנראה הכירו, אבל קשה לומר כי
קורבאך היה מחוג החברים-תלמידים. בכל אופן, שׂפינוזה פרסם אחר-כך את המאמר
התיאולוגי מדיני בעילום שם, וגם סיפרו אתיקה ראה אור רק אחר פטירתו, כך שבחייו
ניסה אולי ללמוד ממקרה קורבאך ולהשמיע את ביקורותיו בשמו רק באזני מי שמסוגלים
לשמוע אותן. כמובן, איני יודע מתי בדיוק נוצרה טבעת החותם הזו, ועל-כן אי אפשר לדעת
האם היא באמת קשורה למקרה קורבאך או לא.
טוב שעוררת את סקרנותי :- )
מדובר כמובן בוורד, וזה כל כך הגיוני,
היופי בא עם קוצים – זהירות…
סליחה שאני מתעקש. דרום אפריקה – החרם עבד נכון?
עידו, אני לא מתווכח איתך על כושר ההצלחה של חרם כלכלי ממושך; אבל אני מתווכח איתך על הנקודה מי בדיוק משלמים בעטיו מחיר (האוכלוסיות מעוטות האמצעים) והאם זה מוצדק. למשל, איני יודע האם BDS ישפר את ההתייחסות הישראלית לפלסטינים. אני דווקא רואה איך הוא מוליך בטווח קצר להסלמה. אני גם חושב גם שיש לזכור שלדרום אפריקה לא היתה שדולה דרום אפריקאית וליגה נגד השמצה פעילות כל כך בארה"ב, וגם לא שדירה שלימה של ארגונים אוונגליסטיים המוכנים לפתוח את הארנק בכל עת למען ההתנחלויות או למאבק (כפי שהם תופסים זאת) כנגד האסלאם.
מיכל, השם Spinoza עצמו הוא סוג של קוץ בספרדית…