*
*
1
*
דַּרְכִּי נִכְנָסִים לְעִיר הַכְּאֵב הַחַד
דַּרְכִּי נִכְנָסִים לַיָּגוֹן שֶׁלָּעַד לֹא יוּקַל
דַּרְכִּי נִכְנָסִים לֶהָמוֹן שֶׁאָבַד
[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור ג' טורים 3-1, עמ' 46]
*
שלהי מארס. גם יום השיויון חלף עבר לו. עוד מעט יתחיל אפריל האכזרי בחודשים, כך על-פי ט"ס אליוט. אפשר משום שבימי אפריל הראשונים (בין ה-5 ל-10 באפריל או בין ה-8 וה-14 בו), התארע מסעו האנכי הפנימי של דנטה אליגיירי עם וירגיליוס מדריכו אל תוככי התופת, המשתרעת תחת הר ציון בירושלים, ופתח היציאה מתוכה, המוביל אל הר הפרגטוריום, מצוי כביכול בנקודה הנגדית בצידו האחר של העולם
יש משהו קצת מגוחך, או לפחות קוֹוה חיוך עקמומי, ברעיון להקדיש רשימה לקומדיה של דנטה אליגיירי (1321-1265). להמליץ עליה, לכתוב בשבחהּ— הריי לנוכח כל א ותם אינספור צטוטים, אזכורים ומחוות בתולדות התרבות המערבית בשבע מאות השנים האחרונות, דומה הדבר, למי שמכריז כי טעם יש לעיין בשאה נאמה לפירדוסי במת'נוי לג'לאל אלדﱢין רומי או בכתר מלכות של שלמה אבן גבירול או להמליץ על היכרות עם המונה ליזה או תקרת הקפלה הסיסטינית. ובכל זאת, דנטה הוא משורר נהדר, גם בתרגום העברי החדש של התופת (הראשון מחלקי הקומדיה) מאת יואב רינון, תרגום המסיר מעל דנטה את המחלצות המשובצות של לשון השירה העברית בימי הביניים שבהן הקפיד המתרגם, עמנואל אולסבנגר/אולשוונגר (1961-1888) לעטות את דנטה. רינון לעומת קודמו (בתווך תרגם את הקומדיה גם אריה סתיו), הקפיד ברוב המקרים, על החרוז ועל המקצב. נאמן יותר לרוח הקומדיה (במקור קומדיה נטתה לעממיות ואילו טרגדיה— נועדה לאליטה מצומצמת), הוא משתדל לעשות שימוש בעברית מדוברת או נקראת, מבלי להידרש לעברית מקראית, לשון חז"ל, או ספרות עברית של ימי הבינייים. יש בזה כמובן אי-אילו יתרונות ואי-אילו חסרונות, ולמרות הנאתי הרבה מן המהדורה החדשה, בכל זאת הפואטיקה האינטלקטואלית (תיבת התהודה, הקורעת אשנבים למישלבים קדומים של העברית) של תרגום אולסבנגר חסרה לי.
כעשרים שנה לא קראתי בקומדיה קריאה סדורה-תימטית [הכינוי "הקומדיה האלוהית" ניתן רק קרוב לאמצע המאה הארבע עשרה על ידי המשורר ג'ובני בוקאצ'ו (1375-1313)], ובקריאה חוזרת גיליתי עד כמה ידיעותיי על עולמם התרבותי וההגותי של בני ימי הביניים העמיקו בינתיים; אף כי קריאתי בחיבור השתנתה מן היסוד; שכן אם בראשית שנות העשרים שלי קראתיה כמי שקורא סוג של קלאסיקה מערבית, שאי אפשר לו לקורא-משכיל, מבלעדיה; הרי עתה שבתי לקרוא בחיבור, בתור החיבור שהוא; נטול פניות, בקיא יותר בספרות ימי הביניים ובשירה בת-הזמן; גיליתי כי אם בעבר קראתיו כאפוס קדום, שבמוקדו הירידה אל השאול, וההתעלות דרך הפרגטוריום (כור המצרף/הטוהר) אל העדן, ומן השטן במעמקי התהום עדי השילוש הקדוש בעומק רום; הרי כעת אני קוראו באופן רנסנסי משהו (מייד ארחיב). כאילו הקומדיה לחלקיה, ודאי "התופת", מלמדים בראש ובראשונה, על מערכי נפשו (רגשותיו, מחשבותיו) של המשורר ועל אופקיו האינטלקטואליים הנרחבים. כמו גם, על חוויית גלותו מעירו האהובה פירנצה, אליה לא יכול היה לשוב עוד.
יהודה אברבנאל (1530-1460) מחשובי ההוגים ההומניסטיים של הרנסנס האיטלקי כתב בספרו דיאלוגי ד'אמורה (שיחות על אהבה) כי המשוררים הקדומים נטו להצניע בשיריהם את זרעי-המחשבה שלהם; לפיכך לגבי דידו, הקריאה בהם אינה אך ורק חוויה פואטית, אלא אף חושפת בפני הקורא את הלכי הנפש והמחשבה הכמוסים של היוצר. באופן דומה, הנהיר ההומניסט הצרפתי מישל דה מונטין (1592-1533) בסנגוריה על רמון סבונד כי הפילוסופיה אינה אלא שירה מתוחכמת, וכי המשוררים הקדמונים היו למעשה פילוסופים, כי הם עסקו בפילוסופיה באמצעים פואטיים. הקריאה הזו של ההומניסטים הרנסנסיים, מתיישבת יפה עם קריאתי העכשווית בדנטה, שממנה נותר לי מעט מאוד מן המיתוס של הירידה לשאול (מיתוס מכונן, המתבטא למשל במיתוס השומרי בסיפור ירידתה של איננה או במיתוס היווני, בירידתו של אורפאוס, או בירידתה של פרספונה), והרבה יותר מסמלת בעיניי את דמותו של דנטה המשורר-פילוסוף, שהפך נרדף וגולה, המתאר את מר נפשו; מתחיל את מסעו מטה כאשר הוא מצוי בפחי נפש, על סף שימת קץ לחייו, ומתאר את התהליך הפנימי שעבר, ואשר בסופו הוא שב אל מעגל-החיים, ומוצא תקווה ותעודה בשנים שעוד נותרו לו לעשות בעולם. בעצם, דומני כי אף פרימו לוי ופיקולו ידיד-נפשו, בשיחתם על אודות הקומדיה, בימי שהותם במחנה הריכוז אושוויץ (הזהו אדם, תרגם יצחק גרטי, עמ' 121, 123) עמדו אף-הם על היסוד האתי-פילוסופי, שהעמיד דנטה בפני קוראיו. פרימו לוי מעמיד במוקד דבריו שם ציטוט מן הקאנטו העשרים וששה מן התופת: רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ/ לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר/ כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת! (תרגום אולסבנגר, קאנטו 26, טורים 120-118, מצוטט מתוך הזהו אדם) לעומתו, במהדורת התרגום של רינון: לְזַרְעֲכֶם אַל תִּהיוּ אֲדִישִׁים,/ לֹא נוֹצָרְתֶּם לִחְיוֹת כִּבְהֵמוֹת אֶלָּא/ כְּדֵי שֶׁסְגוּלָה וְיֶדַע תִּהְיוּ מְבַקְשִׁים (הקומדיה האלוהית: תופת, ירושלים 2013, מזמור כ"ו טורים 120-118, עמ' 324). ראוי לציין, כי אחד הראשונים שערכו עיבוד ספרותי לחלק התופת, עוד סביב שנת 1330, היה המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי (1330-1260), במחברת התופת והעדן (המחברת העשרים ושמונה). מעשה שירי אחר, מעין תיאור של השאול מפרספקטיבה של נשמה, הביא המקובל האיטלקי ר' משה זכות (רמ"ז, 1697-1620), בשירו תפתה ערוך . שיר הנדמה כאלטרנטיבה לשירו של הרומי. וכך, יצירתו של דנטה, הפכה חתומה ברוחם של דורות של יוצרים יהודים איטלקיים בני תקופות שונות.
*
2
*
כָּאן נִגְרוֹר אוֹתָם, וְעַל פְּנֵי הַיַּעַר הֶעָצוּב
יִהיוּ מֻטָלִים הַגּוּפִים שֶׁלָּנוּ,
כָּל אֶחָד — לַשַׁיח שֶׁל צִלוֹ כְּעֹל יָשׁוּב
[דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית: תופת, תרגם מאיטלקית: יואב רינון, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, מזמור י"ג טורים 108-106, עמ' 170]
*
היער רווי האפלה בו כביכול נד דנטה בראשית מזמור א': באמצע הנתיב של חיינו/מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה/כי דרך הישר אבד ואיננו [שם, עמ' 22 טורים 3-1], המביע הלכה למעשה את דכאונו הגובר, הדומה חסר קרן אור וללא מוצא, הופך במזמור י"ג, בתוככי התופת, לחורשה של עצים מעוותים עטורי פקעות וקוצי רעל; עצים השותתים דם אדם כל אימת שגודמים את אחד מענפיהם. זהו יער של טורפי נפשם בכפם. דנטה פוגש שם בדמות עץ בפיירו דלה וינייה, יועצו הבכיר ואיש סודו, של הקיסר פרידריך השני (1250-1194, שלט בגרמניה, איטליה וסיציליה), שהואשם במעילה, נדון לניקור עיניו, ושלח יד בנפשו בהיותו במעצר. פיירו אומר לדנטה כי מעולם לא בגד באמונו של הקיסר, אף לא ציפה כי גורל נשמתו של המתאבד (מה שנראה לו כמוצא של כבוד) יהיה כה נפסד. בעצם, המפגש בין דנטה ובין פיירו מהדהד את גורלו הפוליטי של דנטה עצמו שנבחר בשנת 1300 לאחד מששת חברי ממשלת העיר, ובחודש מארס 1302, לאחר שנתיים של מהפכים פוליטיים בפירנצה, נדון דנטה למוות שלא בפניו, באם ישוב לפירנצה (העיר נשלטה בידי מתנגדיו הפוליטיים). הוא בעצם הפך בעצם אותו חודש מארס לגולה פוליטי לכל חייו, בלי יכולת לערער על עונשו או להוכיח בפני בני עירו את צידקתו. יש להניח כי במצב זה תקפוהו מחשבות אבדניות, המתוארות אולי בשורות הפתיחה של התופת. הכניסה עם וירגיליוס אל תוככי התופת (מסע פנימי) שראשיתו בימי אפריל הראשונים, מבטא אפוא את ראשית התנועה להוסיף ולחיות על אף הכל. המפגש עם פיירו דלה וינייה בעיבורו של המסע החשוך בעמקי השאול מורה דווקא על כך שדנטה כבר אינו רואה באיבוד עצמי לדעת את המוצא למכאוביו ומוצא של כבוד מנפילתו-תבוסתו הפוליטית, אלא דווקא מבטא את ראשית איתורו של הנתיב החדש העובר דרך התופת, ירידה צורך עליה. במהלכו ייפגוש שוב דנטה באהובתו המתה ביאטריצ'ה (נפטרה בשנת 1290 בגיל 25-26; דנטה התאהב בהיותם בהיותם 18, אך הם נישאו לבני זוג אחרים ולא ידוע האם כלל השיבה לו אהבה) שתחליף את וירגיליוס המשורר בכור הטוהר ובעדן, אך היא עצמה תוחלף בפתאומיות ברום העדן על ידי סנט ברנאר מקלרבו (1153-1090), אב כנסייה ונזיר שנודע בעדינות אורחותיו, באי אלימותו (אף על פי שהטיף לטובת גיוס למסעי הצלב), בנסיונו להטיל שלום בין ערי איטליה וכן בהתבוננותו הפנימית ברזי השילוש. להורות כי על-פני פילוגי הפוליטיקה, השירה והאהבה הארצית, נעלה בעיני דנטה הגולה, השלום בין הערים וההתבוננות הפנימית באור האלוהים.
[רשימה ראשונה]
*
*
*
וגם פוסט נהדר של נטלי מסיקה: זיגפריד
*
בתמונה למעלה: Gustav Klimt, Obstgaten am Abend, Oil on Canvas 1899
© 2014 שוֹעִי רז
תיאור היער המדמם נוקב לב. זה היסוד האגדי שחושף את צדם הפנימי של דברים. ודנטה חביב עלי במיוחד מאז שגיליתי שהוא היה חבר קרוב של ג'וטו, שהוא גם הצייר האהוב עלי (אם מצמידים אקדח לרקתי ודורשים שאבחר שם אחד) וגם היה לפי כל העדויות טיפוס מצחיק וחתרני. כמובן שאנשים עצובים יכולים להיות מאד מצחיקים (כמו בעל הבלוג) ובכל זאת, המחשבה על שניהם ביחד ממתנת את האובדנות הזבה מהפוסט.
מרית קרובתי, לדנטה ישנם גם חרוזים מצחיקים (אחד מהם אני מקווה יובא בהמשך); והואיל
והרשימה מעלה דנה (כשהיא כבר מגיעה לזה) בעיקר במזמור ה-י"ג העוסק בחורש המתאבדים
ומופיע בו האיזכור היחיד של יער בקומדיה מלבד תמונת הפתיחה (מזמור א').לא היה כאן מנוס
אלא להציג את הקוטב האבדני. היצירה כולה לדעתי מדברת על התמודדותו של דנטה עם מפלתו הפוליטית ועם גלותו פליטותו וגעגועיו לפירנצה ולביאטריצ'ה, והמוצא שהוא מוצא אט-אט
מעבר לכאב ולאבדן. כן, התשובה על פניה דתית (אין חולק), אבל בהמשך מחכה הפתעה.
"בתוככי התופת, לחורשה של עצים מעוותים עטורי פקעות וקוצי רעל; עצים השותתים דם אדם כל אימת שגודמים את אחד מענפיהם. זהו יער של טורפי נפשם בכפם. דנטה פוגש שם בדמות עץ בפיירו דלה וינייה…פיירו אומר לדנטה כי מעולם לא בגד באמונו של הקיסר, אף לא ציפה כי גורל נשמתו של המתאבד (מה שנראה לו כמוצא של כבוד) יהיה כה נפסד", זזו באמת שאלה האם דנטה נחלץ(לפחות בתחילה) מלוע האובדנות מתוך אהבת החיים או מפחד התופת? נדמה לי שאפשר לתלות את האשם בתביעת המושג של "קדושת החיים" בנצרות, מפני שלדידה, החיים בעולם הזה הינם רק ההתחלה של הסיפור ולא כולו. עד כמה שידוע לי, ביוון העתיקה, התאבדות נתפסה כאקט שראוי לאדם לנקוט בו אם הוא נשבה במלחמה ועלול להיהפך לעבד, והגנוסטים, שנואי נפשם של הנוצרים, בכלל היו בעד הכחדה של המין האנושי(אם באורגיות, ואם בהתנזרות), שזה סוג של פרויקט התאבדות קולקטיבי להומו ספיינס. אני, כמובן, לא חושב שהתאבדות היא מוצא נשגב, אבל קדושת החיים נתפסת בעיניי כדוגמה שקופה באופן מסוכן(ככול מובן מאליו שבנמצא), בייחוד כאשר הקטגוריות של "קדושה" ו"טומאה", כמו גם נשמה אלמותית וגן עדן\גיהנום, אינם חלק מהתודעה של מי שפולט את הצירוף "קדושת החיים".
תמהּ יקר, טיטוס לוקרטיוס קארוס לא ראה בהתאבדות בנסיבות מוצדקות דבר נפסד. פלוטינוס כמדומני הקדיש ב"אנאדות" פסקה בה ראה בהתאבדות דבר ראוי, כאשר האדם מאבד את איפוקו, את שלטונו במחשבתו ובגופו. סנקה ב"על קוצר החיים" כתב כי החיים אינם כּמוּת, אלא מתבטאים ביכולתנו לחשוב, לעיין, להוציא אל הפועל. סנקה עצמו נטל את חייו, אף על פי שהיה מוכן לוותר על כל רכושו ולצאת לגלוּת. נירון קיסר ביקש את ראשו. וכנראה לא נותרה לו ברירה.
יש גם לזכור כי במידה רבה האופן שבו מתוארת הצליבה בבשורות,יש בה משום ההתאבדות או למצער שיתוף פעולה מוחלט עם כוונת השלטון להוציאך להורג (כעין סוקרטס). ישוע יודע שעומדים להוציאו להורג, הוא יודע מי יבגוד בו ומי יתכחש לו. הוא הולך על זה בעיניים פקוחות, ולא נמלט על נפשו, ומקים לעצמו נניח, קהילה חדשה במדבר יהודה, רחוק מעיניי הרומאים. אפשר כי ישוע ציפה להתערבות אלוהית ממש ברגע האחרון. האפשרות לפרש כך את "אלי אלי למה עזבתני/שבקתני" היא מעציבה במיוחד, משום שדווקא אז נתקל הצלוב בעומק השתיקה האלוהית.
ארסמוס מרוטרדאם תיאר עצמו באחת מאגרותיו כ"אדם העומד ברשות עצמו". זוהי הגדרה מעניינת, שכן ארסמוס לא קורא להתאבד כאשר אותה חירות ניטלת מן האדם, אבל מטבע האופן שבו בחר לתאר את עצמו מובן, עד כמה חירות המחשבה והמעשה יקרוּ בעיניו.
ועוד לא הגענו לסמוראים (ולאתוס המוות היפני); ולז'ן אמרי, שהקדיש ספר להתאבדות, וכזכור בשנת 1978 גם שם קץ לחייו.