**
*
תמיד הייתי חשדן כלפי ההסבר השגור לפיו Blog הינו קיצור של Web Log (=יומן רשת). כמה משרדי; כמה ענייני. חשבתי כי חייב להיות משהו כּמוּס יותר. אמש בשעה שהקראתי לבני הקטן (4.5) את הספר צורות צרורות מאת ד"ר סוס [במקור: The Shape of Me And Other Stuff by Dr. Seuss , ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1973] הותרה פתע התעלומה ארוכת-השנים. שם, בין דפי הספר, גיליתי צללית של יצור הנדמה כמיזוג בין גופו של חתול תעלול (Cat in the hat) ובין ראש של קנגורו או גמל, הקרוי שָׁם: בְּלוֹג, או כפי שהובא בתרגום העברי: "אתם הייתם כאלה…או כמו אלה שכאן!// אם הייתם כמו בּלוֹג/ או צנוֹר בַּגַּן. לדעתי רק על המצאת הבלוג, ראוי ד"ר סוס לקבל דוקטורט.
סיפרו של סוס (תיאודור גייזל, 1991-1904) דן בצורה מבודחת בצורתם של הגופים. הוא קורא לילדים ולהוריהם להביט בצורות, לבחון אותן, להכיר בכך שלכל דבר יש צורה משלו. זאת ועוד, העולם בו אנו חיים מוצע לקורא כמכלול של צורות נעות, כעין תיאטרון צלליות ענק, שתנועתן גם חידתן אינה חדלה. נזכרתי כי המילה צורה כוללת בתוכם יצירה, ציור ותמונה; למשל, המלה הערבית: صورة (תעתיק: צורה̈), אכן משמרת את שלוש המשמעויות: דימוי, ציור ותמונה. שכן בעצם רישום זרם התמונות והצורות החולפות בחיינו החיצוניים והפנימיים אינו פוסק כל חיינוּ. ניתן כמובן לשלול חלק מן הציורים והצורות. לומר, שהן אינן בנות קיימא, אינן תכליתיות. לומר: החיים קצרים מדי ורציניים מדיי מכדי לאבד זמן במשחק חסר טעם, שאין לו כללים נהירים, וודאי שלא תעודה ותכלית. ובכל זאת קיומו של בּלוֹג, התרוצצות פנימית שאינה זהה לי אבל גם אינה זרה לי, ובעצם נמצאת די קרוב, מעוררת בי צורת חיוּך, כי יש בבלוג בכל פעם מחדש את האפשרות לפרושׂ בפני העצמי מגוון של צורות מגוונות ומשתנות, המבטאות את צורת העצמי (Self) ההולכת ומשתנה.
שהרי מדוע לתמוה על כך על כך שלפני כך וכך שנים, באיזה רגע בודד ונואש במיוחד, נוצר בקירבי איזה דימוי חדש, קצת משתולל של עצמי, והוא פעם נדמה כחתול כובען, פעם כגמל רודף, פעם כדג ירוק, ופעם מדלג בקפיצות בלתי-מתואמות של קנגורו. דימוי מאוד בלתי תכליתי— כמוהו כמשחק שמוצאים בו הנאה רבה, אבל לא יודעים את פישרו. לעתים הוא מתקיים וניזון רק מכח הרצון לקיים את התנועה החדשה והמאלתרת הזאת. לפעמים הבלוג (כדימוי תנועתי של עצמי) מפתיע ומצחיק אותי. לפעמים נוכחותו כדי משבשת את הסדר הענייני של היום. מבחינה זו, הוא דומה לחיית מחמד פנימית, שבטיפוחה אין שום דבר שכלתני או תועלתי, אבל יש בו הנאה מטיפוח קשב וקירבה אל צורה הדומה לנו מאוד, ובד-בבד, שונה מאיתנו. היא מתפתחת לנגד עינינו, בין כאשר העיניים פונות פנימה ובין כאשר הן פונות החוצה, או מרשות לעצמן להיעצם או לפזול.
הדבר המעורר פליאה ביותר: ברבות השנים נודע לנוּ שעוד אנשים (את רובם מעולם לא פגשנו) חוזים ונהנים מן הידיד הדמיוני הזה, שהתעורר בּנוּ. וכמו אלווּד פ' דאוּד (ג'יימס סטויארט), גיבור הסרט Harvey (מחזה מאת מרי צ'ייס שעובד לתסריט; הסרט יצא לאקרנים בשנת 1950) המהדס בסוף הסרט בחברתו של ידידו הדמיוני הארנב הענק אל הבַּאר הקרוב, ופתאום גם נדמה לאחרים כדבר שיש בו ממשוּת. כך אני פוסע (פוסט אחר פוסט) עם ידידִי הדמיוני, הדימוי הנוכחי האפשרי של עצמי, בפנימי ובחוצות. דומה כי אפילו הצלחתי למצוא כמה ידידות וידידים, שעלילותיי איתו, נושאות חן בעיניהן ואפילו ומעניקים לסיפור הזה איזו לגיטימציה ותוקף.
גם ככלות חמש שנים ויותר, וארבע שנים בדיוק מאז התחלתי את פעילותי ב-Wordpress, אני עדיין ממעט לספר לאנשים שיש לי בלוג. מי יודע מה הם יחשבו. יש להניח שייסברו כי ירדתי מהפסים. לא היה לי מעצור כזה לו רק הייתי, בעיני עצמי, מנהל יומן רשת ותו לאו. עם הבלוג שלי אני משוחח, משחק, מתייעץ, יוצא לטיולים. הוא נוכח בחיי הפנימיים, הרבה יותר מאשר בחיי החיצוניים. איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים, אף הם, ידיד דמיוני, שמהווה איזו צורה, דימוי, תמונה קוהרנטית-חטופה, של החיים הפנימיים; אוסף של תמונות כאלו, לאורך זמן, מצליח ללמד משהו על המתחולל במעמקים.
חיבור סוד הלניסטי אנונימי, בן המאות הראשונות לספירה, האורקלים הכילדאיים, שהיה מצוי במיוחד בקרב הפילוסופים באקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה (ימבליכוס, פרוקלוס, מרינוס, דמיסקיוס), נחתם בפרגמנט ה-186 וזו לשונו בתרגומי: 'הואיל והנשמה (חסרת הגוף) הנה דמות (נפש אחדותית) בעלת אופנים מרובים היא מסוגלת לתפוס את עקרונות כל היישים שבנמצא'. איני יודע כמובן אם יש נשמה, אבל אני חש ביכולתה של ההכרה/תודעה ליצור לעצמה עולם של דימויים משתנים, ובאמצעותם לעמוד על הצורות המקיפות אותה. להשתנות ולהוסיף כל העת מבלי לקפוא על השמרים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, גזורים וחסרי-ערעור. על אף השבר, הכאב, העצב, האבדן, שתמיד נוכחים בחיים; שלפעמים מצמצמים מאוד את הרצון לפעול. ובכל זאת לעתים צצה לעתים איזו תובנה, בכל זאת שוררת תקוה, עומד חיוך דקיק. ואף על פי, שהכל יכול להיעלם בן רגע, עדיין ניתנה לכולנו הזכות לעמוד מבולבלים, מחייכים וגם חופשיים לשיעורין. כל החירויות הרי תכליתן להביא לכך שהחיוך המבודח הזה, הפנימי, ישרור, ויתמיד.
*
* *
*
בתמונה למעלה: סריקת העמוד הרלבנטי ובו צורת הבלוג, מתוך: דוקטור סוס, צורות צרורות, תרגמה לעברית: לאה נאור, בית הוצאה כתר: ירושלים 1991, ללא מספּוּר עמודים [כל הזכויות על התמונה שייכות ליוצרהּ]
© 2014 שוֹעִי רז
איזה סקופ! (מאז שאני לא זוכרת מי, גילה, להבדיל, שאהרון אמיר כתב שיר הערצה לאוסאמה בן לאדן אי אז ב1998 לא היה כזה). מזכיר לי קצת את הדמונים מטרילוגיית חומריו האפלים, וקצת את התיאוריה שהמציא אחד הגיבורים של ד. ה. לורנס, שלכל אחד יש בתוכו שד שלא איכפת לו מכלום, וההבדל המהותי בין האנשים הוא בעצם בין שדיהם. רק ששתי הדוגמאות הן כבדות ראש ושיפוטיות, ושלך הרבה יותר משוחרר, נזיל ושמח. מזל טוב לבלוגולדת, שועיקי. מקדישה לך בית משיר הפתיחה של "יואל אמר". זה עלינו:
וככה, לפעמים, בזהירות בזהירות,
מחשבות של שני אנשים עושות היכרות.
נפגשות, לוחצות יד, מתחילות להשתולל,
בתוך הראש, בתוך הבית, בגינה, ברחובות של ישראל
מתגלצ'ות, מתגלגלות בין הבתים, בין אנשים שעוברים,
ומספרות ביחד סיפורים.
לא נותר אלא להנהן בראש ולחייך חיוך דקיק, במיוחד בפסקה האחרונה.:)
מרית קרובתי, אין ספק שאת מטובות נותנות-הלגיטימציה-לידידים-דמיוניים שבהם נתקלתי מעודי (מה שמסביר את ריבוי ההצגות שאת מביימת או מלווה כעין שלישית).
אפילו השדים הרציניים שלי- בחברתך מצליחים לצחוק.
לגבי שיר ההערצה של אהרן אמיר, הזכרת לי משום-מה את השיר שכתב יוסף פקיד-העיריה (דודו גבע/קובי ניב) לזכרו של ג'ון לנון:
מסכנה יוקו/שותה רק שוקו// אם היה ג'ון/היו שותים המון.
ורד יקרה, זוהי בדיוק הסיבה שאנו מוכרחים לחדול מלראות בעצמנו כותבי בלוגים. אנחנו לא כותבים אותם. הם ידידינו/חברינו. אנחנו לכל היותר מלווים אותם בדרכם. לפעמים הם מספרים לחבריהם בארץ הבלוגים שלהם, שיש להם חברים אנושיים. ואז הבלוג עם ראש הקנגורו אומר לבלוג עם ראש הציפור. בני אדם, אין דבר כזה (-:
מסכימה איתך. כמה מהם מתרוצצים לי בראש ברגע זה, הולמים בקירות ודורשים לפרוץ החוצה.
מזכיר לי משהו שאולי שמעתי פעם (לא זוכר ממי): יש לי ארבעה ציפורים בראש ושלשה כיסאות. עכשיו, או שאתה משחרר ציפור אחת, או שאתה מביא עוד כיסא לשבת (-: [ממתי צפורים יושבות על כסאות].
עשייה בלי תכלית,
לשם הכיף והעניין,
וכשבדרך פוגשים
חברים דימיוניים,
מה יכול להיות טוב יותר?
שועי תודה על שאתה בלוג,
ולא על שיש לך כזה, כלומר גם,
אבל הצללית הזו, שאתה :- )
בלוג.
מיכל יקרה, אני עוד מקווה שאצליח להגיע עם צִלי לאמירים.
גם לך בלי ספק שמור איזה חלק בשחרור הציפורים (והציפורות) שבראש שלי, וודאי ביכולת שלי
לתת להן לעופף חופשיות. ועל דילוגי הקנגורו עוד לא דיברתי… (-:
והאתר שלך ממשיך לשמח אותי מאוד… (לפעמים זה לא דבר פעוט. כזכור, בכל חיוך שלי יש שבעה קבין של מלנכוליה).
אז ד"ר סוס חשב על בלוגים כבר לפני כל כך הרבה זמן, ואנחנו אפילו לא ידענו 🙂
ובעניין האנשים האלה שאינך מספר להם על הבלוג שלך – אני חושבת שסנט-אכזופרי היה מן הסתם מזדהה אתך. בטח גם הוא לא היה מספר להם.
אה, ובלוגולדת שמח 🙂
עדה יקרה, תודה על הקריאה (וכעת על התגובה). גם אני לא ידעתי עד אתמול על חידושו של דוקטור סוס. הוא העלה אותו על הכתב ב-1973 והבליג מאז (-:
אני חושב שהמקום הזה הוא מקום בו יכול היה האסטרונום התורכי מ"הנסיך הקטן" לחוש בנח. בלי צורך להחליף את התרבוש בחליפה (כלל נקוט בידי: אני נוהג להיות קשוב לחובשי כובעים משונים יותר מאשר ללובשי חליפות מחויטות).
זה לא ממש בלוגולדת כי התחלתי בספטמבר 2008 ברשימות. אחרי שנה וחצי נסגר רשימות (לפחות בפורמט שהיה) ועברתי לוורדפרס (אחר כך גם התנתקתי מ"רשימות" סופית). מבחינתי זה היה קצת יותר מאשר התחלה חדשה, כי דווקא רחוק מן הבמה המרכזית ומחוץ להקשרים החברתיים-פוליטיים-אקטואליים ואקלים הורדות-הידיים, ומי חבר של מי, שרווחו ב-"רשימות", הצלחתי להעמיק לדעתי את האמירה שלי ואת ההתבוננות שלי, וכתוצאה מכך גם מספר הקוראות/ים הבאים לעקוב אחר הבלוג ולא מגיעים ל"רשימות" וקוראים את האתר שלי, על הדרך, כנראה גדל (מבחינת המנויים לאתר). כך שמבחינתי, הבלוג התחדד לטעמי על דברים שרק נרמזו בו בתקופת "רשימות" והפכתי להיות הרבה יותר מרוצה ונינוח ממנו, וזה העיקר.
בהצלחה במעבר ל-Wordpress. בדיוק עזרתי לחבר להקים אתר השבוע, וראיתי כמה דברים שהשתנו ב-Wordpress בארבע השנים האחרונות; באשר למגוון האפשרויות ולהיצע העיצובים. עם זאת, פעם היו הרבה יותר אלטרנטיבות עיצוב חינמיות.
שועי יקר,
נדמה לי שהתחלנו את המסע אל העולם המופלא של הבלוגיספרה בערך באותו זמן. הרבה מאד דברים השתנו, התחלפו וקיבלו צורה מחדש מאז. גם הפורמט של רשימות ולא רק. האנשים, הנושאים. גם מידת המחוייבות לדבר הזה שנקרא : בלוג אישי או מקצועי.
טוב שיש כותבים ששומרים על מידה עקבית של עניין ושיתוף עם הקוראים, כמוך למשל, שתמיד מצליח להפתיע מחדש עם הנושאים שאתה מעלה בבלוג שלך.
מודה שפעם הכתיבה בבלוג שלי היתה יותר עקבית. משהו שהייתי צריכה לעשות. צורך פנימי כזה. עכשיו פחות. בשנה-שנתיים האחרונות אני כותבת הרבה פוסטים ברמת ההרהור ומהרגע שמיצו את עצמם במחשבות – אני לא מוצאת הרבה טעם להעלות אותם על כתב… טיעון לא הכי משכנע, אני יודעת, אבל אולי גם זה ישתנה מיתשהו.
נטלי יקרה, אנחנו שנינו מאותו הכפר (-: [לא בטוח שזה "רשימות", אגב; למרות ששם הכרנו].
הבלוגים שאני אוהב וגם קורא הם של א/נשים שיש קסם ועומק בכתיבתם/ן; כך שלא משנה לי האם אני פוגש את כתיבתם/ן על הצג או בספר (-: זה גם עיקר נסיוני לכתחילה באתר הזה. לכתוב באופן שמכבד אותי ואת קוראיי וקוראותיי האחרים, כאנשים אוהבי-קרוא וכתוב.
אני יכול להתוודות כי בזמנים נתונים תוקפת אותי השאלה "האם להמשיך" (מדי פעם התהיה התכליתית פוקדת). כשהתחלתי את הבלוג, חזרתי לכתוב אחרי שנים ארוכות ולגמרי-אחרת על אמנות, שירה, מוסיקה; התחלתי גם לכתוב פרוזה בעקבות הכתיבה באתר (עד אז כתבתי בעיקר שירה ומאמרים אקדמיים). זה היה עבורי גילוי. אז אפשר שלפני חמש שנים היה לי הרבה יותר מה להוכיח לעצמי וכעת אני כבר הרבה יותר מנוסה, אבל על הדרך, גיליתי גם שורה של דברים חדשים על עצמי ככותב ויוצר (עד אז הייתי בעיקר קורא וחוקר). זה השפיע בהמשך גם על האופן שבו אני מלמד/מרצה. אני ממשיך, קודם כל, משום שכאז כן היום, כמעט איני מתכנן רשימות מראש, וגם כאשר נדמה לי שאני עושה כן, אל האתר מגיעות לבסוף רשימות אחרות לגמריי הנכתבות בספונטניות. הרבה מאוד רשימות לא יודעות בתחילת כתיבתן (הרצופה) לאן הן הולכות וכיצד יסתיימו. אני מאוד אוהב לאלתר. וכן, אני גם מאוד אוהב את שיח התגובות כאן. למדתי ואני עדיין לומד ממנו הרבה מאוד דברים חשובים.
"איך אפשר להסביר שערוריה כזו לאנשים כבדים וחמוּרי-סבר, העסוקים בעיקר במדידת תנועות חיצוניות ובשאלה הנצחית: "מה אתה עושה?" או "ממה אתה מתפרנס?". אני מניח כי טוב היה להם לטפח בחיים הפנימיים", כמופנם של ממש וממש של מופנם, אני שמח על הסיסמוגרף המרזחי שאתה פותח(בלי שעות סגירה! בלי לפתוח פה לסמאל), אם הייתי צריך להיוותר עם אתר אחד בלבד(נניח, במסגרת משטר עבודה ניו-ליברלי וטוטליטארי שמגביל את הכניסה לבלוגים, כי חוש הבילוג חרפה הוא לנו!), פרא אדם חושב היה עיר המקלט הזו, ללא מתחרים עבורי.
תמהּ יקר, קודם כל, תודה על שאתה מלווה את האתר בתגובותיךָ כבר הרבה מאוד זמן. הן משמחות להפליא. את "חוש הבילוג חרפה הוא לנו" אקח איתי הלאה (כמי שכותב על הרמב"ם לעת מצוא, על אחת כמה וכמה). ותודה מיוחדת על האמון והידידות. בפרט, שהרבה מאוד מכך שהרהבתי עוז להרחיב כאן גם בענייני פילוסופיה גם בענייני אזוטריות יהודיות הגותיות אחרות, נשען על כך שתגובתיך הביאו אותי למסקנה שיש מי שמוכן להיות קשוב גם לזה ואפילו לשוחח על כך מדי פעם בפעם.