* *
בשבוע החולף העירו בפניי שני אנשים, האחד: מלומד ותיק; השניה: תלמידת תיכון צעירה, על כך שלמדו אם מקריאה בספרים אם בשמיעה ממורים, כי הצלת נפשות בשבת (בכל מקרה של סכנת נפשות) מותרת רק ליהודי המבקש להציל יהודי אחר; ואם מדובר בלא-יהודי המצוי בסכנת נפשות אין להצילו, כלומר: יש להימנע מכך, גם אם יאבד נפשו, כאילו אין נפשו שווה בנזק השבת. איני יודע מי מפיץ את ההוראה הזו ועוד דואג שמורים בתיכון ילמדוה תלמידים.
*סיפרו של ר' יהושע ישעיה נויבירט (2013-1927), שמירת שבת כהלכתה, הוא למיטב ידיעתי ספר ההלכה האוטורטיבי בכל האמור בדיני שבת מאז שלהי שנות השישים של המאה הקודמת. אחר הנחיותיו הולכים רוב-רובם של יהודים מקיימי –מצוות, שמוצאם אשכנזי או מזרח אירופאי. ספרו של נויבירט ראה אור עד כה בשלוש מהדורות. הראשונה, ראתה אור בשנת 1962; והואיל וחלק מפסקיו של נויבירט נדמו לגדולי-הדור כמקילים מדיי; עודכן הספר והוצאה מהדורה שניה (1965). חלק מן ההקלות הועברו להערות השוליים או הוסרו. ההחמרות הועלו לגוף הטקסט למעלה. באופן זה הפך הספר למקובל מאוד, גם בקרב מרבית קהילות החרדים. מהדורה שלישית (2010) וכללה עידכונים נוספים על פי חידושים טכנולוגיים שנוספו מאז שלהי שנות השישים הוכנסו על תוך כרך חדש, שלישי במספר. כללו של דבר,דווקא המהדורה השניה הפכה למוסד ולטקסט אוטורטיבי בקרב מקיימי המצוות.
בפרק הל"ב מן המהדורה השניה (לפניי, ירושלים תשל"ט), מובא:
*
פרק ל"ב *
א. מותר לחלל את השבת להצלת חיי האדם, ואפילו מצוה לעשות כן בכל מקרה שקיים פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש וכל הזריז וממהר לחלל את השבת במקרה זה– הרי זה משובח.
*9
*כאן הוסיף הרב נויבירט ציטוט ארוך משם משנה תורה לרמב"ם (1204-1138) הלכות שבת פרק ב' הלכה ג', מתוכה למד נויבירט כי מדובר פה רק בחולה יהודי שיש סכנה לחייו. עם זאת, בהמשך הציטוט של הרמב"ם המובא על ידי נויבירט נאמר במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים:
*
**ולכל מקרה אחר של פיקוח נפש הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור *
*
מהו מקרה אחר של פיקוח נפש? מהקשר הציטוט, ומחלקו הראשון שממנו הודגש כי מדובר בחולה יהודי שיש בו סכנה משתמע כי כל מקרה אחר של פיקוח נפש דן בשאלה האם דיני פיקוח נפש חלים גם כאשר מדובר על לא-יהודי הנמצא בסכנת נפשות: הדברים נלמדים ודאי מחלקם האחרון של דברי הרמב"ם: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". הרמב"ם מציב כלל מטא-הלכתי המעמיד את הקורא על האופן שבו יש לדון בקיום המצוות ולקיימן בפועל. רעיון של נקמה או הסבת נזק ואפילו הימנעות מנוגדת לרוחם של משפטי התורה. הן פוסק ההלכה והן מקיים ההלכה אמורים להרבות רחמים וחסד ושלום ולהימנע מנקמה. זאת ועוד, הרמב"ם גם מדגיש כי בימיו ישנם אפיקורסים (לא בהוראת תלמידי אפיקורוס, אלא בהוראת המבזים הוראת תלמידי חכמים שבדור), הנמנעים מהצלה בטענה לפיה מדובר בחילול שבת ובעבירה על איסור. קשה לדעת האם הרמב"ם התכוון פה לקהילות הקראים שחיו לצד הקהילות הרבניות במאה השתים עשרה או ליהודים רבניים המורים להימנע מהצלת לא-יהודים בשבת. עם זאת, דבריו של הרמב"ם, כפי שמשתמעים לי כאן, אינם מותירים מקום לספק, כי יש להציל לא-יהודים המצויים בסכנת נפשות בשבת ובימות החול. זו אינה רשות, כי אם הוראה המתחייבת מדיני התורה ומשפטיה, ומן הכלל המטא-הלכתי לפיה התורה נתנה על מנת להרבות רחמים, חסד ושלום בעולם. העובדה לפיה הרב נויבירט, שב ומצטט במלואם את דברי הרמב"ם בעניין, באריכות וללא הסתייגות לצד העובדה לפיה מדובר במהדורה שניה של שמירת שבת כהלכתה שנלמדה ונערכה מחדש על ידי העלית הרבנית במחצית השניה של שנות השישים, מעידה אף היא כי דעתם היתה כדעת הרמב"ם לפיה יש לחוש לעזרתם של לא-יהודים הנתונים בסכנת נפשות ללא דיחוי.
הדברים עולים ללא ספק מהמשכו של פרק ל"ב. אין בהמשך כל הבחנות בין יהודי ובין לא-יהודי לעניין הצלה לא בגוף הטקסט ולא בהערות השוליים. בנוסף, מתבאר שם כי האחריות להצלת הנפשות בשבת מוטלת קודם-כל על תלמידי-החכמים דווקא, ויש להימנע מלסמוך על כך שההצלה תיעשה על ידי נכרי (לא-יהודי) אחר או על ידי יהודי שאינו מקיים מצוות "אלא ישתדל היהודי לעשותו בעצמו, ובודאי שאין להביא לידי כך שהדברים ייעשו בידי יהודי שאינו נזהר בשמירת שבת" (שם, סעיף ו'). כלומר, הרב נויבירט, מאמץ את דברי הרמב"ם. המצווה להציל את הלא-יהודי המצוי בסכנת נפשות אינה רשות ואין ראוי להימנע ממנה גם כאשר נמצא במקום אדם אחר שאינו מקיים שבת. אדרבה, דווקא על מקיים השבת כהלכתה מוטלת החובה להיחלץ לעזרת הלא-יהודי ולחלל עליו שבתו, בדיוק כמו שהיה עושה אם מדובר היה ביהודי. בסופו של דבר, בכל האמור בהצלת נפשות, כולנו בני אדם, ואין להבחין בין יהודי ובין בן אומות העולם.
הערת סיום, אני מאמין ומקווה כי מרבית הקוראים כאן (הייתי כותב כלל הקוראים, אבל מתעוררת בי חוסר-נוחות לחשוב על קוראים כקבוצה הומוגנית) היו נחלצים לעזרתו של לא-יהודי השרוי בסכנה בשבת או שלא בשבת, מפני שזהו המעשה הישר וההגון (מוסרית/הגיונית/אנושית) לעשותו. הוראת ההלכה של הרב נויבירט וגם הכלל המטא-הלכתי שהובא משם הרמב"ם, באו כדי להראות כי גם בקרב הקהילות הדתיות המחמירות האינטואיציה האתית אינה שונה, או למצער לא-אמורה להיות שונה כלל.
חג שמח
*
לקריאה נוספת: בעניין "שפוך חמתךָ"…,האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם
מדוע מרית בן ישראל כן אומרת "שפוך חמתךָ"?
** *
*
המופע "יואל אמר"בהפקת תיאטרון הקרוןעולה השבוע בבכורה בפסטיבל בחיפה. 16-17/4המופע נכתב בהשראת ספרו של יואל הופמן בפברואר כדאי לקנות פילים ומביא סיפור על חברות דמיונית, על חברות אמיתית ועל מה שביניהן.כל זה באמצעות הרבה צחוק, מוסיקה ואהבה. מתאים לילדים מגיל 5 ולכל המשפחה.כתיבה ולחנים: רונית קנו; קונטרבס, חצוצרה, יוקליליי, משחק ושירה: סיימון סטאר; בימוי: מרית בן ישראל
*בתמונה למעלה: Daniel Vazquez Diaz, Night in the Bidasoa River, Oil on Canvas 1917
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
להם מותר לחלל בשבת!
חגשמח שועי יקר, לך ולכל המשפחה.
מיכל יקרה (-: ג'טרו טול כבדים עליי, נורא אוהב חליל צד (למשל אצל יוסוף לטיף, הרבי מאן, שם טוב לוי). אבל משהו עם ג'טרו טול אף-פעם לא מסתדר לי. ואשר לרשימה למעלה, אחרי שני אנשים שונים שדיברו איתי על העניין הזה, הבנתי שאולי יש כאן בעיה או מגמה מסוימת באופן שבו מלמדים כעת נושאים כאלה. אנשים ממציאים הלכות, ממציאים מִנהגים. ובכל זאת נדמה לי כי חיי אדם יקרים יותר מכבוד השבת.
את חג האביב אגב, מחללים באבוב (תחת עץ באובב).
חג שמח לך ולכל היקרים/ות ללבך.
שועי יקר, שיהיה חג ללא פיקוח נפש אבל עם הרבה נפש! יופי של ציור בחרת (מרגש) ותמונת פרופיל חדשה נחמדה:)
איריסיה יקרה, תודה מקרב לב, במיוחד על עניין הנפש. יש בציור הזה משהו מאחז (מלשון איחוז). לגבי התמונה החדשה, בני האמצעי (בן 10.5) אמר לי עליה שכך אני נראה ביום-יום.
חג שמח לך ולכל היקרים/ות ללבך.
הי שועי,
אני לא מבין כלום בהלכה, אבל גם לאוזניי הגיעה שמועת הכלל הזה. היה איש בישראל, ישראל שחק שמו, שהיה ידען גדול בתולדות היהודים, פרופסור לכימיה, וגם אנטי-ציוני שהצליח להרגיז את כל מי שבא איתו במגע. לפני כמה זמן תורגם אחד מספריו לעברית, ובו יש פרק שמוקדש להלכה האנטי-גויית.
"הסטוריה יהודית, דת יהודית", יולי 2011, הוצאת "ידידי פרופסור ישראל שחק".
אני לא יודע אם תצליח לשים ידך על המהדורה המאד מוגבלת הזאת. אם כן, עיין בעמ' 109-118 לשלל ציטוטים, בעיקר מהרמב"ם אבל גם מאחרים, שסותרים את דבריך. הספר כולו ראוי לקריאה אבל ראה הוזהרת, הוא מרתיח את הדם. כתב קטגוריה מראשיתו ועד סופו. שוב, אני לא האיש להכריע בסוגיות הלכתיות.
הגרסה האנגלית של הספר היא כאן:
http://www.amazon.com/Jewish-History-Religion-Thousand-Eastern/dp/0745308198
עידן יקר, ההלכה להשתלשלויותיה מליאה גם דברים קשים כלפי לא יהודים (גם אצל הרמב"ם) או כלפי יהודים שאינם מקיימים מצוות (לגבי האחרונים, לרמב"ם בהלכותיו שמור יחס אכזרי למדיי, לא שונה במאום מזה שבו שלטונות האסלאם נהגו בכופרים בדת באותה עת). כבר במדרש ההלכה המוקדם מכילתא לר' ישמעאל (נערך בראשית המאה השלישית לספירה) הובא בשם רשב"י: "הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". כמובן שלמאמר זה ולרוח שהוא מבטא צמחו בכל דור ודור תלמידים-ממשיכים וגם היום דומני כי יהיו יהודים שיקבלוהו כמטא-הלכה. לדאבוני הרב, גם הכהניסטים וחבריהם יימצאו תמיד על מה לסמוך. יש גם הלכה ידועה על אדם הנופל לנהר אם יש יש חובה להצילו, ויש בזה מחלוקת. יש שכתבו שאם ידוע שהוא יהודי חובה להצילו ואם לא אז לא. יש שכתבו שסוגיית הדת/לאום לא היא עקרונית פה כי אם סוגיית משקלו של הטובע. כלומר, אם יש חשש שהמציל ייטבע יחד עם הטובע (כנראה שבאותן תקופות שבהן למדו שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע) רק אז יש להימנע. ישנה גם הלכה די מחרידה בעיניי לפיה על יהודי/ה להימנע מלילד אשה לא-יהודיה בשבת. אני מניח (או למצער, רוצה לקוות) כי בתי חולים בישראל אינם מקיימים הלכה זו.
ככלל בניגוד לפול קלודל, סימון וייל וממשיכיהם שראו ביהדות הפרושית את המשכה של היהדות המקראית שאלוהיה הוא אל נוקם ונוטר אל צבאות (לשון: מלחמה) התקוממו כמה אינטלקטואלים יהודיים אירופאיים כגון הרמן כהן, עמנואל לוינס, ובארץ בין היתר ישעיהו לייבוביץ ודוד פלוסר– והדגישו את הפן האתי-מוסרי המצוי בכתבי חז"ל, ובפירושם את המקרא.
על פי לוינס, האחריות לאחר, התודעה האתית, אינה הכנה כדי להגיע אל קרבת האל; האל לדידו (גם אצל הרמן כהן) הוא טרנסצנדנטי במוחלט. היחס האתי הוא בסופו של דבר הוא תכלית התורה, תמצית היהדות. אם תקרא את המאמר מאת עמוס נוי אליו הפניתי תגלה כי אבות ישורון הבין את המושג "יהנדס" (מילולית: יהדות) כמוסריות עמוקה. אני הכרתי את המושג הזה היטב כילד. המונח "מענטש" שהיה שגור בפי סבי, סבתי ורוב חבריהם, כמשהו שיש לשאוף להיות בעולם הזה.
כמובן, זוהי גישה שהיא קצת נאיבית וקצת רומנטית, כי מנוולים וישרים, מיליטריסטים ופציפיסטים, אלימים ועדינים– יש בכל מקום, וודאי בכל עם. אבל למרות שניתן לערער על, התפישה הגורפת לגבי האתיקה הגלומה בעולם הטקסטים הפרושי/רבני היא גם רחוקה מאוד מלהיות לגמריי משוללת יסוד.
שועי, הדברים ידועים. אבל העניין כאן הוא לא עמדתם של אינטלקטואלים יהודים, אלא עמדת ההלכה. כידוע לך, החיתוך בין אינטלקטואלים לפוסקי הלכה הוא די מצומצם.
ככלל, אינטלקטואלים יהודים נמצאים בקוטב ההומניסטי, בין אם הם מעגנים את השקפותיהם במסורת ובין אם לאו. לעומתם, טווח הדעות בתוך ההלכה מצומצם הרבה יותר; והוויכוח הוא לאן נוטה הכף. שוב, כמשקיף מבחוץ, נדמה לי שהכף נוטה לחובה.
עידן, היהדות היא דת בדלנית. מיעוט שביקש לשמור על דתו ותרבותו (וגם היום הוא מיעוט) ובשל כך נקט לא-פעם צעדים קיצוניים ולא הגיוניים (ולא פעם גם בלתי נסבלים). למשל, אין לי ספק שאחת הברכות הגדולים שהניב החילון הוא שיהודים היום גדלים בתחושה שהם עשויים להיעשות אמנים ויוצרים, גם בתחומים שאינם נוגעים לחלל בית הכנסת. ובכל זאת, בין עמדותיהם של אנשי הלכה ומקובלים שראו בכל העמים הלא-יהודיים שוט ושבט שבאמצעותו האל מעניש את עמו הנבחר על חטאיהם (הם אגב, יכולים היו ללמוד משנה זו מכמה מן הנביאים בלא קושי)ואין להם כל קיום עצמאי או קיום סינגולארי– משום שעולם ומלואו הוא "דרמה יהודית" בלבד, היו גם פוסקי הלכה, פילוסופים, גם כמה מקובלים, שניסו להסדיר חיים יהודיים המעניקים לקיום הלא-יהודי את מלוא הכבוד והלגיטימציה. והדברים קודמים הרבה לתנועת ההשכלה. כל אדם שקורא ולומד ספרוּת מרחבי העולם, מסגל לו עם הזמן גם תודעה בעלת נטיה הומניסטית. אדם שחלק ניכר מזמנו עוסק בתרבויות בלתי-יהודיות לומד להתייחס לתרבויות השונות מתרבותו, אני רוצה להניח, באופן סובלני יותר.
[למשל, בנו של הרמב"ם, אברהם, שהיה תלמיד-חכמים, פוסק ונגיד יהודי מצרים, וובניגוד לאביו הפילוסוף, נטה אחר דרכי הסוּפים, כתב בספרו ההלכתי "כפאיה' אלעאבדין" (המספיק לעובדי ה'), כי הסוּפים (הערבים) הם ממשיכיהם האמיתיים של נביאי ישראל, ועל כן ראוי ללמוד מהם ומדרכיהם. הדברים הובאו בספר הלכה רבני [!] ונועדו להיקרא, אני מניח, על ידי רוב בני הקהילה היהודית במקום. יש דוגמאות נוספות].
לכל הקוראות/הקוראים, אני מקבל הערב כמה וכמה מיילים מקוראים/ות, המעירים לי על הרשימה לעיל בכמה אופנים. עם חלקם יש לי היכרות קודמת, את חלקם איני מכיר. הם בחרו לשלוח לי מייל אישי ולא להגיב בפרהסיה, ועל כן אביא קצת מטענותיהם בעילום שמם אף אתן מענה:
א. מתברר כי במהדורה השלישית של "שמירת שבת כהלכתה" (לא בדקתי, היא אינה עומדת לפניי) נתבצע שינוי מהותי בכל האמור בפרק ל"ב שממנו צוטט לעיל, ובכל מקום שבו היה כתוב "אדם" נכתב כעת "ישראל" בלבד. התבקשתי לשנות את ציטוטיי השגויים. אלא שהם הם אינם שגויים, כך נכתב במהדורה השניה (תשל"ט) ממנה ציטטתי. לכותב הזכרתי כי הדבר דומה מאוד לתהליך שחל בשינוי משנת סנהדרין פרק ד' הלכה ט' ששם הובא: "כל המציל נפש אחת מן העולם כאילו הציל עולם מלא" (כך בכל כתבי היד הקדומים של המשנה ובכתבי היד של התלמוד הירושלמי) לעומת "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא" בגרסת התלמוד הבבלי המאוחרת. תיקונים אלו לא ביטאו בהכרח את כוונתם הראשונה של חכמי המשנה או של אמוראי קיסרין/קצרין (בה נערך התלמוד הירושלמי)– אלא עשויים להיות פרי תיקונם של מי שנבהלו מן המגמה האוניברסליסטית של הנוסח הקדום, . כמובן, אם אכן התיקון שהוכנס בגוף המהדורה השלישית כפי שטוען הקורא גורס "ישראל" בכל מקום שבו נכתב לפנים "אדם", הוכנס על דעת המחבר, ולא ביטא שינוי מאוחר בעמדתו, אלא שהבהיר את עמדתו המוקדמת, אזיי תליתי בו פרשנות שלא היתה מצויה בו ושגגתי; אולם, אם הטקסט של המהדורה השלישית שונה על מנת לרצות פלגים מסויימים בעדה החרדית ולהותיר את החיבור אוטורטיבי, והדבר כלל לא מבטא שינוי בדעת המחבר, או רק מבטא שינוי מאוחר בה, אזיי לא שגיתי ולא שגגתי בהבנת דבריו שנדפסו במהדורה השניה.
ב. קיבלתי זר ציטוטים של מקומות אחרים מכתביו ההלכתיים של הרמב"ם לפיהם: "הגויים לא מעלין ולא מורידין" (משנה תורה הלכות עדות)– זה לעניין קבלת עדות, ואמנם מן התורה נפסק כי לדין התורני טובים רק עדים יהודים כשרים (אם כי, לכך יש מוסיפים את דין 'המסיח לפי תומו' וכאן גם ישנם תקדימים לשמיעת עדות מלא-יהודים). וכן: 'העיקרון הידוע, שאסור להציל גוי מן הכיליון' (שו"ת הרמב"ם, תשובת שאלה קמ"ח). לגבי המקור המטריד האחרון הוא נאמר בגוי הרוצה לעבור מילה ומתגלה שיש לו גידול (חולי) בערלתו; כלומר שהמילה לא תהיה לשם מילה אלא ניתוח רפואי להסיר את הגידול. במקרה זה, כנראה טוען הרמב"ם כי אין לבצע מילה, אלא אם ירצה להתרפא יילך ויתרפא אצל רופא בשכר, ולא יישתמש באמתלת המילה (כביכול להיכנס באמונת הייחוד), כדי להסיר את הגידול. שלישית: . ".. לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה – אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה" (משנה תורה, הלכות עבודה זרה)". יש להניח כי הרמב"ם ודאי לא נהג כך בפציינטים המוסלמיים שלו או בשכניו (הוא ראה בהם מאמיני ייחוד ולא עובדי עבודה זרה) ולו גם התארח אצל מעבידו, איש הדת הבכיר בחצרו של צלאח א-דין, לא מוסלמי, או נשלח לרפא שבוי נוצרי בחסות השלטון, יש להניח כי הרמב"ם היה מרפאו. לפיכך לדעתי גדולים בעיניי דברי הרמב"ם שהובאו לעיל (ככלל מטא-הלכתי) יותר מן הדוגמות הספציפיות הללו. יותר מכך כלל זה עולה נכונה עם דברי הרמב"ם במורה הנבוכים ג', י"א. אלמלא היתה זו גישת הרמב"ם, מדוע ראה לנכון לכתוב את אותו פרק שבו כתב כי עתידו של המין האנושי צפון ביכולתו להיפדות מן הרעות שמעוללים בני האדם זה לזה.
ג. גם לדעת המחמירים ביותר שלא להגיש כל עזרה ללא-יהודי המצוי בסכנה, יש לעזור לו אם מתעורר חשש קל שבקלים ל"דרכי איבה" כלומר שדרך ההימנעות מן העזרה תתעורר איבה על ישראל, ויהודים אחרים עשויים להיפגע. במקרה זה אמנם לא עושים מתוך אהבת הלא-יהודי אלא יותר מתוך אהבת-ישראל בלבד. גם למי שרואים בפרשנות שהצעתי משאלת-לב או פנטסיה הייתי מציע לקרוא את דברי הרמב"ם במשמעות מצומצמת: "ולכל מקרה אחר של פיקוח נפש הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם", כלומר שיש להציל את הגוי כדי לא לעורר מדנים ועל ידי כך להרבות רחמים, חסד ושלום בעולם.
ד. אני מודה כי לנוכח השינוי בלשונות פרק ל"ב במהדורה השלישית של "שמירת שבת כהלכתה" (2010) כפי שהודגם לי על ידי אחד הקוראים, ושלא הייתי מודע להן, מובן מדוע סיפרה לי תלמידת התיכון מה שסיפרה וכן אותו מלומד ותיק שהזכרתי. אפשר גם כי הייתי צריך להציג באופן פנורמי יותר את עמדותיו של הרמב"ם לגבי הגויים והצלתם (לו היה זה מאמר העוסק ביחסו של הרמב"ם להצלת לא-יהודים), אבל יצאתי לכתוב את דעת ההלכה על פי מהדורת "שמירת שבת כהלכתה" העומדת לפניי (מהדורה שניה) והואיל והרב נויבירט תלה שם דבריו בדברי הרמב"ם. התמקדתי בדבריו ובזיקתם לעמדה ששאב מן הרמב"ם. אפשר כי כל הקריאה הזו הופכת בלתי-אפשרית באם מתקנים "אדם" ב-"ישראל" כפי הנדפס במהדורה השלישית. ובכל זאת, אני אמשיך לקיים כמיטב יכולתי את אי ההפרדה בין יהודים ובין לא-יהודים בכל הקשור בהצלת נפשות ובכל דבר סכנה בשבת ושלא בשבת.
שועי, אני חושב שהבעיה הגדולה היא המהותנות שנגועים בה לא מעט מן היהודים האורתודוכסים(וגם בקרב חלק לא מבוטל ממקביליהם החילונים-ציונים) לגבי "ה-יהדות", לדידם, יש מעין לוז, גרעין, יסוד בלתי משתנה, נצחי, שהוא-הוא ה"יהדות האמיתית", שלרוב מסתכם ביהדות האורתודוכסית כפי שזו התעצבה החל מסוף המאה השבע עשרה והלאה(כך למשל, תמצא את איילת שקד מלהגת על כך שמבחינתה הדת היהודית היא קשקוש מוחלט, אבל בה בעת היא מתנגדת לחלוטין לרפורמים, כי הם סטייה מהמסורת!). אני חושב ששד"ל, הרמן כוהן, עמנואל לוינס, מרטין בובר, הרמב"ם, אבן גבירול, סופים יהודים, אדמון ז'אבס ואפילו ז'ורז פרק, ועוד, ניסו להציע יהדות אחרת, שיש לה קיום מעבר לנורמות החברתיות הנוקשות של היהדות הרבנית, מעבר לאותן ד' אמות רדוקציוניסטיות של ההלכה שאחראיות, יותר מכול דבר אחר, לכך שהיהדות לא רלוונטית עבור כול כך הרבה מן היהודים. כול אחד מההוגים והכותבים שציינתי ניסו לייצר, לרוב, משהו חדש, מתוך כול מיני מגמות כלליות שהיו יקרות להן מסיבות ביוגרפיות וקונטינגנטיות, אבל המבנים שהם יצרו נידונו ונידונים לכישלון כול עוד מושלת ביודו-תודעות האמונה שיש "יהדות אמיתית", הרי שאי אפשר להתחיל ליצור בנקודת זמן ספציפית יהדות אחרת, שיונקת ממקורות קדומים אבל עושה בהם בתוך שלה(למשל, הרמב"ם שטען שסתרי תורה, מעשה מרכבה ומעשה בראשית הן בעצם הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו), וזאת הסיבה שהכוחות השמרנים, המצרים והמחניקים ביהדות הרבנית הצליחו ויצליחו, לצערי הרב.
תמהּ יקר, כנודע אני מגדיר את עצמי מעבר לגבול הקבוצה, וחיבתי לשונות, ריבוי, ומגוון ניכרת כאן בין רשימותיי. אין לי כל כוונה להתעמת עם האורתודוכסיה, להם יש את דרכם. לי יש את דרכי כיהודי-אוטונומי.
עמנואל לוינס נשאל פעם מדוע לא הפך איש הלכה וענה כי גילה שאין לו את מערכת השרירים המתאימה. תשובה נהדרת. היא נהדרת כי היא פעם פגשה אותי כשהציע לי מי שהציע להיכנס ללמודים לקראת סמיכה רבּנית, ובאותו רגע ממש, אירע בי מהפּך,הבנתי שאיני מסוגל להיות רב וגם לא יהודי אורתודוכסי מן המנין. אני מעדיף לכתוב על אמנות, ספרות ופילוסופיה (כפי שלימים קרה כאן באתר) מאשר לכתוב חידושים ופסקי הלכה.
לוינס גם כתב בסוף המאמר "המקום והאוטופיה" שנכלל בספרו "חירות קשה":
"הסדר האתי אינו הכנה לאלוהות אלא עצם הגישה אליה.
כל השאר הזיות".
[עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 166].
אם מישהו חש כי הימנעות מעזרה לאדם במצוקה או בסכנת נפשות רק על שום השתייכותו הדתית או מוצאו הלאומי או האתני, מקרבת אותו לאל, לטעמי אדם כזה הוזה הזיות. כלומר, משהו בשיפוט המציאות שלו פגום מיסודו.
שועי, אכן ידוע, ולא טענתי אחרת. הציטוט שהבאת מלוינס נהדר, ומסכם, יותר או יותר, את עמדתי לגבי היהדות. יחד עם זאת, ברי לי שעמדתי היא תוצר קונטינגטי והיסטורי מובהק של כול מיני נסיבות(בדיוק כפי שהקונסולדוציה, ההתקשחות וההתגבשות של היהדות הרבנית היא תולדה של נסיבות היסטוריות מקריות להפליא, ככול תופעה אנושית מתמשכת, משמעותית ובעלת השכלות לדמיון ולפעולה האנושית). מה שרציתי לומר בתגובתי הקודמת הוא החשיבות של תודעה היסטורית, שלצערי חסרה באופן מחפיר בקרב מרבית היהודים האורתודוכסים והלא אורתודוכסים שלא מגיעים ללמוד פילוסופיה יהודית באוניברסיטאות ולהתוודע לדרך שבה רעיונות שנבטו במוחותיהם של נוכרים השפיעו על תודועתיהם של יהודים מאמינים(אריסטוטליזם, ניו-פלטוניזם, גנוסטים, נצרות, סופיות, וכן הלאה). אני סבור שברגע שישנה תודעה היסטורית עיקשת, הקנאות, הבדלנות ועורלת הלב הולכים ונחלשים.
תמהּ, איני משוכנע האם "היסטוריה צורך גבוה"; כפי שכתבתי לעידן למעלה דומני כי עיסוק אינטנסיבי בתרבויות שונות מזו שבתוכה גדל האדם, עשוי לעורר בו פנים הומניסטיות, כלומר הוא באמת יישאף להקשיב לגילויי רוחו השונים והמגוונים של האדם באשר הוא אדם.
מי שבכנות חושב כי הוא עשוי ללמוד מכל אדם, לא יירצה ממילא לתרום לקיפוח חיי הזולת.
שוב, אין לי אלא להסכים. הבעיה היא ש"עיסוק אינטנסיבי בתרבויות שונות מזו שבתוכה גדל האדם" הוא לא חלק מאבות המזון בבתי ספר ממלכתיים במדינתנו, ועל אחת כמה וכמה שאיננו הדבר שעומד בראש מעייניהם של מווסתי ישיבות ההסדר למיניהן. כך למשל, היה לי חבר שהלך ללמוד בהסדר של מצפה רמון(אם אני זוכר נכון, היה במחזור הראשון או השני מייד לאחר הקמתה), ושם ערכו לו שיעור אמונה על דתות אחרות שהסתכם בפנינים נהדרות כמו "לנזיר בודהיסטי לא אכפת מחייהם של אחרים, אם יטבעו לפניו, הוא ישב על הגדה ויתבונן מבלי לנקוף אצבע" או "הנצרות לא יכולה להיות דת מונותיאסטית אלא היא עבודת אלילים, כי הם משלשים". אולי הדברים השתנו מאז, אבל נדמה לי שהתפיסה הזו של ההלכה כממצה האולטמטיבית של החוכמה האנושית היא לא מן הדברים שמזרזים אמונה כנה שניתן ללמוד מכול אדם. בקיצורו של דבר, טוב היה ליהדות אילו הייתה אוטונומית כמותך. =)
תמהּ, כתבים רבניים מסויימים (מדרש איכה רבתי הוא דוגמא מוקדמת מצוינת וגם תפלת "עלינו לשבח") מלאים דברי הקטנה והגחכה של דתות ותפישות מחשבה של לא-יהודים. הדבר מצוי בכל הדתות הפגאניות והמונותיאיסטיות (ובמבט עומק גם בדתות המזרח אסייתיות) ותעודתו יצירת הייררכיה שבאמצעותה המחזיק ב"דת האמת" רואה את עצמו כנמצא בראש כל האמונות, כבחיר האל, או כבן לקבוצה הנבחרת– וכל הדתות האחרות הן חיקוי או פסולת . דעתי רחוקה משם. איני הייררכי (הרמב"ם אגב היה הייררכי במובהק). התורה לדידי היא אמת, אבל אמת חלקית, הנוטלת לצד אמיתות רבות אחרות חלק בעבודת האלוה הנעלם. איני מקבל את "הדעה האמיתית" (אורתודוכסיה) הגורסת הייררכיה מהותית-אינהרנטית בין ישראל לעמים, המתבטאת בייעוד אחר, ולדעת אחדים גם במבנה נפשי או נשמתי שונה במהותו; לדעתי קיים צד שווה עמוק בין ישראל לעמים (כולנו בני אדם); מה שמבדיל אותנו אלו מאלו הם גורמים תרבותיים, אתניים, דתיים. מבחינה זו, היהודי מקיים המצוות שונה מן היהודי שאינו מקיים מצוות בקיום המצוות שהוא נוטל על עצמו והיהודי שאינו מקיים מצוות שונה מן הגוי בכך שהוא מקיים בדעתו (אגב, לא מוכרח לקיים לדידי) זיקת מה כלפי מורשתו היהודית/תולדות עמו ומנהגיו. זה לדעתי כל ההבדל, ואין בו הייררכיה כלל.
בשמירת שבת כהלכתה מהדורה שניה בפרק לב סעיף א כותב הרב נויברט במפורש "וכשעושין דברים אלו לחלל את השבת לצורך חולה ישראל שיש בו סכנה"…
בפרק מ סעיף יד פוסק הרב נויברט לגבי חולה גוי שיש בו סכנה , שמותר לעשות עבורו מלאכה האסורה מדרבנן "ואילו אם נוגע הדבר לאיסור תורה יבקש הוראות מפורטות מחכם הבקי בהלכות שבת"
האם אתה יכול לומר אחרי מילים מפורשות אלו בפרק לב סעיף א' שהרב נויברט מתכוון לגוי?
האם לא רואים במפורש בפרק מ סעיף יד שלגבי גוי ההלכה שונה?
שלום יוני, ותודה שהעברת את ההתכתבות לחלק התגובות כאן. לגבי דברי הרב נויבירט שם,
הלאו כבר הבאתי אותם מעלה מייד אחר הציטוט של ראש פרק ל"ב שם, שים לב. הדברים שם הם ציטוט של הרמב"ם שמביא הרב נויבירט ומוסיף שבסוגריים לגבי הריישא כי הדברים מוסבים על חולה יהודי. עם זאת, המשך דברי הרמב"ם (סיפא) "ולכל מקרה אחר של פיקוח נפש הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור" אני מניח שאתה לומד "כל מקרה אחר", כמקרה של הצלת נפש יהודי בלבד בשבת (הצלת נפשות לא טיפול בחולה). אני לומד "כל מקרה אחר" כל אדם, ואת זאת אני לומד מתוך כך שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם– באופן הכוללני ביותר (כלל האנושות).
לגבי מה שהבאת מפרק מ'. העובדה לפיה יש לשאול פי תלמיד חכם אינה מבטלת דבר מן האמור בפרק ל"ב. גם מפרק ל"ב עולה כי תמיד רצוי כי תלמיד חכם דווקא יחלל שבת על מנת לקיים פיקוח נפש ולא אנשים שאינם מומחים בדיני שבת. העובדה לפיה נדרש הרופא לקבל הנחיות מפורשות מה בעניין מעבר על דיני תורה (איסורים דאורייתא) לעניין פיקוח נפש, אינה דורשת כלל את ההימנעות או את עצירת העזרה ללא-יהודי, אלא אם כן אתה יוצא מנקודת הנחה שאין מדובר בשאילת חכם, אלא בשיחה שבה הרב יעודד את הרופא להתעלם ממצוקת הלא-יהודי ולעודד את אי-הטיפול בו מפני כבוד השבת. זה נראה לי אבסורד.
שועי יקר – וברוח הדברים שכתבת אין לי אלא לצטט את מוחי א-דין אבן ערבי:" בשמירת חיי אדם יש משום שמירה על אלוהים. שימורו של המין האנושי חשוב מקנאות דתית. הנוטל נשמת אדם גם כשהדבר נעשה בשם אלוהים, פועל נגד אלוהים".
חג שמח עם רווחה ושמחה לגוף ולנפש !..
נטלי יקרה, תודה מקרב לב, ותודה גם על דברי אבן ערבי. אגב, גם אצלו כמו אצל הרמב"ם יש פנים שונות. נמצאו מי ששרפו את ספרי רמב"ם ואת ספרי אבן ערבי כספרי כפירה ומינות; נמצאו גם מי שלמדו אותם באופן המוחק מהם לחלוטין כל יסוד הומניסטי-אוניברסליסטי, זה אגב צד משותף לקריאת מקצת הרבנים את הרמב"ם ולאיאתולה חומייני שהיה מעריץ גדול של אבן ערבי ואפילו ההדיר אחד מכתביו [!]. השאלה היא תמיד איך קוראים ומאיזה צד. ישנם אנשים הקוראים את אבן ערבי ומכריזים "כופר" ואחרים הרואים בו שמרן אסלאמי מן השורה, אלו ממעטים מצדדים מסוימים בבהגותו ואלו מצדדים אחרים.
כמו לגבי הרמב"ם, אני מעדיף את קריאתו של אבן ערבי באופן הפונה לכלל בני האדם. באופן הממתן שנאה, נקמה, רדיפה, ומלחמה, כמוך ממש.
חג שמח לך וליריב ולכל היקרים/ות ללבכם/ן.
שלום שועי
שוב הרב נויברט כותב דווקא חולה ישראל ,
והמילים "כל מקרה אחר" אין כוונתם לגוי אלא לסוג פיקוח נפש אחר – לא של חולה שיש בו סכנה שעליו נסובה ההלכה, למיטב ידיעתי לא מצאנו בשום מקום שגוי כונה "מקרה אחר".
ועכשיו אוכיח לך שהרב נויברט לא מתיר לחלל שבת בשביל גוי חוץ ממקרה של איבה:
הרב נויברט מדבר על מקרה של הצלת גוי בשבת בפרק מ' סעיף י"ד (מהדורה שניה),
ושם הוא כותב כך: יהודי שנדרש לחלל שבת בשביל חולה נכרי שיש בו סכנה אם אין במאלכה שהוא נדרש לעשות אלא איסור דרבנן – מותר לעשותה, ואילו אם נוגע הדבר לאיסור תורה טוב יעשה אם יבקש הוראות מפורטות מחכם.
ועיין במקורות שהוא מביא להלכה זו – משנה ברורה סימן ש"ל ס"ק ח' הסובר שמלאכה האסורה מהתורה לא הותרה אפילו במקום איבה.
ועוד מביא את דברי החת"ס החולק עליו וסובר שבמקום איבה הותרה , ומביא את רבו ר' הגרש"ז אוירבעך הסובר שבזמנינו מכיוון שידעות כאלו עוברות בן רגע ויש בדבר סכנת נפשות אם לא יצילו את הגוי מותר , אולם במקרה שיכול להשתמט מהגוי ולא יגרם שום סיכון , פוסק שצריך להשתמט. עיין שם . (אם הרב נויברט היה חולק הוא היה צריך לכתוב זאת במפורש)
ד"א מבואר במשנה במסכת יומא דף פ"ג עמוד א' שאין מחללין את השבת עבור גוי וכן הרמב"ם פוסק כך להלכה בפרק ב' בהלכות שבת ,
וכן פוסק שאסור לילד גויה בשבת , (ואין מדובר רק על ז' עממין – החילוק בין גוי סתם לבין גוי מז' עממין נאמר רק לענין הצלתו כשאין חילול שבת ולא מצאנו חילוק זה בהלכות שבת ) .
נ.ב. דברי הרמב"ם -"אין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים…"
קשים בעיני קצת , משום שכשממון נשרף בשבת אסור להצילו ואף אם יש בדבר נזרק רב וכן אם יש חולה הסובל מכאבים כל עוד אין חשש של סכנת נפשות אסור לחלל עליו את השבת , ולפי דברי הרמב"ם מה החילוק בין מיתה לבין כל נזק אחר ?
תודה מקרב לב, יוני. ראשית, הבהרה כנה. איני איש הלכה וגם לא רב, ומעולם גם לא הצגתי עצמי ככזה. רוב ענייני ברמב"ם הוא בהגותו הפילוסופית, כשם שרוב ענייני ביהדות הוא בתחומי המחשבה וההגות (אגב, אני ממעט מאוד לנגוע גם בתיאולוגיה). אני איני עוסק ביום-יום בענייני הלכה וגם איני מתיימר לכך. גם איני חבר בקהילה דתית כלשהי או מסונף לזרם דתי כלשהו. אין לי רב ולא בית כנסת. אני לא שייך לציבור הדתי ולא שייך לציבור החילוני. אני רואה את עצמי כעצמאי לחלוטין, ונסמך על עיוניי.
אשר על כן, גם אם הייתי מקבל הוכחות נחרצות לכך שדעת ההלכה קובעת שאין מצילין את נפש הגוי בשבת בזמנינו, וגם אם היו זעים עמודי בית המדרש, והייתי שומע בת קול מנהמת "אל תציל את הגוי" בכל זאת, לא הייתי נוהג אחרת וגם לא כותב אחרת בכל אתר. חיי אדם יקרים בעיניי. כל אדם.
אני שב ומעתיק הנה מה שכתבתי בתגובתי הארוכה לעיל (כמה תגובות ממעל):
גם לדעת המחמירים ביותר שלא להגיש כל עזרה ללא-יהודי המצוי בסכנה, יש לעזור לו אם מתעורר חשש קל שבקלים ל"דרכי איבה" כלומר שדרך ההימנעות מן העזרה תתעורר איבה על ישראל, ויהודים אחרים עשויים להיפגע. במקרה זה אמנם לא עושים מתוך אהבת הלא-יהודי אלא יותר מתוך אהבת-ישראל בלבד. גם למי שרואים בפרשנות שהצעתי משאלת-לב או פנטסיה הייתי מציע לקרוא את דברי הרמב"ם במשמעות מצומצמת: "ולכל מקרה אחר של פיקוח נפש הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם", כלומר שיש להציל את הגוי כדי לא לעורר מדנים ועל ידי כך להרבות רחמים, חסד ושלום בעולם.
כך או אחרת, אם נחזור לרב נויבירט, בינתיים הובהר לי (שוחחתי על כך עם פוסק הלכה אורתודוכסי בערב-החג, שהביט ברשימה לעיל) כי המהדורה השלישית לא נערכה על ידיו כלל, ואפילו הגיעו הדברים לידי סכסוך משפטי בינו ובין עורכי המהדורה השלישית (כך עודכנתי). הריי ששינוי "אדם" ל-"ישראל" במהדורה השלישית לא נעשה ככל הנראה על פי שיקול דעתו של הרב נויבירט, שמצבו הרפואי היה בכי רע בשנותיו האחרונות.
יתירה מזאת, אין בדברים שהבאת לעיל באשר לפרק מ' שם ושאלת החכם שיש לעשות בהצלת חולה גוי שיש בו סכנה– אין שם דבר המעודד אי-טיפול בגוי, לא במפורש ולא במרומז, וכבר כתבתי לך זאת בתגובתי הקודמת.
אותו פוסק שלח לי בערב החג קבצים רבים של מקורות הלכתיים העוסקים בסוגיה זו, והבהיר לי
שלא דייקתי בלשון המעטה באשר להוראת הההלכה במקרה דנן (כפי הנראה דעתו כדעתך). עם זאת, הוא לא טען כי האינטרפרטציה שהענקתי לדברי נויבירט שם שגויה. למשל, הוא אמר לי שידוע לו שבפולין בתקופת ועד ארבע הארצות היתה תקנת-ציבור לפיה מטפלים תמיד בגויים בכל מקרה של חולה שיש בו סכנה. אני עדיין רוצה לקוות שאין רב שיימנע מהיחלצות להגן על נפשו של לא-יהודי בשבת, ואם יש — הרי במקום של חילול ה' אין חולקים כבוד לרב.
אני מקווה ללמוד את המקורות ההלכתיים הללו שנשלחו אליי בחוה"מ, גם אם אין סיכוי שהם ייגרמו לי לשנות את הנהגותיי בסוגיית פיקוח נפש בשבת; אני לא אתחיל בגילי המתאחר לקיים דיכוטומיה הייררכית מהותית בין יהודים ולא יהודים. שכן אין ביהדותי דבר העוין לא-יהודיים או מתנכר מהם ומתרבותם.
שוב תודה ומועדים לשמחה.
לגבי ספרו של ישראל שחק שהזכיר עידן לנדו לעיל, ובצד נימוקיו של יוני לעיל, אני מביא ציטוט מתוך תכתובת בין יוסק'ה אחיטוב ז"ל (איש הקיבוץ הדתי) ובין הרב אביחי רונצקי בעניין הצלת גויים בשבת, שנקטו בה עמדות מקוטבות. אלו דברי אחיטוב:
"מעניין אולי להביא את עמדותיהם של הרב אונטרמן מכאן והרב יעקב אביגדור מכאן, שנתפרסמו בקובץ מורשה א, לאחר פרשת ישראל שחק (תשכ"ו?):
1. הרב אונטרמן טורח להדגיש שצריך 'לפרש את המובן האמיתי של המושג "דרכי שלום" שאינו בבחינת מידת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמנו, אלא נובע מעצם המוסר של תורתנו הקדושה, ואולי יש לפעמים גם בין נאמני התורה שלא חדרו לעומק המושג הזה". הרב אונטרמן מבסס את דבריו על לשונו של הרמב"ם בסוף פרק י מהלכות מלכים, 'הרי נאמר טוב ד' לכל, ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. לאחר בירור נוסף מסכם: 'ובכן למדין אנו כי דרכי התורה ונתיבותיה מכוונות להמטרה הגדולה שלנו להידמות במעשינו להבורא יתברך : מה הוא טוב ומרחם לכל, אף אתה תשאף להיות טוב ומרחם לכל. ולכן הרמב"ם מביא כיסוד ושורש התקנות האמורות לעשות צדקה וחסד גם לגויים את הכתוב "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" שהיא המטרה לשאיפותינו ואחר כך "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" שהן מובילות למטרה זו'. לאחר מכן עובר הרב אונטרמן לדון בחילול שבת הכרוך בהצלת גוי, שהוא הותר כידוע רק בנימוק של מפני איבה, וקובע את ההיתר לחלל שבת להצלת גוי גם באיסורי דאורייתא, בשל מציאות החיים של ימינו שכל דבר מתפרסם ברבים. (בהיתר להציל חייו של גוי משום איבה גם תוך כדי עבירה על חילול שבת במלאכות דאורייתא הולך הרב אונטרמן בעקבות החת"ס בשו"ת חת"ס חלק יו"ד סימן קלא ואחרים). ואינו מזכיר את האפשרות להשתמט מההצלה באין רואים.
2. ואילו הרב יעקב אביגדור, טוען שמצוות 'לא תעמוד על דם רעך' אינה מצויה בדיני הגויים, ולכן היא גם אינה תופסת להצלת הגוי מצד החובה. מאידך, הוא מבסס את הצלת הגוי מכוח 'ועשית הישר והטוב'. ובלשונו: 'מעתה ברור, שישראל המונע עצמו בשבת לפקח נפשו של ישראל הוא עובר על חוק התורה ולרמב"ם נידון כאפיקורוס. וישראל המונע עצמו לחלל שבת בפיקוח נפש של נכרי אינו עובר אמנם על חוק מפורש בתורה, אולם חוטא הוא נגד הרגש האנושי והרחמנות שבאדם, ומכיוון שתורה הזהירה 'ועשית הישר והטוב' ודאי שישראל מחויב לעסוק בהצלתו של נכרי מצד דרך ישרה ורחמנות ומצד מידה טובה, ומצד הנהגה טובה, ודאי שכל יהודי מחויב להתעסק בפיקוח נפשו של כל אדם, בין יהודי ובין נכרי'. הוא מסיים את מאמרו כי בהצלת גוי החובה היא 'מצד מידה אנושית ועשיית טוב. ומשום כך, כשאחד עוסק בפיקוח נפש של אינו יהודי, הוא מצווה להימנע מחילול שבת עד כמה שאפשר, ובמקום שאי אפשר – להיזהר מחילול שבת באב מלאכה ולעשות הכל על ידי שינוי". אין בדבריו שום אופציה להימנע כליל מלטפל בו ולהשאירו למות. מאידך, יש בדבריו אמירה מחנכת באשר לערך החיים גם של גוי".
יושם אל לב עד כמה דומים דברי הרב איסר יהודה אונטרמן (הרב הראשי האשכנזי השני במדינת ישראל, 1976-1886) באופן לימודו את הרמב"ם כפי שהובאו בדברי אחיטוב, לאופן שבו אני למדתיו ממקום אחר, וכפי שהובאו בדברי הרב נויבירט. ומסקנתי (שלמדתיה בעיון עצמאי) דומה למסקנתם של אונטרמן ואחיטוב שאין משתמטים מהצלה באין רואים, אלא אדרבה נחלצים להצלה מפני דרכי שלום.
אבקש להסב את תשומת הלב אל עוד פרט היסטורי. הרב אונטרמן היה רבה הראשי של תל-אביב בזמן הקמת המדינה, ואח"כ דיין בבית הדין הגדול בירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית שם. בשנת 1964 מונה כרב האשכנזי הראשי. אלו בעצם אותן שנים שבהם חיבר הרב נויבירט את המהדורה הראשונה והשניה של "שמירת שבת". בנוסף, מדובר בשני רבנים שפעלו בירושלים באותו זמן, ויש להניח כי הכירו היטב אחד את השני. יש לחוש לקירבה המהותית בין דבריהם בסוגיא זו, וכן לכך ששניהם למעשה רואים בדברי הרמב"ם עיקרון מטא-הלכתי של העדפת "דרכי שלום" על "דרכי איבה".
לא הבנתי את דברי הרב אונטרמן, הוא מתחיל בפירוש המושג דרכי שלום, ולאחר מכן מתיר רק משום איבה ?
לגבי הרב יעקב אביגדור , הוא בדיוק כפי דעתך, אבל נראה לי שבשביל לטעון טענה כזו, צריך מקור בדברי הראשונים, ומכל דברי הראשונים כולל הרמב"ם רק היתר איבה הוזכר כהיתר שמועיל אף להתיר איסור שבת.
ושוב הרב נויברט בפרק מ' הערה מ"ב מביא את דברי רבו על המקרה שיכול להשתמט מהצלת הגוי בשבת שצריך להשתמט, ואם הוא היה חולק עליו הוא היה צריך לכתוב זאת במפורש.
(לא ראיתי בתגובתך הקודמת תשובה לזה)
נ.ב. עדיין לא הבנתי את דברי הרמב"ם משום שכשממון נשרף בשבת אסור להצילו ואף אם יש בדבר נזק רב וכן אם יש חולה הסובל מכאבים כל עוד אין חשש של סכנת נפשות אסור לחלל עליו את השבת , ולפי דברי הרמב"ם מה החילוק בין מיתה לבין כל נזק אחר ?
בכבוד רב.
יוני, לקריאתי במה שהביא אחיטוב מדברי הרב אונטרמן עולה כי הרב אונטרמן מציב כלל מטא-הלכתי אצל הרמב"ם הדומה מאוד למה שהצעתי ברשימתי אלא שהוא נשען על סוף הלכות מלכים ואילו אני טענתי כי הרב נויבירט ייסד אותו על "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". לגבי הסייפא של דבריו, נדמה לי כי הרב אונטרמן נקט בדומה למה שהצעתי לך לעיל, כלומר: אם לכתחילה אינך מתיר לעצמך מפני "דרכי שלום" בכל אופן מפני "דרכי איבה" מותר לכל הדיעות.
לגבי פרק מ' איני מבין מה לא הבנת. מה זאת אומרת "יכול להשתמט"? כלומר בשעה שאין מפקחים עליו או רואים אותו; מה יעשה בדיוק? ייברח מבית החולים באמצע המשמרת? יאמר "איי, בעצם כואב לי הראש" באמצע פרוצדורה כירורגית או טיפול החיאה? כל הדברים הללו הם אבסורד. מעולם לא נתקלתי ברופא או בחובש (דתיים כחילוניים) המשתמטים מטיפול בחולה או בפצוע, קל וחומר– אם יש בו סכנה.
שוב,נתברר לי כי דעת חכמי ההלכה במירבם לא היתה נוחה מהכרעה פסקנית בדבר מעלת השבת על פני הצלת נפשו של גוי. גם נויבריט (תרצה או לא תרצה) מותיר מקום גדול לספק וגם בפרק מ' י"ד באשר לשאילת חכם.
עתה, לגבי גרש"ז אויירבך, מקווה שזכרוני אינו מטעני, אבל בעבר למדתי שפעם פסק כי גר שאינו מקיים מצוות מותר לבית דין לבטל את גיורו אם נמצאו עדים. כתב מה שכתב. לא ראיתי גל של ביטולי גיורים המונים למפרע במקומותנו עד עתה (למרות שבשעתו כבר קראו תיגר על עמדתם המקילה של בתי הדין לגיור מחוץ למגזר החרדי), וכנראה שישנם דברים הנותרים בבחינת מלים בספר, שעה שההכרעה המעשית שונה הימנה.
שוב לגבי הרב נויבירט, (פרק מ' הערה מ"ב, הערת שוליים הרחוקה מרחק שמונה פרקים מן הדיון המרכזי). מדוע לא הביא את דעת רבו אם אכן החזיק בה בראש פרק מ"ב באותיות של קידוש לבנה להסיר כל ספק שזו עיקר דעתו הוא? האם הרב נויבירט בימים שבהם נמצא במיטב שיפוטו לא ידע לערוך טקסט? מדוע קבע דווקא את כלל אי הנקימה ואת ריבוי החסד והשלום (כפי שנמצא גם את הרב אונטרמן והובהר לך) על אתר, ולא את דעת רבו? אני מבין שאולי היית רוצה להחליף בין המאמר שהובא בפרק ל"ב משום הרמב"ם בהוראת הגרש"ז אויירבך, אבל לא כך נדפס לא במהדורה הראשונה וגם לא במהדורה השניה.
דווקא אם הייתי מנסה להלך לשיטתך הייתי מגיע להרבה יותר סימני שאלה וספיקות. אלא אם כן
תדגול בכך שהרב נויבריט ערך את המהדורה השלישית וגם תיקן אותה, כפי שהוברר שלא עשה, ולא יצאה תחת ידו, ובכך ייפתרו כל תהיותיך. כי אם באמת מחליפים "אדם" ב"ישראל" אין כל שאלות וסרות כל הספיקות.
לגבי ממון וחיי ואדם, איני מבין מה הצד השווה שמצאת בהם, ע"כ.
היכן נתברר לך שדעת מירב גדולי ההלכה לא הייתה נוחה מאיסור חילול שבת עבור גוי?
לי נראה ברור שהרב נויברט כתב יעשה שאלת חכם, כדי שיורה לו איך לנהוג ולהמנע כמה שיותר מחילול שבת, מכיוון שכל ההיתר הוא רק משום איבה ועדיף להמינע מזה, (לא התכוונתי לאבסורד שציינת) וכך נראה גם מהמקורת שהוא מביא להלכה זו שכולם מתירים רק משום איבה.
עוד דבר תוכל לבדוק – הרב נויברט אם כל גדלותו בתורה לא היה חולק לא על רבו וכ"ש לא על המשנה ברורה, ושים לב גם לפי דבריך לא כתוב במפורש בשום מקום בדברי הרב נויברט שמותר להציל גוי לא משום היתר איבה , ואני עדיין מחכה להסבר דברי הרמב"ם הנ"ל.
א. נוחה או לא נוחה זו לא השאלה. השאלה היא כיצד נהגו למעשה. האם דורות של יהודים חינכו את ילדיהם להימנע ולהשתמט מהצלת גויים? האם אנשים שבאו לידי שעת-מבחן כזו היפנו את גבם ונתנו לגוי להיהרג? לי נדמה שלא; לך מסתמא שכן. איני רואה סיטואציה שבה רופא יהודי לא יטפל בחולה שיש בו סכנה שאינו יהודי באיזה בית חולים ברחבי העולם וכלל אין זה משנה אם זה משום "דרכי שלום" או "דרכי איבה". לא ידוע לי כי כיום על אף רופא יהודי העובד בבית החולים ציבורי בשבת השואל שאילת חכם בעניין חולה גוי שיש בו סכנה– אלא רק מטפל בו מייד.
ב. אשר לגרש"ז, מי דיבר על לחלוק על רבו? הוא כלל לא חולק עליו בפועל. שים לב, הרב נויבירט אינו קובע האם משום "דרכי איבה" או משום "דרכי שלום" אבל גם לא כותב בשום מקום שמשתמט בפועל, כשם שגם גרש"ז לא הרשה זאת (למיטב ידיעתי) לעצמו. שכן יש הבדל מהותי מאוד "אם יכול– ישתמט" ובין "יסרב לעזור ולא יסכים בשום פנים ואופן". כאשר גרש"ז כותב מה רצוי הוא מביא בחשבון מסורת פסיקה ארוכה, אבל לגבי המצב המצוי, הוא משאיר זאת פתוח באופן שבו הרופא יוכל לקבל החלטה גם מבלעדיו (כך עושה גם הרב נויבירט כאשר הוא מצטט את הרמב"ם).
כללו של דבר, בתיאוריה ממליצים או מציעים להשתמט, ובפועל פותחים פתח להיתר מפני "דרכי איבה" (לא שזה אינו חמוּר בעיניי, יישור הקו הזה, ממנו משתמע שחלילה לא יחשבו ישראל כי גם היהודים וגם הלא-יהודים שווים; ובכל זאת עוד לא נתקלתי בפוסק שייכתוב על טיפול בחולה שיש בו סכנה בלתי-יהודי "ייהרג ובל יעבור", וברוך שעודו חונן לאדם דעה בינה והשכל).
ג. אני בכל זאת מבין את הסתמכותם של הרב נויבירט ושל הרב אונטרמן על הרמב"ם כהעדפת החסד והשלום על פני הנקמה והאיבה, אם אתה רוצה להבין זאת לכתחילה כאילו הוראת הדברים היא אך ורק כדי שיבואו על ידי כך חסד, רחמים ושלום לישראל (כלומר כ-"דרכי איבה")– זוהי קריאה אפשרית. אני חושב כי הקריאה המהותית פה אצל שניהם היא שהשלום עדיף– השלום שיבוא על ידי הפעולה הזאת בין בני האדם (בין יהודים ולא יהודים) והסולידריות (ערבות הדדית בין בני האדם).
ד. לגבי החיכיון, אני לא מבין במה עליי לדון. איני רואה כל צד שווה בין היזק ממון ובין נטילת נפשות, בשבת ושלא בשבת. ואם רצית לשאול, נניח מקרה היפותטי, לו הייתי מגיע למקום תבערה בשבת ואחר שהיו מרחיקים משם את כל הציבור, היו מתגלים שם גוי שיש סכנה לחייו וספר תורה שיש סכנה שיעלה באש- הייתי מקדים לחלץ את האדם ולא את הספר, ולא הייתי שואל על כך שאילת חכם .