*rdg k
זה יותר מאשר ספר שירים ויותר מאשר פסקול מוסיקלי, או רכבת שדים, ויותר מאשר תהליך תרפויטי של חייל פוסט טראומטי הבורח מכאן למזרח הרחוק ולאירופה וחווה שם חוויות סמים. נוצרת כאן, בעיקר כתוצאה מן הצירוף בין קריאתו של של רון דהן בספר שיריו נעורים ובין המוסיקה מאת ההרכב Farthest South, התפרצות פסיכדלית— שבו נדמית הכניסה ללבנון והשהות בלבנון בימי המלחמה השניה, כצד שני של חוויית הסמים. נכון יותר, מרגע לרגע, הולך ומתחוור מדוע ההמשך (המעבר) ממלחמה לשימוש בסמים הוא כה מתקבל על הדעת. מדוע מדובר בסוג של הֶדֶף, כמו של פצצה— הדף שמעגליו הולכים ומתפשטים. וכיצד העמדתו של אדם במצב-גבול, במצב לחץ שבו קיומו כמו-מוכרע; עשויה להביא אותו לרצון מתמיד לשוב לשם ולהתרחק משם בעת ובעונה אחת. טראומה גורמת לאדם לרחף מעל הדברים; משליכה אותו מתוך גופו. הוא חווה את הדברים עתים מלמעלה, עתים מגבוה, לא מתוך גופו שלו. הוא זוכר הכל ואינו זוכר דבר. כמו עין בלתי ממוקדת, שכל אימת שהיא מתמקדת הכאב גדול מדיי. השהות בגוף מכאיבה מדיי. הגוף הוא קליפה תוססת-נרקבת; הוא בולם את הצעקה האומרת לפרוץ ולהדהד בחלל העולם. מוכרח להשתחרר; מוכרח לחזור בחיים, או למוּת באופן שאין ממנוּ חזרה— אך לא להמשיך לחוש מת לשיעורין.
ובעצם, זה אינו מסע ממקום למקום, זה תיעוד המקום הנפשי שבו הגבולות בין האירועים הקונקרטיים של הלחימה בלבנון ובין חוויות הסמים מתערערים, כמו בחוויותיו/סיפוריו של ויליאם ס' בורוז ב-Naked Lunch ו- Nova Express, שלעתים קשה למצוא את המפתחות שיאפשרו להבין מה כאן מבוסס מציאות ובה מבוסס הזיה – מה יסודו בקונקרטי, ומה יסודו במֹח דלוק. כך אצל דהן, נדמה כי המֹח משחזר מחדש וגם מייצר מחדש את ההפצצות, את הזעקות, את המוות שאין לו מובן— באופן המקשה לעמוד על הקונקרטיזציה של האירועים. המלחמה אצלו נטועה בהזיה ובסיוט. קשה להעניק לה מעמד במציאוּת ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא ארע. דומה כאילו מוטב להנכיח אותה לכתחילה בקוטב הסוריאליסטי ההזייתי-מסויט— כדי להצליח ולדחוק את נוכחותו מחוץ למעגלי המציאות הקונקרטית.
גם בורוז הקליט אלבומים המבוססים על חוויותיו והזיותיו. האלבום שלפנינו מנוגד ברוחו לאלבומיו המוקלטים של בורוז (למשל, האלבום יוצא הדופן: Spare-Ass Annie and Other Tales שבו ליווה את בורוז הרכב היפ-הופ). לרשות רון דהן עומד קול נערי ורגיש; אין לו את פרסונת הארכי-יוצר-המקולל החרוך(אין ספק שאצל בורוז Beat נגזר מ-Beaten), האיש-שכבר-ראה-הכל וניסה-הכל,של בורוז. דהן גם אינו חושש להחצין את ריגשותיו ונמנע מן הקור הרגשי ומן ההנעה הנון שלאנטית של הטקסט כבורוז. יש משהו בדמותו של בורוז כיוצר, כרוצח בדם-קר (לפחות פעמיים; פעם הרג את אישתו במשחק וילהלם טל, תחת השפעת סם), כג'אנקי, כאדם המתבונן לאחור על חייו— שאינו מאפשר את ההזדהות. בורוז כותב ומגיש כאילו הוא כּתבֵנוּ בשאול, היוצא לראיין את התהוֹם, הכּאוֹס, החידלוֹן וחוזר משם עם דוקומנטים; דהן שיש בשירתו ובקולו איזה תום נערי, מנסה לתהות, תהיה שאני בנקל יכול להיקשר אליה, מה ניתן לחיות, כיצד ניתן להמשיך כשהמשאבים להמשיך הולכים ודלים. גם אם לא נטלתי מימי LSD, כשמאזינים לדיסק הזה מבינים מדוע דהן התנסה בו. זה נדמה פתאום כצעד מובן, כסיפור של מאבק של חייל צעיר בטראומה האומרת לכלותו. ה-LSD הוא המשכה של הטראומה. הוא הנסיון לגבור על המלחמה, רק בדרכים אחרות. זה אנושי, מרגש, וכל כך שונה מבורוז, עד שרק הסמים וערעור חוויית המציאות, מהווה ביניהם יסוד/מצע משותף.
כמה מלים על הצד המוסיקלי של Farthest South. במיוחד על החלטתם העדינה והחכמה לעמוד לימין הטקסט, לשרתו, לנהל עימו דיאלוג קשוב, מבלי לעמוד לו לרועץ. יותר מאשר Farthest South יוצרים מוסיקה הם עוסקים לדעתי ברישום בסאונד. הם רושמים בפחם קוים מפותלים ושבורים, שיש בהם מיסוד הכאוטי וגם מיסוד האבסטרקטי. הם במודע בוחרים לחיות צילו של הטקסט: להמשיך את הרחשים, ההדהודים והזעקות, המצויים בו. מבחינה זו הם פסקול יצירתי מאוד, שיופיו הוא דווקא במינוריות-המינימליסטית שלו. שתי אסוציאציות שעולות בי בהקשר זה היא הסצנה שבה משולב השיר (The End (The Doors בסירטו של פרנסיס פורד קופולה אפוקליפסה עכשיו, החל ברוטורים הרוחפים, דרך מראות הכפרים הויאטנמיים השרופים, וכלה במאוורר התקרה המסתובב המוביל אל עיניו של מרטין שין. גם שם דומה כי המוסיקה היא התרחבות גל ההדף של ההפצצות אל הנפש פנימהּ. אסוציאציה אחרת שהיתה לי היא של אנדי וורהול שהגדיר את Velvet Underground כלהקת הרוק המנגנת על רקע הסרטים האילמים שהוא יוצר. ברישומי הסאונד של Farthest South ישנו היסוד המינורי המושכל, של מי שקיבלו החלטה מודעת לתמוך בטקסט ולא להתגבר עליו. המוסיקה שלהם משרתת להפליא את יצירתו של דהן ואת קריאתו הואיל והם מרחיבים ומעמיקים את תחום ההדף. המוסיקה שלהם מרחיבה את סיפורו האישי של דהן, ויחד עם קולו הופכים את החוויות המתוארות בשיריו, ליותר ממעוררי הזדהות רחוקה, אלא למשהו שהמאזין עשוי להצטרף אליו, ובאיזה מקום פנימי— גם לנטול בו חלק.
האלבום שלפנינו מצטרף לשורת אלבומים בלתי-קנוניים או שירי רוק בעברית שכנראה לעולם לא יושמעו מעל גבי גלי האתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל, כגון: במקום חוברת לזכרו ליעקב רוטבליט, עגל הזהב ליהונתן גפן ושלמה גרוניך, כל יום הפצצתי את צידון (בֵּירוּת) ו– שלא תדע עוד צה"ל לזאב טנא, לא יכול לעצור את זה ליובל בנאי; רשימה הולכת ומתארכת של יצירות מולחנות המסרבות לראות בחללי המערכות ובנפגעי המלחמות— מציאות נתונה ומקודשת, אלא מתעקשת לראות את פליטי מערכות ישראל כנדונים לחיים של מאבק קיוּמי יומיומי מתחדש, בצל המוות וההרס שראוּ וידעוּ מקרוב.
* Farthest South and Ron Dahan, Neurim, Audio CD 2014
את הסרט המובא להלן צילם אלפרד כהן (השלישי) וערך אמיר קוטיגרו.
**
*
*
לקריאה נוספת: קוים לדמותה של אימה מתמשכת
בתמונה למעלה: Lee Friedlander, Canyon de Chelly, Arizona, 1983
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
קראתי בכאב גדול שעלה ממקומות בגוף שלי שזוכרים אותו גם אחרי שהראש הדחיק.
והצילום נהדר, לא פחות
דודו יקר, ידעתי שתבין; זאת אחת מהבעיות של מי שנחשף למאורעות כאלו. הגוף תמיד זוכר.
אני עוד בתיאור המדויק עד העצם של הכתיבה של בורוז.
פוסט חזק ומרתק, שועי, תודה. נושא טעון. מכיר אישית אגב את החברה הללו, של פרד'סת סאות', יוצרים מוכשרים ואנשים טובים, וממליץ אגב גם להאזין לאלבומיהם הקודמים, במיוחד לזה הלפני אחרון כאן בלינק, וגם לשני אלבומי הסולו של יאיר יונה, עם וללא קשר, הם מעולים.
https://farthestsouth.bandcamp.com/album/spheres-constellations
מרית קרובתי, היתה איזו תקופה בנערותי, בעיקר אחרי אותו בִּישׁ-צבאי שעברתי (נגיד, גילאי 21-19), שבה היה לכתיבה שלי נופך של "כּתבנוּ בשאול (שראה ועבר את הכל) מוסר זה עתה". לאחרונה מצאתי כמה כתבים שלי מאותם גילאים ונבהלתי (גם הצטערתי על הכמה וכמה עונות בגיהנום שביליתי אז). חברה קרובה משנים ארוכות שראיתי אתמול והזכרתי לה את התקופה ההיא אמרה לי בנון-שלנטיות מחויכת שממילא אף פעם לא חיבבה אותי על שום השירה/הכתיבה, כך שבכלל לא הזיז לה מה כתבתי שם. באותן שנים הוציא טום ווייטס דיסק שבו השתתף ויליאם בורוז (The Black Rider), שהיה בו עוד יותר מוות, דקדנס ועצמות מהרגיל, ודיויד קרוננברג עיבד את Naked Lunch לקולנוע באופן בלתי נשכח. זה התאים לי כמו בובת-כפפה של La Calavera Catrina, לַיָּד.
שרון יקר, תודה רבה על הלינק ועל כל ההמלצות, את חלקן אני מכיר, אל חלקן עוד אתוודע.
עיקר שכחתי, איך היתה הפתיחה? [מקווה להגיע לתערוכה בהמשך].
שועיקי, קצת לפני אמנם, בתיכון, ציירתי קומיקס על המלחמה בין אנשי עיר הציפורים לעיר הפחד. והסיכויים היו לצד הראשונים כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות…
מרית, אגב הרשימה שלך על הדגל; תמהני האם זו הסיבה שעד עצם היום הזה אני מעדיף את דגל הגולגולת של שודדי הים על-פני כל דגל לאומי.
אנשי אי הפחד– התוכים יושבים להם על הכתף והרום מזוג היטב-היטב
(בעצם, רוב שודדי הים נדמים לי כמו "המזדאבים" או מאוד אכזריים או מאוד פוסט-טראומטים).
שועי, התמונה הזו של לי פרידלנדר הזכירה לי את זו של הצלמת שגילו רק לאחרונה, ויויאן מאייר, שבו הצל שלה משקיף על גופתו של horseshoe crab(הצלמת שתעלם אל תוך הריק והסרטן הדינוזאורי)…זה מאוד מעניין שמלחמות בעת העתיקה היו שזורות בהפקות הראשונות של מטבעות כסף המוניות(כתשלום עבור החיילים השכירים) וכן ביצירה של מאות אלפי עבדים(בין היתר ככורים במחצבות של נחושת, זהב וכסף שמהם ייצרו את המטבעות), ושדווקא במלחמות הללו אולי נוצרה בצורה הכי חדה מיינד סט בלתי מתנצל של יצור אנושי שכול מעייניו בהשגת יתרון חומרי(צבירת רכוש והון) על בני אדם אחרים, שכן ההופליט היווני ידע שהוא לא יראה שוב בחייו את הסוחר המצרי שעומד לפניו(ולהפך), כך ששני הצדדים המנוכרים זה לזה רק רצו להשיג את היתרון המשתלם ביותר עבורם. במילים אחרות, המלחמה(והשירות הצבאי, אז וכנראה גם היום) קורעת את האדם מהקונטקסט שבו הוא צמח להיות מי שהוא, ולכן זה לא מפליא שההצלחה של מטבעות כסף ומפעל העבדות צמחו מתוכה(בשנים של 600 לפני הספירה עד 400 לספירה). במובן הזה המלחמה היא עוולה מתמשכת של תלישות וניכור כלפי הצדדים שמעורבים בה…http://photographmag.com/newsandreviews/view/312
תמהּ יקר,- כמדומני כי לחיילי הלגיון הרומי שילמו משכורת בשקי מלח, שהיו בעת העתיקה סחורה יקרה, הואיל והמלח שימש לשימור המזון ובישולו. אשר למלחמות, אני מניח, כי בתרבות היוונית התייחסו למלחמה כאל כח מניע וכך הפך הפּוֹלֶמוּס (מלחמה) לפולמוס המוכר לנו שבו מתוך ויכוח או מאבק בין כמה דעות מתחוור הצעד הבא. אני מניח כי בעת העתיקה מלחמות הוו יסוד להקמת אימפריות, ואימפריות (חוץ מזה שהן נופלות לאט) גם תמיד היו אימפריות כלכליות, הואיל והן חלשו על נתיבי המסחר ועל כל אשר ביקש לחלוף בהם. עם זאת, בעת העתיקה ובימי הביניים היו הצבאות של האימפריות מורכבים על-פי-רוב מחיילים שכירים או מאנשים שבחרו להתפרנס מהחרב (למשל,בתרבות היפנית, היתה הלחימה מתבססת על הסמוראים המיומנים או באיטליה של המאה החמש-עשרה, שם בפירוש הקימו הנסיכויות השונות צבאות שכירים).. תופעת שירות החובה ושליחתם של אנשים צעירים ובלתי מיומנים להיהרג בפקודת ממשלות– היא תופעה היסטורית די חדשה. כמובן, תמיד היו אנשים שגויסו בכפיה או יצאו למסע צלב כזה או אחר ללא הכשרה מספקת או הבנה אמיתית לאן הם הולכים בדיוק, אבל בדרך כלל הושתתו צבאות על לוחמים שבחרו מראש להתפרנס מן הלחימה, ולא על נערים שרק אתמול עוד גידלו שיער ארוך ושרו שירי שלום ופתאום מוצאים עצמם עומדים בשלשות ומתאמנים בלוחמה בשטח בנוי לקראת כניסה לאזור מיושב אזרחים.