*
זיכרונות הם במידה רבה הדבר היחיד שבאמת יש לנו, ובכל זאת היו זמנים, שהדבר שהכי רציתי בהם היה לאבד את הזיכרון [חני שטרנברג, 'זכרונות', קפקא ואני, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, עמ' 18]
*
***המשוררת והסופרת חני שטרנברג הוציאה לאור לאחרונה בהוצאתהּ מקף שני ספרים פרי עטהּ: קפקא ואני חיבור הבנוי כמאתיים קטעי פרוזה לירית (רובם אפוריזמיים) ו- אפשר לקרוא לזה אושר, קובץ שירה שלישי שלהּ, הכולל למעלה ממאה ועשרים שירים חדשים. כשעיינתי בשפע היבול הספרותי הזה, חשבתי כי ניתן היה לברור את היצירות המאכלסות את הספרים באופק מהודק יותר. אפשר כי צמצום-מה היה מוביל ליתר ריכוז ומיקוד. יחד עם זאת, אין להפחית מערך החיבורים מפני הגודש. שניהם כאחד כוללים חומרים מרתקים ונוגעים ללב דווקא בכל האמור בהתבוננותהּ הרטרוספקטיבית של המחברת על ילדותהּ ועל התפקיד שממלאת ילדוּתהּ וממללת לאורך חייה. זיכרון השואה והיותה של שטרנברג בת לניצולי שואה, אשר אמהּ נפטרה עליה בעלומיה, היא צל המלווה את יצירתהּ. הפעם, יותר מתמיד, מעמיקה שטרנברג אל תוך בריכת-הצל, שאין-לו-מידה, בלא-מורא, ומתעדת-מוסרת באופן רגיש ומרגש מן האופן שבו הצליחה להמיר את תחושות האימה,העצב והחוסר, של הילדוּת, לכדי כוחות עשיה ויצירה.
***לא לחינם נקרא הקטע הפותח את קפקא ואני "אוטוביוגרפיה חדשה". המחברת אמנם מנהלת לאורך שני הספרים התכתבויות פנימיות עם סופרים, אמנים ויוצרים, כגון: ברוך שׂפינוזה, וינסנט ון גוך, פרנץ קפקא, רוברט מוסיל, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, ברונו שולץ, אלבר קאמי, פרימו לוי, ז'ן אמרי, פאול צלאן, מרק שאגאל, יונה וולך, פדריקו פליני, אלאן גינזברג, חזי לסקלי, יורם קניוק וסירקה טורקה. אולם לוז ההתכתבות הזו אינו אינטלקטואלי-מחקרי, ואינה כוללת תובנות עומק חדשות או פורצות דרך ביצירתם של הראשונים. שטרנברג כן מצליחה להמחיש באופן כן כיצד היוצרים הללו מלווים את חייה, וכיצד כתביהם ויצירותיהם הפכו לאבני בניין באוטוביוגרפיה היצירתית שלה-עצמהּ. אלו התכתבוּיות שברגש ושבהשראה יותר מאשר התכתבויות אינטלקטואליות גריידא. אם שטרנברג מגדירה את הדמויות הללו כשורה של אבות ואמהות, הריי דווקא כאשר קוראים את הספרים כמכלול, מהדהדת בעדם, בראש ובראשונה, הנהיה הקיומית לאב ולאם הביולוגיים, אשר מלחמת העולם השניה טרפה את ימיהם, ואחריה נותרה המשוררת בחברת אם ידועת-חולי ואב שחש הכרח לעבוד, כאילו מעולם לא שוחרר מהמחנות. לטעמי, יש בספריה החדשים של שטרנברג משום השמעת קול אלגי נוקב על אודות חוסר התוחלת שבאימוץ מנטורים אמנותיים-ספרותיים, כתחליפי אב- ואם אבל גם על אודות חוסר האפשרות להימנע מכך בנסיבות מסוימות; כאשר רק במאוחר נחשף עד כמה ההורים הביולוגיים דווקא, השכנים וחברי הילדוּת הרחוקה ההיא, הם-הם בית הגנזים ועיני הזכרון, מהם נובעים השירים, תמיד נבעוּ, ועד כמה אותן דמויות קונקרטיות רחוקות-מתהילה הן חסרות תחליף ויקרות מציאות.
***שהריי גם קפקא, המתואר פעם כתחליף-אב [אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 22] ופעם כבן זוג לשיח פנימי [קפקא ואני עמ' 62-56], הוא בעומק הדברים קולם של הלכודים המשתוממים לנוכח מצעד החיים ההולך ונמשך מחוץ לחלונם [קפקא ואני עמ' 85] וגם קולם של המשוררים והסופרים שלא יצליחו לעולם לקבל גושפנקא מבר הסמכא שכבר נעלם [קפקא ואני עמ' 71]; לא נותר כמעט דבר מדמותו של הסופר השחפן המיוסר והנואש שביקש כי רוב כתביו (למעט כמה מסיפוריו) יועלו באש אחר פטירתו או מדמותו הצוחקת עד דמעות, כעדות אחדים (פליכס ולטש, מכס ברוד), כאשר הקריא לחבריו מתוך כתביו. קפקא בעיני שטרנברג הוא סמל לאבסורד שבהתמעטות חייה של האם, קפידת פתיל חייה, חסרונה מאז:
*
כדי לקבל את הפיצויים שהגיעו לה מהגרמנים אימא שלי היתה צריכה לחתום כל שנה על תעודת חיים, אבל היו שנים שבהן החיים שלה היו כל כך גרועים, עד שהיא לא יכלה לחתום על שום תעודה. כדי שתעודת החיים שלה בכל זאת תיחתם היינו צריכים לגשת לרופא שלה, אבל הוא לא רצה לחתום, והיינו צריכים לגשת לעורך הדין כדי שיכריח אותו. מה שמוכיח שקפקא לא המציא כלום, אלא רק תיאר את המציאות כפי שהיא.
['פיצויים', קפקא ואני, עמ' 19]
*
***לכאורה ניתן לקרוא את הפסקה הזו כמוסבת על תלאות הבירוקרטיה (ואכן הבירוקרטיה-ההייררכית המסועפת אינה המצאה של קפקא, היא אפיינה מאוד את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובמיוחד את פראג של ראשית המאה העשרים, שבה נדרש אדם לפנות באין סוף מכתבים לרשויות הממונות, כדי לקבל את רשותן לעשות דברים של מה-בכך), אבל יותר מכך היא מבטאת את הזעקה האנושית על הצורך להצטייד ב-"תעודת חיים", כאילו גם זכותו של האדם לחייו מסורה היא ביד האחר, ונזקק הוא לגושפנקא כדי לאשר את קיומו עלי אדמות ולזכות לסעד. זהו עולם של עינוי על עינוי. עינוי נפשה וגופה של האם. עינוי האב. עינוי הבנות. שבסופה חתימה יבישה של רופא בתיווך עורך הדין; רופא העיוור לסבל הניצב לפני עיניו.
***ובכל זאת למרות "תעודת החיים" ועל אף האב העובד עצמו לדעת כאילו עוד לא השתחרר מן המחנות— המוצא שמציעה שטרנברג לאבסורד חסר הקצה הזה הוא התום שביצירה, הדומה למי שמאייר כנפי מלאכים אחר גופם של אנשים חמוסים, רמוסים וקשיי-יום.
*
המלאכים בציורים של ציירים שציירו מלאכים הם אנשים שהציירים ראו והכירו ופשוט הצמידו להם כנפיים של ציפורים, וציירו את המלאכים שבתוך נשמותיהם.
[ 'מלאכים', קפקא ואני, עמ' 19]
*
***הפער הדק והמוחלט, בין רקיעי רום ובין תחתיות עפר, ובין המעוף שנפש האדם מתאווה אליו ובין הצווחה שהיא חווה במהלכיה היומיומיים, מובע גם בשני שירים מתוך אפשר לקרוא לזה אושר:
* ָ
רָאִיתִי אֶת הַמִלָּה זִ'יד
מִתְגַּלְגֶּלֶת
בְּתוֹךְ כּוֹכָבִים צְְהֻבִּים
עַל הָרִצְפָּה
בְּבֵית הַסֵּפֶר
אַחֲרֵי טֶקֶס יוֹם הַשּׁוֹאָה
['עדות', אפשר לקרוא לזה אושר, עמ' 67]
*
*
הַבְּדִידוּת הַזֹּאת
בְּמֹוצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
*
נַפְשִׁי יוֹצֵאת
אֶל כּוֹכָב רָחוֹק
[שם, עמ' 75]
*
***אלו חיינו המתנועעים בין כוכבים שבשחק ובין כוכבים בעפר ולא פעם נראה כי כל אותם כוכבים רחוקים אינם אלא נחמות-פורתא: הצמחת כנפיים או הנשמה מפה לפה לכוכבים נופלים, כבים, ומתקררים, שכבר היו לעפר, ורק אנו במחי חלומותנו אומרים לצמח כנפיהם ולהפריחם מעלה חזרה.
חני שטרנברג, קפקא ואני, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 100 עמודים.
חני שטרנברג, אפשר לקרוא לזה אושר, סדרת מקף מקור, הוצאת מקף: זכרון יעקב 2014, 157 עמודים.
*
Chava Alberstein, My Sister Khaye
*
בתמונה למעלה: Margit Anna, Mother is Flying Away, Mixed Media 1975
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מאד יפה סיפור הפיצויים. ואני לא יודעת בקשר לאימוץ הורים אחרים, זו מעולם לא היתה התשוקה שלי. אני חושבת שקפקא נתן צורה למה שהיה אחרת סבל סתמי וכאוטי, וצורה מאפשרת מבט על, היא נותנת כלים (טובים יותר מכלים פסיכולוגיים) להתמודד עם הזיכרון, היא אבן החכמים שהופכת אותו לאמנות.
תודה על ההיכרות עם חני שטרנברג, אין כל קשר – סיפור הפיצויים מזכיר לי חברה טובה שחלתה בסרטן. בגלל רשלנות בבית חולים נפלה ושברה צלעות ועצם בריח (השכיבו אותה במיטה בלי מעקה כשהיתה תחת טשטוש). עכשיו היא אמורה לתבוע פיצויים, אבל חלשה ונואשת מכדי לעשות זאת ("ומה יצא לי מזה שאקבל המון כסף אחרי מותי?")
הכותרת "אפשר לקרוא לזה אושר", והשירים שציטטת, מאוד מזמינים לקרוא.
מרית קרובתי, הסיפור על הפיצויים הוא (אם לצטט את קפקא) "סיפור של מאבק"; איני יודע מדוע הקשה הרופא על מתן האישור. אפשר משום שבישראל של שנות החמישים והשישים היו לא-מעט אנשים שהתנגדו מכל וכל לרעיון הרֵנְטָה, חלקם מעולם לא נפגעו מן הנאצים, וגם לא ראו את התוצאות היומיומיות של מה שהשואה גבתה מניצוליה– ורק נהנו להטיף מוסר בשם איזושהי אידיאולוגיה של כח ו"שלילת הגלות". סבי לא הסכים לקחת גרוש על אף שהגרמנים רצחו את רוב בני משפחתו, אבל איני זוכר כי הוא נהג להתווכח עם חברים שקיבלו פיצויים. לעומת זאת על יד בית הוריי בגבעתיים עמד בית לניצולי שואה נפגעי גוף ונפש (חלקם הגדול שהה אצל ד"ר מנגלה באושוויץ-בירקנאו). אני מניח כי אותו בית מיוחד התנהל ברובו מכספי פיצויים או תרומות. עבור חלק גדול מיושביו, המלחמה לא הסתיימה אף פעם לא בשנת 1945 וגם לא בשנת 1985, ובתוצאות של חיים כאלה חזיתי כילד, יום אחר יום.
אשר לאימוץ הורים, יש סיטואציות וגילאים שבהם זה מחוייב המציאות לחלוטין.
ורד יקרה, מה אומר ומה אדבר, הסיפור על החברה לופת בגרון. כאב על כאב על כאב. רפואה שלימה לחברתך.
שועי יקר, קראתי בעניין רב את רשימתך, ותובנותיך מאירות עבורי את כתיבתי באופן מיוחד מעמיק ומרגש. אם אכן הצלחתי לאייר בכנפי מלאכים את האנשים שמילאו את ילדותי ובראשם הוריי הרי שאני נרגשת עד דמעות, ומהבחינה הזאת גם הציור שבחרת מתאים באופן מדוייק ונוגע ללבי עד מאוד.
ספציפית לגבי סיפור הפיצויים בדיעבד נזכרתי שחל כאן בעצם חיבור של שני סיפורים שונים – אבל הפרשנות שלך מכל מקום גם לעניין זה היטיבה להסביר את תחושתי וכוונתי.
הפתיעה אותי וגם דיברה אליי מאוד האבחנה שלך לגבי המנטורים האמנותיים ספרותיים למיניהם, ההזדקקות להם בתקופות מסוימות, אך גם חשיבותם הפחותה לעומת האנשים בשר ודם שחשיבותם רבה הרבה יותר.
את המילים האלה שלך: "המוצא שמציעה שטרנברג לאבסורד חסר הקצה הזה הוא התום שביצירה, הדומה למי שמאייר כנפי מלאכים אחר גופם של אנשים חמוסים, רמוסים וקשיי-יום." אני מאמצת אל לבי בחום, ועוד אשוב ואקרא.
תודה לך מקרב לב, שועי יקר, על קריאתך ועל מילותיך הטובות.
חני יקרה, בשמחה. במידה רבה ספרך 'קפקא ואני' כולל כמה וכמה קטעי פרוזה לירית ואפוריזמים שראוי מאוד להתוודע אליהם וגם ב"אפשר לקרוא בזה אושר" מצאתי את עצמי,
אבל את הראשון אהבתי יותר– משום שאצורים בו גם כובד גם חסד. איזו התבוננות ארוכת נשימה אל הילדות ואל המשפחה ואל ילדות בצל השואה, חוויה שלמרות היותי בן הדור השלישי, יש לי אליה איזו נגיעה.
הציור למעלה מאת מרגיט אנה (בהונגרית, את ודאי יודעת, נהגו לרשום את שם המשפחה קודם) שהיתה בת זוגו של הצייר אימרה אמוש. לאחר שבעלהּ נרצח על ידי הנאצים בשנת 1944 והיא איבדה כמעט את כל משפחתה היא כמעט חדלה מלצייר, רק מעט מן המעט בשנות הארבעים והחמישים (בעיקר דמויות מורבידיות ובובות) ופתאום באמצע שנות השישים ואילך היא שבה ליצור– אחרי עשרים שנה. יצירתה המאוחרת נוגעת הרבה במחוזות הזיכרון.
מוקדם יותר היום היה בראש הרשימה ציורו של אמוש אימרה (Dreaming Rabbi (1938 שבינו ובין הציור שהנחתי לבסוף מאת זוגתו התלבטתי ארוכות בתחילה. אחרי שקראתי שוב את הרשימה בשעת צהריים מאוחרת, החלפתי את הציור, כי נגמרה ההתלבטות.
ראיתי גם את הציור הראשון שהעלית, כי אני מקבלת את הרשימות שלך במייל, ושם הוא הופיע. לכן נוסף מימד ההפתעה כשהוא נעלם אחרי שפתחתי את הרשימה והופיע ציור אחר. עכשיו אני מבינה את הסיבה 🙂 אהבתי גם את הציור של אמוש אימרה ובכלל בני הזוג הציירים האלה הם תגלית בשבילי. מה שהפתיע אותי בציור של אנה מרגיט הוא גם השם: Mother is Flying Away שהזכיר לי את אחד השירים המופיעים בספר השירים. ובינתיים הקשבתי גם לשיר של חוה אלברשטיין, ולמרות שלא הבנתי את המילים ביידיש, הבנתי היטב את הכוונה ואת רוח הדברים. מעניין שגם שם האם בציור של אנה מרגיט הוא חוה (מרגש מאוד הכיתוב בעברית), ושם האחות בשיר – חיה. דומה. ואגב גם לסבתי מצד אמי קראו חיה-רחל.
חני, השיר של חוה אלברשטיין והכלייזמטיקס הוא אחד השירים העצובים יותר שאני מכיר. גם
הודות לטקסט של בונם הלר על אחותו המתה (תמיד אני נשבר במלה טרבלינקה), וגם בשל הגשתה של אלברשטיין.
יש באותו אלבום שיר נוסף Umetik ׁׁׁ(בדידות) שהוא גם כן שיר עצוב-עצוב, ואחד השירים האהובים עליי בכלל:
https://www.youtube.com/watch?v=hze4QOqBqvo (הלחן הוא של אלברשטיין אך לא ההגשה). פעם הבאתיו בסופהּ של רשימה משמעותית.
"יש בספריה החדשים של שטרנברג משום השמעת קול אלגי נוקב על אודות חוסר התוחלת שבאימוץ מנטורים אמנותיים-ספרותיים, כתחליפי אב- ואם אבל גם על אודות חוסר האפשרות להימנע מכך בנסיבות מסוימות; כאשר רק במאוחר נחשף עד כמה ההורים הביולוגיים דווקא, השכנים וחברי הילדוּת הרחוקה ההיא, הם-הם בית הגנזים ועיני הזכרון, מהם נובעים השירים, תמיד נבעוּ, ועד כמה אותן דמויות קונקרטיות רחוקות-מתהילה הן חסרות תחליף ויקרות מציאות"', זה יפה מאוד, זה לוקח אותי לאיזושהי תקופה מעורפלת אי-שם בצעירותי הצעירה ממש, שבה לאחר קריאת ספר של הרמן הסה או ש"י עגנון, היה בי, לא יודע אם בוז דווקא, אבל איזשהו תחושה של למה ההורים שלי, אחי ואחותי, חבריי אינם פתוחים, נהירים, מנוסחים לי כמו הטקסטים שעלעלתי בקרביהם? לימים, בני שלח לי ריאיון של דיוויד פוסטר וואלס שבו הוא מתאר את הספרות, בעיניו, כחוויה הזמנית של יציאה מכלא התודעה, אשלייה זמנית שבה אתה נכנס לראשו של מישהו אחר. הפסקה שכתבת בעקבות ספרה של שטרנברג לקחה אותי לטיול, לא ברור לי מה היה יעדו, ואם היה לו יעד אי-פעם.
תמהּ, בנעוריי המוקדמים גם המאוחרים, הואיל והוקפתי במעט מאוד אנשים שהיתה להם סובלנות לטעמי הספרותי או המוסיקלי [נראה שתמיד אזכור את אחי הגדול חובב הסלסה ומשדרי ההיאבקות בטלויזיה (WWFׂ), שטען בתמידות שאני מתחזה השומע רק מוסיקה של הומואים (ציטוט) ולא מבין דבר במה שהוא קורא- בהבעת בוז וסלידה על פניו] וגם מצאתי רק מתי-מעט שותפים לכך בחוץ, נאלצתי לאמץ אל לבי כמה דמויות נניח וולט וויטמן, טום ווייטס, ז'ק פרוור, וקפקא. כבר כתבתי פעם שמדי שנה ביום הכיפורים בזמן מנחה ונעילה הייתי הולך לקרוא על ספסל נסתר בגן ציבורי אחד (אני עד היום חוזר לשם מדי פעם, אבל לא בימי כיפור) את "המשפט" של קפקא. היו תקופות (משובות), שבהם בחרתי את חבריי וחברותיי על פי מידת החיבה שלהם לאלבומיו של טום ווייטס. כמובן, עם השנים למדתי שאלו שטויות, אבל אני יודע היטב שקשה להימנע מאימוץ מנטורים אמנותיים-ספרותיים בנסיבות מסוימות (של בדידות גדולה מאוד, וחוסר הכרה בדרכך).