*
טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.
[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]
אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6) או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.
ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).
*
*
אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים, איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?
*
*
בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
ככה זה יפה מכל היא שירת הנוֹעֵר
לא התגלגלתי מצחוק, לא היתה לעיניים שלי סבלנות להידחק בין כל המסתירים, ואני מניחה שאני לא היחידה וזאת הסיבה לכותרות הכמעט ברכטיאניות המלוות את הסרטון, שנדע מה רואים. אצל מנחם כהנא הצלם הנהדר, הטקס לא רק מצחיק והזוי אלא גם פיוטי.
http://www.datili.co.il/index.php?id=29890
דודו יקר, תגובת אברהם שלונסקי:
מרית קרובתי, אני דווקא לא ממש מתפעל מתצלומיו של כהנא הם מפוארים מדיי, גלויים מדיי– נדמים כתשדיר שירות או כברושור של משרד נסיעות (אין פלא שהחרדים מזמינים אותו– הוא מוציא אותם במלוא הדרם ואנושיותם). למשל, לו היית נוכחת בטיש חסידי שכזה עם מאות אנשים, רעש אימים, ולא מעט רגעי-פחד למראה מאות אנשים המסתערים על צלחת נודדת עם שיירי הדג שהותיר הרב-הצדיק– היית מבינה שבתצלום של כהנא אליו שלחת אין זכר לאקסטטי. אם היית רואה הורים השולחים ילדים לחטט בפחי האשפה (התגוררתי כשנה בצעירותי בשכונה משכונות בני ברק; היינו היחידים בשכונה ששילמו מיסי עיריה)– היית מבינה שבתצלומיו של כהנא אין זכר למצוקה (רק להדר הילדות בצל המצוקה)… התצלומים שלו מזכירים לי את דברי אלו שטוענים שתצלומי הפגזה הם דבר נורא אסתטי. אני מעדיף את היהדות השלומיאלית והקצת-דבילית של הסירטון שהובא לעיל, גם משום שהיא מנהלת איזה שיח אמין עם הכאוטי ואינה מייפייפת דבר וחצי דבר.
למשל, ראי כאן:
חב"דניקים יאמרו לך שזה הרבי בתפארתו. אני אגיד לך שהסירטון הזה מפחיד אותי ללא-שיעור משום שאני רואה בו מנהיג כריזמטי-טוטליטרי, שחסידיו יעשו כל דבר שיורה להם בלי להרהר אחר דבריו.
[אני מניח כי כהנא היה מותיר מכל זה רק דימוי מצודד של הרבי מוחא כף]
אני ממש לא מסכימה (לכלום, פחות או יותר). לא בקשר לצילומים של כהנא (ויצא שכתבתי עליו כמה פעמים, למשל על הצילום המצמרר הזה http://wp.me/pSKif-ibG
או על הצילום הסיוטי הזה http://wp.me/pSKif-iaR). וגם לא בקשר ל"מהי המציאות?". הוא מצלם דברים שהם חלק מהחיים של הרבה אנשים ואין דרך אחת לראות או להבין אותם. כל אחד מסנן בפריזמה שלו. ועם כל הכבוד לפריזמה החברתית והפוליטית והשד יודע, הפריזמה של כהנא היא אגדתית. הוא מצלם דברים כאילו היו חלק ממעשייה, ולכן יש בהם תום לפעמים וגם הדר, אבל גם אפלה וסיוט ואיזו איכות ארכיטיפית שנוגעת לי.
בקשר לחב"ד כבר מזמן הסכמנו שאם בני האדם מתחלקים לחסידים ומתנגדים, אני שייכת למתנגדים. ומכיוון שנולדתי בלי גן רליגיוזי, זה נראה לי בעיקר תיאטרון ולא מהסוג שאני מחבבת. אני ברכטיאנית, אצלנו אין דברים כאלה, בלי אירוניה, בלי פיכחון של מחשבה.
אויש. לא להאמין. למרות שהיום בבוקר אני בעצמי השתתפתי בזריקת סוכריות בבר מצווה של זוהר החמוד (בבית כנסת אורתודוקסי "כשר") והיה ממש כיף הקטע הזה. ובכל זאת. ואגב, לא ראיתי את הסרטון.. אין לי סקרנות אנתרופולוגית:)
מתה על חמורים,
ואוהבת את הנעירה לניעור 🙂
שועי, אני חושב\ש\ד שמצבה של היהדות הרבנית במדינת ישראל חריף אף יותר מן התופעות שתיארת, שכן, אני יכול לדמיין לעצמי איזשהו תלמיד ישיבת הסדר שיבטל את הדברים הכתובים כאן במחי יד בתואנה שנגעת ב"שטויות של מזרחים, דתיים אך עמי ארצות, אם אתה רוצה לראות יהודי רציני בוא אלינו למצפה רמון, לכרם ביבנה…". אבל רק השבוע, עם ביקורו של האפיפיור, ארעה אנקדוטה זעירה וחמקמקה שממחישה קצת לאן המנטאליות הכתית, הבדלנית ושונאת האחר של האורתודוכסיה הישראלית הגיעה: הכרוז שהציג את הנוכחים בטקס טרח מאוד להשמיט את התואר "רב" מאברהם סקורקה(מי שהאפיפיור בחר בו להתלוות אליו לביקור), שכן, הוא קונסרבטיבי, שלא נדע. ועוד מאותו דבר: לפני כעשור גיליתי יותר ויותר שאין לי יותר מידי עם מי לדבר(מחוץ לכותלי האוניברסיטה) מקרב האורתודוכסים על עמדותיו הייחודיות(בהשוואה לתו התקן של הקהילה הרבנית) של הרמב"ם במורה נבוכים(נגיד, הישארות הנפש אצלו, היעדר השגחה פרסונאלית), כול ניסיון להציג את זה, לבוגרי הסדר שנתקלתי בהם בנסיעות אוטובוס ארוכות או סתם בתור לרופא, הסתיים ב"זה שטויות של האקדמיה, למה שאני אקבל את מה שאתם מקשקשים שם על הרמב"ם?! תבוא אתה ותקרא את מה שרב X כתב עליו, ואז תבין שכול מה שאמרת הוא שקר גמור". אני לתומי חשבתי שזה דווקא דבר נפלא שיש דמויות שומרות תורה ומצוות שלא מאמינות בצ'ק ליסט של הדוגמות הרגילות, הרי זה יגדיל את הסיכויים שמי שנולד לחברה הדתית יימצא את מקומו בתוכה, גם אם הוא רחוק מהזרם המרכזי. אבל, כנראה שטעיתי.
מרית, אני בכנות מעדיף ציור ריאליסטי, בעל איכות אגדית, נניח: ורמיר, רמברנדט, דלקרואה, גויה, גוגן מאשר צילומים כאלו. אני כן מצליח להבין היכן כהנא לוכד את תשומת ליבך. הוא כמו צייר דתי של ימי הביניים המאוחרים והרנסנס.
אני מניח כי המחסור ברליגיוזית גורם לך להיות מרוחקת מאוד מן הסירטון (שהוא אכן חסר פיוט ואין בו הוד ולא הדר). לי זה גורם לצחוק. משום שאני חש, כי לא מדובר באירוע שהתרחש בחולון לפני שבועות אחדים, אלא בפירוש אירוע של דת דומה מאוד לשלי, על כוכב אחר לחלוטין.
איריסיה יקרה, אני יודע שאיני יכול לקלוע לטעמם של כולן/ם, ובפרט שבנושאים כאלו (כמו יהדות, רבנות, מכובדות) יש לי את הנטיה שיצחיקו אותי דברים עד כאב בטן, כשהעומדים מאחורי מלפני ומצדדי לא יבינו מה כל-כך מצחיק. זה מזכיר אולי את קפקא שכאשר היה קורא
את סיפוריו העגומים הוא היה מתפקע מצחוק (כך לעדות פליקס ולטש ומכס ברוד) כאילו שמדובר בקומדיה חסרת מעצורים.
מיכל יקרה, במיוחד בשבילך (אחרון בסוגו)
נחה דעתי. עם צייר דתי של ימי הביניים המאוחרים והרנסנס אני יכולה להתרועע (בניגוד לברושורים של משרדי נסיעות) 🙂
אוי, גם אני צחקתי הרבה. הזכיר לי יותר מכל את חידון התנ"ך המיתולוגי בייחוד בגלל ה"חמויר". גם הכתוביות הוסיפו הרבה…:) ייאמר לזכותו של החמור שעושה רושם שהוא מבין את גודל המעמד, מה שאי אפשר להגיד על השה…
תמהּ, אני יותר ויותר חושב על עצמי לא כיהודי שהצטרף למעגל שומרי המצוות בגיל די מבוגר (חוזר בתשובה בלשון-עם), אלא כ"יהודי חדש" מונח שנתבע במאה השבע-עשרה בקהילות הפורטוגזיות באירופה (אמסטרדם, המבורג, בורדו). הכוונה היו ליהודים צאצאי אנוסים ששבו מן הנצרות ליהדות (גם אם קיימו מצוות בסתר הם עדיין היו חשודים על יהדותם). הם וילדיהם הוכנסו לקהילות שבראשן עמד על פי רוב רב אורתודוכסי ותיק מן העלית הרבנית והם נתבקשו להסתגל באמונותיהם ובתפישותיהם לאלו של האורתודוכסיה הותיקה מבלי להפיל דבר וחצי דבר מהוראות הקהל ומפסקי הרבנים. מעניין כי השימוש הגדול ב"חרם" באותה תקופה בקרב הקהילות הנדונות כוון בעיקר כנגד "יהודים חדשים". הפחד מפני אנשים שבאו מן העולם הנוצרי, בדרך כלל בני משפחות סוחרים משכילות, היה גדול. ספק אם רבנים מסוימים יכולים היו להתמודד עם שפע הידיעות שהביאו איתם יהודים כאלה. לא ייפלא כי אנשים כמו פרדו או ספינוזה (וכמובן גם אוריאל דה קוסטה) נענשו וקוללו בכל הקללות הכתובות בתורה. לשמחתי, מעולם לא נאלצתי להצטרף לקהילה אורתודוכסית מסוגרת כדי לשמור על יהדותי כמותם, ולכן גם כנראה שלא ייגזרו נגדי חרם, וגם לא אצטרך לפרוש מאף קהילה כי מעולם לא הצטרפתי לקהילה. אני לא מתקן-דתי וגם לא הולך ללמד קהלים דתיים לשנות את אורחות חייהם/מחשבתם. אני סתם אדם שסקרנותו הובילה אותו בשלב כלשהו אל התרבות היהודית, והיא נוספה אל שלל חיבותיי והפכה יקרה לליבי. מה שקורה בבתי כנסיות או בישיבות אינו מענייני (אני מבקר בבית הכנסת רק בראש השנה וביום הכיפורים, ואיני חלק מחייה של אף קהילה); אולי לכן הסירטון לעיל מצליח לבדר אותי כל-כך. לכן אני יכול לקרוא לזה תצפית אנתרופולוגית.
מרית,יש משהו בתמונות שלו שמזכיר את ההוד הנסוך על התמונות של ג'וטו ואל-גרקו. אני מבין מדוע זה קרוב ללבך. יש מעט מאוד ג'וטו (אני יודע שהוא אחד המלאכים שלך) ואל-גרקו שבהם אני מצליח למצוא את ידיי ורגליי [את שמי טולדו של אל-גרקו אני אוהב אהבת-נפש, אבל ציוריו הדתיים לא מצליחים לנגוע בי, ולא אומרים לי דבר].
חני יקרה, תמיד השתהיתי לנוכח הקירבה הבלתי מתקבלת על הדעת שבין "מוֹרִיַה" ובין "מוֹרֵיאַה". הראשונה, כינוי לבית המקדש; השניה: סִכלוּת (ביוונית). אני חושב שהסירטון הזה בין שהוא מעורר תימהון ובין שהוא מעורר גיחוך (משום סִכלוּת) הוא נורא מבדר. אני באמת לא מתכוון לפגוע ברגשותיו הדתיים של איש כשאני כותב זאת. פשוט זוהי התרחשות שעולה על כל דמיונותיי/ציפיותיי והיא כה מטורללת, עד שנדמה לי כי היא נערכת על כוכב אחר.
שועי, אני מניח שאפשר להכניס גם אותי לקטגוריה של "יהודי חדש", אחת מפני שאמותיהם של אבי ואמי הן סובותניקיות מהונגריה-רומניה שהתגיירו להן מטעמים לא ידועים, ושתיים מפני שהחלטתי בגיל שלוש עשרה, לאחר הבר-מצווה, להיות קצת יותר יהודי(שחרית בבוקר, שלוש תפילות רק בשישי-שבת, הנחת תפילין ושמירה על רוח השבת, כלומר, לא התעסקות אובססיבית בל"ט אבות מלאכה, שום עניין בלכוף את עצמי לקיצור שולחן ערוך או לאוטוריטה רבנית כלשהי), אבל כול חיי עברו ועדיין עוברים בחברת חילונים. אני כן יכול לומר בדיעבד ששגיתי בכך ששלחתי את בני למוסדות דתיים ממלכתיים, שלצערי, טעיתי לחשוב שהם מתונים-סבלניים ושהם קרובים אלי יותר ממקביליהם החילונים. ככול שנוקפות השנים מאותה החלטה שקיבלתי אז, ברי לי שאין לי יותר מידי מכנה משותף עם דתיים-לאומיים(וכל שכן חרדים), אחרי הכול, מאמר תיאולוגי-מדיני של שפינוזה הוא טקסט יסוד עבורי לא פחות והרבה יותר מהתלמוד(למשל).
שועי, מצאתי עוד סרטון בנושא "פטר חמור" שאפשר להבין ממנו טוב יותר את פשר המצווה
הזאת. בסרטון הזה הטקס נראה פחות אבסורדי, כי החמור שייך לאדם שפודה אותו. גם הסרטון הזה קצת מצחיק, אבל הרבה יותר אנושי לטעמי
תמהּ, טוב אנחנו די דומים. גם אצלי יש רוב חילוני באגף החברים, וגם החברים הדתיים שלי, קשה לומר שגדלו "בבני עקיבא" או בעולם הישיבות, או יושבים אייכשהו-כלשהו באזורי המיינסטרים. אני התחתנתי עם אישה שבין כל מעלותיה הרבות, היתה גם השתייכות אורתודוכסית מבית. זה בהחלט גרם בשעתו לכמה מתחים, כי לא יכולתי להתחייב על זה, וגם כשניסיתי (ובכנות ניסיתי), לא ממש הצלחתי (זה הציק לי). יכול להיות שבשעתו גם היתה לי הרבה יותר תקוות-מתחילים שאצליח למצוא מקום בעולם הדתי, כאחד מן השורה. זה לא קרה. דווקא ביום שבו היה רב שדיבר איתי על לימוד לקראת מבחן לרבנות נפל לי האסימון שלעולם לא אהיה יהודי אורתודוכסי גם לא אורתודוכסי-מודרני ולכן גם איני יכול לעמוד בראש קהילה כזו. אחר כך זה רק התמשך, כלומר מגעיי עם האוניברסיטה הציונית-דתית ההיא (הגעתי לשם כי מסעי הקצר בעולם הישיבות לא גרם לי נחת מכל סוג), וכל מיני נורמות מפוקפקות שנתקלתי בהן בציבורים הדתיים, הביאו אותי לידי כך שלפני כמה שנים הבנתי שתמיד אעדיף שלא ללמד במוסדות דתיים. לא בגלל התלמידים (יצא לי ללמד פעם קבוצת רבנים צעירים ואני חייב לומר שהיתה חברותא נעימה), אלא בגלל המוסדות, העומדים בראשם, ומה שהם מפיצים בעולם (גירסא חובשת כיפה ועוטת ציצית של המפלגה הקומוניסטית… אם לא תקבל את מה הקוד שלנו, נזרוק אותך מכאן או נדאג להעלימך מדעת). אני לא שובר את הכלים בקשר לדתיות, כי מעולם לא שהיתי בתוך הצינורות ולא עברתי בהם. לא הייתי מעולם חלק מהמערכת. לכן אין מה לשבור.
אני אוהב את הטקסטים היהודיים ואוהב גם את התפלה (למרות שלפעמים נדמה לי שאני מתפלל מעל המלים שלה, ואני כבר זמן רב פחות מקפיד על תדירותהּ)– אבל היחס שלי אליהם שונה באופן אקוטי מן הדרך שבה רוב סובביי מתפללים או לומדים. אין לזה שום קשר עם אמונה ואמונת-חכמים– מושגים שכנראה נכנסו באוזן אחת ויצאו ביעף מהצד השני, וקצת מאוחר מדיי לדבר איתי עליהם (גם מי שניסה כבר מזמן הבין שזה פשוט לא עובד).
מה שכתבת על שׂפינוזה. טוב, אצלי זו "אתיקה" (אפילו שלצד האינטואיציות הגאוניות שלו, יש מקומות שבהם איני מסכים). אני גם חושש כי כל מני יוצרים לא-דתיים ולא בני-ברית תמיד הניעו את מחשבתי לא פחות, כנראה יותר, מאשר רעיהם היהודיים.
חני, אין דרך כנראה שהמצווה הזו תראה לי סבירה ואנושית, כשם שמעולם לא אחשוב שפילים לבושי המחלצות של המהרג'ות בהודו הן תופעה סבירה ואנושית, או שסוודר אופנתי לכלב כשמעונן חלקית בחוץ אינו דבר גרוטסקי. בכל המעמד הזה, החל בהלבשת החמור, המשך בנוסח הברכה, וכלה במצווה עצמה יש משהו בלתי מתקבל על הדעת. מה בה מתקבל על הדעת? שכבר לפני אלפי שנים מורי התורה (הכהנים) מצאו דרך לכך שהחקלאים והנהגים (של אז) יפרנסו אותם. רוצה שהחמור שלך יישאר בחיים? תן לי כבש. מה, זה לא הגיוני? תעשה גם אם לא הגיוני, זה מה שציווה אלוהים, ואתה לא רוצה שהוא ייכעס עליך. כאז, כן אתה, בדת תמיד היה רכיב חשוב של גיוס כספים מן הקהילה. לעתים למען העני; לעתים למען העשיר. זה לא סחיטה באיומים. זה כתוב בספר התורה.
בכדי לחשוב שיש לזה קשר לאלוהים צריך דמיון ממש גדול או שיגעון ממש ארוך, או מוסכמה חברתית שלפעמים הופכת גם דברים הזויים לגמרי לבעלי לגיטימציה.
זה נכון, שועי. התכוונתי שזה אנושי במובן שיש לזה איזה מובן, פשר. בסרטון הראשון המנהג נראה כמנותק מכל היגיון, כמו איזה טקס ארכאי שלא ברור בכלל מה קורה בו. למה חמור? למה שה? בטקס עצמו אין שום הסבר, ואילו בשני האנשים לפחות מבינים מה הם רואים ולמה זה קורה. מבחינת המצוות רבות מהן נראות לי תמוהות ואבסורדיות. אפילו מצוות הנחת תפילין. לשם מה זה טוב לקשור אותם באופן הזה? ובכל זאת האקט הזה משמעותי לרבים. המצוות הן בעצם אקט אמוני המבטא את האמונה, ומהבחינה הזאת האדם הדתי אינו שואל את עצמו לפשר מצווה כזאת או אחרת אלא עושה. הגישה הבסיסית היא שכל בכור הן של אדם והן של בעל חיים הוא קודש לה', מכאן נובע מנהג הפדיון. זה משהו שאפשר להבין, אם כי אפשר כמובן להבין גם את האינטרס האנושי שמאחורי התפיסה הזאת כפי שהסברת.
חני, זו הצרה. אפשר לדבר איתי יעל פילוסופיה אצל יוצרים יהודים, אפשר לדבר איתי על תרבות רבנית ועל דרכים להבין את קיום המצוות, כמגדירות את הקבוצה האנושית הזאת, אפשר לדבר איתי על טעמי מצוות ויש הרבה מאוד אסכולות להבין את קיומן– אבל אמונה זה דבר שאינני מבין; זה מעל לרדאר שלי או מתחתיו. פשוט לא עובר שם. בנצרות ה-Fidei (אמונה) היא יסוד מאוד חשוב. הם צריכים להאמין בהרבה מאוד דברים. בעיני, אין שום חשיבות לשאלה האם יציאת מצרים אירעה כמו שהתורה מספרת (ברור לי למשל, שהעולם לא נברא בשבעה ימים לפני 5774 שנה), אם מתן תורה אירעה על הר סיני או לא, אם יבוא משיח, או האם יש עולם הבא, שכר ועונש, בית מקדש וכיו"ב. הגישה שלי בחיים היא שאיני חייב להאמין-בכח, לא חייב לקבל שום דבר כמובן מאליו, או כמשהו שבו המחשבה שלי והטלת הספק שלי אנוסות להפסיק. יש הרבה מאוד דברים שלגביהם אענה "איני יודע" או "זה בלתי סביר". וכך, גם ההלכה אינה משהו שאני מאמין בו או חש חובה למלא (מה שלייבוביץ' מכנה ,"הכרע דעת"). היא משהו שאני בוחר לקיים (לפחות בחלקו) כדי לחוש חלק מתרבות מסוימת, היסטוריה מסוימת, שפה מסוימת. לאמונה– הבטחותיה, אזהרותיה ונחמותיה–אין שום חלק בזה.
הסרטון הראשון – באמת מוזר כי צולם בעיר ילדותי, חולון, כלומר במקום הכי מוכר. יכול היה להיות משעשע, אם לא היו לוקחים את עצמם ואת אלוהים ברצינות תהומית כזו. (לצופים אסור לומר אמן!)
רק הרהור אחד עלה לי בראש כשצפיתי- מעולם לא ראיתי קבוצת נשים גדולה נוטלת חלק פעיל בטקסים משונים תחת ציווי אלוהי. הנשים- אם ישנן כאן, נמצאות מחוץ למעגל הטקס, והעיסוק מסוג זה נראה נחלתם המובהקת של גברים, אבל אולי יש גם טקסים כאלה של נשים ופשוט לא נחשפתי אליהם? (מרית אולי יודעת:))
ורד יקרה, בימינו הולכים ופורחים וסוגים בשושנים, טקסי "הפרשת חלה", מצווה מהתורה (מתנות כהונה. נתינת חלק ראשון מהחלה לכהן, ובימינו פשוט הסרת החלק העשירי מבצק מחמשת מני דגן שמשקלו כ-1,600 גרם) שבעבר נחשבה פעולה טכנית ולאו דווקא מייחדת נשים (יצא לי גם להפריש חלה), ובימינו זוכה לרוב הדר בערבי נשים, ולמיסטיפיקציות שונות ומשונות (יש בזה מימד של שמחה מצד, ומימד של יום כיפור מצד).
כאן:
וכאן:
חג שמח.