*
*מומוס (ניק קארי, נולד 1960 סקוטלנד; מתגורר כיום באוסאקה, יפן) יופיע במוצאי שבת (7.6.2014) באוזן-בר בתל אביב (22:30). מי שעוקב אחרי בלוג זה בטח שם לב לכך שאני מרבה לצרף קטעים מוסיקליים שלו מאז היווסד הבלוג בשלהי רשימותיי (בשנת 1990 שמעתי שימעו לראשונה ; ומשנת 1995 התחלתי לאסוף את האלבומים) . בכל אופן, הזדמן לי בשבוע החולף (כבר חלף), לעקוב אחרי מה שנכתב בעיתונות ובאתרי אינטרנט לקראת ההופעה. מומוס הוצג בשלל הכתבות כליצן החצר הפרובוקטיבי-קונטרוברסלי של הפופ; כדמות קווירית, אלטרנטיבית, אפילה; כאינטלקטואל רחב אופקים ואמן רב תחומי (מוסיקאי-סופר, אמן מיצג- מעצב-בלוגר-עיתונאי); גאון-ציניקן-מיזנטרופ, בעל חוש הומור תמוה. הכל אמת ויציב ושריר וקיים. ובכל זאת מכל הכותבים חמק מימד אחד עיקרי, שמבלעדיו כנראה לא הייתי נקשר כל-כך לאמן המיוחד הזה. מומוס בעיניי הוא אחד מכותבי שירי האהבה הנדירים בעשורים האחרונים. מורכב, חשוף, מקורי ונוגע ללב (לא קט בעיניי הדבר).
כמי שמנה בעבר את ז'ק ברל וסרז' גינסבורג כמי שהשפיעו על כתיבותיו, נראה כאילו מומוס ממשיך את דרכם בתיור אחר אופנים לתאר באופן חדש ומזוויות חדשות מערכות יחסים ו/או תשוקה מינית; ניסיון כן לדובב תחושות ותשוקות מפרספקטיבות חדשות בלתי שגורות לעייפה. נדמה לי כי מומוס נוהה אחר מישהי שלא-באמת-קיימת. כל מיני נשים מגלמות אותה לאיזה זמן, אחר כך הוא ממשיך לחפש. כל שירי האהבה שמובאים פה מלווים אותי בין שנתיים לתשע עשרה שנים. כל אחד מהשירים השתדך למפרע לאירוע מציאותי, וכך, בכל עת, שהזיכרון משיב אותי לאחור, אני מיד שומע שם צלילים של מומוס.
אני מקווה שתסלחו לי על שלשם שינוי איני מצרף הסברים איך וכיצד ובאילו סיטואציות בחיי תפס אותי כל אחד מן השירים הבאים בדיעבד (נראה לי חשוף מדיי; אני חס על עצמי וגם עליכם/ן). אני מקווה כי מי שיקשיבו לשירים הבאים יצליחו להבין מדוע אני אוהב את מומוס ללא-תנאי, ומדוע נקשרה נפשי מזמן בשיריו.
*
*
*
*
*
*
מתוך הקושי לדבר על אהבה. אני מכיר עד כמה זה קשה להביע בשיר את רגש האהבה מבלי שהדברים יגיעו לכדי קימוט הנייר והשלכתו, למחיקת הקובץ לאלתר, לתחושה שכל מה שנכתב הוא חבוט ולעוס ומוטב שלא היה נכתב; לקושי המתמיד הזה להישיר מבט ולהגיד כך הרגשתי אז, כך אני חש היום, ללא כל עידונים והנחות— מתוך כך, אני יכול להעריך בכל לב את המיניאטורות הרגשיות החושניות שמציב מומוס ולראות בהן אמנות בלתי שכיחה.
*
בתמונה למעלה: Vilhelm Hammershoi, Interior with Woman at Piano, Oil on Canvas 1901
*
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר, איזה עונג שבת הפוסט הזה
וזה כולל כמובן גם את מה שלא נכתב ותלוי ועומד בחללו של הפוסט שקוף ושברירי
יופי של פוסט, אקשיב להכל, ונתראה מחר…
גם מלנקק את הפוסט לפורום מוזיקה ברשת
אולי תתרגם אותו? (אם מותר משאלות)
דודו יקר, תודה מקרב לב; מה שלא נכתב כולל כמה פרקים, נו טוב… גראוצ'ו מארקס בתחילת האוטוביוגרפיה שלו Me and Graucho, כותב על הפראזה שלכל אדם יש ספר בפנימו, אחרי שהוא הופך בזה קצת הוא מגיע למסקנה שרוב האוטוביוגרפיות נכתבות על ידי סופרי צללים, וגם אלו שלא, עוסקות בשיפוץ ובהסתרה, כלומר מה שנראה כגילוי-לב כולל יסוד בלתי מבוטל של העלמה.
שרון יקר, תודה ממש, נתראה מחר, מקווה להגיע לתערוכה בקרוב.
מרית קרובתי, זו גם משאלה שלי, זה לא-קשה מילולית אבל קצת בלתי אפשרי מוסיקלית-מצלולית, מדובר בכותב עם אנגלית עשירה, מוסיקליות וכושר חריזה, להעביר לעברית בלי לאבד זה קשה מאוד, לא בלתי אפשרי.
ראי למשל תרגומיו של דויד פרץ למומוס:
http://davidperetz.wordpress.com/2004/07/22
מאוד מעריך ומחבב את דויד (גם דרך ידידה משותפת הגיעו אליי הקלטות של כמה אלבומים של מומוס שלא ידעתי כיצד להשיג– בשנת 1995), אבל השוואת תרגומיו אל המקור ממחישה עד כמה משהו אובד בדרך. צריך למצוא את הדרך להתגבר על זה.
לגבי השירים למעלה, נסי את complicated. זה שיר שממחיש עד כמה גם כאשר הוא מוותר על הצעצועים האינטלקטואליים הוא נותר כותב מקורי, ייחודי, מרגש.
בארבע בלילה התעוררתי,
ושורות כמו 'אל תעזוב אותי אל תלך ממני בבקשה'
הסתובבו בחלל החדר, ורצו להכתב,
ואמרו לי: זה בנאלי אבל זו אמת, תכתבי אותנו.
Ne Me Quitte Pas
אני אפילו לא יכולה לשמוע את זה עכשיו.
אבל אני מבינה בדיוק מה אותה אומר שועי.
מיכל יקרה, אני בוחר לקרוא את התגובה כסוג של תגובה שחלקה עוד מהדהד את השיר היפה
שפרסמת באתר שלך וההתכתבות שם (-:
בחירה נכונה.
(למי שרוצה לקרוא את השיר,
הנה הוא: כאן .)
תודה שועי.
תודה על הרשומה
בין הקאברים (המעטים – ככל הידוע לי) שמומוס הקליט יש את שיר האהבה היפה של מולי דרייק (אמא של ניק דרייק). מתוך Bambi, האלבום הלפני האחרון שלו שיצא שנה שעברה
זה המקור
הי דוד, תודה מקרב לב על התוספת שתופסת. את בשורת צאת האלבום החדש עם דיויד קלרמונט קיבלתי לפני כמה ימים.
בעיניי Thunderclown הוא הטוב שבאלבומי מומוס בעשור הזה (בינתיים).
אני חושב ש-Erase הפותח את Bibliotek הוא משובח (מן השירים הטובים יותר של מומוס בשני העשורים האחרונים) אבל כאלבום גם הוא וגם במבי פחות מתיישבים (אצלי).
האלבומים הכי טובים של מומוס בעיניי [להוציא אלבומי שנות השמונים שלו שהם בשבילי מה שבשביל אנשים אחרים הם אלבומים של הביטלס או של הוולווט אנדרגראונד (תלוי באנשים)– כלומר מעל לכל המלצה] הם The Ultraconformist ו- The Philosophy of Momus (במיוחד רצועות 19-8, להוציא 18). אם הקשבת להם אשריך מה טוב חלקך. אם טרם, ממש כדאי לחוש.
כתבתי לפני כמה שנים על Ocky Milk אהבתי אותו מאוד. הוא ושיתוף הפעולה עם אן לפלנטין Summerisle הם אלבומי מומוס הטובים בעיני בעשור הקודם.
אאשר לקאוורים: יש למומוס את ה-E.P הכולל ארבעה שירים של ז'ק ברל (כמדומני הוקלט בשלהי שנות השמונים ונכלל בכמה מהדורות מאוחרות של Circus Maximus כבונוסים); הוא גם ביצע כיסוי ל-Ashes to Ashes אבל דומני שזה בדיוק המקרה בו היה לגמרי עדיף אם היה משאיר אותו ל-Bowie. מסוג הרגעים בו לא ממש ברור מה עבר לו בראש.
מיכל, מצטער אבל הרמת לי להנחתה..
עד שהתחלתי להכין שיעורי בית לקראת ההופעה הכרתי אותו דרך שירים אקראיים ולא דרך אלבומים. בחודש האחרון האזנתי למומוס הרבה והפכתי לאינסטנט-גרופי.
ב- Thunderclown לא התעמקתי, אבל כמה שירים שם תפסו אותי מיד: הראשון, האחרון ו- we don't have to make children.
Erase שיר יפה מאוד. מרגש ועצוב.
את במבי אהבתי, כנראה כי אני משוחרר מהשוואות של מומוס למומוס. הוא מעלה אצלי אסוציאציות של טום וויטס (בתקופת real gone עם כל הנקישות) ורוברט וויאט (משהו בהגשה של חלק מהשירים).
לשני האלבומים הטובים שהזכרת טרם הקשבתי – תודה על ההמלצה
עם דיוויד בואי אני מבין שיש לו עניין מיוחד – אם תדע לספר מעבר – אשמח. בשיטוטי ביו-טיוב ראיתי שזה לא הקאבר היחיד שלו לבואי. לאחרונה הוא ביצע את where are we now ו- the stars are out tonight מהאלבום האחרון של בואי. השיר The song of Norway מבמבי הוא פנייה של בואי לאהובתו לשעבר בשם הרמיוני פרטינגייל
עידו, כרגע חזרתי מן ההופעה, הייתי בהופעה עם חבר ותיק וטוב השומע גם מומוס, גם ברל וגם (חי כובעי) דני רובס.
זה אפשרי.
והנה מומוס בתגובה לברל, רק מהקצה האחר:
דוד, אם כך, הוסף לרשימה הקודמת גם את אלבומי שנות השמונים, ובמיוחד את: Circus Maximus, The Poison Boyfriend, Tender Pervert. היתה הופעה כל כך טובה שאני עדיין מלא אדרנלין שעתיים אחריה ואין לי מושג איך לנחות.
(כמובן שאף שיר מן המובאים למעלה לא היה בהופעה, אבל היו הרבה מאוד שירים אחרים, שייצגו ברובם את
הצדדים הקצת יותר חדודים ופחות רומנטיים אצל מומוס, למשל השיר שהבאתי בתגובה לעידו).
שועי, תודה על ההיכרות עם מומוס! כרגע אני מטביל את אפרכסתי ברדודים, אבל לאט-לאט, אגיע גם למעמקים(מבלי לטבוע, יש לקוות), איכשהו הצלחתי לפספס אותו(אפילו שיש לו רטייה, משל היה הילד מבזוקה שהתבגר ועבר ממסטיקן למוזיקאי) בזמן אמת, כשהייתי שטוף פיקסיז(שמגיעים אוטוטו), minuteman, ג'וי דיוויזן, husker du ועוד…בעניין אחר, שאולי איננו כל כך אחר, שמתי לב לכך שמזה שנתיים או שלוש(אינני זוכר) שלא העלית רשימת ספרים שמצאו חן בעיניך, ומאחר שהכרתי כמה וכמה דברים מרחיבי מוחות מתוך הרשימות ההם, זה עלול להיות נחמד לזכות לעוד אחת שכזו.
תמהּ, יש בקרקעית האתר רשימת Pixies ששווה לשזוף, בין היתר, בשל תגובותיה. מביקורם הנוכחי אעדר (לקודם התכוונתי ללכת אבל הם נעדרו וקיבלתי החזר על הכרטיס)– כנראה שזה החסר בקים דיל שגורם. שהריי איך ניתן להתחיל את Where is My Mind מבלעדיה. וגם איזו תחושה שבגלגול הנוכחי הם מעט יותר מדיי קרייריסטים וקצת פחות מדיי יוצרים בועטים (ובלי דיל זה לא דיל). הופעתו של מומוס היתה יוצאת מגדר הנדיר. כבר מוכנה עימי רשימה אודותיה. אשר לספרים אני מודה שכבר שנתיים אין רשימת סיכום (מאז 2012) אז זה בעצם שנה וחצי. אני כהרגלי כותב על ספרים די תדיר אבל רק על אלו שיש לי מה להגיד. אני קורא לא מעט ספרים, שכאשר אני איתם (כמו בשיר ההוא) וגם אח"כ אני כמו דג (ואין כאן מה להוסיף).
במיוחד עם שם הרשימה הוא "שירי אהבה", בהחלט לא הייתי מזלזל בדני רובס שכתב לא מעט שירי אהבה יפים, איכותיים ומרגשים 🙂
גל יקר, אני לא חושב שעידו התכוון לזלזל (ואני בטח שלא). זה פשוט קטע ג'ימי אוחנה על Ne me quitte pas. אני רק מתפלא על דני שפספס את "ראש העיר דפוק" מן הפזמון השני, שממש קורא לו שישיר עליו.
חוץ מזה, נדמה לי ששירים כמו "דבר לא קרה" או "אני בא הביתה מן הלילה" היו יכולים להלום את מומוס הצעיר. אמנם אצל דני, ג'ק המרטש והמרקיז דה סאד לא מתארחים בטקסטים כמו אצל מומוס, אבל מוסיקלית זה יותר קרוב מרחוק.
התכוונתי דווקא ל"חי כובעי" שלך 🙂 כאילו שזה מוזר שאוהבים את רובס וגם את מומוס
גל, "חי כובעי" זה מקבילה ל– תאמין או לא– זה "חי כובעי" של ביסוס לא "חי כובעי" של שלילה (-:
ברור. התכוונת שזה מפתיע שמישהו אוהב גם את מומוס ודני רובס. פשוט אני לא חושב שזה כזה מפתיע. אולי רק בכל הנוגע דימוי של רובס כמיינסטרימי ולהיטי ונחמד ושל מומוס כאלטרנטיב ובועט. אבל מוסיקה טובה היא מוסיקה טובה ולדני רובס יש לא מעט כזאת. ועוד לא דיברתי עליו כמופיען מעולה.
שועי, עם אלבומי שנות השמונים שהזכרת התחלתי את ההיכרות היותר מעמיקה שלי עם מומוס.
הייתה הופעה נפלאה נפלאה נפלאה, למרות התנאים הגרועים שהיו באוזןבר
דוד, העליתי הלילה כמה רשמים שלי מן ההופעה. אתה לא יודע עד כמה זה משמח אותי שיותר ויותר אנשים מתוודעים לאלבומיו. היו שנים. לפני האינטרנט שקנו עבורי אלבומים שלו בחו"ל. את את Monsters of Love ואת The Philosophy of Momus (כולם בעותקים יחידים) מצאתי בטאוור רקורדס במגדל האופרה. את Timelord מצאתי במשומשים באוזן השלישית. את Don't Stop the Night מצאתי על קלטת באיזו מכירה של מוזלים, כבר איני זוכר איפה, עוד באותה שנה (כנראה איזו חנות שביקשה להיפטר ממלאי הקלטות שלה).
את The Poison Boyfriend ואת Tender Pervert היה לי בהתחלה על קלטת (לפני האחרים) ורק אח"כ חברה קרובה קנתה לי את הדיסקים באירלנד.
איך הגיע אליי Circus Maximus, אני זוכר ששלחו לי אותו מחו"ל, אבל לא מצליח להיזכר. קרוב לוודאי שדרך קרוב משפחה בגריניץ' ווילג'/מנהטן.
חייב גם תודה לדויד פרץ שפעם בתקופה שלפני האינטרנט סידר לי בשיחה את סדר האלבומים שיצאו עד 95' וזה היה מאוד מועיל.