*
על חיפוש מקום עבודה, יום ההולדת, המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, מארג הדברים, תפירות ופרימות.
*
1
לפני כמה ימים התראיינתי טלפונית למשרת אוצֵר יהדות בספריה הלאומית (שמחתי שתיאמו איתי ראיון). היה ראיון טוב ושוטף (כעשרים וחמש דקות). אי ניסיוני בניהול תקציבים ורכש כנראה עמד לי לרועץ. יש לי נסיון לא מבוטל במחקר, בתרגום, בעריכת תכנים; גם ידע לא שכיח בענייני ספרים. ובכל זאת, מעודי לא הייתי איש אדמיניסטרציה ולא עסקתי במכירות או בשיווק. ואם אני בכלל בנוי לזה, זה מצריך לימוד, אולי גם כינון מחודש.
לאחר 17 שנות עבודה רצופות (להוציא אולי חודשים אחדים בין עבודות), אני מחפש עבודה. תקציבו של מקום העבודה בארבע השנים האחרונות (אני מניח שעיקר תפקידי היה במחקר-מכין ועריכת תוכן של מחקרים וספרים) – אזל, והניסיון לגייס את הסכום הדרוש לא עלה יפה (למרבה הצער). אני בן 40, בעל כמה כישרונות מוכחים, המתגלים כמועילים מאוד בין אנשי-ספר, אך לא רבי תועלת בכל מני תפקידים הרחוקים מן הספרים והרעיונות. כמובן, ישנם קורות חיים שכלל לא זוכים למענה. אני מניח כי מי שקורא אותם (אם קורא אותם) מבין שבעשור האחרון עבדתי בעיקר במשרות הקשורות בעולם האוניברסיטאי (הוראה/מחקר/עריכה) , ואם עבדתי לפני כן כמעט חמש שנים במחקר כלכלי בין-לאומי, זה כבר היה מזמן. אני מנסה, ככל יכולתי, לשמור על איזון, ענייניות וחיוך, ובכל זאת לאורך התקופה הזו, יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל.
אני עדיין לא ממש סגור על המקום שבו הייתי רוצה לשבת; אני כנראה זהיר מדי,מעט קפוא. חושש קצת לעשות צעד לא נכון, או להתיישב במקום לא מתאים. אני זקוק לשקט, עבודה מסודרת, ביטחון כלכלי (אין לי עיניים גדולות), בשנים האחרונות עברתי קצת יותר מדי טלטלות וכאבי לב מכדי לאפשר לעצמי להמשיך להתנהל במצב עניינים קפריזי. אני מתחיל להפנים עד תום כי השתלבות באקדמיה אינה ממש ריאלית (הדלת לא נסגרה, אוכל להמשיך בכל קבוצות המחקר בהן אני חבר, אך נותר כמדומה רק חריץ אור דקיק). כנראה עוד אנסה להתחרות על מלגה או שתיים. אני גם צריך להגיש גם מהדורה מתוקנת של הדוקטורט שלי שכבר עבר שיפוט, כדי לקבל אישור סופי. סוף הדיקטוּר וסוף דרכי באקדמיה, נראים פתאום כמהדקים קשרי ידידוּת.
העולם הוא גדול ופתוח, אני מזכיר לעצמי, סטודנטים אהבו את הרצאותיי, אנשים נהנים מכתיבתי. ובכל זאת, ברגעים קודרים יותר, הכל מרגיש לי כמשקולת. מאוד הייתי שמח להגיע לימים קלים יותר של נשימה. קצת קשה לי, קצת רגיש לי, כרגע. לפעמים אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
*
*
2
ביום ההולדת שלי:
כבשו הויזיגותים את רומא,
נולדו הפילוסופים הגרמנים: יוהאן גאורג האמאן, וגאורג פרידריך הגל (שניהם לא מחביביי)
נולד אמן הצילום, הדאדאיסט, מן ריי (עמנואל רדניצקי).
הוכרזה ונסתיימה מלחמה בין אנגליה וזנזיבר, המלחמה הקצרה אי פעם, (נמשכה בין השעות 9:00-9:45 בבוקר).
וולט דיסני הוציאו לאקרנים את מרי פופינס.
נולד הסקסופוניסט והכובען, לסטר "פְּרֶז" יאנג.
הביטלס ואלביס פרסלי נפגשו בביתו ב-L.A. התקיים ג'אם סשן קצר בן כמה שירים, שלא הוקלטו מעולם (האפשר לדמיין את לנון עם אלביס? איך הם מתיישבים אחד עם השני?).
מולדובה פרשה מברית המועצות והכריזה על עצמאות.
כוכב מאדים שהה במרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ (מזה ששים אלף שנה).
אם העולם הוא אוסף מקרים שרירותי (ואפשר שהינו). הלאו אין כל טעם לדון ברשימה של מקרים שקרו ביום מסוים של השנה בתקופות שונות. הן גם לוחות השנה, גם הזמן המדיד, הן תולדה של מחשבה אנושית ושל הגיון אנושי. אם כן הוא, הריי אין בין האירועים שנזכרו כאן ובין אין-ספור אירועים אחרים שום הפרד—אלו מקרים ואלו מקרים. כלומר, לוּ נניח הייתי מחליף ברשימה לעיל, בין כיבוש הויזיגותים את רומא ובין כיבוש התורכים את קונסטנטינופול. ההיה משתנה משהו? ההייתי חש אחרת? ואילו הייתי מחליף בין האמאן והגל ובין דקארט וולטר? או בין מן ריי למרסל דישאן? לו לא היה מדובר במרי פופינס אלא ב- A Shot in the Dark לבלייק אדוארדס (אותה שנה, עם פיטר סלרס כאינספקטור קלוזו), או ב-Le Roi de Cœur לפיליפ דה ברוקה (שנתיים אחר-כך, עם אלאן בייטס)? אני עדיין לא מצליח לדמיין את לנון עם אלביס (תאריך הולדתו של אלביס קוסטלו מוקדם לתאריך יום הולדתי ביומיים). או את מולדובה עם ברית המועצות. איכשהו משמח אותי כי ביום הולדתי חלה המלחמה הקצרה ביותר שארכה ארבעים וחמש דקות (היא התקיימה כמעט 80 שנה לפני שנולדתי) . איני זוכר שנתקלתי באינפורמציה הזו אי-פעם בספר היסטוריה. לא פחות מכך, אני משתהה לנוכח סמיכותו של כוכב מאדים. אני כמעט מנופף אליו בכובעי. מרי פופינס מתקרבת אליו עוד יותר (בעזרת המטריה המעופפת שלה). שישים אלף שנה זה לא הולך ברגל. הסמיכות הזו כמעט הופכת אותנו לשכנים בשיכון. אני גם נזכר במורבז'ין, אידיוט הרוצח הסדרתי, גיבור ספרו של בלז סנדרר, הטוען כי הגיע מן המאדים, וכי המלה היחידה בשפת המאדים (בכתב פונטי) היא: קֶה-רֶה-קאוּ-קאוּ קוֹ-קֶקְס, שפירושה: כל מה שאתה רוצה [תרגמה מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל: ירושלים 1996, עמ' 191].
*
*
*שמעתי כי מקובלי ירושלים לא נהגו לחגוג ימי הולדת, ועזר לכך מצאו בדברי קהלת "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". גישה אסקטית מחמירה במקצת. עוד לא נמצאה הדרך שבה אסלק מזכרונותיי את כל שקיות ימי ההולדת, הבלונים, הזרים המתנות והצפצפות. יותר מכך, אין סיכוי שאוותר במחי יד על הזיקה שזה עתה נגלתה לי, בין יום הולדתי ובין המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה, ועל סמיכותו של הכוכב מאדים לכדור הארץ (הכי קרוב בשישים אלף שנה). הרבה צרות היו לי עם המלחמות. מעט אסטרונאוט. במצבי הנוכחי אני מזכיר כוכב לכת: (עוגה, במעגל אחוגה)/ אסתובבה כל היום עד אשר אמצא מקום). גם אם עולם ומלואו הם אוסף מקרים שרירותיים, ממילא, אינני חדלים לקשור ביניהם באופן זה או אחר. אם רק נרצה, נוכל לקשור כמעט בין כל שני יישים. ליצור מארג (Text) מתוך רשימה של נתונים. אולם איך יודעים שזה המארג הנכון? כל מה שנספר לעצמנו, כל מה שנקשור, סובל מהטיה (האם בשעה 9:45 חתמו הזנזיברים על הסכם כניעה, או שמא זוהי השעה שבה נחתם הסכם השלום בינם ובין האנגלים?). שתי התנועות הדומיננטיות ביותר של חיי המחשבה הן: פירוק העולם לנתונים—תחום שכשלעצמו סובל מהטיות; ושזירתם המחודשת במארגים אפשריים של רשמים/נתונים. וכך, תופרים ופורמים את שמיכת הימים ומדמים שהאביב כמעט נגמר.
*
הערה: מסתבר כי ביום הולדתי נחתם גם הסכם קלוג-בראיינד ההיסטורי (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, בכללן: צרפת, גרמניה, אנגליה וארה"ב ומדינות נוספות על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים. אך בכל זאת, נותר ההסכם הזה כאפשרות, המורה לאנושות לעתיד דרך לילך בהּ.
*
בתמונה למעלה: Ernst Wilhelm Nay, White Spring, Oil on Canvas 1963 (הציור נראה כחתול באמצעות עיגולים)
שועי היקר. המשפט הזה תפס אותי במיוחד:
"יוצא לי יותר ויותר לחוש סוג של חיוורון פנימי (זה פיסי ממש). אני ממש לא בטוח כי באותן שעות גופי מטיל צל."
פוסט מורכב וכנה, וכרגיל נהנה לקרוא אותך, גם ברגעים כאלו, אולי במיוחד בכאלו.
מבין אותך לגמרי, את איזורי הנוחות, את הקושי למצוא נישה מתאימה, את התהפוכות ואת הלחץ. עולם העבודה לגמרי משתנה ולגמרי מטריד בהיותו די כאוטי כיום.
אם רק אפשר היה לעבוד באיזו עבודה פשוטה כמו פעם, 40-50 שנה באותו המקום ולא לדאוג.
לא כייף להסתובב ולרחף באוויר, כדאי תמיד למצוא כבר מקום ומקום טוב. מאחל לך בהצלחה בכל, במיוחד בקטע של מציאת עבודה מתאימה וראוייה.
לא ידעתי שהיתה מלחמה שנמשכה רק שלושת רבעי השעה, נשמע טוב… רק האנגלים יכולים…
גם שלושת הקטעים שהבאת ביוטיוב מעולים, כל אחד בדרכו הוא
שרון
אוי שועי,
במקום להגיד לך
שהכל יהיה בסדר ואל תידג,
אז אני רק יכולה להנהן בחיוך עצוב ובהזדהות.
היכולות (הוירטואוזיות) המילוליות שלך,
בהגות ובשירה, שאני כה אוהבת,
לא מביאות את פרוסת העוגה עוגה עוגה
שמגיעה לך.
אבל הי,
הן שלך,
זה הרבה.
ובכל זאת,
בהצלחה,
זה יבוא.
שועי יקר,
תודה על הרשימה הנוגעת ללב. מכירה ומזדהה מאד עם הדברים שכתבת. בעולם שלנו היום מאד קשה לכל אנשי המקצועות ההומניים לשרוד, אפילו שיש רבים שאומרים שמעדיפים אותם בקבלה לעבודה בחברות גדולות.
והדור הצעיר לומד שהדרך הטובה ביותר לשרוד את הכאוס הקיומי, היא דרך "עבודה פרקטית", "מקצוע ממשי", משהו "תכלס". מה שמאייד מהמשוואה את רוב רובם של אנשי היצירה, האמנות, הספרות, ההגות שהפכו את האנושות למה שהיא היום.
בטוחה שכל מי שיעבוד אתך -יזכה באדם יוצא דופן, ברוך כישרונות ועתיר ידע. משהו שלא פוגשים כל יום, באמת.
מקווה שהקריאה שלך תגיע במהרה למקום טוב וראוי לך, מי יודע, אולי דרך מישהו/י מקוראיך הנאמנים?…
להמשיך לחוג עד שימצא המקום, אינשללה, רק עדיף בתנועת ספירלה, כדי לא להימצא שוב ושוב באותו מקום ראשוני צר ומגביל (ור' עניין האקדמיה שדשנו בו לא פעם).
נפקח עין ואוזן בשבילך. מי יודע. תמיד יש הפתעות.
שרון יקר, תודה מקרב לב, לגבי הציטוט שהבאת מן הרשימה, אני פשוט נהנה למלל את התחושות, ולא להשאירן אילמות. אייכשהו למעט תקופה אחרי הצבא שבא עבדתי כשנתיים בשורה זריזה וכאוטית למדיי של עבודות: עוזר טבח, מוציא מנות, אופה פיצות, בארמן, סבּל, איש ביטחון, סדרן, ממחזר נייר (בתיכון עבדתי זמן-מה בחופשים כגנן); יצא שעבדתי מאז בשורה מסודרת למדיי של עבודות (לטווח ארוך), בעיקר סביב מחקר/תרגום/עריכה/הוראה/הדרכה. אני יכול להבין שבחוץ די מבעבע, ושאנשים כל הזמן צריכים להמציא את עצמם מחדש. עוד קצת קשה לי עם זה, אבל הולך ומתבהר לי כי העתיד תלוי במידה רבה במידת האקטיביות שלי והנכונות ליזום ולהשתנות.
בסרטון הראשון שצירפתי מופיעה ליטל בר שהיא אמנית רב תחומית (ציור, וידאו-ארט, שירה, מיצג), ומומוסית תוצרת הארץ (כבר הבאתי פעמיים כאן מיצירותיה וכדאי מאוד להכיר את יצירתה).
מיכל יקרה, תודה מקרב לב, אני דואג בעיקר סביב הקושי להשליך חכות ולחכות, וגם מפני הדאגה שאף פעם איני בטוח האם אני משליך חכה לים הנכון.
ותודה בעד התות (-:
נטלי יקרה, תודה מקרב (מבוקר עד ערב, מראש ועד גרב), התרגשתי לקרוא (-: (בעין שמאל של הסמיילי עומדת דמעה).
אני צריך ללמוד כעת הרבה דברים להיות יותר ממוקד, להבין במה אני מעוניין לפתח קריירה (עד עכשיו התנהלתי שנים הרבה בנתיב האקדמי, שבו הייתי כנראה אובר-אינטלקטואל ואנדר-קרייריסט), אני חושב שאחרי שנים של התגלגלות בנתיבים של מחשבה, לפעמים קשה לי אפילו לפתח סדר עדיפויות של מה שטוב ונכון לי לעשות כעת.
מעבר לפוליטיזציות של האקדמיה, יש בחיים בתוכה משהו שמנתק מן העולם סביב. כשהתחלתי את הכתיבה באתר פה למשל, נזכרתי די מהר, כי מחוץ לאקדמיה רק מתי-מעט קוראים או מתעניינים במה שיש לאקדמיה להציע (ספרים ומאמרים שנכתבים על ידי חוקרים בשביל חוקרים אחרים). עכשיו אני חווה את זה יותר ויותר גם בחיים היומיומיים.
שועי יקר,
רק ליצן עצוב כמוך יכול להצחיק גם כאשר הוא מחפש עבודה.
למרות שהצחוק הזה קצת מעיק על החזה, והתנודה הזאת בין רצון לחייך לבין מועקה עדינה הזכירה לי את ויליאם סארויאן הארמני הכי יהודי עלי אדמות.
אני חושב שאתה יחיד ומיוחד, ופיטר סלרס ,שהוא אחד השחקנים שיכלו לגרום לי להשתנקות ארוכת טווח באופן בלעדי, הוא בחירה מופלאה לפוסט העגום צוהל הזה
שועי היקר, מזמן לא הגבתי כאן. לצערי אין ביכולתי לסייע (אם כי תמיד יש אפשרות מפתיעה לאיזה צירוף מקרים בלתי צפוי ולכן מבטיחה לשמור על אוזניים פתוחות לכל צורך והצעה שיחלפו לידי).
אני מזדהה מאד עם המצב שתיארת היטב.
גם אותי תפס במיוחד המשפט שציטט שרון, תפס וריגש.
בעולם טוב יותר – מקומות עבודה רודפים אחרי אנשי ספר, חקר וחכמת לב כמו שלך.
תמשיך לעדכן, המשרה שתתאים למידותיך המיוחדות בוא תבוא.
דודו יקר, בזכותך קראתי בשבוע שעבר את התרגום החדש של "הקומדיה האנושית" (תרגם: יהודה אטלס). קראתי את הישנה בימי הילדוּת הרחוקים (כזכור יש לי איזו אובססיית אודיסאה
קטנה מאז שהייתי בן 6) ולא ראיתי את המהדורה העברית שנים (לא מצאתי).
לסרויאן יש צד מאוד אופטימי-הומניסטי (גם בספרים אחרים), אבל בחייו האישיים היתה לו כנראה נטיה דכאונית. עוד דבר, הגרסות שתורגמו עברית היו מתוך הגרסא המוקדמת של הספר. סרויאן ערך גירסא נוספת בזקנתו– והיא כבר קצת פחות אופטימית וקהילתית וקצת יותר קֹהלתית וכנראה גם כוהלתית. הוא-שאמרת, הארמני הכי יהודי (-: [אגב, חשים זאת גם בקומדיה… המוות מרחף מעל איתקה כל העת, עד שבאים לבשר על מות מרקוס, נכון שיש שם גם נחמה, בדמות החבר הטוב, המצטרף למשפחת לנגלי לקראת הסוף]
אני חובב ותיק של אינספקטור קלוזו. יש יגידו, שאני אולי מעט יותר פיקח (בימים בהירים בלבד), אבל אני חושב שיהיו מעט מאוד חולקים על כך, שגם לי הכל נופל מהידיים, ומי שמשחק נגדי ביליארד חייב לעטות שיריון אבירים עמיד במיוחד(-:
תמי יקרה, אין כמוך. תודה שבאת. עמנואל לוינס התחיל את ספרו "טוטליות ואינסוף" במלים: החיים האמיתיים נעדרים, אף על פי כן אנחנו בעולם. אני מנסה להימנע מאוטופיות וגם מדיסטופיות. מנסה לראשונה זה שנים לחפש את מקומי בעולם שבחוץ, ואחרי שנים שבהן ההתבוננות הפנימית הנחתה אותי (אני חושב שזה מורגש מאוד בכתיבה שלי כאן), אני נאלץ סוף סוף להתבונן אל העולם שבחוץ. זמן לא קל, אבל– איני כותב זאת כפראזה– גם סוג של הזדמנות.
שועי יקר. רשימתך נוגעת.
בן זוגי הפך לנהג מונית בגיל כמעט פנסיה. אפשר להגיד שהוא מאושר. עבודה קשה ומטורפת. אבל מפתיעה באפשרותיה. הייתי בהתנגדות חריפה בכל התהליך וההתחלה. עכשיו זה נרגע. ישנם עולמות שאנחנו חושבים שלא ניגע בהם כי אנחנו כה מוכשרים והוכשרנו ו"גיפטד" בעולמות היצירה למיניה. ובכל זאת. ואגב, אני בעצמי שוקדת על ספרי מקרקעין לקבל רישיון תווך. אז אהיה מתווכת לעת צרה. וזה בטח יהיה כיף!
שלך ואיתך
איריסיה
איריסיה יקרה, העולם בימינו פועל כך שהאדם חייב להיות רב-תכליתי, נייד (נכון לשינויים), מולטי-טאסקינג, ומודולארי, להיות נכון לעבור כמה קריירות, ולהיוותר אופטימיסט. המצב טוב
בהרבה מאשר מצבו של הפועל מול גלגלי השיניים ב"זמנים מודרניים" של צ'פלין. רובנו לא
עובדים על קוי ייצור מבוקר עד לילה. אבל לא מעט אנשים חסרי שקט תמידי בנוגע למקורות פרנסתם. וזה רק הולך ומתרחב.
מאוד אוהב וקשור מגיל נערות לספר הקומדיה האנושית של סארויאן. צריך אם כך לקרוא גם את התרגום החדש. ומרתק כרגיל לקרוא כאן את התגובות היפות והחכמות של כולם. נהג מונית ותיווך נדל"ן. גם אני חשבתי על זה… משהו כאן גם לא הגיוני ובעייתי מאוד, עם כל חוסר השקט הכלכלי תעסוקתי הזה ובאמת הרב תכליתיות שנדרשת כיום, עניין תמוה, מלחיץ ומטלטל. נקווה לטוב, לכולנו.
שרון, בקומדיה האנושית יש כמה פרקים יפהפיים אבל גם כמה פרקים אחרים על טהרת הלוקאל-פטריוטיזם-האמריקני, כלומר: באלוהים נשים את מבטחנו; והקהילה תתגבר על הכל.
אני יכול להבין מדוע הספר זכה להצלחה רבתי בישראל הצעירה. יש בו איזה דגם של עיירה שתושביה ברובם הם אנשים ישרי דרך, הגונים, חרוצים, תומכים זה בזה ומקווים לטוב — דגם של חברה אנושית שראוי להקים; סוג של אנטי-תזה לאמריקה של Blue Velvet ו- Twin Peaks, או הספר "אדון החצר" לטריסטן אגולף. אמריקה של סרויאן מנוגדת לגמריי לארה"ב של אילי הנפט, ספסרי הבורסה, סוכנויות הביטחון, התאגידים ותביעות משפטיות המוגשות על כל דבר של מה בכך.
אני לא יכול להיות נהג מונית (אני לא בטוח שזה בטיחותי לתת לי הגה) וגם לא מתווך נדל"ן (אני משולל יכולות שכנוע ורטוריקה. אני גם לא יכול להציג משהו למישהו בלי להתייחס לפגמים שאני רואה, ולהדגיש אך ורק את ייתרונותיו). לקוות לטוב זה תמיד טוב (זה שומר את האדם אופטימיסט). אני רואה בתקופה הזו כהזדמנות להתפתח לכיוונים חדשים (כמובן, במסגרת מגבלותיי).
שרון, דווקא מתאים לך:)
חח… זהו שאני בכלל לא בטוח, איריסיה, אני ועולם הנדל"ן אוייבים בלב ובנפש… עסקאות ודברים כאלה, לא יודע, למרות שכאדריכל אני מבין קצת. לנהג מונית דווקא יש חופש מסוים להסתובב בארץ וזה אולי דווקא כן טוב, בשביל לעצור ולצלם…
שרון (שועי, מתנצלת על השימוש בבלוג שלך:)) דוקא אדרבא, החיים בהפוכה – זה טוב!. ולי "מתאים" נדל"ן?
איריסיה, שרון, מאחל לכם בכל לב פרנסה טובה ויצירה טובה (-:
חוץ מזה הלילה אני סרט אילם: https://shoeyraz.wordpress.com/2010/08/06
לא, איריסיה, לאף אחד מאיתנו לא מתאים נדל"ן… ותודה רבה שועי
רק עכשיו הגעתי אל הפוסט הזה, המרגש ומעורר הזדהות בכנות שבו. גם אני מחפשת את מקומי בשנים האחרונות- אחרי 20 שנים של עיסוק בעיצוב גרפי (שהיה בו בטחון כלכלי יחסי) אני מרגישה צורך גדול לחזור אל ימי הסטודנטיאלים שבהם הייתי עניייה וחסרת יציבות כלכלית, אך הרשיתי לעצמי לעסוק באמנות (צילום) ובדרכי ביטוי אישיות אחרות בלי לחוש אשמה. הפתרון שאני מצאתי במצב הנוכחי הוא הטלת עוגנים קטנים – כמו סיורי אמנות ביפו שאני יוזמת, השתתפות בתערוכות צילום ופיתוח פרויקטים אישיים (שלח לחמך… וגו'), תוך כדי המשך העיסוק בעיצוב גרפי במינון נמוך יותר. אולי כך עדיף- לא להשתעבד למקום עבודה ועיסוק אחד, אלא להתפתח לכיוונים חדשים שמשלבים איכשהו את הידע, הכישורים והאהבות הישנות ויוצרים משהו מלהיב שמאפשר להתפרנס. נסה להישאר עם הרדאר פתוח ולא להתיאש, מניחה שתצליח לקלוט את התדרים הנכונים. יום ההולדת היה ביום כתיבת הפוסט? איחולים לבביים לאיזון והרמוניה בין החופש האישי והביטחון הכלכלי.:)
ורד יקרה, בהצלחה רבה (מכל הלב) בשילוב שבין פרנסה ויצירה (אמנות). אשר לשלח לחמךָ… אני די ביישן, כל צעד אצלי (אפילו לפרסם משהו כמו הדף "כתבו עלי" באתר) מלווה בהתלבטות של חודשים ארוכים. יום ההולדת שלי הוא עוד כחודשיים (קצת יותר), אני אשמח ביותר אם עד אליו אדע הרבה יותר טוב, איך ייראה סדר היום שלי בשנה הבאה. אשר לעבודה, יש בינתיים כמה דברים על הפרק. בתהליך. מקווה לטוב.
שועי יקר,
הפוסט הזה היה פתוח בלשוניות שלי כי קראתיו בשעה מאוחרת בליל ולא הספקתי להגיב, ופתאום אני רואה שחלף כבר המון זמן מאז שפורסם (ואולי אף התפרסם פוסט חדש, טוב בשורות? אני מקווה שכך).
בכל אופן, אני מאמינה שימצא המקום שבו אנשים עם שאר רוח ויכולת ראייה רנטגנית -משהו היודעת לזהות אנשים טובים, אנשי שיחה שהם גם אנשי מעש ובאופן כללי פשוט אנשים.
ברור לי שמקום שיקבל אותך לשורותיו יהיה מרוצה מכך – ורק שימַצא כבר.
ההמתנה, לצערי אני יודעת מנסיוני, היא מתישה, גם אם בחלקה אופטימית ותקוואית.
בשורות טובות שיהיו לכולנו,
אור.
אור יקרה, בינתיים אין בשורות. כן נפתחו כמה התחלות (שצריך לבדוק ולברר). נפתחו בעיקר משום שהסתובבתי כל היום וחשבתי על מקום, ואז גם פעלתי בהתאם (מאוד לא אופייני אבל צורך-השעה).
כידוע, התהליכים הללו אורכים איזה זמן.
בינתיים לא התפרסמו רשימות חדשות, כי בין הסיבובים הייתי גם עסוק בכמה וכמה דברים. בקרוב אשוב לכתוב כרגיל (-:
נכנסתי לבקר, בעקבות געגוע, ופתאום אני מוצאת כאן אותי. האמת היא שיש לי משאלה ילדותית כזו שמתעוררת מדי פעם שיהיה לי פתאום סכום כסף לא צפוי עבור כסאות לכל האנשים המוכשרים שלא מצאו איפה לשבת, אבל בינתיים אני בעצמי עדין מחפשת איפה לשבת 🙂
ליטל יקרה (בין צפורי הלילה), גם בפוסט האחרון שלי בינתיים מופיעה יצירה שלך משנת 2007. בינתיים מצאתי שני מקומות שמראים סימנים כאילו שניתן יהיה לישב בהם משך-מה ואפילו משלמים קימעא. לעומת זאת, קיבלתי עוד תשובה שלילית לגבי פוסט-דוקטורט בשנה הבאה, והואיל והשנה האחרונה במיוחד למדתי לקבל גם תשובות שכאלה שממטיר הדוור, קיבלתי זאת בשלות רוח סטואית. והחרוז הזה ינמק: כל אנשי הרוח מחפשים היכן לשבת/אלא שהרוח נוערת אותם כשבשבת/וכך ראשם עליהם לעולם סחרחר/עודם מתבסמים בתקוות המחר.
שילחי לי מייל מתישהו. מזמן-מזמן לא דיברנו/התראינו.