*
המשורר הסוּפִי-תורכי, יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), היה אנארכיסט-רוחני שהעז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת הרחוקים כל-כך (כך חשב) מאלהים. הוא כתב כחולה ירח על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונפרט אל עולמנוּ; עלה שלכת בוער, סינגולארי ויחידאי, ושמו יונוס. לדידו של יונוס, משעה שעמד על דעתו ונזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא בוער מרוב כיסופים לאלוה ומרוב געגועיו למורו המת. זוהי עצבות חסר מוצא, זוהי שמחה שאין לה סוף, זו קדחת שאין לה מרפא:
*
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר
הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם
לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת
פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים
פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת
רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד
הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב
נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי
אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ
כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע
רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם
אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים
הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי
רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
*
[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו; עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]
*
תרגום השיר לעברית מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה. משורר-עממי, מהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום המוסיקליות האצורה בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם מאז הִתלבה באש אהבת-אלהים, כלומר: מאז נזכרה נשמתו כי היא חלק שנפרט מן האלוהות. ובעצם אש זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לרגשות מהוסים, לתקוות כמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה. והלאו אדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב; זה מה שעשתה לו האהבה. המשורר לא מבקש נפשו למות על אף כל מדוויו ומכאוביו. הוא מבקש להמשיך לשאת את חוויית נשיאת האש האלוהית בליבו– כל ימי חייו וכל ימי מותו.
במידה רבה מזכיר מהדהד שירו של יונוס את שירת האהבה הבלתי אמצעית לאלוהים של מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, שהעזה לכתוב שירי אהבה לאלוהים בביטוים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים. יש אומרים כי, ראבעה בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי.
כמו-כן, מזכיר לי יונוס את אחד מראשוני הסוּפים ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860 (, שהיה צעיר נוּבי (ככל הנראה שחור עור), נווד שחיפש במדבריות דרכים להתקרב לאל. בסוריה, בערב הסעודית (חג'אז) ובעראק— שם עוּנה ונגזר דינו למוות בידי התיאולוגים, שראו בהתמסרות המוחלטת שלו של נפשו לאלוהים, ואת העדפת הקשר הבלתי אמצעי של הנפש אל הבורא, לאו דווקא באמצעות הקוראן ומלמדיו, סוג של מינות וכפירה. הוא נחלץ בעור שיניו לאחר שענשו הומתק ברגע האחרון. אחר כך הפך לתלמידן של נשים שסבבו במדבר, נשים חצי מטורפות שקיבלו על עצמן את בקשתו של האהוב השמיימי, משולל הגדר.
משתלהבים-מאוהבים אחרים: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג')–כמובן, שהרמב"ם מדבר על אהבה אינטלקטואלית ודביקות שבמחשבה, הבאה לידי מעשה (בקיום המצוות, בתלמוד תורה ובכללם המדעים הפילוסופיים, ברדיפת חסד צדקה ומשפט); אלוהיו של הרמב"ם הוא טרנסצנדנטי במוחלט. לא האדם ולא נפשו הינן חלק מן האלוהות; האדם אם בכלל עשוי להידמות בתבונתו לשכל, שהוא הכח המניע והמחולל את התהליכים בקוסמוס. אבל האדם אליבא דהרמב"ם הינו שכל הנתון בחומר, ובעצם לעולם לא יוכל להשתחרר מן החסר החומרי הזה.
איש ההלכה הספרדי-תורכי-צפתי, ר' יוסף קארו (1575-1488), גילה ביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים שנמסר מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי המדבר מתוך גרונו), את רצונו להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד– את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בְּשׂמים (השוו: ספר הזהר חלק א' דף ק"כ ע"ב ביחס לעקידת יצחק), כמו שלמה מולכו לפניו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). הרמב"ם אוהב בשׂכלו (אולי משולהב אך אינו מתלקח) ורואה בפעילות האינטלקטואלית ובעשות חסד משפט וצדקה בארץ (מורה הנבוכים חלק ג', נ"ד) את החיים האנושיים המושלמים; קארו–רואה את האקט של קידוש השם, של היכולת לאהוב את האל עד כדי מסירת נפשו עליו, להיעלם כולו מן העולם לעוצם אהבתו את הבורא, היא לדידו מצווה וזכות גדולה— אפשר מבקש הוא להידמות לאליהו הנביא (שעל פי ספר מלאכי עתיד לשוב לימות המשיח) שכמסופר התעלה במרכבת אש השמיימה או לשלמה מולכו, שידע למסור נפשו על אהבת בוראו (אחרי עלותו על המוקד בעשור הרביעי של המאה השש עשרה, עוד נתקיימו אגדות על כך שגופו נעלם כליל בטרם אחזה בו האש). כמובן, מהדהדים דברי קארו גם את האגדה התלמודית על קידוש השם של ר' עקיבא, שקרא את פסוק שמע ישראל והוציא נשמתו ב"אחד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס') .
משולהב אחר, איש ההלכה והמקובל הליטאי המתבודד, ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה (1798-1722), כתב בפירושו על ההיכלות בס' הזהר (זהר חלק א' דף מ"ג ע"ב) כי הקרבנות והתפילות בבית המקדש היו כעין מזון שקיים את עולם ומלואו, וכמו שאדם צריך כדי שתי ארוחות ביום "ואם לאו אזיי נשמתו שורפת את הגוף", כך מיום שנחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה". שכן העולם יצא מאיזון; העולם מזה-רעב, עני וחסר, נשמתו שורפת את גופו. מבחינה זו תפילות ישראל היא נחמה פורתא, פליט ממלט נפשו. שום דבר לדידו של ר' אליהו מווילנה, לא ישוב באמת למקומו, לאיזונו, ולתואמו עדי בניין המקדש והשבת עבודותיו על כנן [על-פי: ספר היכלות הזוהר עם ביאור הגר"א, קניגסברג 1857, דף כ"ז ע"א].
פעם שמעתי כי משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית; וכי החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת אלקדר (ליל הגורל) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). ובכל זאת, איזה הבדל יש מחשבתם של יונוס, של ראבעה ושל ד'ו א-נון, ובין מחשבתם של אנשי ההלכה היהודיים או המחשבה האורתודוכסית האסלאמית. האחרונים (יהודים ומוסלמים כאחד)— תכליתיים-שיטתיים, מבקשים תמיד ללמד על התועלות העולות מאהבת אלוהים וקיום מצוותיו לבני הקבוצה או למין האנושי כולו. החיים לדידם הם תיקון עולם מתמשך, והמוות המובחר הוא פסגת חיי האמונה. לעומתם, יונוס וחבריו, מהלכים בצדי הדרכים. אין להם ספרי קודש, לא גמול, לא תקנה ולא תכלית. הם אינם מבקשים גאולה ולא מזור, כי אין למחלתם רפואה, ודרכם איננה דרך הקהילה או העם. הם חיים וכלים דוּמם באהבת אלוהים. בידיעה כי כיליונם הינו רק שיבתו של חלק הנפרט-הנפרד, שהיֹה היתה נפשם-נשמתם, אל האחד; מותם אינו דילוג של אמונה, אלא חיבור מחודש; כיבוי כל הגעגועים. רק סוף הנהיה.
*
ידידי המשורר הסוּפִי בן העיר נצרת, ע'סאן מנאסרה, מזמין לסדרה של סעודות אִפְטַאר (=סעודת מוצאי צום הרמדאן) המלוות במוסיקה, שירה ושאר רוח:
בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire at Night, Oil on Canvas 1956
©2014 שוֹעִי רז
שועי יקר,
אחת התופעות המרוחקות מעולמי היא אהבת אלוהים.
כמו שאתה יכול לשתף אותי כאשר כואב לך, אך גם לאחר ששיתפת אותי יש לי ידיעה על הכאב שלך אבל אין שמץ של מושג איזה כאב אתה חווה, הוא הדבר באהבת האל.
אין לי שמץ של מושג מה זה באמת.
אני נוטה להאמין שאחד הצדדים המוסתרים של אהבת האל, או הנילווים אליה, הוא העובדה שאהבת האל מעלימה את האדם. קודם זה שמתמזג באל נעלם ואחר כך גם זה שמסתיר לו את האל.
אם תשאל אותי, אתה לא חייב, אני מעדיף את התפיסה של לוינס שמבקשת את האל בזולת,
שמבקשת אחר האל המתגלה אלינו רק באקספיריינס האנושי, על התפיסה של ר' יוסף בר חבו שמבקש לדלג ביום כיפור על בקשת סליחה מהאדם כי "וכי יחטא איש לאיש ופיללו אלוהים".
איכשהו האנשים האלה המבקשים לדלג מעל האדם ולהגיע היישר אל האל מדאיגים אותי מאוד.
ואני יודע שהפוסט שלך לא מדבר על הצד הזה, ובכל זאת הוא קיים ונוכח מאוד בחוויה האנושית.
היי נזכרתי בשיר שכתבתי לפני הרבה שנים (המון) והוא פותח את ספר שירי הראשון "מחלקת נביאים סגורה" ונושא את אותו השם:
מחלקת נביאים סגורה
בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה נֵעוֹרוּ
לְתוֹךְ שְׁנַת מַצֵּבוֹת טְרוּפָה
יִלְלַת אֱלֹהִים שָׂרְפָה אֶת מֹחָם
כְּמוֹ אַזְעָקַת שָׁוְא
וְהַכּוֹכָבִים בָּעֲרוּ בִּשְׁמֵיהֶם הַכֵּהִים
כְּאוֹתוֹת בִּלְתִּי מְפֻעְנָחִים שֶׁל בְּגִידָה.
גוּפָם הַמְפַרְכֵּס שָׁב וְנֶחְבַּט בַּמִּטָּה
הַחֲשׂוּפָה בְּחֹסֶר הֲבָנָה גָּדוֹל.
בַּבֹּקֶר לִכְשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ, יִצְטָרְפוַּ לַמְצֹרָעִים
הַמִּתְגּוֹדְדִים עַל גְּדַת הַיַּרְדֵּן וְיַצְלִיפוּ
עַל בְּשָׂרָם בְּעַנְפֵי עֲרָבָה לַחִים,
אָז יִזְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵאֱלוֹהֵיהֶם
וּבְעֵינֵיהֶם תַּחְזוֹר וְתַעֲלֶה אַהֲבָה
גּדוֹלָה וּבִלְתִּי מְנֻצַּחַת.
דודו יקר, כידוע לך משכבר, איני מאמין, כלומר אין בלבי אמונה דתית. אני אגנוסטיקן וספקן,
לעתים צריך שיעבור עליי כל יום הכיפורים ואגיע לפסוק "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום" כדי שאחוש שאמנם אפשר שיש שם משהו. גם קיום המצוות המפורסם שלי (אוטונומי-סלקטיבי) אין בו שום תקוות שכר, השגחה, לא פחדים ולא תנחומים אחרים– אלא השתתפות בתרבות עתיקה היקרה ללבי, שאני חש לעצמי אחריות שלא תאבד (אני לא ממש משוכנע אם רוב מקיימיה, מקיימים אותה מן הסיבה הזאת), וחש כי לומדיה נותרו מעט מהרבה (לא כמות המצוות ולא כמות חובשי תלמידי הישיבה ולא מצייתי הרבנים עיקר). במירבי, אוכל לדבר על כך שיש לי אינטואיציה עזה על איזה יסוד תבוני מסוים העומד בתשתית הקוסמוס (בכך אני יכול לנהל שיחת ידידים עם רמב"ם, שׂפינוזה ואיינשטיין). מה שלא בהכרח גורם לי להרגיש שאיני חלק מן החולף או לדעת הרבה יותר. האלוהות שאני יכול לדבר בה אינה משגיחה על ההיסטוריה, על העם, על האדם. בכך אני מנהל שיח ידידים עם לוינס. אנו אחראים לכל יחסינו. אבל בניגוד לתיאולוגים-פוליטיים או לדתות החילוניות (האידיאולוגיות), אני חושש כי האינטואיציה היסודית שלי אינה נוגעת כלל בפוליטי, אלא שורה אך ורק בין האתי ובין המטפיסי. כאשר סיפר לי לאחרונה נכדו של לוינס כי סבו מאוד אהב לקרוא בשׂפינוזה (למרות הפער המוחלט שבין אלוהיו של זה ובין אלוהיו של זה) זה כלל לא התמיה אותי. לא שהייתי משוכנע בכך עד אז, ובכל זאת, זה לא התמיה אותי.
ואשר לדילוג, סבורני כי אם תתבונן על הוגים ומשוררים כגון וולט וויטמן וא"ד גורדון (למשל, יש עוד רבים), תמצא כי מפרספקטיבות מסויימות, אלוהים מתגלה אצלם מכל הדברים. הזולת, היער, העבודה וכיו"ב. זה אינו אלוהי הדת, אלא דבר מה המתבהר בשעה שאדם ניצב נוכח היקום (או: הטבע), בכל שעה ושעה.
ואשר לגעגועים. מי שמתגעגע מתגעגע (לעתים גם אינו יודע למה הוא מתגעגע). או שמתגעגעים או שלא מתגעגעים. אי אפשר ללמד געגועים. .
אני עם דודו, וגם הקורבנות מגרדת לי. מעדיפה מים חיים על אש, בטח בחום הזה (ואולי עדיף שאשתוק כי מה אני מבינה ברליגיוזיות. כלום).
מרית קרובתי, אני חושב שאת הפער בינינו עשוי לסכם המשפט (הפסוק) הבא:
אצלי, זה כה רחוק, שזה קרוב (מעורר געגוע)
אצלך זה כה רחוק, שלא נותר מזה דבר.
אשר לקורבנות המגרדת, אני לא בטוח (למרות שהמקורות שהבאתי מאת יוסף קארו ואליהו מווילנה אמנם עוסקים במידה זו או אחרת בקורבנוֹת). צריך להדגיש כי בעולמם הפרשני, קרבן הוא לשון קירוב. הקורבנות לשיטתם היא דרך לקרב בין האדם, העולם ואלוהים. אני מניח שזה נשמע מאוד מוזר מהחוץ. ואולי גם מנוכר לך כי מדובר בריליגיוזיות. אבל גם בפרספקטיבת היום יום אנחנו הורגים לא מעט חלומות כדי להשאיר חלום חי אחד (אפשר לקרוא לזה בחירה).
ההערה על החום של יולי הזכירה לי את זה: http://wp.me/pJa8q-iCq
קרבן מלשון קירבה? הבדידות עדיפה. ולמה, מי הורג חלומות? (זה נשמע נורא, בין דילול עוברים לרצח פיות).
אטימולוגית ודאי, כמו: פּרקן לשון פר"ק, קָלטן לשון קל"ט, תָפסן לשון תפ"ס. וזהו בדיוק– יש חלומות שבורים, יש חלומות שנתפכחו, יש חלומות שנתגשמו, יש חלומות גדלים, ויש גם חלומות הרוגים.
לגבי האטימולוגיה ברור שאתה צודק, הזיקה פשוט מקפיצה אותי. ולגבי החלומות – בניסוח הראשון שלך היתה שגרת הכחדה והדברה וזעקה, שאין בשני המפוכח. ואישית, אני חושבת שלהרוג חלום זה להרוג חלק מעצמך וצריך להיזהר בזה מאד.
מרית, סמואל בקט אמר פעם שהמלה האהובה עליו היא אולי. אצלי היא אפשר. במעבר בין אפשרויות וממשויות אנחנו מאבדים עמימות, אבל כשעוברים למציאות משהו במגוון, בשוני,וגם בחלומות– אובד לעולם.
אפשר זאת מילה נהדרת, הרבה יותר שווה מאולי (לדעתי הלא נחשבת), והמציאות קצת מפגרת אחריה (זה היה ברור כשמש כשדון ויטו הפך לארכיטקט. הפרוייקטים הלא ממומשים שלו היו פי אלף מרגשים מהממומשים, בדיוק בגלל הפנצ'ר באפשר) אבל רק בשביל הפרוטוקול – כשהורגים חלום הורגים גם חתיכת אפשר.
שועי
תודה על השיר הסופי
יהודית רביץ
מרית, מחיר הממשוּת. מחיר סדר העדיפויות. מחיר העובדה שאנחנו יכולים לנכוח בממשות רק באופן קונקרטי, מה שמותיר בידינו בחירה וגמישות לעשות את הטוב ביותר מבין שתי אפשרויות (או יותר) או את הרע במיעוטו מתוך שתי אפשרויות רעות (או יותר). אנחנו יכולים גם כמובן לבחור אחרת אבל איננו יכולים להגשים חמישים אפשרויות בעת ובעונה אחת, כמו שאנה בלומה של קורט שוויטרס היא אהובת 27 חושיו באפשרות; בממשות– יש לו חמישה חושים. עכשיו, איני רוצה לטעון חלילה כי לשוויטרס לא היו 22 חושים נוספים. זוהי קיסמהּ של האמנות וקיסמו של הדמיון (המצאת אנות בלומות בכל החושים– באפשרות). אבל כדי להתנהל במציאות, אני מניח, נאלץ שוויטרס להיפרד מדיי פעם מ-22 החושים הנוספים שלו ולהסתפק בחמישה, מי יודע כמה חושים הוא נאלץ להרדים (ואולי להרוג) כדי שיוותרו לו (בכל זאת) 27 חושים.
[כמו שאת אולי זוכרת אני מכיר באלוהים כאפשרוּת שבקיום ולא כממשוּת אונטולוגית-קונקרטית; אפשרותו החלומית חשובה ועקרונית לי בהרבה מממשותו הקונקרטית (זה אחד הדברים המרכזיים המפרידים ביני ובין האמונה הדתית). לכן אני ספקן-אגנוסטיקן אך, בד-בבד, חולם; ואם חזרנו לחלומות, זה חלום או אפשרות שבכל זאת חשוב לי להשאיר].
יהודית יקרה, בשמחה (-: