Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2014

murnau.1908

*

התכתבות הבוקר  עם ידידתי, אשת הצילום והגרפיקה היפואית, ורד נבון , על אודות הסימאון התודעתי (אפשר, העיוורון) המאפיין חלקים ניכרים מן הציבור היהודי ישראלי אשר להיקף ההרג, הפצע וההרס בעזה, כמו-גם אודות הדֶהומניזציה הרווחת במקומותנו כלפי הפלסטינים, כאילו מדובר במזיקים שיש להדבירם ולא בבני אנוש המבקשים לחיות, העלתה בזכרוני מכתב תשובה שכתב המוסיקאי היהודי, הקומפוזיטור הא-טונאלי, ארנולד שנברג (1951-1874) , לגבי הזמנתו על-ידי הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1866)להשתתף בסגל בית הספר של הבאוהאוס לעיצוב בוויימאר (1923). קנדינסקי ציין כפי הנראה בהזמנה, כי ככלל, יהודים הם בלתי רצויים (unerwünscht) בסגל, אך במקרה שלו הם מוכנים לחרוג מן הנוהל הקיים. הנה דברי שנברג :

*

...כשאני מהלך ברחוב וכל אדם מביט בי כדי לראות אם אני יהודי או נוצרי, אינני יכול בשום פנים לומר לכל אחד מהם שאני האיש שקאנדינסקי ועוד אחדים נוהגים איתו לפנים משורת הדין, הגם שאותו ברנש, היטלר, אינו מסכים עימהם, כמובן. וכך, אפילו דעה נדיבה זו עלי לא תועיל לי הרבה, לו גם אכתוב אותה, כקבצנים עיורים, על פיסת קרטון, ואתלה אותה על צוארי כדי שהכול יקראו […] אני שואל: מדוע אנשים אומרים שהיהודים כמוהם כסוחרי השוק השחור שבתוכם? האם אנשים אומרים גם על האָרים שהם דומים ליסודות הגרועים ביותר שבּקרבּם? מדוע דנים את האָרים על-פי גיתה, שופנהאואר וכיוצא באלה? מדוע אין אומרים שהיהודים דומים למאהלר, אלטנברג, שנברג ורבים כמותם? […] ואף על פי כן, אתה נותן ידך לדבר מהסוג הזה ו"דוחה אותי כיהודי". וכי מעודי הצגתי את עצמי לפניך? וכי אתה סבור שאדם כמוני מרשה לעצמו להידחות? וכי אתה סבור שאדם היודע את ערכּו מעניק למישהו את הזכות למתוח ביקורת אפילו על תכונותיו הפחותות ביותר? ובכלל, מי הוא זה שתוכל להיות לו זכות כזאת? […] איך יכול אדם כקנדינסקי להסכים שיעליבו אותי; איך הוא יכול לקשור עצמו לפוליטיקה המכוּונת ליצור את האפשרות להרחיק אותי משטח הפעולה הטבעי שלי; איך הוא יכול להימנע מלהילחם בהשקפת-עולם שמטרתה היא לילות-ברתולומיאס אשר בחשכּתם לא יוכל איש לקרוא את השלט הקטן האומר שלי יש חסינות! […]האם קשה כל כך להעלות זאת בדמיון? אתה מסתפק אולי בשלילת זכויותיהם האזרחיות של היהודים. בכך ודאי ייפטרו מאיינשטיין, ממאהלר, ממני ומעוד רבים. אבל דבר אחד הוא בחזקת ודאי: לא יוכלו להשמיד את היסודות הללו הקשוחים הרבה יותר שבזכות כח הסבל שלהם התקיימה היהדוּת באין-עוזר במשך אלפיים שנה על אפה ועל חמתה של האנושות כולה.           

[ארנולד שנברג לוסילי קנדנסקי, אביב 1923, מצוטט מתוך: פרדריק גרינפלד, נביאים בבלי-כבוד: רקע לפרויד, קפקא, איינשטיין ועולמם, תרגם מאנגלית: אהרן אמיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1982, עמ' 170]

*

מדוע נזכרתי בזה עכשיו? אולי מפני שכבר נתקלתי לא-אחת בסיפורים מכלי-ראשון על גופים אקדמיים בישראל, העשויים לשלוח למועמד לא-יהודי לתואר מתקדם מכתב לפיו אין למוסדנו מדיניות לקידום מיעוטים. במקומות אחרים, בודאי שבשבועות האחרונים, שמעתי, לא אחת, דברים מלומדים מבני אדם שאני נוטה (או נטיתי) להחשיב כהגונים/ות, על האלימות הטבועה אצל הערבים; על השקרנות; על אי כיבוד הסכמים. לא שמעתי מאז פרצה המערכה המלחמתית ולו ישראלי אחד, החושב כי בין ההרוגים בעזה עשוי היה להימצא קומפוזיטור-לעתיד, מדען פורץ דרך, או הוגה פילוסופי חשוב (כאלו הלאו כבר נמצאו בין בני ערב בימים ההם ובזמן הזה). לעומת זאת, שמעתי הרבה על כך שטבעם של הדורות הצעירים בעזה ממילא להיעשות גנבים ורוצחים בעתיד, כאילו אין שום ברירה אחרת; כאילו זו הגזירה שהושמה בחוקם מקדמת דנא.

אני בטוח שכאשר קנדינסקי קרא את מכתבו של שנברג הוא חש פגוע עד עמקי נשמתו. איך הוא מעז? אני, אנטישמי? הריי אני מזמין אותו לסגל במוסד נכבד; הריי אני נכון ללכת בשבילו מעל-ומעבר לנוהל ולתת לו חלק ונחלה במוסד החדש, והוא מעז להאשים אותי בשיתוף פעולה עם פשעי שנאה? אני לא משוכנע האם קנדינסקי קרא בתימהון את דבריו של שנברג בדבר האלימות, ההדרה והג'נוסייד אליו צועדת החברה הגרמנית, שהריי בשנים קודמות אישים יהודיים מקדמת הבמה, כגון: קורט אייזנר (1919-1867), גוסטב לנדאואר (1919-1870) וולטר רתנאו (1922-1867), נפלו קורבן בידי מתנקשים שבאו מתוך אנשי מילציות ימניות שהורכבו מלוחמים גרמניים ותיקים שביקשו למוטט את ההיבטים הסוציאל-דמוקרטיים, האנרכיסטיים והקומוניסטיים בתרבות הגרמנית ולהעלות על נס את שלטונו המיליטריסטי של  הרייך [(כבימי הקנצלר אוטו פון ביסמארק (1898-1815)]. אני רוצה להניח כי קנדינסקי היה אחוז תדהמה למקרא דברים הקושרים בינו ובין אותם רוצחים ופושעי שנאה (שנברג גם מזכיר במפורש את היטלר). על כל פנים, לימים קנדינסקי ושנברג התפייסו. שנברג מעולם לא נעשה חבר סגל בבאוהאוס, אך זכה למקום באקדמיה הפרוסית (על אף המחלוקת הנמשכת על אודות המוסיקה הא-טונלית). שנברג ובני-משפחתו נמלטו על חייהם מגרמניה לארה"ב לאחר עליית היטלר לשילטון, שעה שהיה נתון בעיבורי כתיבת האופּרה המקראית משה ואהרן.

על כל פנים, ראיתי לעצמי לשֹים את המכתב הזה מחדש לעיני קוראות וקוראים, משום שלמיטב-הכרתי, עשוי הוא להדגים היטב את אותו סימאון תודעתי התוקף חוגים נרחבים של ישראלים בימים אלו. אני יכול לדמות כבר את כל אותם אנשים, הכרוכים אחר הקונצנסוס, שלו היה קוראים את מכתבו של שנברג, היו מסתפקים לחלוטין בלראות בו עוד עדות לאנטישמיות הנבערת כלפי בני העם היהודי ולעומק סבלו ההיסטורי, אולי גם נבואה לגבי השואה. אלו ודאי ייקראו וייראו את דבריו של שנברג, כמצביעים על חוסנו המוסרי והתרבותי של עם ישראל. את טענת שנברג כי האנטישמיים נוטים להכליל את כל בני העם היהודי על פי הצדדים העברייניים המצויים בין שורות העם בשיעור מועט (שהריי היו יהודים רוצחים, גנבים, סרסורים, סוחרי אדם, וספסרים בשיעור מסויים אך נמצאו גם יהודים שוחרי טוב רבים) הם ודאי יימצאו כנכוחה ומאירת עיניים לשנאתם; שהריי ראוי להחשיב פוטנציאל של כל-יהודי כאילו ראוי הוא להיעשות אדם-גדול. לעומת זאת, עיניהם לא ייראו (אזניהם לא יישמעו) כי בעצם ימים אלו הם דנים את העם הפלסטיני על-פי אותם תנאים-של-שִֹנאה. העובדה לפיה נמצאים בעזה כמה אלפי מחבלים (הנכונים להצדיק כל אלימות בשם דת או אידיאולוגיה) מוכללת על כשני מיליון אזרחים החיים בעזה וברפיח. אלו אינם מוכנים לשמוע, כי ישנם גם רופאים, דיפלומטים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, ובעלי מלאכה ישרים בקרב הפלסטינים. כל ילד שנהרג או נפצע הוא או בלתי נראה או טרוריסט-לעתיד שקופד ראשו, כפעולת הגנה לגיטימית. ולהיכן הדברים מובילים? ככל הנראה למשפט החשוב ביותר בעיניי במכתבו של שנברג לקנדינסקי: "אך לאן תוליך האנטישמיות אם לא למעשי אלימות?". העובדה לפיה ישנה אנטישמיות (אנטי-ישראליות) במדינות ערב (וגם בגדה ובעזה) לא אמורה להתיר לישראל להיות ערב רב המתחקה אחר אותם תנאים-של-שׂנאה,הנוהגים זילות חריפה בחיי אדם, ומכלילים חברה אנושית גדולה ומגוונת כאילו כולהּ מושתתת על רצח, שֹנאה ואלימות. המשכהּ של תרבות השִֹנאה ההולכת ומתרבה בישראל, תוביל להגברת מעשי האלימות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית. אלימותם של גורמי ההתנגדות הפלסטיניים יש להניח, תתמיד. בלי שנשים לב, נמצא את עצמנו שקועים באלימות וטרור עד צואר. אפשר אנו כבר שוקעים.

*

*

בתמונה למעלה: Wassily Kandinsky, View of Murnau, Oil on Canvas 1908

Read Full Post »

haas.2

*

 סיפרהּ האחרון, שראה אור מן העיזבון, של המשוררת והקולנוענית האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), הבה נאמין בראשית העונה הקרה (1974), הוא במידה רבה שוכן-הקוטב-המנוגד לאסופה לידה אחרת, שראתה אור לפני כשנתיים. מה שירתהּ של פרח'זאד שם מליאת תעוזה, דמיון, צבעים, אֶרוֹס, חיים וכנפיים; כאן, כאילו ירדה עונת הקיפאון; הכל מתפורר והולך, כאילו המחברת שנהרגה קרוב להשלמת הקובץ בתאונת דרכים, תיארה את מותה הקרב. אם בלידה אחרת היו שירים של בת-כנף עולצת ומדלגת; כאן יש שירים של צפור גוססת (עמוד 51), או צפור מתה (עמוד 49) היורדת אל גינה גוססת (עמ' 34). זהו עולם שלא ניתן למצוא בו שימחה , אולי בזכרונות הילדוּת מגיל 7 (עמ' 28-25). המשוררת היא  כביכול מי שיכולה היתה לפרושׂ כנף אל ארצות חמות יותר, אך איחרה את מסע הנדוד, וכעת היא הולכת וקופאת, והקור הולך ומפשט בקירבה מדי שעה בשעה. כבר אינה מעופפת, וכנפיה רק זעות עוד מעט, ובת השיר הופכת מלמול. אם לידה אחרת היתה ברובה אסופה מאנית, בהּ— על אף צערהּ ומשבריהּ' היתה נוכחת בשירת פרח'זאד תעוזה בלתי מנוצחת. הבה נאמין בראשית העונה הקרה היא דפרסיבית. היא נסיגה הולכת וגוברת של המשוררת מן העולם.  כמעט אלגיוּם— אותו מבקשת המשוררת, כל עוד רוחה בה, להציג אחר ארונהּ.

זהו עולם שבו אין למשוררת יותר צורך אלא בחלון אחד כדי לראות וכדי לשמוע (עמוד 29), שבו יש להסתפק ברגע החולף שהם החיים, ובתחושת החיים ההולכת ומתעמעמת (עמוד 32) יש זרות הולכת וגדילה, יש בדידות בגנים; יש ילדים העומסים לכאורה את ילקוטיהם בפצצות במקום בספרים (עמ' 40-39), ומאבדים את תקוות העתיד; כל שרואה המשוררת לנגד עיניה הוא את פעולת ההתאבדות התרבותית של מקום ששוב אינו תר אחר הרוח, שבו אחיה של המשוררת, הפילוסוף-אינטלקטואל, פונה מדי לילה למסבאה מרוב ייאוש ומטיח ידו בשולחן מרוב ייאוש  (עמוד 38); אחותה, שקיבלה עליה את עול החברה וממסדיה, נשואה לבעל מלאכותי והרה, לא-באושר, מדי שנה בשנה (עמ' 39-38). השכנים לכאורה אוגרים נשק (עמוד 39), רמז לאלימות הגואה ברחובות, לחוסר הביטחון האישי, אולי למירוץ חימוש. זוהי מדינה שכל מה שנותר בה הוא לברוח כל עוד רוחך בך, או לקפוא אט-אט למוות, מרוב קור וניכור; ומרוב חדוות האלימות הגלויה מסביב, ומרוב הידיעה לפיה הפכו החיים (כל חיים) זולים מאוד.

ומה נותר? רק הקול בלבד:

*

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014, עמ' 50]  

*  

   פרח'זאד של המאסף לידה אחרת היתה משוררת חזותית מובהקת; משוררת של תנועה וצבע; ושל מוסיקה קצבית קצבית חדה וקופצנית של צלילים נפרדים (כעין סטקטו), של נגינה בעצמה (פורטה) ושל הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה (קרשנדו). כאן יש תהליך הפוך של היאספות: הצליל הופך שקט ומרוכז (פיאניסימו), הדורש את מלוא הקשב מן המאזין, יש גם החלשה הדרגתית של עצמת הנגינה ( דימינואנדו), עד שהצליל הופך לכעין הבהוב יציב באפלה. רק הקול הוא שנותר.

בסיפרו שורשי הרומנטיקה (הוצאת עם עובד: תל אביב 1999) מצא ישעיה ברלין (1997-1909) בפילוסוף הגרמני יוהאן גאורג המאן (1788-1730) איש די נשכח בחייו, את אחד ממבשריה הפילוסופיים הגדולים של תנועת הרומנטיקה של המאה התשע עשרה, זאת משום שהעמיד במרכז הגותו, את השאיפה לפעילות חושית מיטבית. עצמת כלל פעולות התחישה באדם (זאת במובהק, כנגד אותם רציונליסטים שהעמידו על הפעילות השכלית הלוגית-אנליטית) עשויה להביא אותו לידי התאחדות ומיזוג עם אותה רוח ויטאלית המפעמת חיוּת בכל מערכי הטבע.

ואכן, דומה כי פרח'זאד, גם אם לא במודע, היא תלמידתו של המאן. שירי לידה אחרת הם בבחינה זו מגלמים ברובם איזו שאיפה של איחוד עם החיים עצמם העולה מתוך עוצמתן שונותן ומגוונן של התחושות באדם; השאיפה לחסות באור השמשי [אולי רמז לאהורא-מזדא (אורמזד/הורמוז), האל הבונה-המאיר-המחייה, בדת הזרואסטרית הדואליסטית, שמולו ניצב אהרימן (אהורמין), ההורס-האפל-הממית, המקפיא ומביא את רוח החורף], אולי להיעשות חלק ממנו, מלווה את שירת פרח'זאד (במידת מה, גם את ספרהּ האחרון). אלא שבספרהּ האחרון, שוב היא אינה מבקשת להיעשות חלק מן המכלול, או להתאחד, להתמזג ולהיעלם בו, אלא יש בה תכונה של התרחקות, היאספות אל עצמה; של האזנה מן המרחק לאותה רוח חיים האופפת את הכל, המעניקה משמעות לדברים, הנוסכת בנו את תקוות האהבה המשותפת, הרחוקה מן הגסות ומן השיפלות ומן האלימות. אותה רוח חיים מאירה שלפנים מילאה עולם ומלואו, הצטמצמה כעת לכדי קול חרישי, על סף האֶלֶם, שנדמה כאילו הוא שוכן מעבר לכל הדברים, כנגוּן נעלם או בת-קול קבועה מנהמת. אפשר כי הקול הזה היה תמיד, אפשר שהוא יתמיד גם אחר דעיכת המשוררת. הוא תמיד היה תקוות-הכל. הוא כל מה שנותר.

שירתה של פרח'זאד איננה שירה לאומית במובהק (גם אם אומצה בחום ללבם של גולים אראניים וגורמי אופוזיציה אחר המהפכה האסלאמית). היא אף רחוקה מלהיות שירת תחיה. זוהי שירת יחיד של נפש רגישה, אחוזת צער בעטיים של המקום העצב אליו הגיעו החיים באראן (פרח'זאד חיה עוד בתקופת השאה') ומפאת חווייתה האישית לגבי התרבות ההולכת ומתמעטת, והעדינות הנחרבת, ועל הטרור והפחד והחימוש והביריונות התופסות חיש את מקומהּ. עולמו של אהרימן, שבקצות-קצהו ניתן לשמוע את קולו הנאלם של אהורא-מזדא.  הקובץ הזה כמובן לא נוצר בעקבות המלחמה בעזה. עם זאת, במידה רבה, תחושותיה של פרח'זאד מגלמות הד-נאמן לתחושותיי נוכח החורבנים, ההרס, והשכול בישראל ובעזה.

המשורר והצייר האנגלי, וויליאם בלייק (1827-1757), בעצמו ממבשרי הרומנטיקה, כתב: " ציפור שיר, אם בכלוב כלואה היא. את חמת כל יושבי מרום מעירה היא".  לא בטוח אם כך הוא (ישנן שעות בהן קשה למצוא בעולם רחמים).  העולם מלא סבל, כלואים ומעונים (מדעת ושלא מדעת). בספרהּ האחרון של פרח'זאד יש ויתור על השיר, ויש התמסרות לקשב לאותו קול דק-מן-הדק, שאפשר ששוכן מאחורי הדברים, ואפשר שאינו אלא תקוות שווא, אך קולו, הפועם חרישית בטבע, הוא לבדו שמעורר בהּ עדיין את חמדת החיים, שעתים מכוסה ועתים כבר דומה כי שוכנת היא רק בדמיון.

*

פרוע' פרח'זאד, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה, תל אביב 2014.

*

*

"איך לחשוב על המלחמה?"

 שיחה בפקולטה למדעי הרוח על ארועי קיץ 2014

יום ראשון, 24.8.2014

16:00-19:30

בניין גילמן, אוניברסיטת תל אביב

שלטי הכוונה לאירוע יוצבו בכניסות לבניין 

 

בתמונה למעלה:Ernst Haas, Forest,   Date Unknown

Read Full Post »

segall.1929

**

1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?

2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.

3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו.  דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את  הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.

אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים  בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.

נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את  צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם  חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים".  קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.

4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.

5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?

 

מקורות שהוזכרו ברשימה:

ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.

יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.

ברונו אפיץ, עירום בין זאבים,  תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.

דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.  

*

*

בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint  on Paper 1929

Read Full Post »

amotz.1974

*

  בשיר היסטוריה של הפרט שנכלל בספרהּ אמא עם ילד (1992)  כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' (2005-1936):

*

תֵּשַׁע מִלִּים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד

יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי

לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּש לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת

לַעֲמֹד בְּזֶה בַּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.

בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר

בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבַד. 

[דליה רביקוביץ', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 249]

*

על אף הצהרת המשוררת על אותן תשע מלים עלומות; היא מעמידה בלוז השיר שתי מערכות של תשיעיות. האחת, דברי הגבר (השיר מוקדש ליצחק לבני); האחרת— דבריה היא.

הגבר אומר: : יֵשׁ לָךְ יֶלֶד/ יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.

היא אומרת: : סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי/ לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

הגבר מדבר על עכשיו ולהבא (על העתיד). על מה שנותר ועל מה שאפשר. דברים רציונליים-תכליתיים-תועלתיים.

היא מדברת על המצב הנפשי שעליו התגברה, אבל גם אל ההיפלטות מחדש אל החיים, ועל חייה שכמעט נטרפו על סף החלון המסורג.

הוא מבטא את הקול שרוצה שנתגבר, שנשכח הכל, שנהיה חזקים, שנזכור את מה שיש, את מה שאפשר; שנמשיך להתאחז בחיים, כי אין דבר טוב יותר. יש שם ילדים. יש שם גם שירה.

היא מבטאת את הקול שרוצה לדבר ומושתק. קול של עד לחורבן, להרס, לאבדן. אייכשהו הצליחה לזחול עד למקום שלא יודע דבר על מה שקורה שם. בחוץ או בתוככי הנפש. היא רוצה לדבר על זה. אך אין אנשים קשובים. חושבים שהיא מגזימה, שהיא שקועה בעבר. היא רוצה לשתף בהתנסות התהום. אומרים לה: זו רק אפיזודה.

מפתה להציב כאן אפוליני אל מול דיוניסי; רציונלי מול רגשי; גברי מול נשי. אדלג על זה. נדמה לי, כי את המשברים הגדולים באמת, את הסואנים בהם ואת החרישיים שבהם רובנו עוברים לבד.

כדיי להבין משפט כמו סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי צריך יותר מדמיון או הזדהות, צריך להיות שם. מי שהיה יבין אינטואיטיבית במה מדובר. מי שלֹא— יאזין רק מן המרחק. לאחרים זה יישמע הבל גמור. קִשׁקוּש בָּלבּוּשׁ.

פעם ליוויתי מעט את רביקוביץ' ברחובות תל אביב אחרי ערב ספרותי שאני לא מצליח להיזכר האם התקיים בגלריה בוגרשוב או במכון הצרפתי. אני לא זוכר הרבה מן השיחה (הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כבר חלפו ימים רבים). אני זוכר שכשהיא דיברה היה בה משהו כל-כך שביר שנשמע לי כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ לרסיסים על המדרכות. אני חושש שאת הרגישות הזו זיהיתי רק במתי-מעט משוררות ומשוררים מאז. יש משוררים/ות הכותבים/ות כאילו "יש להם את השירה" (היא עובדת אצלם), לפעמים גם אירועים לאומיים או פוליטיים עובדים לשירותם, והם לעולם יהיו הדוברים או הנציגים: ראשי המדברים בכל מקום; בעבר אחר (לגמריי אחר)— יש את אלו שסורגי החלון נחרתים בעורם. הם קצת מהוסים. יש להם היסטוריה סודית שגם להם לא נהיר אם הם מעוניינים לחשוף או מעוניינים להסות.

הראשונים באים עם מגאפונים; רואים אותם-שומעים אותם בכל מקום; לאחרים— יש להקשיב. זה תובע לפתח חוש שמע מיוחד, להאזין ולהאזין עוד.

בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות  הזו.

*

*

בתמונה למעלה: דליה אמוץ, מות הבית, הדפס כסף 1974.

Read Full Post »