*
בשיר היסטוריה של הפרט שנכלל בספרהּ אמא עם ילד (1992) כתבה המשוררת דליה רביקוביץ' (2005-1936):
*
תֵּשַׁע מִלִּים אָמַרְתִּי לְךָ
אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה
אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד
יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.
סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי
לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.
מַמָּש לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת
לַעֲמֹד בְּזֶה בַּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.
בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר
בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר
בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.
בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבַד.
[דליה רביקוביץ', כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 249]
*
על אף הצהרת המשוררת על אותן תשע מלים עלומות; היא מעמידה בלוז השיר שתי מערכות של תשיעיות. האחת, דברי הגבר (השיר מוקדש ליצחק לבני); האחרת— דבריה היא.
הגבר אומר: : יֵשׁ לָךְ יֶלֶד/ יֵשׁ לָךְ זְמַן, וְיֵשׁ לָךְ שִׁירָה.
היא אומרת: : סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי/ לֹא תַּאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.
הגבר מדבר על עכשיו ולהבא (על העתיד). על מה שנותר ועל מה שאפשר. דברים רציונליים-תכליתיים-תועלתיים.
היא מדברת על המצב הנפשי שעליו התגברה, אבל גם אל ההיפלטות מחדש אל החיים, ועל חייה שכמעט נטרפו על סף החלון המסורג.
הוא מבטא את הקול שרוצה שנתגבר, שנשכח הכל, שנהיה חזקים, שנזכור את מה שיש, את מה שאפשר; שנמשיך להתאחז בחיים, כי אין דבר טוב יותר. יש שם ילדים. יש שם גם שירה.
היא מבטאת את הקול שרוצה לדבר ומושתק. קול של עד לחורבן, להרס, לאבדן. אייכשהו הצליחה לזחול עד למקום שלא יודע דבר על מה שקורה שם. בחוץ או בתוככי הנפש. היא רוצה לדבר על זה. אך אין אנשים קשובים. חושבים שהיא מגזימה, שהיא שקועה בעבר. היא רוצה לשתף בהתנסות התהום. אומרים לה: זו רק אפיזודה.
מפתה להציב כאן אפוליני אל מול דיוניסי; רציונלי מול רגשי; גברי מול נשי. אדלג על זה. נדמה לי, כי את המשברים הגדולים באמת, את הסואנים בהם ואת החרישיים שבהם רובנו עוברים לבד.
כדיי להבין משפט כמו סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי צריך יותר מדמיון או הזדהות, צריך להיות שם. מי שהיה יבין אינטואיטיבית במה מדובר. מי שלֹא— יאזין רק מן המרחק. לאחרים זה יישמע הבל גמור. קִשׁקוּש בָּלבּוּשׁ.
פעם ליוויתי מעט את רביקוביץ' ברחובות תל אביב אחרי ערב ספרותי שאני לא מצליח להיזכר האם התקיים בגלריה בוגרשוב או במכון הצרפתי. אני לא זוכר הרבה מן השיחה (הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כבר חלפו ימים רבים). אני זוכר שכשהיא דיברה היה בה משהו כל-כך שביר שנשמע לי כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ לרסיסים על המדרכות. אני חושש שאת הרגישות הזו זיהיתי רק במתי-מעט משוררות ומשוררים מאז. יש משוררים/ות הכותבים/ות כאילו "יש להם את השירה" (היא עובדת אצלם), לפעמים גם אירועים לאומיים או פוליטיים עובדים לשירותם, והם לעולם יהיו הדוברים או הנציגים: ראשי המדברים בכל מקום; בעבר אחר (לגמריי אחר)— יש את אלו שסורגי החלון נחרתים בעורם. הם קצת מהוסים. יש להם היסטוריה סודית שגם להם לא נהיר אם הם מעוניינים לחשוף או מעוניינים להסות.
הראשונים באים עם מגאפונים; רואים אותם-שומעים אותם בכל מקום; לאחרים— יש להקשיב. זה תובע לפתח חוש שמע מיוחד, להאזין ולהאזין עוד.
בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות הזו.
*
*
בתמונה למעלה: דליה אמוץ, מות הבית, הדפס כסף 1974.
אהבתי מאוד את השיר ושמחתי מאוד לקרוא את ההבנה שלך אותו. אכן השאלה האם להמשיך הלאה, להשקיע בהווה, או לחזור ולחיות את העבר היא שאלה מאוד אמיתית. בסרט שהוצג לפני שבוע בסינמטק בירושלים, מנסה אבתיסאם מרענה לעורר את אנשי פורדיס לחזור לעבר, והם מתנגדים. למה לך? הם שואלים. אני נשארתי מהוססת. ביחס לעבר שלי, לפצעי המשפחה הפרטיים שלי. למה לי? יש תשובות למה כן, ובכל זאת, זה לא בהכרח חד משמעי. אולי יש כאלה שלא יכולים, שחייבים לברר את מה שהיה עד דק. היה בטלביזיה גם לפני כשבוע, סרט תיעודי על משפחה שההורים ואחד הילדים נהרגו בפיגוע ירי בשטחים. אחת הילדות, שבגרה בינתיים, רוצה לחזור לעבר, לדעת בדיוק,, לראות את הסרט שצולם מייד אחרי, ושכל האחים יהיו שותפים. היא לא מבינה למה יש כמה אחים שאינם רוצים לחזור לעבר. והם לא מבינים למה היא לא מניחה לעבר. יש פה בהחלט שאלה.
שבת שלום
איריס
אתה לא,
גם אני זוכר מרביקוביץ בעיקר את קולה הכל כך שביר, חרד, מהוסס לחלוטין.
אבל איני חושב שהעתיד הוא רציונלי,תועלתני,תכליתי בהכרח,
ממש לא,
וכשרואים את זה כך אז גם העבר עשוי להיתפש כפחות מאיים.
אבל כן, הסורגים עדיין נעוצים עמוק בבשר, אולי הם אפילו הבשר עצמו ולכן אין ברירה אלא להיטמע בהם, לשאת אותם כעצמי( נדמה לי שקפקא ניסה לדבר על זה קצת)
הי איריס, ברוכה הבאה. בכמה צמתים בחיי ויתרתי על העבר (לפחות לשיעורין) והמשכתי (או לפחות חשבתי שהמשכתי. זה לא תמיד עובד כמו שחושבים). אבל אני לא בטוח האם באמת ניתן לוותר על העבר. למשל, בחודש האחרון, חשתי כנראה בהשפעת אווירת האלימות המלחמתית, כלומר מן האופן שבו אנשים הירשו ועדיין מרשים לעצמם לדבר, אילו הדהודים לחוויות אחרות הכרוכים בתקופות מוקדמות יותר בחיי . העובדה שאדם בוחר בדרך מסוימת בעולם המעשה, אינה מקפדת את העובדה לפיה בעולמו הפנימי דברים ימשיכו להדהד, גם אם רציונלית כבר החליט שלא לתת לעבר לבלוע אותו. אדם לפעמים הולך והולך ופתאום מגלה שהוא הולך והולך בבטנו של לווייתן.
שבת שלום (-:
ארנסה יקר, (ראיתי כי שבתָ לכינוי הקודם אז גם אני שב אחריך). תודה על הזיכרון מרביקוביץ'.
התגובה שלך לגבי קפקא הזכירה לי מעט את פרומתאוס (במחברות האוקטבו) וגם את אמן התענית (שבין הסיפורים הקצרים). יש לא מעט ימים שבהם העולם נדמה לי כבית משוגעים אלים. שבהם פתאום איני יודע להכריע האם אני הומניסט מיזנטרופי או מיזנטרופ הומניסט. אני רק זוכר מדוע החלטתי לנסות בכל מאודי (השתדלות אחר השתדלות) להיות לא-אלים.
מאיפה לך התמונה הזאת?
שועי יקר,
איזו רשימה אקוורלית רשמת כאן.
ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה (באופן מינורי כמובן)
מאוד יפה גם השיר גם הרשימה בעקבותיו, גם דברים שאתה כותב בתגובות,
ואלה:
"בעולם של נראוּת-מעמדִית והחרשת אזניים, אני לא אתחרט על המינוריות הזו."
"אדם לפעמים הולך והולך ופתאום מגלה שהוא הולך והולך בבטנו של לווייתן."
פשוט פנינים
אוקי. זה מן הסתם נכון. לגבי העבר התכוונתי. יש לו תכונה כזאת שהוא אורב לנו בסמטאות אפלות. לא התכוונתי להתווכח עם זה בכלל, רק לומר שכעובדה יש אנשים שנמשכים לשאול, או שלא יכולים שלא לתהות לגבי העבר, ויש אחרים שלא. קשה לשפוט מי צודק, אם בכלל יש צודקים פה.
יש נקודה אחרת שקצת הציקה לי ברשימה שכתבת, שכאמור אהבתי מאוד, וזה שאתה מנגד את המינוריות העדינה והשבירה של דליה רביקוביץ' עם מחזיקי המגאפונים. לדעתי אין צורך להחמיא לה, או לאף אחד, על רקע ניגודו. יופיה וכוחה של המשוררים המינוריים אינו מועצם בשל רקע גס כלשהו ( אתה לא אומר מי, אבל יש פה קצת ריח של חשבון עם מישהו או מי שהם שאינך מזכיר את שמם, או שלא.).
תודה, שוב הכל מתחבר לשלמות – הכותרת, הטקסט, השיר של דליה רביקוביץ', השיר של רות דולורס וייס, והתצלום (באמת מי צילם והיכן?)
עידו יקר, מכאן: http://www.gordongallery.co.il/Artists/Default.aspx?p=22
תודה על ההפניה שלך. הפתעה. קשר משפחתי?
דודו יקר, תודה. קיויתי שהדברים יפגשו בך. זוכר את השיר לזכרה של רביקוביץ' ב"כמו שור בלי ראש".
"וגלגל העין את גלגל החמה חמד".
חני יקרה, תודה. לגבי ההליכה החופשית המתגלה ככלוב-לוויתן, יש סיפור גדול מאחורי זה. אבל זה מהדברים עליהם עדיין לא קל לי לדבר. אולי פעם.
תודה איריס, אני לא מתחשבן עם אף אחד, כפי הידוע לי. יש לי סלידה כאדם פרטי מן הציבורי-הרחב והפוליטי-תעמולתי, ומכל מה שאזניי הרגישות חוות כהרעשה. זה לא מכוון כנגד מישהו באופן מיוחד. עד כמה שאני יודע אני נמנע באתר זה ובמקומות אחרים מ-Ad Hominem ולו במובלע. אני כותב כאן בדרך כלל רק על דברים הקרובים ללבי. על הרחוקים ממנו– אני נוטה לא להרחיב מילה (יש כמה רשימות יוצאות דופן שניתן לספור על אצבעות יד אחת שבהן כתבתי בגנות ספר רע במיוחד על הומניזם, או על אספסוף ירושלמי או על בריונות פוליטית, אבל זהו-זה). ברור שיש לי טעם אישי. ברור שישנם משוררים/ות שמטבע הדברים אינם מדברים ללבי מסיבות שונות. איני מתכוון לעסוק כאן בגנות. לא הטבע שלי.
ורד יקרה, זוהי דליה אמוץ (1994-1938) אמנית צילום ישראלי. התוודעתי לעבודתיה לפני כמה שנים (2009 כמדומני) באמצעות עבודה שלה שהופיעה באתר של דרור בורשטיין. הודיתי לו. עד אז לא שמעתי שימעה.
ראי מבחר עבודות: http://www.gordongallery.co.il/Artists/Default.aspx?p=22
השיר הזה יפהפה,
והשיכבה הנוספת של הניתוח שלך עליו נפלאה,
תודה שועי, על פתיחת שבוע מינורית ומנחמת.
מיכל יקרה, תודה רבה (-: זו רשימה שבמקור תוכננה לט' באב, אבל אז קצת לפני המועד קרו שני דברים: [א]. חטפתי חום גבוה [ב]. הבנתי שהשיר הזה כלל אינו על ט' באב. שתי העובדות הללו דחו את ההתבוננות שלי בשיר עד יום שישי.
כן, יונה הוא אבא שלי ודליה אמוץ ז"ל הייתה ידידת משפחה והבן שלה הוא עד היום אחד מחברי הקרובים.
תודה עידו, זה עולם קטן מאוד (-: