*
*1
*
1.האפיזודה החותמת את סרטו של ג'ים ג'רמוש,(Coffee and Cigarettes (2003, אחת האפיזודות האהובות עליי בקולנוע. באותה קלות זה היה יכול להיות קטע ממחזה של סמואל בקט, שיחה שלא נכתבה בין מרסיה וקאמייה, או תיאורהּ של אחת הדירות בספרו של ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומנים.
2. יש כאן צמצום רב. קשה לאפיין את המקום והזמן. זהו חלל כמעט ריק. אפילו השפה והתנועה מדודות להפליא. אלמלא מתוספים פרטים בדיבור, לפיהם הצמד (בגילומם של ביל רייס וטיילור מיד) מצויים בעיבורה של הפסקת קפה במקום עבודתם, יכולתי לדמות גם: בית כלא ונצח, כעין מצבן של הדמויות במחזה בדלתיים סגורות של סארטר. אבל כאן הגיהנם אינו הזולת; הזולת הוא ידיד, רֵעַ, בן שיח, גם אם המלים קפוצות, והעולם נרעד ומהדהד כל-כך (לכך עוד אגיע) עד שהקירבה האנושית דומה למוצא היחיד הנמצא לבדידות ולמלנכוליה. חשוב להדגיש, אין כאן אלוהות שעקבותיה ניבטות מפני האחר (עמנואל לוינס)—איש מהשניים לא מצטייר כבעל מידות טרומיות; יש כאן עייפות רבה, עמל וטורח— ובכל זאת בין העובדים ניכרת ידידוּת סולידריות, אמפתיה; אי-ניכור. גם אם קשה לומר משהו על ארכהּ של הידידוּת. אנחנו לבד בעולם, אך יש לנו אלו את אלו.
3. שני מקורות מאוזכרים בשיחה. אף הם נשמעים כאילו המדברים שמעו אותם היכן-שהוא ואלו נספגו בהם, כמו מנת קפה אקראית במערכת הדם, יותר משהם יודעים לשוחח או לנתח במה הדברים אמורים.
האחד: השיר (Ich bin der Welt abhanden gekommen (I am lost track to the world מאת הקומפוזיטור הגרמני-יהודי, גוסטב מאהלר (1911-1860), המבוסס על מלותיו של המשורר פרידריך ריכרט. אחד המשתתפים מדמה לשמוע אותו באוזני רוחו.
האחר: קביעתו הבלתי-מוכחת של האלקטרו-פיסיקאי, הסרבי-אמריקני, ניקולה טסלה (1943-1856) לפיה: העולם הוא מוליך של הדהוד אקוסטי (חלל בו מתפשטים גלים אלקטרו-מגנטים העשויים לשאת את רושם גלי הקול). אמירה זו, אם איני טועה, מוזכרת עוד פעם אחת לפחות בחלק מוקדם יותר בסירטו של ג'רמוש, שבה מנסה מוסיקאי האינדי-רוק, ג'ק ווייט (The White Stripes ), לבחון האם אנו אכן חיים בחלל שבו מהדהדים כל העת תדרים אלקטרו-מגנטיים.
הבחירה בשני המקורות ובשני האמנים מכוונת היטב. גם טסלה וגם מאהלר, איש ואיש בארצו, היו מהגרים, בני מיעוטים, מזרחיים, זרים; הם הגיעו למרום המעלה, אבל תמיד הקימו עליהם גם ביקורת בשפע. ולעתים, בעטיין של פוליטיקות כאלו ואחרות, אף הודרו לחלוטין, ובחוגים מסויימים בתקופות מסוימות נאסר להזכירם. בחירתו של מאהלר בשיר שבו מובעת הבדידות המלנכולית הקודרת, ההליכה-לאיבוד-בעולם; ועל הקושי למצוא בו מקום מתכתבת עם תחושתו האישית של מאהלר לפיה הוא אינו המחבר של המוסיקה שהוא כותב; אלא הוא רק המוציא לפועל של מוסיקה המהדהדת בפנימו. כמו טסלה ממש, עולה כי העולם הוא חלל (יותר מאשר מקום) המוליך את כל הקולות והצלילים העוברים בו. טסלה אמנם ייחס לעצמו את המצאותיו ותגליותיו. אך יחסו לעולם כמוליך אקוסטי, עשויה להיות מובנת כך כי האדם אינו אלא אנטנה קולטת שדרים, המעוררים את האדם לחיים של בקשת ידע, חקר מדעי ו/או יצירה ואמנות. אפשר כי הדברים המהדהדים בפנים-האנושי, אינם אלא תרגומם של אותם הידהודים העוברים ושבים בחלל העולם.
*
*
4. מקור נוסף (בלתי מוזכר): שירו של טום ווייטס Take it with me מתוך האלבום (Mule Variations (1999. השורות הפותחות את השיר הינן: Phone's off the hook/No one Knows where we are/It's a long time since I drank champagne. נדמה כאילו עמדו בדעתו של ג'רמוש כאשר כתב את התסריט. ווייטס אגב מגלם את עצמו באחת האפיזודות בסרטו האמור של ג'רמוש. כמו כן, הוא גילם תפקיד מרכזי בסרטו הארוך השני של ג'רמוש (Down by Law (1986 וגם הלחין את הפסקול לסירטו Night on Earth.
5. הקפה ההופך לכאורה לשמפניה, אך לא ממש (אין כאן טרנס-סובסטנציה), כי יש מי שדורש להפסיק את האשליה ואת העמדת הפנים. קשה להתווכח עם מידת הגיונו של מי שמבכר להינות מן השפניה החלוּמה שבספלו על פני אותו קפה ממשי ואיוֹם הממלא את הכוס. דומה כאילו ג'רמוש מעניק לאותו משפט של ברוך שׂפינוזה: מי שמאמין שהוא מדבר או שותק או עושה מעשה מתוך החלטה חופשית של הנפש, חולם בעיניים פקוחות [אתיקה, חלק ג' משפט 2, סוף העיון, תרגם: ירמיהו יובל] תשובה ניצחת. נכון שהקפה שבכוס אינו שמפניה. גם ההחלטה לבחור להתייחס אליו אחרת- לא משנה את מהותו. ברם, האדם— מה ייוותר ממנו- אילו ייאוש, עצב וחורבות-אם יוותר על הכושר לחלום ולדמות לו מציאות אחרת.
6. האם גם אנו איננו אלא כוסות של קפה מר, שטעמו טעם חול, והוא הולך ומתקרר, המדמים להיות בקבוקי שמפניה? מהללים כל-כך את האדם ואת האפשרויות הגלומות בו ואת יוקר חייו, כדי לדמות לו לרגע , שלכשייחלץ הפקק סוף סוף, גם אנו נתיז לכל עבר, ולא נחוש מובסים בחשבון-אחרון?
7. האם העובד הנרדם-פתאום בשלהי הקטע חולם את הצופים בסרט? האין כולנו חלומותיו (דמויות-צללים שהוא רואה חולפות כנגד עיניו העצומות, צורות משונות החולפות בהכרתו)? בשתי הדקות (אולי פחות) שעוד נותרו לו עד שייאלץ לפקוח עיניו ולהמשיך-להתמיד ביום (או שמא, ליל)-עבודתו? האם אנחנו ממשיים? האם אנו חלוּמים? האין גם הרציונלים ביותר ביסודם, הם אחרי-הכל חולמי חלומות?
*
*
*
שנה טובה לכל הקוראות והקוראים
שנה של ריבוי זכויות אדם ומיעוט עוול, דיכוי, וקטל
שנה שנישא עינינו לטוב, נחדל ממלחמות ואלימות, ולא נעלים עינינו מסבל
שנה שְׂמֵחָה מקודמתה; שנה שלא תּרבּה עִמהּ יגון ועצב,
שנה שנתבשר בהעמקת יסודות הסובלנות, העיון, השיוויון והשלום
*
הערב:
*
שועי שועי,
הרשומה הזו על שבעה סעיפיה
והסרטון המצוי בגרעינה
מקסימים ומרגשים אותי כל כך.
נפעמתי מהשיחה הזו,
מהמשחק של השחקנים, מהאור והקצב,
מהפצעת המוסיקה שהם ספק שומעים
או אולי אנחנו ספק שומעים:-)
ונפעמתי גם מהמובאות וההקשרים שאתה הבאת.
פשוט נפלא.
תודה.
נ.ב. מעניין שאתה לא תהית כמוני,
שמא הנרדם לא מת חלילה?
שועי יקר,
פוסט עמוק מיני ים.
וכנראה שזהו גם איזשהו חוק פיזיקלי כלשהו האומר
שבזמן ששני אנשים עייפים מנהלים שיחה כלשהי יהיה
איש שלישי ברקע שבלאות יטאטא את הריצפה.
חוק שימור הסיזיפוסיות
מיכל יקרה, אם איני טועה הסרט כולו מוקדש לזכרו של השחקן הנרדם שנפטר במרוצת הזמן, עד שיצא הסרט לאקרנים. אם היה הנרדם מת יש להניח כי היה ראשו נשמט. כאן ישנה סוג של שינה החוטפת את האדם, אבל זה לא נראה לי כמיתה חטופה. הוא תיכף יתעורר להמשך יום (או ליל) העבודה למרות שכולנו רוצים לראות אותו ואת חברו במקום לגמריי אחר, מאיר פנים קצת יותר.
ותודה שאהבת. זו באמת רשימה קצת קשה מהרגיל, לפחות מהצד של הכותב (אין כמעט טקסט). ערכתי וערכתי (שלא כהרגלי) עד שהגיעה תוצאה שהניחה את דעתו של הסמוראי.
דודו יקר, אצל לוינס "האדם השלישי" מייצג את הסדר החברתי, אם תרצה, את המוסדות והממסד. גם אורסון וולס היה "האדם השלישי" אבל אדם שלישי שונה בתכלית.
מרגיש צורך להביא כאן את דבריו המפורסמים של צבי מאירוביץ בספרה של יהודית הנדל: "לעבוד — זה לקבל את מרותו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף ייאוש שאין להביעו במלים".
כמובן, מאירוביץ התכוון בעבודה ליצירה אמנותית. גם זה סיזיפי. סיזיפי אחר (רומזים לנו שיש סיזיפוס אחר).
שועיקי, זה קסם איך כל מה שאתה נוגע בו הופך מופנם ומהורהר. טסלה זה שם חם אצלנו בבית בימים אלה, בגלל סליל החשמל שהמציא שיורה ברקים של ממציא מטורף מסרט אקספרסיוניסטי כמו למשל בתמונה הזאת

ודודו, אתה כל כך צודק על האיש המטאטא.
מרית קרובתי, אם טרם צפית חושי נא לאוזן השלישית ושאלתי את הסרט The Prestige (בעברית: יוקרה, 2006) בבמויו של כריסטופר נולאן. את טסלה מגלם שם דיוויד בואי. זה סרט על קוסמים ועל אובססיות, ועל המרדף הנואש של האדם אם אחר הכרה ואם אחר פליאה. ויש שם הרבה מאוד מן הברקים הללו (שצירפת), חלקם יורים גיצים גם אחר סיום הסרט. הסרט כנראה לא נאמן ממש לדמותו של טסלה. אבל יש בו קסם (קצת אפל), חתולים ומגבעות, אז את ודאי יכולה להבין מדוע מצאתי שם את עצמי.
חג-אוֹפָן שמח (התחלת סיבוב חדש).
[ואשר לידיד שנפל בפייסבוק. לא מבין איך אפשר ליפול שם. כפי הנראה, אני יותר מדיי מופנם ומכונס].
תודה על ההמלצה! מעבירה אותה גם לטסלאי הראשי בבית. הוא הביא הביתה אגב גור ברקים כזה, קטן ומשתולל. ובאשר לפייסבוק, זה "שדה רחב" כמו שאבא של אפי בריסט היה אומר.
אני חושב שתהנו להפליא. מה שכן, נדמה לי שהסרט עלול להבעית את נח. בדרכו הסרט הזה מתכתב עם וילהלם האוף, את"א הופמן, אדגר אלאן פו, וכמובן "האדון מבלנטרי" הנהדר של סטיבנסון.
הו, עכשיו הקפצת בעוד כמה מדרגות את הסרט בתוכי. ובאשר לנח, הדברים שמבעיתים אותו הם הרבה יותר ארציים. למשל הדאגה לכדור הארץ. וול E של דיסני סייט אותו למשך תקופה ארוכה, ולא מטרופוליס של פריץ לאנג (ששייך לרשימה שלך למעלה) למשל.
נפלא. כל מה שהבאת וכתבת. והנפלא לא פחות הוא שיש משהו באיך שאתה כותב שיוצר קשר, שמחמם, שמפיג בדידות
שנה טובה !
נהנית ולומדת ממך.
תודה
זהבה
מירי יקרה, תודה על הקריאה. לא תמיד ברור לי אל מי אני כותב, ולכן זה משמח שהכתיבות האלה שנראות לי מאוד אישיות/פרטיות מצליחות למצוא מקום בעולמן/ם של אחרים. שנה טובה לך ולכל היקרים והיקרות ללבך.
הי זהבה, תודה רבה, ברוכה הבאה, שנה טובה (-: