*
1.טאוטולוגיה, טיעון לוגי שתמיד מורה אמת (תקף לוגית), כדוגמת a הינו a. היפוכו הוא סתירה, נניח a אינו a. אם אנו מניחים כי a היא יישות בת-קיימא, איננו יכולים לסתור את יישותה/הימצאותהּ. גם אם נניח כי a הוא אֵינוּת עדיין יישמר תוקפה הלוגי של הטאוטולוגיה. משל: לא-כלום הוא לא-כלום, יישות— יישוּת.
2.שירהּ של רות דולורס וייס, לזכור, שיר שנכתב בעקבות המערכה העזתית האחרונה, הוא שרשרת של טאוטולוגיות. לכאורה, הנחות יסוד שאין לסותרן,כגון: אמא היא אמא; כאב הוא כאב; ילד הוא ילד; לב הוא לב. איך אפשר לסותרן? המציאות האנושית אינה לוגית, רחוק מכך. היא נוטה להתיר, עת צבאות נקראים לדגל, כל עבותות של הגיון ומוסר. מלחמה היא מציאות מעוותת; היא המקום שבו האדם מהלך בין החורבות ומבקש להמית את אחיו האדם, בשם העם, המדינה, הדגל. זהו הרגע, שבו הדברים המובָנים ביותר, נהפכים מניה-וביה, ופתאום דומים לצדדים הנִצים, כחסרי שחר. ההגיון, המוסר, הציביליזציה הופכים חסרי משמעות ופושטים-רגל. השיר של רות הוא מחאת כל מי שבעת מלחמה מכנים אותו "בוגד" או "יפה נפש" והוא לתומו חשב שהוא רק אדם הגיוני, מתון, בעל שיקול דעת. מידות שעל-פי-רוב אינן אמורות להיוודע לשימצה או לגנאי.
המציאות המלחמתית היא מציאות שבה אמא אינה אמא (היא פלסטינית), כאב אינו כאב(זה כאבו של האויב); ילד אינו ילד (כנ"ל); לב אינו לב (כנ"ל). האם המערכה האחרונה הציעה דבר מלבד הרס והרס; הרג והרג? האם בתום המערכה הדברים פשוט עשויים לחזור לסדר הקודם, כאילו לא אירע דבר? אני מכיר לחלוטין בכך שהאדם נוטה שלא לקבל החלטות באופן רציונלי (חוקרים לא-מעטים עמדו ועומדים על כך). הוא זונח לכתחילה כל מידה של הגיון, שיקול-דעת ומוסר והופך דמגוגיה, רטוריקה, תעמולה והצדקת-כל לקנה המידה הנכון של הדברים משעה שנדמה לו שניתנת להתנהגות הזו לגיטימציה רחבה. נכון, גם מלחמה היא מלחמה והישרדות היא הישרדות הן טאוטולוגיות. אבל הפיכת מצב-החירום למצב נורמלי מתמיד, ודחיית מצב האיזון (השונה מן ההישרדות במהותו) כמידתם של עדיני-נפש והעדפת סיפור המדינה הזאת כרצף שוטף של מלחמות ישראל, היא לדידי, בעיה גדולה. יש הבדל בין אין ברירה ובין לא רוצים ברירה. הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה (כל ברירה). כל שכן, כאשר דרך מערכות קטנות שכאלו הכוחות הצה"ליים מתאמנים ומתחשלים לקראת המערכות שעוד יבואו.
3.הרביתי לשמוע הקיץ קריאות בגנות כל הערבים; גם אשר לאלימות הטבועה במוסלמים. כאשר איזה ידיד הגדיש את הסאה שאלתיו: "באמת, כל הערבים?"; "באמת, כל המוסלמים?". הוא נאלץ להודות כי רק מרביתם. לשאלה העוקבת: "אתה באמת מכיר את מרבית הערבים?" הוא הפך נבוך מלהשיב. נדמה לי כי התשובה הקרובה ביותר שיכול היה להצליח לנפק היא "נדמה לי שכך הוא… כך אומרים העיתונים". ובכן, ברוך שׂפינוזה (1677-1634) רציונליסט לא-שכוח, ביקר בחדות את מי שמבססים את ידיעותיהם על העולם על סמך סברות (Opinio) שהן ידיעות קטועות, חלשות, המבוססות על דמיונות, תשוקות, וחרדות; אותם הוא הפריד באופן חד מן הידיעה באמצעות התבונה (Ratio), המצריכה שיקול דעת, היסק מתוך נתונים והגיון ישר [אתיקה, חלק ב' משפט 40 עיון 2]. במיוחד, חידד באגרותיו, את הצורך להכיר מה האדם יודע ומה אינו יכול לדעת. לשיטתו בעיית-הידיעה האנושית מביאה את רוב בני האדם להצטרף להלכי רוח הרווחים בציבור שבקירבו הם עושים את ימיהם ומקבלים את סברותיהם (שהן לעתים חסרות בסיס) כאמתות מוחלטות. הפרוייקט השׂפינוזי, כמו של דקארט קודמו, הונח על יסוד ההכרח של כל יחיד ויחידה להתחיל ולתהות מחדש על דעות שהונחלו לו. כמה הן מועילות לו עצמו, כמה הן מועילות לסביבה, לכלל האנושות, ליקום (אם בכלל ניתן לשער דבר שכזה). להנחתו האופטימית של שׂפינוזה, לא ייתכן כי היחיד שהגיע לכדי המידה הטובה יסתור במשהו מדבריו או פעליו את טובת הכלל. אבל אצל אותו שׂפינוזה (למשל אגרת 56) מנקר גם הספק. האדם יודע מעט מדיי על הכל, ומסוגל להתקדם בעיקר לאור שׂכלוֹ הוא . הוא כותב במאמר על תיקון השכל (סעיף 108 סעיף קטן XIII): "ככל שהאידיאות מבטאות יותר את שלימותו של מושא כלשהו כך הן שלימות יותר בעצמן, שהריי אנו מעריצים את האמן שבנה היכל מפואר יותר מאשר את זה שבנה בית תפילה קטן". בסופו של דבר היקום הוא ההיכל המפואר והשלם מכל (הוא גם האופן שבו האדם מסוגל להבין את העצם בעל אין סוף התארים שהוא האל או הטבע לשיטת שׂפינוזה). האדם אינו מסוגל לייסד באמצעות התבונה והמידה הטובה, אלא בית תפילה קטן, וגם לשם כך דרושים לו מאמצים בלתי-חדֵלים. לפיכך, אדם אחראי ובעל שיקול דעת לא ירשיע עדה שלימה, ציבור, עם, דת, או תרבות— הוא יבין כי בכל קבוצה אנושית קיימים אנשים שונים בעלי מוטיבציות שונות. בכל מקום ישנו ניוול. אבל תמיד יימצאו גם מי שטורחים תבונתם ואיזונם. כי יש הטורחים על בניין-עצמם ומתוך כך בונים עולם, ויש מי שנוהים אחר כל המרעימים בקול, בעלי הכריזמה, המצולמים, המסבירים,המדוברים.
4.הפילוסופית היהודית-גרמנית חנה ארנדט (1975-1906), לא זכתה מעולם בחייה להכרת הממסד הישראלי (גם עד לאחרונה, לא באוניברסיטאות). הזכירו לה את פרשת האהבים שניהלה בנערותהּ עם מורהּ הנשוי, מרטין היידגר (דווקא ארנדט נטתה להזכיר את קרל יאספרס כמורה הרבה יותר משמעותי, ואצלו גם חיברה את עבודת הדוקטורט שלהּ; את היידגר גם זיכתה לימים במאמר ביקורת שבו שללה את האונטולוגיה שלו, המבוססת על היות האדם מושלך בעולם והולך לקראת המוות, והדגישה את הסולידריות והאחריות של אדם לזולתו); שמרו לה לרעה את משפטהּ בדבר היותה של הבנאליות של הרוע לא לחם חוקם של הנאצים לבדם, אלא גם של יהודים שבחרו לשתף עימם פעולה. במיוחד אי-ציוניותהּ של ארנדט עמדה לה לרועץ בישראל. היא הואשמה באי חיבת בני עמהּ, בהתעלמותהּ מן הדמוניות הנאצית. ארנדט עצמה כתבה כי מעולם לא גינתה מי מבני העם היהודי על שלא התנגד לנאצים, וכי את זה הפך דווקא גדעון האוזנר, הקטיגור במשפט אייכמן, לאחד היסודות העיקריים בדבריו (הליכה כצאן לטבח וכיו"ב). בראיון לגינטר גאוס אמרה ארנדט כי דווקא הריחוק הגיאוגרפי בין תפוצות העם היהודי היתה יסוד שתרם, אולי יותר מכל, לחמימות ייחודית בין בניו עד 1945. דווקא ריכוזם של היהודים במקום אחד והעלאת ערך אהבת-הקבוצה (העם, הדת, הלאום) כערך ראשון-במעלה, תורמת לפיזורהּ ולהתעמעמותהּ של אותה "אנושיות יהודית מיוחדת" שזכורה לה מימי-נעוריה ומבית הוריה: אנושיות שיופיהּ ניכר ברוחב דעת, העדר דעות קדומות, ועמידה מחוץ לכל ההקשרים חברתיים-פוליטיים (כלומר: העדפת פשטוּת, צניעות ואתיקה על פני רהב, שררה והשתלטוּת).
במאמר שנתחבר בשנת 1943 בארה"ב (שנתיים אחר הגירתהּ דרך צרפת ופורטוגל) וכותרתו "אנו הפליטים" כתבה ארנדט על המוני הפליטים היהודים שנעזבו ללא זכויות אזרח, ללא קורת גג, ללא אזרחות או מולדת. בבושה שלהם עצמם לדון ברבים בגורלם. בהעדפה של רבים מהם לשים קץ לחייהם בדרכם למקום מבטחים, לעתים גם אחר שהגיעו למקום מבטחים— משום שמירב התקוות ששמו בחיים הושמו לאל, והואיל והם לא הצליחו לראות תקווה ומזור למכתם. היא כותבת: "אם מצילים אותנו אנחנו מרגישים מושפלים, ואם עוזרים לנו אנו מרגישים מבוזים. אנו נאבקים כמו משוגעים על קיום פרטי וגורל אישי, מפני החשש שלנו שנהיה חלק מאותה חבורה אומללה של "שנוררים" שאנו, בעיקר מי שהיו לפנים נדבנים, זוכרים אותם הרבה יותר טוב" [חנה ארנדט, 'אנו הפליטים', בתוך: כתבים יהודיים, נוסח עברי: איה ברויר, עריכה מדעית: עדית זרטל, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 164]. אדם שנזרק מביתו, שנשללו זכויותיו, שנאלץ להשאיר מאחור את כל רכושו; ששוב אין לו מקום לחזור אליו – קשה לו לפעול מתוך תחושת הדחיפות לבנות את חייו האישיים והקהילתיים מחדש. מבחינתו הוא אדם, וכאבו—הוא כאב. מבחינת העולם שבחוץ: הוא פליט, שנורר, קלושאר, מהגר עבודה; זר המכביד ומאיים על חיי החברה. מהרבה בחינות, הפליטים הופכים בעיניי עצמם ל"פחות מאדם" (כשם מאמר מאת יוסיף ברודסקי). וכ"פחות מאדם" קשה מאוד להוסיף ולחיות. קשה לי שלא לחשוב על דבריה של ארנדט בהקשר לגורלם של הפליטים הפלסטינים שנותרו חסרי בית בשוך "צוק איתן" (מספרם מוערך בין 100,00 ל-400,000). פליטים הם פליטים (גם הבטחות פאן-ערביות להזרים לעזה 5 מיליארד דולר, לא בהכרח מבטיחה את עתיד הפליטים, אלא קרוב לודאי, ירפד את כיסי הנהגת החמאס). כך שנוסף לאזרחים שנהרגו ושנפצעו, דנו קברניטי המבצע הזה, קהל פלסטיני אזרחי גדול, למלחמת קיוּם. אנחנו מטפחים דורות של פליטים על דורות של פליטים. שוכחים לחלוטין את דברי החכמה של קהלת והאלוהים יבקש את נרדף (קהלת ג', 15; וראו גם קהלת רבה על אתר) וכן את הדברים שנאמרו במסכת בבא קמא מן התלמוד הבבלי על יסודו של קהלת: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין [דף צ"ג ע"א]. ואני מוסיף: גם אם אין האדם מן הנרדפין, יזכור את מילותיה של רות דולורס וייס. כי כאשר דנים באנשים כפליטים ממילא מוחקים משהו מפניהם ומכבודם, כאילו שהוטלה בהם קללה של זרוּת, ואין הם ראויים להימנות בין קהל אדם. ובמדינת ישראל, בעת הזו, דומה כי מי שאינו ציוני מובהק, הצוהל בשבחי צה"ל (לא משנה מה יעולל הצבא והאם יבחין בין כוחות לוחמים ובין אזרחים בלתי מעורבים אם לאו), אף הוא זר ומוזר.
*
*
בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Family, Oil on Canvas 1951
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
"הואיל והישוב העברי הנוכחי (2014) שונה בכמותו, עוצמתו, וחימושו מן הישוב שייסד את המדינה (1948)— קרובות "מלחמות הקיוּם" הנוכחיות של מדינת ישראל למלחמות ברירה שהממשלות הנבחרות טורחות להציג אותן לציבור כמלחמות אין ברירה, כי אין רוצים בברירה". שועי, אם ציינת את שפינוזה, שחי בעידן שלא ידע טעם hasbara מהי, אני במהלך הקריאה דווקא חשבתי על מושג האידיאולוגיה אצל מרקס, קרי, היותה השמן שמחליק את האנטגוניזם של חלקי המכונה החברתית השונים, שבמידה והוא מצליח במלאכתו אנו נחוש שאנו יכולים למצוא אושר סובייקטיבי במה שאנחנו צריכים לעשות(לפי החברה), ויתרה מזאת, להאמין שאותו דבר שאנו צריכים לעשות הוא גם ראוי מבחינה מוסרית(what i want to do is what i need to do, and what i need to do is what is ought to be done). לדידי, חלק מצרות המוחין הפבלובית(והמתסכלת!) שנתקלתי בה במהלך הקיץ היא פשוט תוצאה של אידיאולוגיה עכשווית מוצלחת, ובמישור הרחוק יותר היא תולדה של קמפיין ציוני ממושך לקעקוע ומיגור דמותו של היהודי הגלותי, על האינטלקטואליות, הקוסמופוליטיות והיעדר הפטריוטיות המשווע שלו(נטיות רכרוכיות שכולן מביאות עליו נרדפות עולמים), קמפיין שאינו שונה אגב מזה שניהל אנדריי ז'אדנוב בבריה"מ. חוץ מזה, מעניין אם יגיע היום שבו מלחמה תיכנס לDSM.
תמהּ יקר, כבר היו דברים מעולם. מזכיר לך את הסכם קלוג-בראיינד (1928), בו חתמו מעצמות עולמיות מובילות, על אמנה בין לאומית המוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק והופכת אותה לבלתי חוקית ובלתי לגיטימית. קשה לומר כי האמנה הזו יושׂמה מעולם. אין ספק כי עליית הפשיסטים והנאצים באירופה במהלך שנות השלושים טרפה את הקלפים. פעם חשבתי, ואפילו כתבתי ברשימה מלפני שש שנים, כי אפשר כי מציאות המלחמה תחדל בדיוק כשם שהעבדות חדלה מן העולם, אלא שמאז כבר נוכחתי שהעבדות חזרה בכל מלים דרכים ודרך כל מיני דלתות, כך שאינני משוכנע באם תוצא המלחמה מחוץ לחוק, דרך איזה דלת וחלון נקבל את צורתהּ החדשה והלגיטימית (מישהו כבר ודאי יטרח על נתיב עוקף בג"ץ).
אשר להסברה, כנראה שאני יהודי גלותי למדיי, כי ההמולה המתוזמרת היטב שמסביב לא רק שלא מדברת ללבי אלא מביאה אותי להחרפת תחושת הזרות שלי מן הישראליות (נולדתי גם גדלתי פה ועשיתי צבא). אשר למרקס, אני מניח שאתה מזהה את המרחב השחור המשתרע ביני ובינו (בו דןהרים סוסים לא נראים הנמסים והולכים). כמו שתבת מישהו, אני מארקסיסט רק כאשר מדובר באחים מארקס (גראוצ'ו, הארפו, צ'יקו). גם אשר ל-DSM מסתמא אני מעדיף את DXM (שיר מטריד להפליא, לכן אני זוכר אותו מאז הייתי נער): https://www.youtube.com/watch?v=3EO_cd0RHsw
גם אני עדיין מדממת מהמלחמה הזאת ובעיקר מהרוח הרעה של השנאה והגזענות שהשתחררה ולך תחזיר אותה לבקבוק.
מרית קרובתי, התנצלות על העיכוב, הייתי מאז הצהריים במסע דילוגים בין ירושלים לרמת השרון וחזרתי רק עתה. לגבי המלחמה, אני חושב שאני מאז ועתה על קוטב העיצבון, שבין כך ובין כך, אף פעם לא זר לי. אני חושש שתחושת הריחוק שלי מן הישראליוּת (תמיד חושבים שאני לא ישראלי, הכל חוץ מישראלי) רק גידלה עוד כמה טבּעות. אני לא רואה בעצמי כעת אנטי-ציוני וגם לא פוסט-ציוני, אבל אין לי כל חלק ונחלה בציונות הצבאית הזאת. אני חושב שרק דיקטטורות ספרטניות מקדשות את הצבא ואת החיים על החרב. מי שלא מבין מה כואב לפלסטינים, או מדוע הריגת אלף אזרחים, פציעת אלפים והותרת מאות אלפי בלתי מעורבים ללא קורת גג היא פשע נגד האנושות, ירשה לעצמו בעתיד גם עריכת ג'נוסייד ויצדיק זאת כהגנה עצמית.
ובדיוק בגלל שכל כך כואב הדבר הזה,
אני מודה, אני בורחת אל טאוטולוגיות אחרות,
אל איפה שכוכב הוא כוכב,
ציפור היא ציפור, ואדמה, היא רק קרקע
שצומחים ממנה דברים, הר שעננים שטים מעליו,
אחרת איך הייתי יכולה לחיות?
ותודה שוב, שועי יקר,
על שאתה מדבר בדברים.
מיכל יקרה, הואיל וכולנו חיים על כוכב די קטן ושולי (אפילו נחבא אל הכלים) בתוך יקום עצום שעליו יש לנו מושגים מעומעמים למדיי, כמה מגוחכים כל המלחמות הלאומיות-דתיות
תרבותיות הללו, כל השאיפה האנושית לכח ושררה, המגבה עצמה באלימוּת. למי זה מועיל? הרי אם האדם היה מתפנה באמת לעניינים של טובת הכלל, היו פחות עניים ורעבים בעולם, הרבה פחות סבל, הרבה יותר חירויות. במקום זה, האדם עוסק במיתוסים ומספר לעצמו סיפורים דמיוניים על היותו הריבון על האדמה הזו, עם סגולה, בן העם היחיד/הדת היחידה שיש לו (לה) קשר אמיץ עם אלוהי העולם, ועוד כהנה וכהנה. למי זה עוזר? האם זה סייע למשהו אי פעם?
שועי, הרגשתי בחוש(בspidey-sense שלי, אם להעלות באוב קומיקסים של מרוול שהגיעו אלי בדרך לא דרך) שמרקס(כניטשה והגל, אני מניח) רחוק ממך, כך או ככה, אני זוכר שקראתי אצל וולטר בנימין הרהור על כך שבני אדם יטרחו על פצצות שישמידו כמה שיותר בני אדם ולא יעלו בדעתם לתהות על שרטוט טיל שיכול לשתול יבולים משגשגים בארצות חבולות מבצורת ורעב, לצערי, מה שהיה נכון בשנות השלושים של המאה הקודמת עדיין תקף: קח, למשל, את DARPA, מכון מחקר מתוקצב היטב בארה"ב שעוסק בפיתוח של ניתוח נרטיבי(היכולת שלא להזדקק לשכנוע וארגמונטים מול "פצצות מתקתקות" אלא פשוט לשנות את העלילה במוחך באופן ביו-כימי), של חיילים בעלי יכולות קוגניטיביות מועצמות(סטייל איירון-מן, נגיד, אם כבר הזכרתי גיבורי נייר של מרוול) ושל רובוטים אוטונומיים(בסגנון שליחות קטלנית). האם יש מכון מקביל ששוקד על היכולת להקל\להעלים ייסורים נפשיים גדולים? על שיטה כלכלית שלא תוביל לעשירי עתק מחד ולשכבה הולכת וגדלה של חסרי כול? פשוט קל הרבה יותר להרוג ולקטול: כמה מאמץ קוגניטיבי ופיזיולוגי נדרש מאיתנו כדי להמית X לעומת הניסיון להותיר אותו בחיים(ראויים ורחבים) ככול האפשר?
אבל תמהּ, בתמונת האנושות המצטיירת מתגובתך עולה כי במיטב הדברים מעבר לעין אחת בוכה ועין אחת צוחקת ישנה יד אחת המנסה ללחוץ על הכפתור האדום ויד אחרת המנסה למנוע אותה מלעשות כן. במצב כזה, אין בכלל תהליכי בניה, רק קונצ'רטו סיכול מתמשך לפה מתעגל ולעין נוטפת.
זהו הקוטב האופטימיסטי של השקפתי כרגע, אבל בתגובתי פשוט רציתי לגעת בכך שנדמה לי שישנה אסימטריה בין היכולת להזיק(שהיא כל כך מיידית וקלה לביצוע: ירי של פגז לתוך בניין עזתי) לעומת היכולת להטיב ולבנות(נניח, להתחיל להכין את הקרקע לדו-קיום והדדיות במסגרת המדינה הדו-לאומית שתגיע). מפרספקטיבה מסוימת, נראה שקל הרבה יותר לנסות לחסל ולפגוע בקבוצות אנושיות שלמות מאשר לשנות את המערכת הכלכלית-החברתית. וגם ברמה הסובייקטיבית יותר, על הררי מחמאות שתיתן לאדם, אני חושב שהערה עוקצנית ופוגענית בודדת וחזקה יכולה לצלק היטב למרות כול מה שקדם לה.
זה נכון. אני חושש שהרעות אמנם רשומות בנו לעומק יותר מהטובות (דניאל כנהמן ועמוס טברסקי עמדו על כך בהרחבה)— אבל יש שם (שים לב ללשון הרמב"מית) לא מעט א/נשים נפלאים/ות. אני לעולם מנסה לזכור וכך גם נסיוני מורה לי כי בכל מקום ניתן למצוא את כל סוגי האנושות, הנפסדים והמיטיבים, שבת אחים גם יחד. הבעיה הגדולה של האנושות היא שכל יחיד ויחידה יכולים/ות להצדיק כל דבר באזני עצמם, ונוטים לכך אפילו יותר כשהם נהנים מתמיכת הקבוצה החברתית עליה הם אומרים להימנות. אתמול הבאתי בדף הפייסבוק שלי צטוט מספר השאלות של אדמון ז'אבס. אני חושב שכוחו יפה גם לתגובה הזאת: "מי שזכה להיות הוא עצמו. מָשׁוּל אושרו לאושרו של סוּס שהפיל את רוכבו" [אדמון ז'אבס, ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמ' 86]. רוב האנשים משום מה נוטים להצדיק את הרוכבים על גבם (מדינה/אידיאולוגיה/דת/לאום/משפחה), ויש שמעולם לא העלו בפני נפשם את השאלה האם הם מעוניינים לשאת אותם על גב או לאו.
הציטוט של ז'אבס מרחיב ריאה, לאחר הרהור עליו, למרות שברור לי מדוע ז'אבס העדיף להמשיל את העצמי האותנטי לסוס(שמעלה קונוטציה של ספונטניות, חופשיות, טבעיות, פשטות), לא בטוח כלל שעבור חלק לא מבוטל מבני האדם הסוס הוא דווקא המדינה\אידיאולוגיה\דת\לאום\משפחה, פה אני חושב על לאקאן(שאינני מכיר טוב כל כך, אך קראתי כמה דברים עליו לאחרונה) שדיבר על הbig other כמי שלוחש בתודעתנו כול הזמן, ממש כמו צוות ההפקה בטלנובלה מקסיקנית, שבה מפאת תדירות הפרקים אין לשחקנים זמן לקרוא את התסריט והם נאלצים להיענות כמריונטה משוכללת להוראות שננקבות באוזנם("תביע פני מופתע! תגיד זה לא ייתכן!"). עד כמה שהבנתי את לאקאן הוא גורס שהמפגש שלנו עם האחר(שיכול להיות בן זוג, הורה, מורה בבית הספר, ובהכללה גדולה והולכת – המדינה, הלאום, המהפכה הקומוניסטית, הנצרות האמיתית, וכן הלאה) מעורר בנו כול הזמן את השאלה "מה הוא רוצה ממני?", ופנטזיה היא התשובה שאנחנו נותנים לשאלה מטרידה ומעיקה זו(להתגייס, לשמור על טהרת הגזע, ללמוד מקצוע רווחי, להיות בן טוב, ללכת בתלם, וכן הלאה). יתרה מזאת, פנטזיה היא זו שמלמדת אותנו במה לחשוק\לרצות ואיך לחשוק\לרצות אותו. כך שכול עוד אנחנו בספירה של הdesire(לעומת הדחף, שאיננו מתנהל אל מול האחר, אלא דומה לנעליים האדומות מסיפורו של כריסטיאן אנדרסן, שממשיכות לרקוד עם הרגליים הכרותות), אין לנו אלא לזוז מbig other אחד לאחר, מפנטזיה כזו לרעותה, עד שנבין שהbig other מתקיים כול עוד אנחנו מתנהגים כאילו הוא קיים. ככה או אחרת, זה קטע שקצת קשור לציטוט של ז'אבס, שבני הכיר לי ושמחתי להכיר: http://vimeo.com/67767495
תודה שועי, פוסט שמעורר הרבה מחשבות ורגשות. לא ידעתי (או שידעתי ושכחתי) מהי טאוטולוגיה. מזדהה עם כל הנאמר ועם התחושה הקשה שלי עדיין קשה לבטא בפוסט מסודר. רוצה להוסיף עוד אחת מהטאוטולוגיות: "רצח הוא רצח" – שכביכול המלחמה העקובה מדם החלה ברצח שלושה נערים, בהתלקח השנאה ויצר הנקמה נרצח עוד נער ולאחר מכן נרצחו בהפצצות עוד כ500 נערים, ילדים ותינוקות, בתואנה ש"רצח = הגנה עצמית". ובתוך קהות החושים התפורר גם ה"יהודי הוא יהודי" שלא לדבר על "אדם הוא אדם" תחת נוהל חניבעל, פקודה שלא ברא השטן.
ועוד דבר בין עזה לברלין – היום ולצערי הכבד מנשוא, אני יכולה להבין קצת יותר את הברלינאים שהמשיכו לבלות, לשבת בבתי קפה, להתענג בנשפים ובמסעדות, לחיות את שגרת חייהם, כשבמרחק (גדול בהרבה מהמרחק בין תל אביב לעזה) נדחסו בני אדם לגטאות בהם הם רעבו ללחם, עוד הרבה לפני הפתרון הסופי. נחיתותם הדתית והגזעית הופנמה היטב גם בקרב האינטלקטואלים, ורק מעטים מהם קמו ועזבו כי סרבו להמשיך בשגרת חייהם. מסתבר שהחיים כל כך חזקים שהם גורמים להדחקה, במיוחד כשאין לך אפשרות לעזוב או לעשות מעשה משמעותי מלבד לחולל מילים בבלוג או בפייסבוק. גם אני שותפה, וגם לי אין יכולת להשוות למקרים אחרים בהיסטוריה אלא רק לאסון הפרטי של העם שאני משתייכת אליו, ואותו אני מכירה קצת יותר מקרוב.
תמהּ, בעיניי מעלתו הגדולה של לקאן הוא ששיטתו הינה סינתזה הנעה בין פרויד, בורחס,
לוינס,בלנשו, ואולי גם ויטגנשטיין, שכן מטפלים לקאניאנים שמים דגש רב על שימושי השפה, כמביעים את איווייו הנסתרים של האדם או את חרדותיו הגדולות. על אף שקראתי פה ושם ספרות פסיכולוגית, בייחוד הקלאסיקות, אני מאוד רחוק מלחוש קירבה רבה לעולם התרבות הזה. כמו מארכס כך פרויד נדמה בעיניי כסוג של דת חילונית חדשה בת המאה התשע עשרה (הרבה דתות חדשות נוצרו במאה התשע עשרה, למשל הציונות). אני בקושי מסתדר עם הישנות, אז מה אעשה עם החדשות?
ורד יקרה, אלו אכן זמנים קשים. לא הייתי מרחיק לכת ומשווה זאת לברלין של הפיתרון הסופי, אבל אני כן חושב (וגם חוויתי במרכז ירושלים) על ליל הבדולח ועל חברה ישראלית המסוגלת לחיות בשלווה לנוכח מקרים מתרבים והולכים של פגיעות בפלסטינים-ישראלים או במאורעות של תגי מחיר (שלא לדבר על הפיכת חלקים נרחבים של עזה לעיי הריסות). אני לפחות יכול לומר לך בכנות, שאני לא מצליח לחזור לסדר החיים בינתיים, אחרי הקיץ האחרון. עצבת ועצבת שלרגע לא מרפה ולא עוזבת.
שועי יקר, אני לא חושב חושב שורד מרחיקה לכת. מה שקרה בעזה באוגוסט, ולפני-כן בעמוד ענן, ולפני כן במבצע פצצות זרחן בלבנון – זה כבר מעבר לליל הבדולח. ישנן גם קריאות ברורות מטעם השלטון לג'נוסייד:
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2453402
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/
הפיתרון הסופי נוכח גם בצורה בולטת אצל הרב ליאור ודומיו, בטוקבקים, בפייספאק (סליחה, פייסבוק), בנסיעה במונית, בארוחת החג, בכתובת על הקיר, וינטר, חניבעל, אם תרצו, בית"ר ירושלים, אריאל זילבר, אירן של ביבי, נוער הגבעות, האריות של הצל, גטו הפליטים מאפריקה, תג מחיר, האוונגליזם המחבק, ברירת שמשון, תוכנית הלימודים (מורשת שואה+גבורה = זאבי).
בכל מקום למעשה. בעזה חווים התושבים את הפיתרון הסופי על בשרם ולא רק בתודעתם. רק תרים את האף מהטקסטים ההומניסטים שאתה קורא וזה מה משתקבל שם: חסמבה והפיתרון הסופי. אף פעם לא אהבתי את חסמבה.
אני לא מתכוון להוסיף שמן למדורת הדיכאון אבל נראה שהפיתרון הסופי צרוב כבר היטב בתודעות הישראלים והפלסטינים גם יחד. הלבבות כבר מוכשרים. אין שום מחסום ערכי או אלטרנטיבה פוליטית ממשית. רק אסטרטגיה קרה ביחס לעולם החיצוני (כבר לא דיפלומטיה) היא שמונעת מהכת הציונית לבצע את זממה ולהביא את הפיתרון לסופיותו הנכספת. למבצע הבא אני מציע שיקראו פשוט "מסע צלב". אני בטוח שמקורביו של ביבי בארה"ב יעריכו את המחווה.
אז אם זה הולך כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה כנראה ברווז.
שועי, הבוקר הבנתי איזה אינדיאני עמד לי על קצה המקטרת לנוכח המשפט הנהדר של ז'אבס: "אילו רק הייתָ אינדיאני. נכון תמיד ורכוב על הסוס הדוהר – נוטה לעומת הרוח – ברטט מתחדש וחוזר על גבי הקרקע הרוטטת. עד להשיל דורבנות – כי אין דורבנות – עד להשליך מושכות – כי אין מושכות – וכמעט לא לראות, שהאדמה לפנים הינה ערבה כסוחה למשעי, כבר בלא צוואר סוס ובלא ראשו".
תמהּ, מעניין גם אני התהרהרתי מיד אל האינדיאני המקפקאף הזה. אלא שיש אינדיאני מקרקף ויש אינדיאני מקפקאף. אצל ז'אבס אין רוכב; אצל קפקא אין סוס. אצל הדאואיסטים אין רוכב ואין סוס רק יחסים בין אֵינִים, השרויים באינותם. מעניין האם המעבר למכוניות היה חלק מן המהפכה התעשייתית או חלק ממאבקם הפוסט-קולוניאלי של הסוסים לחירות ולאמנציפציה?
כמובן, מילות שירו של זאב נחמה סולן אתניקס:
סוּסִים, סוּסִים
בואי אקנה לך סוּסִים
במקום מכונות של מלחמה
שונו ל-תּותִים בנסיבות של תקינות פוליטית. בעידן הפוסט-קולוניאלי שום דבר כבר לא נותר כשהיה.
הוי שועי יקר,
איזה נווה מדבר הקמת כאן בבלוג הזה שלך.
הציור הותיר אותי חסר נשימה (ברור לך שאני הולך קודם
לבחירה הגרפית שלך ורק אחר כך קורא את הכתוב)
דודו יקר, תודה, ההיפך מלאס וגאס (-:
הרשימה הזאת הלכה דווקא בכיוון ההפוך. התחלתי מהשיר של רות ואל הדימוי החזותי הגעתי רק לפני העלתהּ.
טאוטולוגיות:
מלחמה היא מלחמה, ואדם הוא אדם.
עיר היא עיר ומדינה היא מדינה.
אבל ירושלים איננה ברלין וישראל איננה צרפת.
ויהודי אינו נוצרי, וזה אינו מוסלמי וזה אינו הינדי.
ועדיין, עם כל הצער בפגיעה (שעיקר הצעקה שלך באה על העלמותו, אם הבנתי נכון) אם אדם פוגע ורוצה לפגוע באחי, עליו להפגע. על אף ששניהם בני אדם, ועל אף התחושה הקשה שבפגיעה באדם.
זיו יקר, סליחה על העיכוב הניכר (זו תגובה על התגובה שנשלחהה ב-17.10 בשעה 21:55), ההודעה שלך הופנתה משום מה על ידי המערכת אוטומטית לתיבה שאליה עוברות הודעות בלתי מזוהות, ורק במקרה ראיתיה כעת. אני כאמור חוזר על מה שכתבתי לורד לפני ימים אחדים. אני לא צופה שייערכו במקומותנו פוגרומים מאורגנים בלא-יהודים, שלא על ידי הצבא, אלא במקרי קיצון מזוויעים כשם שראו עינינו לאחרונה במקרה מחמד אבו ח'דיר. זה שמנגנון ההסתה הרבני (הרבנים ליאור, אריאל, אליהו, סדן, רונסקי, בלייכר, דרוקמן ותלמידי-תלמידיהם) לא מפסיק לרגע, זה נכון. אבל הוא לא מפסיק לרגע כבר לפחות מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו ובכל זאת טרם עלה ציבור מתנחלים על כפר ערבי והעלה אותו באש, לא שאני פוטר כלאחר-יד מעשים כגון עקירת עצי זית, התעמרות פיסית, קללות, או אפילו מקרי הכאה ורצח– אבל בסופו של יום מאחורי ההסלמה של החודשים האחרונים בציבוריות הישראלית, לא עומדים הרבנים וגם לא נפתלי בנט; זה מתחיל באנשים כמו אותו איל ההון האמריקני שמממן את הביביתון כבר עת ארוכה, וממשיך דרך כל מיני אילי הון אחרים ששולטים על רשתות הטלוויזיה בישראל, חלקם אנשי מערכת הביטחון לשעבר, וממשיך בעתונאים שככל שאמירותיהם פרו-צהלי"ות ואנטי-ערביות כך הם מתחבבים כנראה על הבוסים הגדולים. הייתרון היחיד בארה"ב ששם יש גם ניאו-קפיטליסטים-רפובליקנים-שמרניים אבל גם סוציאל-דמוקרטים-ליברליים; כאן יש רק מחנה אחד שהולך ומחריב כל קול אחר, ואכן דומה כי במציאות בה המועמדים הרציניים לראשות הממשלה (והמלחמה) הבאה הם ביבי, ליברמן, בנט ולפיד– אבדה גם אבדה תקוותנו למציאות רב תרבותית ופלורליסטית, אבל היא התקיימה ותתקיים על ידי מיעוט וכך תמשיך, אני מקווה.
שלום מישהו, תודה על תגובתך. עיקר צעקתי כלל אינו על כך שלא הבענו צער על רצח כאלפיים אזרחים פלסטיניים בלתי-מעורבים (בהם זקנים, נשים, ילדים, נכים וכיו"ב) אלא על עצם רציחתם. אני מצטער מאוד כמובן על רצח הישראליים היהודיים ועל הפגיעה הנמשכת ברקמת החיים בעוטף עזה וכעת באיזורים נרחבים של מדינת ישראל בשל הפגזות החמאס, ובכל זאת הצעד של הרג אזרחי כה-רב והחרבת שכונות שלימות בעזה (הותרת בין 100 אלף ובין 400 אלף אזרחים פלסטינים ללא קורת גג) נראה לי בלתי הוגן ובלתי מידתי וגם בלתי חוקי. על כך אני כותב. עוד הבחנה שאני חלוקים בה: אני והפלסטיני בני אדם אנו. העובדה לפיה אני יהודי והוא מוסלמי; אני ישראלי והוא פלסטיני טפילה היא בעיניי לעובדת השיוויון וזכות החיים והחירות של בני האדם, אגב, אם דבריך באו לציין את קדימות היהודי על הפלסטיני, הרי גם כתבי היד הקדומים הטובים של המשנה (קופמן-בודפסט, פארמה דה-רוססי, קיימברידג'-לו) וגם התלמוד הירושלמי בנוסחת כתב יד ליידן מורים כי לא כל המאבד נפש אחת מישראל איבד עולם מלא, אלא כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכך גם משתמע מן ההקשר כולו במשנת סנהדרין פ"ד הלכה ט' ובגמרא הירושלמית על אתר, כך שאני לומד את עצם הדברים שאני מביע לא ממקורות "זרים" ולא מפי "אנטישמיים" אלא מעצם מקורות היהדות. ראה כיצד מקלל יעקב את שמעון ולוי בפרשת ויחי ועל מה הוא מקללם; והאם זכה משה לשבח או גנאי על שלא התגרה מלחמה בסיחון אלא קרא אליו לשלום תחילה. וראה מה נעשה לבני בנימין על פרשת פילגש בגבעה, והאם זכו בני דן לשבח או לגנאי על הטבח שביצעו בבני העיר ליש "הרחוקה מצידונים". נדמה לי כי גם דעת המקרא אינה נוחה מאיבוד חייהם של אזרחים שלווים (לא מחבלים חורשי רעה, אלא אזרחים: נשים, ילדים, זקנים, נכים). ועל תאמר לי שהם שבעת העממין או עמלק הינם, שכן על פי ההלכה, סנחריב בלבל את האומות, ועל כן אין בימינו ואיננו רשאים להפיל חרם על עיר כלל. וגם לא ברור, האם הדין לפיו מותר להכרית שישית עיר חל בעת הזו, משום שאליבא דשורת החוק הרבנית, רק על פי מלך וסנהדרין יוצאים למלחמה. בפרשת נח שתיקרא השבוע בבתי הכנסת כתוב: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". ובכן, בחודשים האחרונים נשפך דם רב. לא רק דמם של שופכי דמים. אלא גם דם רב של אזרחים שלווים, שאם לא נשפכו דמיהם, הלאו נהרגו או נפצעו להם בני משפחה, ונחרב ביתם.
מסכימה במאה אחוז עם דודו פלמה – כאן יש נווה מדבר, תודה על האירוח:)
ולמה מותר וצריך להשוות לדעתי האישית: כי העיקרון דומה. בקיץ האחרון נוכחתי לדעת בחלחלה רבה, שמספיק להפוך קבוצה מסוימת לנחותה / מפלצת – מפיצי מחלות, מאיימים לכבוש את ארצנו, להשמיד את העולם החופשי וכו' – כדי שלמספר ההרוגים, בין אם גברים או נשים או ילדים, לא תהיה חשיבות ולא תהיה משמעות. הרי אם עכברוש או מקק מאיים על חייך השכם להורגו – בין אם נמצא שם אחד או אלפים או מליונים. וצאצאיו בני מוות גם הם.
הקונספט הזה כבר מושרש היטב בזכות מכונת התעמולה המקומית. אולי הם באמת מתכוונים לכבוש ולהשמיד את כולנו, בניגוד ליהודים בגטו ורשה, אבל זו לא הנקודה המרכזית. מה שמצריך דיון עמוק הוא התפיסה של "אנחנו צודקים, ראויים, עליונים טכנולוגית, תרבותית ומוסרית" והם "פרימיטיבים, ברברים, אכזריים, בורים, נחותים".
את תפיסת העולם הגזענית בעליל כבר מזמן אפשר להשוות, נכון שבמעשים לא, אבל אלו שלא הזדעזעו מהפצצה למוות של 500 ילדים ותינוקות, לא היו מזדעזעים גם אם היו 50000 ילדים מתים בעזה. לפי הטוקבקים והסטטוסים הרבה מאוד ישראלים היו שמחים לראות את כל רצועת עזה מחוקה, אז איך אפשר שלא להשוות?
ורד, אני רציונליסט-ספקן, כלומר גם מנסה למנוע מרגשות עזים לטלטל אותי (הלוואי שזה היה דבר קל לי לעשותו), גם מנסה שלא להשליך מעצמי על אחרים (כלומר להימנע מכך שיהיו לי ציפיות לגבי התנהגות האחר, שכן לאנשים, גם לי, יש נטיה להצדיק בכל מחיר את ציפיותיהם המוקדמות), וגם מנסה ככל יכולתי להשהות את השיפוט. לכן, לא אוכל להתעלם מכך שהקיץ האחרון היה רווי הסתה לאלימות, לאיבה, לעוינות ולהדרה כמעט בכל מימד של הציבוריות הישראלית (את ודאי זוכרת את רשימותיי "אספסוף" ו"תנאים של שנאה" וכיו"ב). איני יכול להכחיש את ביטויי השנאה כלפי האחר הפלסטיני-ערבי אליהם אני נחשף לא מעט, ומזעזע לגלות עד כמה זה מצוי; אבל עדיין איני רואה את שלל המחתרות היהודיות או מיליציות של חיילים משוחררים, כדוגמת אלו שהוקמו בגרמניה ב-1919 ושימשו בסיס למפלגה הנציונל-סוציאליסטית אחרי כן. אני גם מקווה בכל לב שלא יקומו כאלו. זה שיישנה אלימות מילולית כבידה רק מלמד על כך שאנשים מוצפים ברגשות קשים.
כללית, אני באמת מצוי מזה כשלושה חודשים בעצבות כבדה, שמלווה אותי יום-יום ואינה חולפת עם היחלשות תופי המלחמה. אני פשוט איני מחליף את העצב הזה בכעס. הטרגדיה של העמים באיזור מעוררת בי עצב רב, לא כעס. אני רוצה לחשוב שהצבעתי בבחירות הבאות תציל חיי אדם משני עברי המתרס, ואולי גם תקדם בדרכה את כינון השלום. זה המעט (אכן, מעט) שאוכל לעשות.
לא כעס, רצון להבין תהליכים. דבר אחד ברור – עמים ייזכרו לטובה בהיסטוריה בזכות המשוררים, הסופרים, המוסיקאים, האמנים, אנשי המדע והפילוסופים. ויירשמו לדראון עולם בגלל הפוליטיקאים והגנרלים. כך בגרמניה ובכל מקום אחר. למעשה התהליך שעוברת החברה הישראלית עוזר לי להבין מה התרחש באירופה בשנות ה-30. זה הכיוון, ואין בו שום תועלת מיידית מעבר לתועלת שיש בהבנת תהליכים.
אני מקווה שכך הוא. בדיוק הרהרתי השבוע בכך שכאשר אני מבקש לדעת על ההיסטוריה של נניח המהפכה האסלאמית באראן, או כיכר טיינמן בסין, או שלטון הגנרלים בארגנטינה, או אפילו גרמניה ההיא– אני לעולם אעדיף לקרוא איזה סופר או משורר גולה, אופוזיציונר או מהפכן או אנארכיסט, ולא מישהו שהיה מזוהה עם דעת-הרוב או מעורב בשלטון או בהנהגה. אני מניח שזה משפיע על האופן שבו אני מוכן ללמוד מן ההיסטוריה. אני מראש בוחר באאוטסיידרים, בנרדפים, בגולים.
שועי, חלקם בתולדות דברי הימים ילך וייעשה משמעותי לאחר ששלטון האימים ימוגר. המיין סטרים הגרמני של היום גאה בגולים ובנרדפים והם נחשבים מרכזיים ומשמעותיים. דמויות כמו הצלם אוגוסט סנדר, אריך קסטנר, אמני האוונגארד והבאוהאוס והרשימה ארוכה מאוד. המוקצים מחמת מיאוס של היום הם אלו שייזכרו ויונצחו כתורמים חשובים לתרבות המקומית והעולמית. אם יש בזה נחמה אני לא יודעת.:)
ורד, הלוואי שיכולתי להיות אופטימי כמוך. אני סתם רואה בעיניי רוחי את מירוץ החימוש האזורי נמשך, ומדי פעם בפעם איזו עיר איזורית נחרבת, סתם כי צריך לקיים משמעת-אימונים. וכולם מריעים, כי זה מה שמערכת הביטחון מצפה לקבל, וכך גם בעלי ההוֹן והמשקיעים (מי שיישארו משקיעים, כלומר אותם רפובליקאים אמריקניים יהודיים עשירים, שממילא ימשיכו לדאוג לרווחת הימין ולבניה בהתנחלויות).