*
רק כאשר אדם רואה את עצמו כסנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו – ואינו משקר לעצמו – הוא קרוב לגאולה [סימון וייל, הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 207]
*
1.—אתה מגלגל משהו. אולי זו אבן . אולי זו סיגריה שתעזור לך להשכיח את האבן אותה פקדו עליך לגלגל, עד נשימתך האחרונה, בעליות; והיא תמיד במורדות.
2.—תמיד זה בורח לך, אתה כבר חושב שהגעת, שזהו זה, תם ונשלם; ופתאום זה לא מרגיש מספיק שלם. אתה עוזב הכל, שומע קול (טריבונאל פנימי) פוקד אותך לרדת עד למטה, כמו פרספונה שגורלהּ נחרץ, אחרי שטעמה מגרעיני הרימון. דוּמה-דוּמה. אינך יכול להימלט מזה. אינך יכול לחצות את קו הגמר; אתה חוזר כמה קילומטרים לאחור, ומתחיל שוב לטפס במעלה, איטי-מדוד, משם.
3.—עם הזמן, והאבן, אתה כבר לא זוכר האם אתה יורד או עולה. גרוע יותר כבר אינך זוכר מאימתי התחלת לגלגל ועד מתי תגלגל וכל מה שאתה יודע הוא שאתה מגלגל ומגלגל ללא קו אופק, ואז פתאום נגלה לך מרחוק, ,אינך יודע אם בממשוּת או רק בעיניי רוחך, רוכב בודד על חד אופן. דבר כזה עוד לא ראית מעודך. פתאום אתה יודע מה עליך לעשות וּלְמה עליך להיעשות עכשיו.
4.—אתה עוזב את האבן, אחרי שנים, סוף-סוף, שומט את האבן; סומך שמישהו כבר יקים ממנה מזבח לאלוהיו. סומך עליהם שהם כבר יימצאו מישהו אחר שיגלגל בשבילם אבנים. נדמה לך שאתה שומע אחריך את ריצת האפסנאי עם הטפסים ואת דרישתו להיכנס למשרד (או לטירה) ולחתום על טפסי ההזדכות על האבן שניפקו לך לפני שנים. פעם היית נדרך ומִצטעק מפקודתוֹ. זה מכבר, זה חדל להיות משמעוּתי.
5.—בערב שואל אותי חבר: "נו, היית מגלגל ונשארת מגלגל. מה זה משנה?" לך תסביר לו מדוע המשפט היחיד שעולה בי כתגובה הוא ציטוט מאדמוֹן ז'אבס: "מי שזכה להיות הוא עצמו. מָשׁוּל אושרו לאושרו של סוּס שהפיל את רוכבו." פאוזה. שורר איזה שקט. ואז הוא מטעים חרישית: "זה סוס, אי אפשר לגלגל".
הציטוט מתוך: אדמון ז'אבס, ספר השאלות, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 86.
גרעיני הרימון שאכלה פרספונה בבלי דעת, חרצו את גורלהּ לרדת לשאול (האדס) מדי שנה (יש אומרים לפרק זמן של שלשה חודשים ויש אומרים חצי שנה).
–שנה ללא לוּ ריד, חבל על דאבדין.
*
הערב, 20:00, בחנות הספרים והגלריה בסטסלרס במרכז המסחרי כפר שמריהו יתקיים ערב השקה לספרהּ של איריס איריסיה קובליו מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה: שירים ואקוורלים (הוצאת אבן חושן: רעננה 2014).
הספר, מיטיב את ימיי כבר שבועיים ימים. איריסיה, במידה רבה, אחראית לכך שלפני כשלוש-ארבע שנים התחלתי לשים לבי לאקוורלים ולתוּר ציורים בצבעי מים (עד אז התמקדתי בעיקר בציורי שמן וברישום). פתע, בעד יצירתהּ, מצאתי בהם משהו המדבּר אל לבִּי. את הכתיבה שלה הכרתי גם-כן דרך האתר האישי שלה, אלא שבספר החדש קורא דבר-פלאי. אפשר כי בסיוע עריכתהּ חדת העין של טל ניצן, הצטמצמו השירים וקטעי הכתיבה וסודרו כדי שירת האיקו או טאנקה יפנית. ובאשר מדובר בספר הגדוש ממילא המיה של טבע ומלווה אקוורלים של אורות וגנים, קשה מאוד שלא ללכת שבי, וכבר לא נודע המרחק בין גן יפני ובין גן ישראלי, ובין משוררת זן יפנית ובין עמיתה ישראלית. זהו ספר קטן ומינורי, ההולך וגדל בעיניי מקריאה לקריאה, וכמתכונתם של ספרים טובים, כבר מצאתי את עצמה חוזר ומעיין בו כמה וכמה פעמים, ושואל את עצמי מה בין יפן ובין כאן.
ניתן להשיג את הספר בהוצאת אבן חושן, בחנויות הספרים העצמאיות והערב בהשקה.
*
בתמונה למעלה: אביבה אוּרי, שמש שחורה, טכניקה מעורבת על דף, ללא ציון שנה.
הי שועי, נראה לי שהיה אתמול מאוד מוצלח.
משמח.
בברכה חמה, מירה.
_____
שועי שלום
תודה על המפגש
היה לי נעים ומעורר
נתראה בהמשך
יהודית
יהודית יקרה,
תודה מקרב לב, מאוד שימחת אותי בבואך ובשיחך.
מה שכן, להבא אני יוצא חצי שעה קודם. זו אמנם לא סדנת יוגה (גם לא נתקלתי בבעיות חניה), אבל לא לקחתי בחשבון את הפקקים הגדולים שלתל-אביב יש נטיה להציע כשיורד הערב. אני חושב שרק כאשר אמרת לי שלום בפתיחה, הבנתי שהגעתי למקום (-:
מירה יקרה, תודה לכן, זה לא היה קורה אלמלא האמון והעידוד שלכן (שלחתי מייל).
לגלגל אבן במעלה,
לשלשל דלי אל הבאר,
להעלות משהו,
להשליך משהו,
לשכוח שמשהו היה פעם
נורא נורא חשוב,
לראות איך משהו חדש נהיה חשוב,
לחשוב שזה הסוף,
ולגלות,
שהנה אתה שוב,
בהתחלה.
מיכל יקרה, אנחנו כל הזמן מגלגלים. בין אם אלו אבנים, או חד אופנים או רעיונות, וכל הזמן בסוג של רצוא ושוב מבחינת העצמי (מתקרבים ומתרחקים, פרספקטיבות משתנות), וכל הזמן נופלים וקמים, פקוחים וחולמים. כאשר לוקחים בחשבון את העובדה לפיה כולנו משתנים כל הזמן, בלאו הכי, באמת שקשה לעקוב איך אנו מגיעים מנקודה לנקודה. זאת אומרת אם ישנן נקודות (כי גם נקודות הן רעיונות). אולי כמו חולות, אנו נודדים-נודדים.
הוי, אהבתי מאד את הציטוט מספר השאלות. (וגם הבנתי מחדש את המשפט האחרון שאמר ניז'יסקי לפני שיצא מדעתו: הסוס הקטן עייף…)
מחכה לקרוא בספר של איריסיה.
ומברוק על קבוצת הלימוד!
מרית קרובתי, כמו שסיכם דוד פוגל: "במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא-נראים, הנמסים והולכים. כל אלה יישמע ההלך העייף/ ורעד יעבור את בשרו". אצל ניז'יסקי הסוס עייף, אצל פוגל זהו ההלך העייף שפעם מזמן הועף מגב אחד מהסוסים הדוהרים במרחק השחור, והמה נמסים והולכים, הולכים ונמסים.
אבל הרשימה הזו אינה על סוסים. היא על הרגע שבו הפסקתי לגלגל אבנים (או עיניים) והתחלתי להתגלגל על חד אופן בערבות הנגב. ועל כך כבר הושר ונכתב בין תגובות האתר שלך ואולי גם במקומות אחרים: "במרחק הצהוב נזרעות דהרות גמלים לא נראים, הנמסים והולכים".
זה ההבדל בינך לבין סימון וייל. היא מחויבת לאבנים (ואני מודה שאני לא אוהבת שקובעים לי איך לראות את עצמי, ואני גם לא בטוחה מה אני מרגישה בקשר לגאולה. לא דבר אחד, זה בטוח).
מרית, זה נכון. אצל וייל האפשרות היחידה לגעת בחסד, שהוא כל כך נדיר ובלתי מצוי בעולמנו, מתחיל בריקון-האני ובקשב אל האחר, ובהבנה עמוקה לפיה כל הישג חומרי או חברתי-מעמדי, רק מרחיק אותנו מן הסבל של הזולת ואוטם אותנו משמוע את שוועתם של כל האחרים. לכן היא כנראה עזבה את האקדמיה (שבה לעדויות אחדות, נחשבה כמטאור עתידי) וגם בית ספר תיכון שבו הורתה פילוסופיה יוונית (אלבר קאמי כינה אותה ב"האדם המורד"- הנפש הקדושה של הדור; היא מצידה לא כל כך אהבה את קאמי). והלכה להיות פועלת ייצור לצידם של קשי-יום, או חיה על תפריט-רעב כאשר הצליחה להימלט לארה"ב ואחר-כך לאנגליה, כדי שלא לאכול יותר מאשר אוכלים בני עמה הצרפתים, תחת משטר הקיצוב שהנהיגו הנאצים. היא קצת כמו איוואן קרמזוב, לטענתה, ככל שהיא נוטלת על עצמה יותר כובד-מוסרי (וכן, גם סבל) היא משחררת את האחרים מן הסבל הנופל בחלקה.
טוב, אני כבר לא ממש סימון וייל, למרות שכאשר גיליתי אותה לראשונה, הייתי כבן 20, וחשבתי שמצאתי נפש תאומה (וחי כובעי, יש לי כמה פרגמנטים מגיל 18, אז עוד לא הכרתי את וייל, שנדמים כמו פרקים נוספים ב"הכובד והחסד"), כי אי אפשר לחיות במידת החומרה הזאת (והיא אכן נפטרה בת 34), אבל גם החד אופן שלי, גלגול הדוושות שלו, מזכירות לי את גלגול האבן, ואת השנים הלא-מעטות שבהן, גם אם לא היו לי אבנים, המצאתי לי אבנים חדשות (לפעמים כמו דמוסתנס, הכנסתי אותן אל פי), כי לגלגל צריך. כסנאי המסתובב סחור-סחור בכלובו.
אחת ממשתתפות הקבוצה העירה לי שהיא לא מצליחה להבין את פשר הקשר הקרוב שלי לוייל, וזה אולי מראה כי באמת ברבות הימים הפכתי רוכב חד אופן (אף על פי שהקיץ האחרון בפירוש החזיר אותי מוחשית לגלגול אבנים).
אגב, אצל סימון וייל אין גאולה (לא גאולת הנפש, לא גאולה חברתית, לא ביאה שניה של ישו)– העולם יהיה נתון בשברונו תמיד. לכן היא כותבת "קרוב לגאולה" היא בפירוש שוללת מושגים דתיים נורמטיביים כמו בריאה, גאולה, שכר ועונש, עולם הבא, תיקון, משיח וכיו"ב. כאשר נפרדה בצרפת מאב הכנסיה גוסטב תיבון שאירח אותה בכפר הוא אמר לה שקרוב לודאי שהם כבר לא ייפגשו בעולם הזה אבל ודאי ייפגשו בעולם הבא. היא ענתה לו קצר וקולע "אין עולם הבא" .היא חסרת נחמה.
שועי שלום
רק לאחרונה נחשפתי להגותה של סימון וייל ומצאתי בה נפש קרובה עד מאוד
וכעת שמחתי עד מאוד לגלות את הדברים שכתבת בעקבותיה בבלוג.
בעקבות קריאת ספרה 'הכובד והחסד' , נזכרתי גם אני במיתוס של סיזיפוס, יחד עם הרהורים על משמעות ההכרח וכיצד לזהותו ולהתמסר לו בחיים שלי.
בפרגמנט הרביעי בפרק שקרוי "הסתירה" היא כותבת על הטוב האמיתי, הסתירות שהוא נושא בתוכו והקשב שיש לשמרו ממוקד בחוסר האפשרות כדי שתתאפשר עשיית הטוב.
המשפטים המסיימים של הפרגמנט הם "בדומה לכך, כל אמת מכילה בתוכה סתירה.
הסתירה היא חוד הפירמידה."
כשקראתי את דבריה מיד נדרכתי. חוד הפירמידה הוא חידה שעלתה בי לפני שנים רבות, בשיר שכתבתי בנעוריי המאוחרים. הפירמידה הגיעה בשיר כרוכה עם מסה כבדה שמתנהלת במעלה ורגשות שכלואים בכלי הנמצא בתוכה.
נדמה לי היום שבכל גיל ושלב בחיים ניצבות פירמידות אמת. באותו זמן שהן מופיעות בחיינו זה מעשה הכרחי להתמיד ולגלגל במעלה ולהקשיב. נדמה לי היום שהכרח הוא שהפירמידות שאנו בוחרים הן הטובות לנו לזמנן.
שלום שירי, ברוכה הבאה. אני חושב שתמצאי באתר שלי לא מעט רשימות בהן הוזכרה וייל ועוד כמה שהקדשתי לה ממש. גם דיברתי אודותיה בכמה הזדמנויות, והיא גם מוזכרת במאמר אקדמי שכתבתי בעברית ועתיד לראות אור בתוך כחודש ימים. לגבי מה שכתבת, אני לא אלאה כאן במובנים נאופלטוניים וניאופיתגוראיים של הפירמידה (יש במה להלאות, ווייל ודאי הכירה טקסטים נאופלטוניים מסוימים). רק אזכיר, כי חוד הפירמידה היא נקודה. נקודה אינה דבר ממשי במציאות. היא למעשה אידיאה חסרת ממשות, ואף על פי כן, מבלעדי אותה הנקודה אין פירמידה. אם את שואלת אותי הדברים כאן חוזרים לתורתה של וייל אשר לביטול הבריאה, אבל יותר מכך ליחסי החסד (הנעלם, הטרנסצנדנטי) לעומת חוק הכובד בעולם שאנו רגילים לחוות כממשות. אני תמיד שמח לגלות א/נשים המוצאים/ות בוייל נפש קרובה מאוד. תודה.
תודה שועי, אצא ללמוד
ומשהו נוסף שנראה שישנו שם והציור של אביבה אורי שנמצא בבלוג שלך גם מרמז על כך –
במישור עליו ניצבת הפירמידה, בתנועה האינסופית של הגלגול במעלה, חוד הפירמידה הוא נקודה.
במישור עליו נפגשים הים והחול, התנועה האינסופית מציירת שוב ושוב קו, כל קו שונה ממשנהו.
חשיבה ורגש , אריג דק מן הדק
שירי, אני לא משוכנע האם זה מה שכיוונה אליו וייל, אבל הרעיון יפה מאוד. כמדומני כי הגדרת חרוט/קונוס היא סיבוב של משולש ישר זווית דרך אחד מניצביו. כלומר, פירמידה אינה מתגלגלת, חרוט כן– ואז ניתן לדמות תנועה סירקולרית אין סופית שאם היא גם משנה את מקום קודקודה יווצר כעין סיבובהּ של ספירלה.
שועי, רואה את מה שאתה אומר ומודה לך על הדברים שכתבת. בהקשר של סימון וייל זה ממש מרענן להגות בספירלה ולא בסנאי בכלוב ולהבדיל, בצלוב וצלבו והמאזניים…אך זה באמת לא טבעי למה שקראתי ממנה…
מזכירה שוב את הציור של אביבה אורי, כי בחיבור בינה לבין וייל וסיזיפוס יש משהו שמדגדג ומעורר, למה שבין עין ואין, חשיבה וכאוס, מסה ונקודה/צומת, מפגש החול והמעמקים.
לא קשר אמפירי , אבל מוצאת בו גם מן היפה וגם מן הטוב. אותי זה שימח.
שירי, תודה, אצל אורי באמת יש משהו מן החוּמרה של וייל. היה לה יחס דתי לאמנוּת, ואף על פי כן, קו אנושי ונרעד.