*\
1.— אתמול על יד הבית בפינת הרחובות דוד אלעזר וגוש עציון— עבודות בכביש. אני שב עם בני הקטן מהגן והוא שואל אותי: מה עושים האנשים לכביש? זה גורם לי להתמקד. התמונה היא כזו: שלשה פועלים פלסטינים בבגדי עבודה, חוצבים במרץ; מתאימים אבני שפה חדשות; גורפים אבני חצץ. לצידם, על שפת הרחוב, מן העבר השני של גדר-ביטחון המסמנת את תוואי העבודות, עומדים שני יהודים ישראלים, לבושים למשרד. משתעשעים באייפונים חדישים שהם מקישים עליהם בחדוה; עיניים שקועות בצגים; לוגמים בהנאה אייס-קפה שרכשו כנראה דקות קודם בבית קפה סמוך (אחת הרשתות). ככל הנראה, מנהלי-עבודה.
אני מסביר לבני על העבודות שמתבצעות שם. הם מתקנים את הכביש, הם בונים מחדש את אבני השֹפה. נחה עליו דעתו. כמובן, שישנם דברים שאני משאיר לעצמי. דברים שאני לא חושב שהוא יבין בגילו. זה מעציב שלולא שאלתו כלל לא הייתי מבחין במה שעובר מולי ברחוב. כל כך תדיר, כל כך שגור, שכבר לא בנקל מתעוררים לזה.
*
2.—הצייר יוסל ברגנר כותב בממואר שלו, עיקר שכחתי:
*
לאה גולדברג ואני היינו חברים טובים, היינו נפגשים אצל אריה נבון או בבית שלה, עם האמא שלה. פעם ביום חמסין כבד, פגשתי את לאה בקצה רחוב דיזינגוף, הולכת, ספר בידהּ וכרית קטנה מתחת לבית השחי. שאלתי אותה ביידיש. "לאן זה?" והיא ענתה לי ביידיש: "צוּם טייך, ליענען", כלומר "לנהר, לקרוא". אמרתי לה: "אבל הירקון מסריח וחם נורא". והיא הביטה בי בעיניים מופתעות: "באמת?" כל-כך היתה שקועה בעולמהּ
[יוסל ברגנר, עיקר שכחתי: מסעות ומעשיות, רשמה: רות בונדי, הד ארצי הוצאה לאור וספרית מעריב: תל אביב 1996, עמ' 175]
יש להניח כי לאה גולדברג לא באמת סברה כי היא הולכת לקרוא אצל מיטב נהרות ליטא ואגמיה; בספר טוב ניתן לשקוע בכל מקום, ועוד יותר על דשא, על יד מים ואִבֵּי-נחל, המפיקים רחשיהם, בצל צמרות וציוץ צפורים. מלבד זאת, אפשר כי גולדברג עוד נהגה ללכת אצל הנהר לקרוא בילדותהּ ובנערותהּ, ועל כן, אף שהירקון אינו נהר, בכל זאת ההליכה לקרוא על גדתו— משמרת זיכרון או חווייה רבת שנים, ויש בזה יופי כשלעצמו. אבל, דווקא ברגנר לא רואה את זה כלל. הוא ענייני-פונקציונלי. הוא כלל לא פתוח לאפשרות לפיה לאה גולדברג המבוגרת הולכת לקרוא על גדות הירקון, יד ביד, עם לאה הילדה, ומדובר כאן במשהו שהוא הרבה יותר מאשר היכן כדאי למקם את הקריאה, ואם ישנם מקומות טובים או קרירים יותר או מריחים טוב יותר לשם כך. ברגנר טוען כי גולדברג כל-כך שקועה בעולמה שאינה רואה נכוחה את המציאות המונחת לנגד עיניה. אבל יש גם מימד מסויים שנעלם לחלוטין מעיניו של ברגנר. את עולמהּ הפנימי של גולדברג, על כל פנים, הוא איננו רואה. אני איני רואה זאת לגנאי. כמו שכתבתי מעלה, יש בנו (בכולנו) רגילוּת להביט רק אל מה שאנוּ רגילים להביט בו, וכל התמקדוּת באה כנראה על חשבון אפשרויות התמקדוּת אחרות שהיו ואינן.
*
3. – לפני מספר שבועות בערב לכבוד צאת ספר מאת המשוררת האראנית פרוע' פרח'זאד בו נטלתי חלק להזמנתה של המתרגמת סיון בלסלב, נקשרה שיחה ביני ובין משתתפת אחרת , ד"ר קציעה עלון, חוקרת השירה המזרחית (ספריה אפשרות שלישית לשירה ושושנת המרי השחורה – מבואות לחקר השירה המזרחית ואפיוניה ראו אור בשנים האחרונות). בין היתר אמרה לי קציעה שהיא מתפלאת, דווקא לנוכח עיסוקי בספרות יהודית וערבית וערבית-יהודית ורשימותיי המוקדשות לשירה, על שאיני מקדיש רשימות לשירה המזרחית הנכתבת כעת. עניתי לה שמעט קשה לי להכיר בקיומהּ של שירה מזרחית, שכן שירה היא שירה, ואיני מכפיף אותה לחיברות, קבוצתיות, עדתיות (מבחינתי, שירה היא עניין של אינדיבידואלים המביעים את עולמם בשפתם הפנימית האידיוסינקרטית). להכרתי, איני יכול לשלול כתיבתו של אדם המעיד על סבל או עוול שהוא עצמו ספג או שספגו קרוביו; והואיל ואין בי כל סממן של שיוך קבוצתי, קשה לי להזדהות עם מאבק פוליטי שכזה, שבו השירה היא המשכה של הפוליטיקה. גם לא זכור לי שכילד מגמגם מאוד עם קשיים מוטוריים ממשפחה לא-אמידה הייתי בשלב כלשהו זכר אירופי בעל פריבילגיות או שמישהו הזדרז באופן מיוחד לפתוח בפניי שערים. הבקשה הזאת להזדהות טוטלית עם הנראטיב הקבוצתי-המזרחי או דחייתו הטוטלית אינה הסיפור שלי. יש כל כך הרבה סבל ועוול בעולם, כדי שמראש אוכל להכיר כי איני יכול להרגיש הכל, להבין הכל, להיות חלק מכל דבר, להיאבק על כל מטרה. את המאבקים המינוריים בהם השתתפתי או שאני עדיין משתתף אני נוטה לבחור בהתאם לכשריי, יכולותיי ורגישויותיי. ממילא יש הרבה-לרוב המייצגים את המאבק המזרחי. ובכל זאת, מאז אותה שיחה, אני שואל את עצמי מדוע אני בוחר להתמקד דווקא בנושאים אחרים ולא בנושא זה. אין לי ספק שהעוול ההיסטורי הסוציו-אקונומי שנעשה לתושבי עיירות הפיתוח הוא מקומם; אבל לא ברי לי האם הוא הוא מאבק עדתי לכתחילה. אני רק יודע כי כל הדיבור העדתי הנמשך גורם לי אי-נחת רבה (בחיי היומיום, קשה לי אפילו להגות מלּים כמו מזרחי ואשכנזי). זה זר לי. אני בכל זאת שואל את עצמי אם יש משהו שאינני רואה; בו אינני מבחין.
*
4. – בספר שיריו המאוחר של המשורר ישראל אפרת (1981-1891,היה גם רב, פרופ' לפילוסופיה, ובאחריתו גם נשיא של כבוד של אוניברסיטת תל-אביב) מובא השיר הבא:
*
הטָּוָסָה הַגְּדֹולָה פָּרְשָׂה מְנִיפָתָהּ.
בְּרַחֲבֵי הַשָּׁמַיִם,
ראשָּׁה מֵעֶבָר לַגַּגוֹת עַל פּנֵי הַיָּם
בּוֹעֵר כָּפָּז עַד צַוַּאר
וְעינֵיהַ הּרַבּוֹת בִּקְצוֹת כְּנָפֶיהָ
חובְקוֹת אֶת הַכָּל תּוֹך הָגוּת
צִדְפִית כּפוֹרִית
*
וְאֲנִי וְהַרחוֹב וּלְבָנָה צְעִירָה
עוֹמְדִים לְבַדֵּנוּ בָרְחוֹב
*
[ישראל אפרת, קיצַי השׂרופים רוננים על גני: שירים, הוצאת דביר: תל אביב 1980, עמ' 154]
*
אותי תפס השיר מצד הדימוי של טווסת הפז הגדולה המצוי בו; כזכור, היה סימלה הגדול של שירת היידיש (שירה שנכתבה ביידיש) טווס הזהב (די גולדענע פאווע). איציק מאנגער שאף בכל מאודו להחיות של טווס הזהב של ימי האתמול; אצל היזידים בעראק, שלאחרונה סבלו מאלימותהּ הרצחנית של דאעש, השר העליון לכל מכונה מלאכ אלטווס (מלאך הטווס). אבל אצל אפרת זוהי טווסה גדולה יקוּמית, כמו צפור הפלאים הסימוּרג, מִזּוג בין הפניקס ובין טווסה המופיע בשאה נאמה (ספר המלכים) מאת אבו אלקאסם אלפירדוסי (נפטר 1025 לספ') ובשירו של המיסטיקון הסוּפי, פריד א-דין עטאר (נהרג 1221 לספ'), מנטק א-טיר (לשון הצפורים). בשניהם שוכנת הטווסה הפלאית על הר בסין ואוצרת בחובה את רזי היקום והקיום. אצל אפרת, היא אינה נמצאת על הר בסין. היא כמעט ניכרת כעצם השׂפינוזי בעל אין סוף התארים והמבָּעים. הרחק מתחתיה, אבודים במצולת רחוב: המשורר, הרחוב, ולבנה צעירה, מתבוננים אל הרז הזה, הגלוי לכל והנסתר מדעת, ויודעים שאינם נוגעים בו, רק חשים שולי-שוליו. ובזמן שהם חשים עצמם חלק משלם, נוטלים חלק ביקום אחד, הומה שוני, תנועה ומגוון. עולה שאלת ההתמקדות. כלומר, מעבר לחוויתם זוֹ, ובאותה עת ממש, הם מתעלמים, מדעת ושלא מדעת, מהרבה מאוד התרחשויות שבודאי הֹווֹת ברחוב, ואינן עולות בדעתם גם לא בקצות-דעתם.
*
*
*
*בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, הירקון, אקוורל 1940.
שועי יקר, אולי לעולם לא נדע אל נכון אל מה בוחרת תודעתנו להפנות את הזרקור המצמצם של תודעתנו ולהבחין בו בין שאר הפרטים. העולם מלא תופעות ולידן המון אנשים כדי לבחור והעולם הוא גדול ורחב כמו שנהג לומר רבנו משה בן מימון והסיפור של יוסל על לאה גולדברג מרנין
העולם הוא ראי. בטרילוגיית הפנטזיה של פולמן "חומריו האפלים" יש המון יקומים מקבילים שבכולם קיימת למשל העיר אוקספורד, יש דברים משותפים לכל האוקספורדות אבל כל אחת קצת שונה. זה תמיד נראה לי דימוי קולע לאופן שבו אנשים שונים רואים אותו דבר.
ויש לי עוד דברים להגיד אבל הם עוד לא צלולים דים.
ממש ממש השבוע שועי,
חשבתי לעצמי, שאיזה מזל,
שלא כל הזמן אני חושבת ומודעת לרוע שמתחולל בעולם,
ושבגלל המדיה זה בכלל לא אפשרי בימינו לחיות
בפינה קטנה ונידחת, לשכוח מהכל, ולחיות סתם,
פשוט אי אפשר, ובכל זאת אני כן, קצת כמו לאה גולדברג (-: אולי.
( וגם, אהבתי איך המשורר בחר לראות את הזריחה כטווסת,
למרות שבמציאות זה הטווס הזכר שפורש מניפה.)
ובעניין הסיפור הנפלא של יוסל ברגנר, נזכרתי בסיפור אחר, דווקא עליו. הוא היה חבר טוב של יוסל בירשטיין ובירשטיין סיפר שפעם כשהיו צעירים הם התרחצו בים אי שם באוסטרליה ומישהו גנב את כל כספם עלי אדמות. הם ראו אותו מתרחק בריצה. עולמו של בירשטיין חשך אבל ברגנר פרץ בצחוק בגלל שלגנב היה מין פגם שגרם לו לרוץ בצורה מצחיקה.
תודה על פוסט מרנין ומיוחד. אהבתי כל חלק בו. את הציור הנהדר למעלה. את המשפט החזק של הבן שלך "מה עושים האנשים לכביש?" שהוא אפילו קצת מטלטל, את תגובת לאה גולדברג לשאלה שנשאלה, את מה שכתבת מויק וקולע בסעיף 3 וכ"ו, וגם את התגובות… עכשיו מאזין לשיר, סוף שבוע טוב
עוררת לרגע חלקים רדומים בתודעה שלי, תודה.
מצאה חן בעיניי הראיה של העניין האינדיבידואלי. ייתכן שאם היינו רואים בעיקר את הפרטים הבודדים, ולא את הקבוצות, היה פחות סבל (וגם פחות מועקות) בעולם. כי לטווסה אמנם יש עיניים רבות, אבל לנו לא.
התכוונתי ל-"ראִייה", לא ל"ראיה".
אוי, זה לא היום שלי היום. כי התכוונתי גם ל"פחות צעקות", לא "מועקות". אם כי גם זה יכול להתאים.
דודו יקר, בפרקי דרבי אליעזר, המדרש מן המאה השמינית, מובא סיפורו של יונה הנביא, כאילו בבטן הדג נגלה עליו הקוסמוס כולו, כאילו שהדג הזה היה כעין צוללת/חללית שדרכה ניתן לראות את היקום בכללו (המראה הזה לכאורה שם עוזר לו לשוב לשליחותו). אני כותב את זה, כי בהיפוך, דומני כי לא מעט בני אדם, סבורים כי הם רואים הכל, מרחיקי ראות, מבינים בכל דבר, עשויים לשפוט כל דבר על דרך הצדק– וכלל אינם מבינים, כי לאמיתו של דבר, ידיעותינו על הסובב אותנו מוגבלות לגמריי, מבוססות על השערות מלומדות המופרכות השכם-וערב (שהריי גם המדע האמפירי, מניב תוצאות בהתאם לתנאי כדור הארץ, אפשר שבאיזורים אחרים של היקום היו מתקבלות תוצאות אחרות) הסיבה שאני נוטה לאגנוסטיוּת ולספקנות (השהיית השיפוט) נעוצה בדיוק בכך שאני יודע עד כמה מעט אני יודע, עד כמה צרה ומוגבלת זווית הראייה שלי את העולם, חלקית לחלוטין, ומשתנה מזמן לזמן. אנחנו מתבוננים היום בלעג על המפות בהן צויר כדור הארץ כעומד על גבו של צב, הידיעות שלנו כמעט על כל דבר התעשרו והתרבו מאז, אבל יש סיכוי בכלל לא רע שבני האדם שיחיו עוד 2,000 שנה, יתבוננו על מיטב ידיעותנו ותחזיותנו לעתיד ויצחקקו לעצמם.
מרית קרובתי, הרעיון הזה מופיע עוד בכתבי המיסטיקון הסוּפי מחיי א-דין אבן ערבי (1240-1165). להכרתו, הבורא האציל מתוכו העולם כדי שיוכל לבחון את בבואתו במראה. כלומר, לשיטתו, כל עצם ועצם הוא ביטוי חומרי למה שנמצא באלוהות באופן מופשט; בסופו של דבר, לדעת אבן ערבי יש כמה וכמה דרגות של השתקפות, למשל הוא מדבר בעקבות סוקרטס ואפלטון על עולם של אידיאות (אעיאן ת'אבתה, בלשונו), כך שכל דבר ביקום הפיסיקלי, יש לו מקבילה מטפיסית (כלומר מופשטת) בעולם האידיאות, הניצב בינינו ובין הבורא. כלומר, יש כאן יסוד של עולמות מקבילים. יותר מכך, אם בכל אחד כפרט יש גם חלק בהשתקפות האלוהית, הריי שיש בבחינות רבות השתקפות אחת, שהיא בעלת כמות אין סופית (או למצער, רבה מאוד) של מרכיבים (כמספר היישים המצויים ביקום). כמובן שהתפישה הזו סיבכה את אבן ערבי עם האסלאם האורתודוכסי שבמקומות שונים מיהר להבעיר את ספריו.
יותר מזה, יש אומרים כי גו'רדנו ברונו הכיר את התפישה הזו, ואפשר כי היא הביאה לתפישתו לפיה ייתכנו אין ספור יקומים שונים, גם אם לא הייררכיים כמו אצל אבן ערבי. האינקוויזיציה הקתולית (כוחות הקונטר-רפורמציה) מיהרו להעלות אותו על מוקד בקאמפו די-פיורי כי הריי על פי הדוגמה הנוצרית התומיסטית, יש רק עולם אחד (הטוב שבעולמות האפשריים), ולא ייתכנו אנשים שיחשבו באופן שונה מאחרים.
מיכל יקרה, פעם חבר לשרות הצבאי אמר לי דבר גדול (סוג של הארה) בשעה שהתיישבנו על פיסת דשא, לתפוס קצת מנוחה, באיזה בסיס צבאי של מטורפים-למחצה, טרוטי-עיניים. הוא אמר: "תביט בכחול של השמים, תתמקד בזה, תשכח מכל מהצרות". באמת היה שם מספיק כחול כדי להחזיר אותי לאיזון ולשלווה. זה באמת היה הרבה יותר מדוייק מלהתחיל ולתנות זה באזניי זה את שלל צרותינו. שתיקה וכחול של שמים. לכן, אני זוכר את זה עד היום.
והטווסה הפורשת את מניפת זנבה, היא בדיוק הסיבה שהזכרתי את צפור הפלאים הפרסית, הסימורג.
שרון יקר, תודה. הדבר שטורד אותי הוא שאין סיכוי שהייתי רואה את מה שראיתי עומד לפני העיניים, לולא שאלתו של הבן שלי. לא בגלל שרציתי להתעלם, אלא משום שנח לתודעה להבחין במשהו כזה, להפטיר לעצמה, "עבודות בכביש", ולתת לך אישור להמשיך לצעוד. ועניין השיחה על השירה המזרחית עם קציעה עלון נלווה אליי כבר שלושה שבועות ויותר, ולקח לי איזה זמן להביא אותו לכדי ביטוי. אני קצת מרגיש שיש במאבק על תרבות מזרחית סממנים של מלחמה על הגמוניה תרבותית, ולפיה שאיני אדם הגמוני, וגם לא רואה את עצמי כמנוי על איזו אליטה או הגמוניה (במלוא הכנוּת) קשה לי להצטרף לזה. לא מרגיש לי נכון לבחור צד, אם אין לי צדדים.
הי איציק, תודה מקרב לב. לכך כיוונתי כשצירפתי את פיוטו של יהודה הלוי המושר בפי מורין נהדר, הכולל את הטור: "וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ". הזמן, כמה ששגוּר, מה שאוטומטי; זה תמיד צריך התנערוּת.
עדה יקרה, אני בפשטוּת אדם שכזה שהקבוצות היחידות שהוא מסוגל לפעול בתוכן הן קבוצות לימוד או כדורסל חובבים. כל היתר (ויש הרבה), קצת גדול עליי. מעלתן של קבוצות לימוד או כדורסל שהן עשויות לכלול בתוכן יסוד של הטרוגניות, שוני ומגוון בין המשתתפים/ות. הן גם מתפזרות לאחר זמן. וקבוצות אחרות קמות במקומן. לעומתן, הרבה מאוד התאגדויות קבוצתיות מנסות ליישר את חבריהן על פי תפישׂת עולם או קריטריונים מחמירים של השתתפות בקבוצה. אפילו באשר ליהדוּת, אני אינדיבידואליסט מדיי. אני אולי פועל במסגרת התרבות הזאת, אבל לא נהיר לי אם אני חלק אינטגרלי ממנה מבחינת החיברוּת. אני משתתף בפעילויות הקבוצתיות פחות מדיי, ובאופן ביקורתי מדיי.
בחולית של פרנק הרברט דומני שהאנשים נעים במרחבי היקום בלווייתנים כמו יונה במעי הדג
תודה על הפוסט מעורר ההשראה וההזדהות. הציור של ציונה תאג'ר מופלא, ממש לא תיארתי לעצמי שזהו הירקון, למרות הרמז בדמות עמודי חשמל ישראלים. נחמד ששם האמן מופיע למטה, כך שאפשר קודם כל לחוות את היצירה כפי שהיא, ללא תלות ביוצר/ת, בזמן ובמקום ספציפי.
ניסחת גם הפעם את תחושותי בעניין החלוקה "מזרחי אשכנזי", ואני נכללת בקטגוריה "מזרחית" משני צדדי, מאחורי ומלפני. ייתכן שהמכנה המשותף ביני ובינך הוא העובדה שילדותנו עברה באזור המרכז, ולא חשנו על בשרנו את האפליה והקיפוח שמרגישים אלו שגדלו באזורים מרוחקים וב"עיירות פיתוח" (שם מכובס כשחושבים על זה). אולי אכן חשוב שתהיה העצמה מתקנת לקולות היפים במוזיקה, בשירה ובשאר האמנויות שהושתקו ולא נחשפו. לדעתי אתה עושה זאת בהחלט, הרדאר הרגיש שלך מגיע גם אל יוצרים שמוצאם במזרח. פרוע' פרח'זאד הרי היא אחת מהם.:) והטענה שהושמעה מלמדת על כך שד"ר קציעה אלון רואה בך בר סמכא ואדם משפיע, וזה כבר טוב כשלעצמו. המשך בבחירות הטבעיות שאתה עושה, אשר מעשירות את עולמנו והופכות אותו לפחות שטוח ופשטני.
דודו, לא חושב שקראתי אי-פעם את ספרי חולית (אולי נסיתי, אולי קראתי אחד), אבל צפיתי בעיבוד של דיוויד לינץ (אחד מסרטיו הראשונים; זוכר משום תולעים מדבריות ענקיות, אבל לא לווייתנים). בכלל, יש לי איזו רתיעה לא מוסברת ממדע בדיוני וגם מספרוּת פנטזיה, אני כאילו אף פעם לא מצליח להבין מה פשר ממלכות וגלקסיות הנבנות כמגדלים פורחים באוויר, כאשר יש כל כך הרבה פנים במציאוּת הקונקרטית שטרם נמצאו להן מלים, ושטרם תוּירוּ. אני מאוד חיבבתי מיתוסים (מיתולוגיות) בילדוּתי ואייכשהו אני זוכר את מה שקראתי, אבל כבר שנים רבות אני בנסיגה גדולה מהמיתוס. גם בהארי פוטר נתקלתי רק תודות לילדיי. עוד משהו (מד"ב ופנטסיה) שאיני רואה, או שאיני פתוח אליו די צורכי.
ורד יקרה, הילדים הגדולים שלי (בת 15, בן 11) כבר נתקלו בדיבורים של אשכנזים-מזרחים, וזה תמיד מפליא אותם עד כמה אני מסויג מזה, ועד כמה אני קרוב למזרח (הערבי, והערבי- יהודי, גם עולם יוצאי קהילות ספרד ופורטוגל דוברות הלאדינו). אני מודה, לא זכיתי לכך מעולם לעידוד מהבית או ממערכת החינוך הרשמית. ואני גם חושש שיש הרבה מאוד פניני תרבות יקרות מציאות אליהן התוודעתי רק בשנות הבגרות. אני גם זוכר סיטואציה שבה נקלעתי בגיל 16 בנוסעי לבדי לדרום לאופקים (חנייה של האוטובוס) ואת העובדה שפרצתי שם בבכי מר אחרי טיול קל של כמה דקות, כי הבנתי שיש הרבה פנים של הישראליות שאף פעם לא סיפרו לי עליהן, והרגשתי עד כמה חלקים מן הישראליוּת מושתתים הדרה ושקר. על כל פנים בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות בסבבי היכרוּת הצגתי את עצמי כיונק אסיאתי. כמובן שזה הצחיק מאוד את הנוכחים/ות, אבל אני חושב שזו הגדרה ממצה יחסית של מיקום ואוריינטציה. יש הרבה מאוד דברים בתרבות האירופית, אבל אין בי שום געגוע או נהייה לאירופה. אפילו לא חרישית. וכל השיח הזה על הגמוניות והייררכיות בין בני האדם, אולי מעניין אנשים אחרים וקרוב לליבם– אבל לי אין כל עניין בו. אני באמת הלכתי מעבר לכך. די לי שאני יכול לקרוא או להקשיב או לחזות ביצירות המדברות אליי. אני נמנע לחלוטין מהייררכיות גיאוגרפיות. אני אוהב יוצרות ויוצרים מייבשות שונות, מתרבויות שונות, מעמים שונים– ובראש ובראשונה מכיר בהם כאינדיבידואליות/ים יוצרות/ים.
גם אני לא מתגעגעת לשורשי באיראן, כי איך אפשר להתגעגע למקום שמעולם לא ביקרתי בו? הגעגועים שלי הם לסבא וסבתא והניחוחות של בית יהודי פרסי שהביאו איתם, לתום ולנופי הילדות הישראלית לגמרי, לטוב ולרע. הבעיה שעל גזענות אירופאית (או מזרח אירופאית ליתר דיוק) כלפי אנשים ממדינות ערב, אולי עדיף להגיב כקבוצה פוליטית, עם זה אני מסכימה (כדוגמת הפנתרים השחורים). על אופן התגובה אפשר להתווכח, בעיני התשובה להכללות גזעניות צריכה להיות בדיוק הפוכה להן: התייחסות אל כל אדם כאל אינדיוידואל. ובמיוחד כשמדובר ביוצרים, אמנים ואנשי רוח, שמטבעם הם אינדיוידואלים ומסתייגים מהשתייכות מוחלטת לקבוצה מסוימת. אמנים הם אנשים שהולכים על הגבול בדרך כלל.
ורד, התרבות הפרסית היא אחת התרבויות המגוונות והעמוקות שהעמידה האנושות, וחבל על שהמהפכה האסלאמית שם קצצה ועדיין קוצצת הרבה מאוד כנפיים המבקשות להמשיך את מלאכת היצירה החופשית. אגב, מה שהרבה אנשים אינם יודעים הוא שמוצאם של מרבית יהודי פולין-ליטא הוא ממגורשי ספרד ומצפון אפריקה. לאחר גל הגירה ראשון במאה השש עשרה ליוון, תורכיה ואיטליה, קיבלו יהודי פולין-ליטא סוג של אוטונומיה לקיים את דתם ולסחור (במסגרת ועד ארבע הארצות). הדבר הביא לגל הגירה עצום של יהודים לארץ ההזדמנויות שנקרתה לפניהם. נשתמרו לא מעט תשובות הלכה הדנות בהיבטים שונים של ההגירה (שימור המנהגים/קבלת מנהגים אשכנזיים). העובדה שקשה מאוד לכפור בו היא העובדה הדמוגרפית: עד שנת 1492 שהו כ-10% בלבד מבני העם היהודי במרכז, צפון ומזרח אירופה. ערב מלחמת העולם השואה כבר דובר על כ-80% (ועוד 10% בארה"ב). זו לא היתה הדמוגרפיה ולא התבוללות-שיא של יהדות ספרד והמזרח, אלא פשוט הגירה רבתי של יהודים למזרח-אירופה בין המאות השבע עשרה והתשע עשרה. למשל, מצאתי כי קרוב לודאי כי משפחת אבי, שידוע שבשנת 1800 היתה כבר בעיר ווילנה, מוצאה היה איטלקי (במאה השש עשרה), ולפני כן ספרדי (בטרם הגירוש), וכי חלק מנושאי אותו שם משפחה שעבר פיתולים רבים והגיות רבות, דרו בצפון אפריקה. מה שקרה הוא שעל פי ההלכה מהגר היה חייב לקבל את מנהגי המקום ואת פסיקת רב העיר, וכך קיבלו עליהם יהודים רבים שבאו מספרד ומן המזרח את המנהגים האשכנזיים, וברבות הימים: ילדיהם כבר לא זכרו ולא תמיד ידעו את ההיסטוריה המשפחתית. עוד טיעון המחזק את העובדה לפיה, אין יהודים אשכנזים ומזרחיים, היא העובדה לפיה גם את יהדות אשכנז ואת יהדות צרפת, ייסדו היסטורית יהודים שהיגרו או גלו מארץ ישראל, בבל, ודרום איטליה. אפילו נוסח התפילה האשכנזי מקורו בסדר דרב עמרם גאון שהיה ראש ישיבת פומפדיתא בבבל (עראק), וחלק ניכר מן המנהגים הקדומים של הקהילות בצרפת ובגרמניה הושתת על מנהגים מארץ ישראל, דרום איטליה ובבל.
כולנו רקמה אנושית אחת, ואכן – התרבות הפרסית היא אחת המגוונות והעמוקות שהעמידה האנושות, והתחושה האמיתית שלי היא לא געגועים / השתייכות רגשית אלא תחושת החמצה על כך שאבי שנולד באיראן לא לימד אותי את שפת האם שלו, מתוך מחשבה ששפה זו ממילא לא תהיה שימושית לי, וכן – מתוך רצון כן להתערות בחברה הישראלית. זו היתה טעות כמובן. כל שפה נרכשת פותחת הרבה דלתות ואפשרויות. במקרה הזה יכולתי לשוחח עם סבתי בשפתה, וזה היה המון. היא לא ידעה עברית כלל.
יש כל כך הרבה אוצרות רוח פרסיים: מוסיקה, שירה, מחשבה (פילוסופיה ומיסטיקה), סִפרוּת, שקשה מאוד לדעת מאיפה להתחיל. זה שלא מעט ישראלים לא יודעים זאת– זו פשוט בערוּת. אני יודע כמה מלים בפרסית, במיוחד מתוך חיבורים בפילוסופיה ובמיסטיקה, שנכתבו בשפה הפרסית ועתים תורגמו לערבית או לשפות מערביות, אבל לא יותר מזה' לדאבוני. עדיין איני קורא בפרסית.
שועי
החמצתי מפגש בשל חזרות לקראת פסטיבל הפסנתר
נתראה בהמשך אשמח למצפן או מראה מקום
סקרנית מה רקחת הערב
ליל מנוחה
יהודית
יהודית יקרה, תיארתי לי שכן הוא. היה מלא-שיחה, שלשמחתי לא התמקדה בדיכאונה של פיסארניק. אלא בנושאים כמו: מציאוּת, שׂפה כשכינה, אידיוסינקרטיוּת, מופנמוּת, מונאדה, דיאלוג, אחרוּת, אחריוּת, בּדידות, התבּוֹננוּת-פִּנִימִית, פּחד, מִסתור, מגע, ליטוף כמגע-לא-מגע, רטט כנפש, געגועים ובלוז. אייכשהו התגלגלנו גם למרטין היידגר, עמנואל לוינס, קפקא, ותרצה אתר.
אחת המשתתפות אמרה לי שנדמה לה שהסדנה בנויה מן הכבד אל הקל ומן העצוב לשמח. אבל אני לא בטוח שזה כך. יהיו עוד די והותר התנסויות-תהום (-:
בהצלחה מקרב לב במופעים החדשים ביום רביעי.