*
—אֵי-שָׁם מֻצָּת גַּפְרוּר שֶׁל לְבָנָה,
—וְאִישׁ בּוֹדֵד יוֹצֵא להַפְגָּנָה
—עִם שֶׁלֶט וְעִם קְהָל שֶׁל כּוֹכָבִים:
–""חַיִּים לַיְּהוּדִים, חַיִּים לַעֲרָבִים"
—בַּלֵּיל, בְּחֱשְֹׁכַּת אַרְבַּע-אַמּוֹתָי
—דּוֹמֶה כִּי נוֹתָר רָק לִקְבּוֹעַ מָתַי—
—נִחְיֶה יַחַד שְׁנֵי הָעַמִּים.
[שוֹעִי, ינואר 2013, נובמבר 2014]
*
השיר הזה כבר הופיע פה פעם בורסיה אחרת (שהיתה קשורה אסוציאטיבית לנובלה של פרידריך דירנמאט, החשד); עזה של הקיץ וירושלים של הסתיו גרמו לי לשנות את אחת השורות של אז; לחדד לא רק את נחישותו של מבקש השלום אלא קודם כל את בדידותו.
בשבת קראתי שוב חלקים מספרו של אלבר קאמי האדם המורד (קראתי גם את בורחסטיין לסרחיו ביסיו, אבל על כך אולי בפעם אחרת). מצאתי אצל קאמי מובאה משל האידיאולוג הנאצי והשר לעניין המזרח במשטר ההיטלראי, אלפרד רוזנברג, שהוצא להורג על ידי בעלות הברית על ביצוע פשעים נגד האנושות בשנת 1946. רוזנברג ביקש לסגל לעם הגרמני "סגנונו של טור צועד, ולא חשוב כלל לאיזה כיוון ולשם מה הטור צועד" [אלבר קאמי, האדם המורד, תרגם מצרפתית: צבי ארד, הוצאת עם עובד: תל אביב 1970, עמ' 150], כלומר מה שעקרוני וחשוב לדעת רוזנברג, הרבה יותר מדביקות במטרה, או מבחירתו החופשית של הפרט להצטרף למטרה, היא סיגולהּ-המשמעתי של הקבוצה לאחדוּת-שוּרוֹת; לכך שלא יימצאו בשורותיה לא מהססים, לא ספקנים, לא נון-קונפורמיסטים, בוודאי לא מתנגדים. יש להודות לקאמי על שעיניו צדו את הדברים האלוּ, ולהעמידם כבבוּאה לנגד שני העמים שנדמה לי שרבים מאוד מן המשתייכים אליהם מתאמצים-משתדלים לאמץ בצאתם מן הבית סגנון של טור צועד; לאחד שורות עם חבריהם; לא לומר את שלא מקובל, לא לשבור את השורה, ואת המצעד. לא משנה להיכן צועדים. מה זה משנה אם המארשים הללו מסמנים את המלחמות הבאות; את הפיגועים, את החיסולים; את השכול. ראשי הממשלות מצידם תמיד ירעימו כי היהדות והציונות מעל הכל; או האסלאם ופלסטין מעל הכל.
חיפשתי שיר שלום. נתקעתי על לנון (בכלל לא שיר שלום, אבל הרבה יותר כן מ-Imagine). משום שהוא מדבר על העוז להיות שונה. על האומץ להבין שמשהו כאן מאוד לא בסדר. על הזכות להתנער מהייררכיות, מהיסטוריה של אלימוּת, אי-שיוויון, שיעבּוּד וניצוּל. אני לא יודע אם אני מסכים עם השורה האחרונה. היה אפשר בלעדיה. הייתי רוצה שזה יהיה If you want to be a hero just choose your ways, מבלי אותה הזמנה לעקוב אחריו (קצת כמו אדמו"ר-חסידי או גורו באשראם). עם זאת, קשה לי להתחיל להסביר עד כמה חלקים אחרים בשיר הזה נוגעים ללבי כבר שנים ארוכות, ועד כמה אני רואה בהם חלק מן המצב האנושי והפוליטי, הנוטה שלא להשתנות. אין אנשים שנולדו על מנת לשרת, או על מנת להיות משועבדים, או על מנת להיות מעונים, או על מנת להיות נרדפים, או על מנת להיות מוּכּים, או על מנת להיות מעוכּבים, או על מנת להיות מוּדָרים, או על מנת להיות נרצחים. זה נכון לכל אדם. בודאי לכל אישה ואיש מקרב שני העמים.
—עיקר שכחתי, כאשר אדם הינוֹ מפגין יחיד קשה לו להיסחף ולאמץ את סגנונו של טור צועד.
*
בתמונה למעלה: Bella Kondor, Jonah, Oil Pastel on Paper 1963
שועי, יתכן ויש סיבה מאוד מובהקת ועמוקה לחשיבותה של השורה לזהות האנושית ולקיום וליקום בכלל.
ולכן ערעור השורה אינו עקרון העומד בפני עצמו,
אנשים צריכים שורות וכשאתה שובר להם את השורה הם נסגרים,
משום כך האלטרנטיבה לשורה הפוליטית היא שורת השיר
וכשיזדמן המקום השיר יהווה את הישר של הסדר החברתי המוכר
זו תנועה
מישר לישר
ההופכי לו
מזה המתבסס וקובע אחדות המבוססת על אחידות לזה החושף אחדות המבוססת על יחודיות
וקשה
נורא
כי כולם פשיסטים בטירוף
משער שלכן בשורת השיר יש משקל חופשי
כל שורה בו היא תחתונה ועליונה כאחד
אתה יכול לעצור ואף ללכת לאחור ולחזור לקרוא אותו משפט באין סוף אופנים ומאין סוף זוויות
ובדיוק משום כך הוא מסודר וישר פי אינסוף משורה המבוססת על צבע וקצב אחיד
ההבדל בין השורות הוא ההבדל בין אהבה לשנאה
בין אלימות לליטוף
ומה שמופלא בכל העניין זה שלמרות שלשורת היחיד אין שום סיכוי לכאורה
מעט מאוד אנשים אם בכלל ערים לקיומה ומודים בו
השיר הוא זה שישרוד את הכל
כי הוא יפה נורא
וזהו
שועי יקר, השיר הדהד לי גם חלקים משירו של צ'סלב מילוש "קמפו די פיורי" בעיקר שורות הסיום:
אך אני הרהרתי לי אז
ביתמותם של גוועים.
בזאת ששעה שג'ורדנו
עלה על מוקד אש בוערת,
לא היתה בשפת בני אדם
מילה ולו רק אחת,
שתוכל משהו להביע
לאנושות הנותרת.
חפזו כבר היין לסבוא,
למכור כוכבי ים, הצחורים,
סלי לימונים וזיתים שוב
נשאו בשמחה ובצהל.
והוא כבר רחוק,מה רחוק,
כאילו חלפו כבר דורות,
והם מחכים לו אך רגע
עד באש יסתלק הוא ויעל.
והם הגוועים גלמודים,
שכוחים מאל וממתים,
זרה להם כבר שפתנו
כשפת פלנטה אחרת.
והכל יהיה לאגדה,
ואז-אחר רוב שנים-
יצית בקמפו די פיורי
דבר המשורר אש של מרד.
מפגין היחיד שומע מעבר לצפיפות, מעבר למרכז המדומה של הכח, זה שמתבטא במספרים,בעולמו יש הרבה ישרים והרבה כיוונים ולכן אינו מפגין כלל,
כי נראותו חסרת התנועה רואה תנועה גם בדומם לכאורה.
האמת אינה מופגנת כלל,
היא מפגיעה.
וישנו גם מרסל דושאן שסותר את עצמו בכוונה כדי להימנע מלהיגרר אחרי טעמו שלו.
הציור נהדר.
ארנסה יקר, יש אשר קיומינו כיחידים, כמעט מכל פרספקטיבה הוא הפגנה מתמשכת.
רוב המסורות הדתיות, פילוסופיות ופוליטיות דיברו בסופו של דבר על סגנון של טור צועד.
למשל:הפוליטיאה של אפלטון (המשליכה את המשוררים מן העיר), או תפישת האדם כ"יש פוליטי" אצל אריסטו, או תפישת ההלכה "כמה שהעם מהלכים בו" (ר' נתן מרומא, מאה 11),
כלומר מה שמעניק לקבוצה את ציביונהּ הייחודי. אני חושב שלכל היותר מותר לדבר על ברית
בין יחידים המקשיבים זה לזה. ברגע שמנסים להציב את האחר על עקרונות מוגדרים, בולעים ומבליעים אותו. את קולו הייחודי. כל משמעת שאינה מתירה סימני שאלה (וסימני ספק) היא אלימות. היא כמו לתפוס אדם בכוח בזרועו, ולהשליך אותו לכיוון מסוים, במקום לשאול אותו בעדינות לאן הוא מעוניין להגיע. זו הסיבה לפיה רוב המנגנונים מרשים לעצמם להתנהל מתוך אלימות רבה.
דודו יקר, גו'רדנו ברונו הוא בדיוק הדוגמא למי שהיה תמהוני-יחידי מספיק בדורותיו כדי להיות מובל אל המעצר, אל סד העינויים ואחר כך אל המוקד, מפני טענתו הבלתי מתפשרת שיש אינסוף עולמות, ולא עולם אחד המנוהל היטב על פי האופציה הקתולית.
והזכרת לי את הדברים שמילוש הביא משום זקן יהודי אנונימי: "כששניים רבים ואחת מהם צודק ב-55 אחוזים. הרי זה טוב מאוד ואין טעם להתקוטט. ומי שצודק ב-60%? יפה מאוד, הוא בר מזל, שיודה לאלוהים! ומה ייאמר על 75 אחוזי צדק? אנשים חכמים אומרים שזה חשוד מאוד. ו-100 אחוזים? האומר כי הצדק איתו במאת האחוזים הוא בריון נתעב, גזלן איום, הנבל הגדול מכולם." (הרוח השבויה, עמוד 7).
מרית קרובתי, זו אחת הסיבות שאני נהנה מדישאן וגם ממן ריי. גם כשהם נגררים אחרי עצמם (ולמי זה לא קורה) הם עדיין מסופקים אם זה אכן הם-עצמם. וזה לא מעט. אם הוגו באל טען כי הדאדא היא סוג של התרסה כנגד תרבות מעוותת. דישאן ומן ריי הבינו שהם חלק מאותו תרבות מעוותת .(כפי שהיה גם באל) ומיהרו להתריס (ובצדק) גם כנגד עצמם.
הציור נהדר, המילים חשובות, השיר של לנון אכן אחד החזקים ביותר בנושא הזה ובכלל, ואני אשתף בפייסבוק. תודה על האינפורמציה, נשמע שיהיה כנס מאלף שמאוד הייתי רוצה להשתתף בו או לפחות בחלקו, אבדוק את האפשרות.
ורד יקרה, לגבי הכנס בשישי-שבת, אני לא אצליח להגיע. יש אירוע משפחתי חגיגי שעליי ליטול בו חלק (וגם שמח ליטול בו חלק). לגבי דרך אברהם, נסי לפנות למייל. יש להם גם דף פייסבוק פעיל (ראי בין חבריי, שם), אני מעדכן על אירועיהם בדרך כלל (גם התפילה הערבית-יהודית המשותפת ביולי האחרון היתה סוג של אירוע כזה). האירוע הבא יתקיים יש להניח בחנוכה (כמדיי שנה, בדרך כלל בעכו, במתחם המסדר השאד'ילי-ישרוטי שם. זו כבר הופכת מסורת ארוכת שנים).
אני בקשר עם שלי אלקיים. בחנוכה – סבירות גבוהה יותר שנוכל… תודה.
אני לא אתייחס לתוכן, לא מסיבה כזו או אחרת, פשוט כי מה שלכד את תשומת לבי היו פניו של ג'ון לנון, ושמותיהם של האנשים שמנחים את הכנס בשישי שבת. אני מאד אוהבת את פניו של ג'ון לנון. יכולה להסתכל בהם ארוכות ולהרגיש כאילו תווי פניו מדברים, והשמות של האנשים בכנס מחביאים סיפורים מאחוריהם.. 🙂
התוכן כנראה מעייף מדי עבורי, מלחמה ושלום ודברים נוראים שבני אדם עשו זה לזה, פשוט אין לי כוח לזה. אני מרגישה כמו אותם גמדים שחיים בתוך עץ ביער המשיק למורדור ואוספים כל מיני צמחי מרפא ותרופות וחיים בשוליה של ההיסטוריה, תוך כדי "קריאה" במתרחש.
יעל יקרה, אין ספק שזוהי פרספקטיבה ייחודית לקרוא את הטקסט שמעל. יש לך את הדרך שלך (-:
שועי, הפער בינינו נשמר, כנראה לנצח,כמו וכנראה שגם בגלל, הדומות הרבה, אצלי , התיעוב למימסד, הפוליטי והאחר, הוא כה אבסולוטי, שאיני מוכן להסתפק בספק, במרחב המותר למשורר ולאינטלקטואל כליצן החצר, המשעשע אבל הלא נוגע, הלא מעשי, המבדר, ולכן אני מבקש, וזקוק, להציב מול הישר הפוליטי ישר אחר.
עמדתך היא שמציבה את החנון תמיד כנחות לבריון, את השמאל לימין, את האדם הרגיש והמתחשב כנחות לזה האטום…
משום מה זה לא מספיק לי,
ועם הזמן אני מגלה יותר ויותר קולות שזעם כמו שלי לא מותיר להם חשק להסתפק רק בספק,
אני מכיר ומוקיר את הספק,
לדעתי בלעדיו אי אפשר לנוע ולהניע ישר חדש,
אבל איני מסוגל לקבל אותו כמציאות נתונה ושאין בלתה לאנשים כמוני
וכמוך
את אפלטון אני שונא, מקרב ליבי, אינסטינקטיבית ואינטואטיבית, מאז ומתמיד, לדעתי השפעתו הממאירה ניכרת גם בהוגים טובים ממנו, כמו הגל וקאנט ודקארט…
ימח שמו וזכרו,
כל חברה היא ברית בין יחידים,
הברית הזאת משתנה,
לדעתי מותר לקוות ולרצות ואפילו להשתוקק לזמנים שבהם הברית הזאת תהיה מבוססת על אהבה במקום על שנאה,
והדבר הזה לא יקרה אם לא נבקש גם לספקנים ולרגישים טריטוריה לגיטימית ממש כמו לבריונים שחושבים שעצם הבקשה הזאת היא חוצפה.
לא שאני יודע איך עושים את זה, ולא שאני מבקש להורות לאנשים כיוון, או לקבוע למישהו איך ללכת וכמה ובאיזה קצב, כל מה שאני מבקש זה שגם לאנשים מרובי קצבים וכיוונים תינתן זהות פוליטית ( כן, אמרתי את המילה המתועבת הזאת) תקפה לחלוטין.
וכמובן שדבר כזה יכול להתרחש רק דרך הקשבה,
אלא שמותר וצריך לשים גם את ההקשבה במרכז סדר היום,
החברתי והאחר.
אמנות כשלעצמה לא מעניינת אותי, וגם לא מדע, אותי מעניין האדם, ואיך הדברים האלה משרתים אותו, ולכן נדמה לי שאין דבר יותר קריטי מאשר לדובב את אלה שעלו על המוקד, למצוא את המילים שהם הרגישו בזמן שהם נשרפו חיים.
יעלילה, את מזכירה לי דיון שניסיתי לקיים לפני כמה ימים בפורום שעוסק באוטיזם,
גם שם, הנסיון להסביר לאנשים למה אוטיסטים מעדיפים לא פעם להתבונן בחפצים ולא בפנים של אנשים נתקל בחוסר הבנה מוחלט,
וכתבתי שם בדיוק את מה שאת כותבת,
שמי שחווה קשר מהותי וחיוני בין הדומם והנע רואה גם בסטאטי, כמו צילום של פנים, עושר בלתי נדלה של התרחשויות, סיפור שאין לו סוף והתחלה ולכן הוא מציף לחלוטין,
ואין לי ספק שהיכולת להרגיש את הדברים האלה היא שתגרום לאנשים להפסיק לעשות דברים כל כך נוראים אחד לשני,
אגב
לנון היה ממש חרא של בן אדם
גם
פעם הוא כמעט רצח אדם במכות רק בגלל שהוא רמז שאולי יש לו קשרים מיניים עם אפשטיין
הוא התנהג בצורה שאין מחפירה ממנה לבנו
ולהרבה אנשם אחרים
לנון היה אדם מחורבן להפליא
הרבה יותר רע מרוב האנשים בעולם
אבל גם הרבה יותר טוב מהם
שועי, למקרא הדברים הדהדה בי האבחנה של רוסו בין amour propre(תחושת האהבה או הערך שהאדם חש ביחס לעצמו כאשר הוא ממלא היטב אחר הצ'ק ליסט של החברה בה הוא חי, ומסגל לעצמו את "סגנונו של טור צועד, ולא חשוב כלל לאיזה כיוון ולשם מה הטור צועד") לבין amour de soi même(האהבה האינדיבידואליסטית שלך שאיננה מתווכת על ידי החברה, אלא שמה לנגד עיניה את הביטחון האישי, ההישרדות והנוחות שלך ושל יקירי לבך). אני חושב שהבעיה טמונה בצורך של חלק לא מבוטל מאיתנו להזדכות, להתאשרר ולקבל תוקף מעיני אחרים, וכמובן שאפשר לראות את זה בכול צעד ושעל של חיי היומיום, שמחוץ לקונפליקט במקומותינו. אם זה בעבודה שקל יותר לשאת במקצוע\קריירה\עבודה שהינם נאים ויאים בעיני הוריך, דודתייך וחבריך, ואם זה בנקודה שפשוט הרבה יותר לנהל מערכת יחסים עם איש\ה שהם מודל האדם המוצלח המקובל בסביבתך, דהיינו, יפה, משכיל ובעל הורים נסבלים. כול סטייה בעניינים הללו מבטיחה לך יותר התמודדויות, כי פתאום אין לך את המשענת, הרצוצה משהו, אפילו האשלייתית במידת מה, אך המאלחשת, של אישור האחרים, אלא זה אתה מול החלטותיך. בכול מקרה, מחכה בקוצר שזיפה לפוסט על בורחסטיין, יש לי תחושה שפספסתי את לוזו בקריאה ראשונה.
ארנסה יקר, אני לא מתיר לעצמי להיות אלים. אני יכול להתכעס וגם לזעום (בכלל בניגוד לשועי-הסטואי של האתר, אני עלול להיות מאוד חם מזג כשאני נתקל באופן ישיר בעוולות).
אבל לא אלימות. כמי שהופנתה אליו לא-מעט אלימות לא סבירה בראשית ימי חלדו, אני לא יכול להשתתף בזה. זה מעורר בי רפלקס הקאה. אני לא יכול להיות כמו מי שכל חיי שאפתי לא להיות. אם אהיה, ארצה לא להיות. אני לא מדכא אחרים, ולא משתרר על אחרים, לא מכופף ידיים ולא שם רגליים. נח לי להיתלות בשׂפינוזה ולדבר על המידה הטובה. אבל זה לא זה, זו פשוט תובנה עמוקה שהכח משחית. תן לאדם מגלב והוא בסופו של דבר יימצא גב להצליף בו. אני לא מוכן לקבל לידיי מגלב. האלימות היחידה המקובלת עליי היא לשם הגנה עצמית בלבד, וגם תוך הבנת גבולותיה. הפעלת כח (כל כח) מבחינתי, היא ברירה אחרונה בתכלית, ולצערי הנסיון האנושי גם מורה כי מירב המהפכנים והמתקנים החברתיים הגדולים, הפכו מהר מאוד אלימים לפחות (ולעתים הרבה יותר) כמו הממשל שאותו, בשם הצדק, השלום והשיויון, כה עמלו להפיל.
תמהּ יקר, העלית נושא חשוב מאין כמותו: האישור. החל בהיותנו תנוקות אנחנו מבקשים אין ספור אישורים מהורינו או מדמויות הסמכא. מה שנקרא "חינוך" או "הצבת גבולות" הוא בפירוש האופן שבו אנו זוכים לאישורים או זוכים בסנקציות. לא לחינם בארמית, חינוך או לימוד הם אולפן (שורש אִלּוּף). אני לא יודע איך הצלחתי לחמוק מזה. אבל רוב דמויות הסמכות החיוביות שלי נפטרו עוד בצעירותי. ומאז, אולי התגעגעתי כהוגן, אבל גם לא חיפשתי תמורתם. וכך, יכול להיות שבנעוריי היו טום ווייטס או פרנץ קפקא סוג של אבות-לא-נוכחים מדומיינים, ויכול להיות שהוריי באמת חשבו שלא ייצא ממני כלום (זה נאמר והרבה יותר מפעם אחת ובאופן בוטה בהרבה), אבל מצדי מגיל די צעיר, מעבר למטלות מסוימות שעשיתי בנאמנות כדי שלא ייתפוצצו לכיווני, לא עשיתי דבר על מנת לזכות באישורם, ולא פעם פעלתי על אפם ועל חמתם. פשוט משום שהרגשתי שאין לי ברירה. לא תמיד זה עזר. אבל המרי נשאר. עם אנשים סמכותניים והייררכיים זה הכי גרוע. אני מתחיל למרוד עוד בטרם הושמעו התנאים.
לא דיברתי על כח או על הפעלתו וגם לא על שררה,
פשוט הערתי את תשומת ליבך שגם ספקנות מתמדת לא רק שאינה תמיד נכונה אלא שהיא הדרך ולא המטרה
כי אם צד אחד רק ישאל שאלות בזמן שצד שני מתנהל כאילו הוא יודע את כל התשובות אז אנחנו תמיד נהיה בבעייה
יש ספקות
אבל יד דברים שאנחנו יודעים
ואני לא הייתי משאיר את המונופול על השורה ותצורתה רק לבריונים
כ למה שאני אומר זה ששורה לעצמה אינה פסולה
היא צורך קיומי
בדיוק כמו חברה
ולכן לשם השינוי
ההכרחי
אי אפשר להשאיר את הדברים האלה רק לרעים
שבמקום לוותר כליל על מושג כה יסודי לזהות האנושית צריך לנסות להתמירו
תמיהה, לצערנו, האבחנה של רוסו ממש לא תקפה, כי הבטחון האישי והנוחות שלך ושל יקירך תלוי במידה רבה בנכונותך לצעוד בשורה,
ההתנייה הזאת מהווה את אחד הדברים הכי מציקים ומרגיזים.
דווקא הצד האינדוודואלי באמת הוא כזה שמוכן גם לסכן את הבטחון האישי והנוחות על מנת לפרום מעט את ההתניות שמפרידות בצורה כל כך נוקשה, ומטומטית להחריד, בין הצרכים ההישרדותיים לבין החובה והזכות של האדם לאחר.
ארנסה, אולי אני חש פחות קשור להֱיוֹת, לַמָּקוֹם, לאנוֹשוּת. אני אדם כזה. אני שונא להיות בעין הסערה, ולעבוד עם הדחפים ההישרדותיים שלי. מעדיף לפעול ממקום מאוזן, טיפה בַּצֵּל, מאחוֹר.
אני שונא ריבים, שונא צעקות, בחיי כזה אני. יש אנשים שנח להם עם זה. היה לי מספיק רעש וצלצולים בעשרים שנותיי הראשונות. הנאמנות שלי אינה נתונה מעל לכל ספק לאיזה רעיון כלשהו. אני רק יודע שיש לי את דרכי לעשות, וכי גם דרך זו הולכת ממילא ומתקצרת. אם אני יכול לחולל טוב, לתת יד או כתף, אחולל טוב. לשנות סדרי עולם– בכנות, זה דבר שנחווה כלמעלה מן הכוחות והכישורים שנחלקו לי. אני לא מצטנע. אני כותב זאת במלוא הכנוּת. תוכל לראות בבסיס דבריי את דברי לאו צ'ה (דזה) לפיו כל החושב שיוכל להחזיק בעולם לעולם לא יצליח, העולם הוא כלי רוחני, ואין רשות להחזיקו; הרוצה לקצר– יאריך; הרוצה להאריך — יקצר.
שוב, לא יודע למה את מזהה את מה שאני כותב באופן כל כך אוטומטי עם כחנות ורעש וצלצולים,
אתה מדבר עם אדם שבכלל לא מדבר ולא יוצר קשר עם אנשים,
מה שאני מנסה לומר שגם "צל" זה דבר יחסי,
ששאלות הקיום נוגעות גם במה זה להיות מאחור ולמה,
ובאיך שהקוו בין הפנים והחוץ ובין מה שמאחור למה שמלפנים ובין מה ששולי ומרכזי משתנה,
זו התנועה שמעניינת אותי ואני חושב שהבנתה חיונית לא רק להבנת האדם אלא גם ליכולת ליישם מעט מוסר ואהבה
גם אני לא מאמין ביכולתי לשנות סדרי עולם וגם בכלל לא מנסה לעשות את זה
אתה כותב על על הפגנת היחיד והנושא הזה נוגע בי ולי כי מעולם לא הייתי בהפגנה
גם בדיוק מהטעמים שציינת
שעצם צעידת ההמון מעוררת בי תחושות קשות נורא של דחייה
גם אם המטרה לכאורה יפה בעיני
אז לדעתי לא רק שזו לא הדרך להשיגה אלא שהיא סותרת לה
אני לא קורה לאנשים למעשה במובן המקובל של הדבר אלא שואל, בדיוק כמוך, מה זה מעשה בכלל, ואיך הוא מתאים למילה, וזה לא שאני רוצה או מסוגל להילחם על טריטוריה מול הבריונים והפוליטיקאים וחזירי העסקים, ממש לא, אלא שאיני מוכן להניח להם זכות בלעדית על ה"ישר" ולהסתפק בספק בלבד,
הספק שלי מופנה ומופעל גם כלפי הזיהוי השגור של הסדר החברתי עם השלטון הפוליטי או האחר
שועי שועי,
אני רוצה להיות איתך בשורה.
אני מאמינה שזו תהיה שורה שיכורה.
מזוגזגת, מקווקוות, מדלגת,
לעיתים נחרזת ולעיתים שבורה.
יהיה מעניין ומשמח :- )
מיכל יקרה, אם שורה כזו אפשרית, היא תהיה מורכבת מאינדיבידואליות/ים שיכולים לנוע להיכן שמתחשק להם מתי שמתחשק להם (הקו הוא אוסף אינסופי של נקודות ובגיאומטריה לא-אוקלידית הוא גם עשוי להתפתל איך שבא לו). יהיה חדש (-:
ארנסה, בשירו אוטוביוגרפיה כתב דן פגיס:
"אתה יכול למות פעם, פעמיִם, אפילו שבע פעמים,
אבל אינךָ יכול למוּת רבבות.
אני יכול.
תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום".
[כל השירים, עמוד 165]
אני לא משלה את עצמה כי תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום (השיר אגב, מוסב על הבל, הנרצח הראשון, על פי המקרא). אני כן חושב כי מוטב לשרת שעה אחת את תאי המחתרת של עצמך, מאשר לחסות שעה אחת תחת דגליהם ושלטיה של קבוצה כלשהי.
חוץ מזה, שוועת מעוּנים אכן שולפת אותנו מעצמנוּ מהר מאוד, אנו מתנערים אז מן הזמן כצפורים אשר מרסיסי לילה יתנערו (פרפרזה על שיר של יהודה הלוי בבוקר-בבוקר); ואין זה משנה אז מה אנו חושבים ומה העמדות שבשמם יצאנו להתקומם מול זה. חיים חשובים מכל רעיון אודותיהם (אידיאולוגיה). זה מה שלדאבוני המין האנושי עוד לא הפנים.
שועי,
אני לא חושב שלנון התכוון למשהו רע בשורה האחרונה. ההצטרפות אליו היא לעולם ללא היררכיות ולכן נראה לי שהאחדות שהוא מדבר עליה קרובה יותר לפנתאיזם מאשר לפשיזם.
שולח לך כמה שירי שלום חביבים עלי. אולי ירוממו אלה את מצב הרוח השפוף:
זיו יקר, אהלן, אצטט לך משהו מרומאן של ז'קלין כהנוב, סולם יעקב (1951) שראה אמש אור בתרגום עברי. אם תשנה שם את המלה "כושים" ב"פלסטינים" יובן היאך לאחרונה מתבהר יותר ויותר כי מרבית הישראלים אינם חושבים כי שורר שיויון בין חיי יהודי ובין חיי פלסטיני, נוטים לפטור את רציחתם כלאחר יד, אפילו אינם חשים בה. קל כמו אוויר. שמות בלתי קיימים. ואילו כל התנקשות בחיי ישראלי הופכת ללג'נדת קדושים, הממלאת במשך ימים את מהדורות החדשות:
"בבוקר חג המולד פתחו הילדים את המתנות שהיו מתחת לעץ ומצאו בו את אלבום תקליטי הילדים הקלאסיים שקנתה להם מיס נאטינג. הם הודו לה והקשיבו לתקליט העליז המרעים בקול על מותם של עשרה כושים קטנים בזה אחר זה […] כשהורידה מיס נאטינג את התקליט הבחינה בהבעה שעל פני ראשל ושאלה אותה בנימה של הפתעה ועלבון: "למה את לא צוחקת ראשל? זה לא מצחיק אותך?". "לא ממש מיס נאטינג. זה לא מצחיק כשילדים מתים", ענתה ראשל בלב הולם".
[ז'קלין כהנוב, סולם יעקב, תרגמה מאנגלית: אופירה רהט, הקדים: אייל שגיא ביזאוי, אחרית דבר: יעל שנקר, הוצאת גמא ויד בן צבי: תל אביב 2014, עמ' 333]
כמובן בשלב הבא, בהשפעת קלות הדעת של מיס נוטינג לומד אחיה הקטן של ראשל דניאל לבוז למשרת סודני על שום צבע עורו (עד אז היה המשרת מסור ואוהב את בני המשפחה ומוקירם). וכשהאחרון מנסה לנשק לו בחיבה הוא סוטר על פניו ומכנה אותו "כושי". הסיפור מתרחש בקהיר הקולוניאלית של ראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. אבל פתע חשתי בזיקתו העמוקה לכאן ולעכשיו.
ולנון, אני מאוד אוהב שירים נוספים שלו, כגון: Watching the Wheels ו- Nobody Told me המאוחרים ממש. גם אם יש בשורה האחרונה של Working Class Hero תפישה של ראשון בין שווים (אם את/ה רוצה להיות גיבור, עקוב/לך אחריי), זה מזכיר לי קצת תפישה עצמית של גורו, מנטור, או של צדיק חסידי. הזמנה ללכת בדרך הנכונה. בוא אחרי. הְיה כמוני. קצת בעייתי בעיניי.
זיו (המשך תגובה קודמת) מוסיף את עוזי פיינרמן רמירז לרשימת האנטי מלחמתיים שצירפת:
שועי, גם אני לא, דווקא השיחה שהייתה לך כאן עם ירחכתום התקרבה קצת למה שאני חש ומנסה להעביר,
שיש קוו אחר, שמבוסס דווקא על זה שכל אחד הולך בכיוון אחר ובקצב שלו ובזמן שלו,
שחופש התנועה המוחלט יוצר קוו שאין מדוייק ממנו,
חי ויפה עד בלי די,
והקוו הזה מגדיר את גבולותיה של קבוצה שכל אחד יכול להשתייך אליה,
איני מבקש לחוקק את חוקיה של הקבוצה הזאת או לכפות אותם או להטיף אותם לאף אחד אחר,
כל מה שאני מנסה זה להוסיף את מה שעקום בי ושונה ויחודי על מנת לגעת בישר שמכבד את הכל ואת כולם כל הזמן,
ואני באמת מאמין וחווה את הישר הזה,
כל הזמן,
ומתמיד,
ולכן קשה לי עם העובדה שהישר תמיד מזוהה רק עם מה שהכי עקום בעיני,
עם הכחני והמתלהם והכופה.
חושב שכולנו מנסים לכתוב את המילים מחדש
לעדכן אותן לצלילנו
ולא רואה פסול בכך בכלל
להפך
חושב שחשוב לעשות כך
איך בונים קבוצה חברתית אחרת ?, שונה ?, טובה ?, איני יודע, משער שגם דרך דיאלוג, ואותו ורק אותו אני מנסה לקיים כאן,
איני מצווה ואיני כופה ואינו קובע,
אני רק מדבר, משוחח, ומבקש שגם לשיחה יהיה משקל לא פחות אם לא יותר מאשר לציווי,
זה הכל,
כי משם ורק משם אני רואה את האור
ארנסה, אני פשוט בורח מכל הגמוניה. בשבוע שעבר שאלה אותי ידידה מה יקרה אם אי פעם איהפך להגמוני; אמרתי לה שאני סומך על עצמי ועל הנטיה הטבעית שלי לכל מה שנמצא באינדי או בפרינג' או במקום הרדיקלי (שמעורר מחשבה מחדש). אני גם תמיד מעדיף לכתוב על יוצרות ויוצרים קצת פחות מוכרים מאשר על יוצרות ויוצרים מאוד מוכרים, גם אם אני מחבב אותן/ם מאוד. אני לא מאמין שזה ישתנה אקוטית, פשוט משום שכך אני מכיר את עצמי כל ימיי.
ואני חושב שכל העניין שהחיים אינם חשובים מהאידאולוגיה, שהחיים הם אידאולוגיה, גם, וזה ורק זה מאפשר לנו לשאת אותם,
העובדה שכל קבוצה עד היום איכזבה,
וכל אידאולוגיה עד היום איכזבה,
(אבל חלק מהן גם קידמו מעט את האדם) ,
אין בה כדי לפסול את הרעיון והתפישה הזאת מלכתחילה,
ולו רק בגלל שלא מדובר רק ברעיון או בתפישה אלא בצורך ממשי, פיזי, החקוק בבשר, כי אין זהות בלי הזדהות ואין ליחיד קיום ללא השתייכות,
למעשה,
אין בכלל דבר כזה יחיד,
בדיוק כשם שאין בכלל דבר כזה קבוצה,
מה שיש זה צירוף משתנה של מאפיינים אלה,
שלכן גם מתבטא בצורה שונה אבל בעלת חוקיות ברורה,
וכזאת שגם מתבהרת ומתבררת עם הזמן.
הנסיון שלך, שועי, לפסול כל קיום קבוצתי, אידאולוגי, הוא מופרך לחלוטין, אם כי התגובה הרגשית שלך מובנית מאליה אז בגלל שאין לה בסיס קוגנטיבי ממשי התוצאה היא פרדוקסלית, גם בהיבט של ההתנהלות.
ואני כותב את הדברים האלה כאדם שלא משתייך לשום קבוצה, כבר המון שנים, אין לי בכלל חברים וגם אין לי צורך בחברים, ואין לי קליקה ואין לי שום מעגל של מפגשים בין אישיים,
כמו אצל הרבה אוטיסטים אין לי שום יכולת לקיים מפגש מהותי שכולל יותר מאדם אחד,
זה לגמרי בלתי אפשרי לי,
עדיין, בדיוק לכן, ברור לי לחלוטין עד כמה הרעיון של קבוצה הוא חלק מהותי והכרחי ואפילו מקסים בטירוף בזהות, לא רק של האדם, אלא בכלל.
אבל למה אתה מזהה קבוצה רק עם הגמוניה ?
איפה הדמיון שלך ?
היכולת לחשוב גם מחוץ לקווים המוגדרים כקבוצה ?
למה אינך יכול לתאר קבוצה שאינה היררכית ?
שאינה מבוססת על הגמוניה כזאת או אחרת ?
לדעתי קבוצה כזאת תהיה גם הקבוצה הכי יציבה, וגמישה, ולכן הכל זורם להיווצרותה, ולכן זאת תהיה גם הקבוצה שתתקיים ותקיים לעד
הרי, ההעדפה, גם שלי, לשוליים, ולשוליים של השוליים, ולמה שמעבר לשוליים, נובעת בדיוק מתחושתנו שהם גם המרכז, של מחר, או בכלל.
אני קורא עכשיו את אניעור של אנזייה
הבן אדם כותב שהעור כמעטפת שמגדירה את האני הוא מרכזי בדיוק בגלל שהוא הכי שולי
הוא גם הכי הדדי
כי עור ננגע ונוגע כאחד
בדיוק כמו האור
גם הקבוצה שאני הוזה אליה בנויה על אוטונומיית היחיד
זה לא סותר
להפך
זה פותר את כל הסתירות
פוליטית, ואני בניגוד לך ממש לא מתחמק מהפוליטי, לדעתי גם אי אפשר, אני פשוט אנרכיסט
שועי, קצת מעליב אותי שאתה חושד בי שאני מנסה לגרום לך להעדיף את שלמה ארצי על רות דולורס וייס , את בון ג'ובי על ניק דרייק, אבל אני אתגבר, או לפחות אנסה
ארנסה, אני כזכור מוצא בימים אלו איזה משלח יד כמנחה-קבוצה (קבוצות). אולי זה צחוק הגורל. אולי דווקא משום שבאמת (וכבר הוער לי על כך) אני נוטה גם לכנות קיצונית, וגם יודע
לקחת את עצמי אחורה ללא בעיות ולתת לשיח בין המשתתפות להתקיים. אבל בעיקר אני חושב שבקבוצות לימוד ובקבוצות כדורסל די מרגיש לי בנח, לא רק מבחינת חוויית ההשתתפות, אלא משום שאני לומד כל הזמן. יש לי בעיה גדולה עם הייררכיה, אי-שיויון, כוחניות וכיו"ב אבל אין לי בעיה להיפגש ולדבר עם בני אדם, שאינם באים עם ההנחות המוקדמות הללו ומניחים אותן בגסות על השולחן. למשל, האקדמיה הפסיקה לעניין אותי בדיוק ברגע שבו נפל לי האסימון כי הלימוד יהיה מעתה ואילך רק חלק קטן מן העיסוק, ואילו הפוליטיקה, הכוחנות, ההייררכיה, המרפקנות, האינטיריגות — עומדות לתפוס את רוב הזמן והעיסוק. באותו הרגע משהו בי נסגר ונאטם הרמטית ומאז מעניין לי שם הרבה-הרבה פחות (אפילו הרבה-הרבה-הרבה-הרבה-הרבה פחות). גם מעמדי בקבוצות המחקר שאני עדיין נוטל בהן חלק אינו הגמוני ולא כוחני וגם לא חותר לשום מקום; אני משתתף-זוטר, אורח שהוזמן לבוא (להצטרף). אני מדבר שם רק כשאני מקבל את רשות הדיבור, אם ובמידה שמתאים לי להגיב.
הו, חלילה. לקחת את דבריי רחוק מדיי. אני לא חושד בך וגם לא אחשוד בך כנראה לעולם כדוברו של המיינסטרים. זה קצת מוגזם. באופן כללי, אני חש, ששנינו מייצגים את מה שאולי יתקרב, אולי יתממש (אני קצת יותר סקפטי ממך)– אבל עדיין רחוק.
ארנסה, התשובה בגוף הפוסטים שלי. לחוויית עולמי (הסובייקטיבית) גדלתי תחת דיכוי מתמשך.
אני מתעקש שלא להרחיב מעבר למה שהרחבתי עד היום. מרוב צעידות במעמקי המכרה ללא אור באופק. נעשיתי מעולה (אמן) בלהסתפק בכלים השבורים שלי, ומזה שמדי פעם אמצא איזה נר למאור, או משהו שניתן להופכו למה שנותן קצת אור להאיר קצת את דרכי בקטע הדרך הבא (אני גם מודה ללא מעט א/נשים שידעו בזמנים קשים להלוות/להשאיל לי קצת אור). אני באמת, התאמנתי הרבה בצימצום ציפיותיי, תקוותיי, מאוויי. יש מעט תפנוקים שאני מאפשר לעצמי: ספרים, מוסיקה (אני די מדוד בזה), אתיקה בעיקר. אני מאמין שיש אי-אילו אנשים שמגלים בי רוחב לב; אני מניח שלאנשים אחרים אני מוזר מדיי. זה בסדר, אני רגיל לכך מילדוּת. אם אתקל באדם סובל אשתדל לעזור לו. לתקן עולם– זה משהו מאז'ורי, דבר שונה בתכלית.
גם אם נניח כי תיקון עולם אפשרי (אני ספקן). מי שרוצה לתקן צריך להכניס את ראשו לכל הקילקול הגדול. מי שמכניס את ראשו וידיו למקום הקלקוּל הגדול; מובטחני כי יתקלקל הרבה יותר מהר ממה שקיווה לראות בעצמו.
לי כאמור הכי לא מרגיש בנח בקבוצות, והרי לך עניין, שאני שלא מרגיש בנח בקבוצות מקבל את האפשרות של קיומה של קבוצה כנתון שאי אפשר בלעדיו ואתה שמנחה קבוצות לא מוכן לקבל אפשרות של קבוצה כקיום לגיטימי וכצורך התפתחותי.
קבוצות ספורט אני שונא במיוחד
כל קבוצה מבוססת על הנחה מוקדמת
לא חושב שלתקן עולם זה משהו מאז'ורי, חושב שעצם הדיון בהבדל בין המאז'ורי והמינורי, ובמידה ובצורה שההבדל הזה משתנה, מהווה סוג של תיקון עולם
אני מוכן לקבל קבוצה שמתאספת ומתפזרת לזמן מוגבל לצורך, בדרך כלל לימודי (אם תרצה גם התפתחותי). אין לי גם כל מניעה להוביל קבוצה, שכן לרגע איני רואה בעצמי מוביל. אולי זה נשמע סותר את עצמו, אבל זה ממש אני. בכל מקום שבו יש אני יש גם את אינוּתי. ונוכחותי– נשענת על אינוּתי לא פחות מאשר על יישוּתי. זה לא קשקוש פילוסופי. זה ממש אני.
אוקיי, משום מה חשבתי שאתה מדבר על IMAGINE, אותו הזכרת מעט לפני WCH, ושמסתיים אף הוא באחדות והצטרפות, אבל ללא היררכיה. גיבור מעמד פועלים הוא שיר יותר כואב וציני ואת הסיום שם נדמה לי שאפשר לראות באור אירוני, ביחוד לאור העובדה שיתר שורות השיר עוסקות בערכים ליבראליים של חופש יותר משהן מדברות מרקסיסטית על שוויון מעמדי ואחדות שורות.
זיו, אני דווקא רואה את זה באופן מאוד אישי וכן. לנון מזמין את כל מי שנרדף, והופחד ועונה, לא ללמוד How to smile as you Kill . לצאת מול החברה שבה רומסים אנשים תמורת בצע כסף , שררה ומעמד. יכול להיות שלנון פשוט מזמין את המקשיבים לשיר החשים את עצמם דומים לו להביע את עצמם בכנות ובישירות, כשם שהוא מביע. אם אלו פני הדברים, זה אכן הופך את הערתי למעלה על שורת החתימה למיותרת. לגבי Imagine אני פחות מחבב את השיר הרבה פחות מאשר WCH. אולי בגלל שאין לי דמיון מפותח (ואני לא נוטה להיענות לתרגולים בדמיון מודרך) ועוד יותר אין לי אשליות לגבי הטוב שבעולמות האפשריים. כך או אחרת, העולם שבור ומשובר. WCH מתאים לי יותר. כשם ש-mississippi goddam של נינה סימון מתאים לי הרבה יותר מאשר And we shall overcome של גו'ן באאז.
שועי וארנסה, השיח ביניכם הזכיר לי יצירה שראיתי, ביחד עם בני, במסגרת תערוכת ענק שנערכה לאנדי וורהול במטרופוליטן, של פליקס גונזלס-טורס, ובה מונחת ערימה של סוכריות בקרן זווית של קיר, המבקרים מוזמנים לקחת כמה מגדים שיתחשק להם. זוהי עבודה שעוסקת באבל, אובדן וזיכרון(הערימה שוקלת כמשקל גופו של הפרטנר של פליקס בעת פטירתו מאיידס), אבל גם מעלה את האפשרות של קהילה אנושית רגעית, ארעית וחולפת(כול המבקרים שלוקחים סוכרייה מהערימה) שאין בה מחויבות ואין בה שלשלאות.
http://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/hide_seek/gonzalez_torres.php
לדעתי מהות הקיום היא המאבק – struggle. מרגע לידתו האדם (ככל היצורים האחרים) מצוי במאבק מתמיד, עד רגעי מותו. גן העדן והגיהנום הם כאן, מאבק לשם התפתחות או לשם מאבק, תלוי איך מסתכלים על זה – בעיני מאמין יותר או פחות בסדר וחוקיות כלשהי. מכל מקום המאבק הוא נתון מאוד בסיסי. פעם קראתי לזה "באג" (שרשרת המזון וכו'). היום אני פשוט משלימה עם זה שככה העולם, ומי שלא נמצא/ת במאבק כלשהו – בין אם פיזי או רוחני או פוליטי – לא חי/ה. המציאות שתיאר לנון לקוחה מיקום אחר, לא זה שאנחנו חיים ונושמים בו.
תמהּ, אולי זה לו ריד- וורהול (Velvet Underground), אולי האלבום
המופתי בעיניי אשר ריד וקייל הקדישו לוורהול (Songs for Drella), אולי זה האיידס של הפרטנר של פליקס, ואולי זו הרשימה ההולכת וקצרה מדי שנה בשנה של המשתתפים בתהלוכת התחפושות של ליל כל הקדושים בניו-יורק שמתאר לו ריד, והפחד המתעורר שלו שאולי אחד מידידיו הטובים אינה נוכח בה שכן נפטר בינתיים מאיידס (השם המשני של השיר הוא Aids) מה שמבהיר את רגעיותה, ארעיותה, חלופיותה– אבל התגובה שלך העלתה בזכרוני מייד את השיר הזה של ריד, Halloween Parade, 1988. בכלל ברבות הימים, אלבומיו של ריד (אני רואה בהם טריולוגיה): NY, Songs gor Drella ו- Magic and Loss הפכו בעיניי ליצירות הטובות ביותר שהוא הותיר אחריו.
ורד יקרה, שנים של מאבק הפכו אותי למותש, עייף ועצוב. אני מודה שישנם דברים שכדאי להיאבק עליהם, אבל כבר הפנמתי שיש מעט מאוד דברים שעשויים להשתנות באופן קיצוני. מי שמתנהל בשחיתות, בחוסר מעצורים מוסרי, בחוסר גבולות, ובלא כבוד-אדם נהנה ממילא ממרחב אפשרויות מעשיות רחב וגדול בהרבה ממי שמנסה להיות לא-אלים, נזהר מלפגוע, נזהר מלשקר, ומתנהל בעדינות. אני כבר מזמן לא מנסה להרחיב את תחום מאבקיי, רק לצמצמם במידה שאבין, ככל הניתן, על מה יש להיאבק ועל מה אין טעם להיאבק. דווקא מי שנאבק (בהרבה מאוד אופנים) מאז ילדותו, עלול לפתח אישיות שבה מאבקים הופכים לתכלית חייו. אין לי ביקורת על זה. אני רק יודע שמאבקים אינם תכלית חיי. אני קצת עייף מהם. מזמן הבנתי שהחלודה איננה נחה, ובזמן שמישהו על פני הגלובוס הזה מחולל דבר טוב, ממש באותו זמן, גם שורפים איזה כפר היכנשהו, מוציאים להורג איזה עם, ומענים איש חף מפשע באיזה מרתף עינויים. יש לי בתחתית הדברים גישה די אופטימית ומחויכת לחיים (אני חושב שמרגישים אותה ברשימות שלי, אבל כזה אני גם ביום-יום), ובכל זאת גם איזה דוק קצת-דכאוני, שלא מעביר את הרעות שמחולל האדם בכל מקום מנגד עיניו, לטובתם של מחוזות דמיוניים של גאולה, קִדמה, משיחיות וכיו"ב. המחלוקת המהותית ביני ובין ארנסה הוא על נכונותו לפרוץ את התווך שבין מהפכנות תיאורתית ובין מהפכנות במעש. יכול להיות שיש לי איזה בסיס מהפכני-רדיקלי אבל המהפכות שלי קטנות, שקטות ויחידות (קשה לי לפעול בקבוצה). ארנסה חושב אחרת. אני מכבד מאוד את דרכו ואת אומץ הלב שלו. לא בטוח שזה המקום עבורי.
לא התכוונתי דווקא למאבקים פוליטיים ומלחמות (כמובן שהללו הם הצורה המובהקת ביותר), אלא גם למאבקים פנימיים שקיימים אצל כל אדם – בין חירות לביטחון, בין יצירה לקיום היומיומי, בין האינדיוידואליזם לצורך החברתי וכו'.
נושא אחר ולא שייך למחלוקת שבינך ובין ארנסה. רק הרהור בנוגע לשיר של לנון, מסכימה איתך שהשיר הזה פשוט מדי, אבל בי מעורר הרבה רגש, בזכות הלחן.
ורד יקרה, כן גם אני התכוונתי קודם כל למאבקים הפנימיים. ויש כאלה למכביר. לנושא זה קרובים ללבי דברי הצייר צבי מאירוביץ: "לעבוד– זה לקבל את מרותו של איזה כח אחר, עליון. בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במלים".
את Imagine באמת אהבתי בגיל 16, אבל קצת מרחוק. העדפתי את I don't want to be a soldier ו- Oh, My Love מאותו אלבום הרבה-הרבה-יותר (טוב, הייתי סוג של פריק, עם שיער ארוך); אז אגב, לא ממש חיבבתי את ה-Beatles (אבל כן האנימציה של צוללת צהובה), בעיקר את לנון לבדו. הלהקות שלי משנות השישים היו Velvet Underground ו- The Doors. ל-Beatles הגעתי לראשונה בעיקר בשל ילדיי. Working Class Hero בין אם הוא אוטוביוגרפי או לאו, יכול להוות לי מבחינת הטקסט סוג של אוטוביוגרפיה חלופית.
תמיהה, מה ששועי הסביר על מקומו בקבוצה מתחבר לי דווקא לאפשרות לקיים מחוייבות עמוקה בדיוק ורק דרך אי האחזות שמה שרוב האנשים הכי מתקבעים עליו,
כלומר,
התפקיד הוא תמיד זמני ולצורך העניין בלבד,
ראש הממשלה למשל יכול שיבחר בדיוק לחצי שניה שבה הבעייה שמציפה את סדר היום הולמת את נטייתו וכישוריו,
אנשים ינועו חופשית בין האנונימי לידוע בדיוק בהתאם לתבנית שתבקש את קולם לזמן המאוד מסויים,
התנועה למעלה ולמטה, החוצה ופנימה, מהשוליים למרכז תהיה חופשית והפיכה ורגישה בדיוק ואך ורק לצרכי הרגע,
זו פוליטיקה פואטית, בעלת משקל חופשי, שבה המתח בין הנצח והרגע הוא גמיש לחלוטין.
ומה שהכי מוזר בחלום המטורף שלי זה שהוא הולך ומתגשם לנגד עינינו כל הזמן.
קשה לשמוע את זה כי אנשים באמת מתקבעים הכי על תפקידים, מעמד,מקום, מעמידים פנים על מנת לשדר מסר סותר כך שירחיב את הצר ויחריב את הרחב, אבל משהו מתערער, מהר, ובדיוק בצורה שאני חוזה כאן.