הפגנת יחיד

*

—אֵי-שָׁם מֻצָּת גַּפְרוּר שֶׁל לְבָנָה,

—וְאִישׁ בּוֹדֵד יוֹצֵא להַפְגָּנָה

—עִם שֶׁלֶט וְעִם קְהָל שֶׁל כּוֹכָבִים:

–""חַיִּים לַיְּהוּדִים, חַיִּים לַעֲרָבִים"

 

—בַּלֵּיל, בְּחֱשְֹׁכַּת אַרְבַּע-אַמּוֹתָי  

—דּוֹמֶה כִּי נוֹתָר רָק לִקְבּוֹעַ מָתַי—

—נִחְיֶה יַחַד שְׁנֵי הָעַמִּים.

 

[שוֹעִי, ינואר 2013, נובמבר 2014] 

*

השיר הזה כבר הופיע פה פעם בורסיה אחרת (שהיתה קשורה אסוציאטיבית לנובלה של פרידריך דירנמאט, החשד); עזה של הקיץ וירושלים של הסתיו גרמו לי לשנות את אחת השורות של אז; לחדד לא רק את נחישותו של מבקש השלום אלא קודם כל את בדידותו.

בשבת קראתי שוב חלקים מספרו של אלבר קאמי האדם המורד (קראתי גם את בורחסטיין  לסרחיו ביסיו, אבל על כך אולי בפעם אחרת). מצאתי אצל קאמי  מובאה משל האידיאולוג הנאצי והשר לעניין המזרח במשטר ההיטלראי, אלפרד רוזנברג, שהוצא להורג על ידי בעלות הברית על ביצוע פשעים נגד האנושות בשנת 1946. רוזנברג ביקש לסגל לעם הגרמני  "סגנונו של טור צועד, ולא חשוב כלל לאיזה כיוון ולשם מה הטור צועד" [אלבר קאמי, האדם המורד, תרגם מצרפתית: צבי ארד, הוצאת עם עובד: תל אביב 1970, עמ' 150], כלומר מה שעקרוני וחשוב לדעת רוזנברג, הרבה יותר מדביקות במטרה, או מבחירתו החופשית של הפרט להצטרף למטרה, היא סיגולהּ-המשמעתי של הקבוצה לאחדוּת-שוּרוֹת; לכך שלא יימצאו בשורותיה לא מהססים, לא ספקנים, לא נון-קונפורמיסטים, בוודאי לא מתנגדים. יש להודות לקאמי על שעיניו צדו את הדברים האלוּ, ולהעמידם כבבוּאה לנגד שני העמים שנדמה לי שרבים מאוד מן המשתייכים אליהם מתאמצים-משתדלים לאמץ בצאתם מן הבית סגנון של טור צועד; לאחד שורות עם חבריהם; לא לומר את שלא מקובל, לא לשבור את השורה, ואת המצעד. לא משנה להיכן צועדים. מה זה משנה אם המארשים הללו מסמנים את המלחמות הבאות; את הפיגועים, את החיסולים; את השכול. ראשי הממשלות מצידם תמיד ירעימו כי היהדות והציונות מעל הכל; או האסלאם ופלסטין מעל הכל.

חיפשתי שיר שלום. נתקעתי על לנון (בכלל לא שיר שלום, אבל הרבה יותר כן מ-Imagine). משום שהוא מדבר על העוז להיות שונה. על האומץ להבין שמשהו כאן מאוד לא בסדר. על הזכות להתנער מהייררכיות, מהיסטוריה של אלימוּת, אי-שיוויון, שיעבּוּד וניצוּל. אני לא יודע אם אני מסכים עם השורה האחרונה. היה אפשר בלעדיה. הייתי רוצה שזה יהיה If you want to be a hero just choose your ways, מבלי אותה הזמנה לעקוב אחריו (קצת כמו אדמו"ר-חסידי או גורו באשראם). עם זאת, קשה לי להתחיל להסביר עד כמה חלקים אחרים בשיר הזה נוגעים ללבי כבר שנים ארוכות, ועד כמה אני רואה בהם חלק מן המצב האנושי והפוליטי, הנוטה שלא להשתנות. אין אנשים שנולדו על מנת לשרת, או על מנת להיות משועבדים, או על מנת להיות מעונים, או על מנת להיות נרדפים, או על מנת להיות מוּכּים, או על מנת להיות מעוכּבים, או על מנת להיות מוּדָרים, או על מנת להיות  נרצחים. זה נכון לכל אדם. בודאי לכל אישה ואיש מקרב שני העמים.

—עיקר שכחתי, כאשר אדם הינוֹ מפגין יחיד קשה לו להיסחף ולאמץ את סגנונו של טור צועד.

 *

 

בתמונה למעלה: Bella Kondor, Jonah, Oil Pastel on Paper 1963