*
40 שנה לפטירתו של הצייר האבסטרקטי, צבי מאירוביץ (5 במאי, 1911 קרוסנו, פולין- 11 בנובמבר, 1974, חיפה). מן הציירים האהובים עליי ביותר. למצער אוכל לומר, שהמפגש שלי עם הפנדות שלו (סדרת ציורים, 1974-1966) לא הותיר אותי אותו אדם, שהייתי עד מפגשי הראשון עמן. מאירוביץ היה נשוי לסופרת יהודית הנדל, שנפטרה בשיבה טובה השנה (2014-1921). הנדל הקדישה למאירוביץ את הממואר הכח האחר (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1984), מן הספרים המעוּלים שנוצרו בעברית מאז קום המדינה. פרקים יחידים ממנו ראו אור בחוברות סימן קריאה במהלך שנות השבעים. בשנת 1999 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של מאירוביץ במוזיאון תל אביב לאמנות (הוא בחר להציג רק תערוכה אחת בישראל, בימי חייו, ומאז לא הוסיף להציג כאן תערוכות יחיד). בעקבותיה ראה אור ספר התערוכה הכח האחר (מוזיאון תל אביב 1999) הכולל אוסף רחב מציוריו של מאירוביץ לצד טקסטים מקבילים-מבארים מתוך ספרהּ של הנדל, הכח האחר. בספר התערוכה כלולים גם כמה מרשימותיו האפוריזמיות של מאירוביץ עצמו, אותן כתב בפנקסו. מתוכן, אני מעוניין לצטט מעט, משום יחידותן:
*
לצייר זו עבודה מלוכלכת מאוד. הטרפנטין. הצבעים. הידיים. המכנסיים. ובתוך הלכלוך הזה, פתאום, הצבע, חד ושקוף, כמו יהלום. זוהי צלילוּת שהזמן והאבק לא מכלים אותה, אלא, באופן מוזר, מגבירים אותה. כי תמונה טובה, היא תמיד, ככל שעובר הזמן, יותר טובה.
*
להגיע למשהו בציור זה לא "לדעת לצייר" אלא לדעת לוותר. זה הכל. לדעת למחוק. מה שכל-כך מוצא חן בעיניך, מה שהגעת אליו בעבודה כה קשה, ונדמה לך שהוא ההישג, הכתם הכי טוב, ופתאום, ברגע פראי אחד זה נדלק, ואתה מוחק ומשמיד למה? לפעמים אתה אפילו לא יודע למה, איך. הריחוק הפתאומי, אתה מקבל עיניים אחרות, שהן מבט ראשון של ההרס של עצמך, אבל גם מה שעושה את התמונה.
*
נדמה לי שלעבוד אפשר רק מתוך תימהון, יאוש והתלהבות, ואין מה ללמוד. ישנו רק הגרעין שנמצא עמוק בפנימיותו של אמן. ועובדים, זהו.
*
עוד מעט לא יצטרכו לדעת לצייר, יצטרכו לדעת "לקרוע", אבל לאמיתו של דבר ציור תמיד היה "קריעה". כל ציור יש בו משהו של "קריעה". ואני עצמי לא יכול לעבוד על תמונה בלי שיהיה בה באיזה שהוא מקום משהו של "קריעה".
*
מעשה אמנות תמיד קצת מפחיד את האנשים, כי הוא הורס אצלם את המושג של היופי המוסכם. רוב בני האדם יש להם אפילו רתיעה טבעית ממעשה אמנות. היא כאילו מבקשת לשנות את המציאות. אבל המציאות לא אוהבת את זה שמנסים לשנות אותה.
*
כל תמונה היא בעצם מבט אחד ויחיד שנשאר דומם בזמן שהחיים כבר הלכו הלאה. מבחינה זו יש בכל תמונה, באופן מרוכז ומצומצם מאוד, משהו מהטרגדיה של הקיום, לכן כל תמונה נותנת תמיד את ההרגשה שהיא חד פעמית, ראשונה וגם אחרונה. בשביל הצייר זה מקור של פחד, אבל בשביל התמונה זה אולי מקור של כוח.
*
לעבודה אמיתית מגיעים רק מתוך מידה גדולה של חירות, ובכח המשמעת הפנימית של הצייר, משהו שנשתמר בה מהתוהו ובוהו הפנימי, ולא חשובה הדלילות או הסמיכות, אפשר למרוח שטח שלם בשחור ושגם אז תהיה קיימת מתיחות בשטח.
*
לחיות בשלום עם החיים זה משהו שלא למדתי.
*
צוחקים עליי שבבוקר אני רץ לבית-קפה. בסדר. זה הטירוף שלי. אבל אדם שפוי בעולם הזה זה משהו מאוד לא שפוי. ואדם שפוי באמת אין לו כל אפשרות, כל אפשרות, להתחיל את היום.
[צבי מאירוביץ, 'קטעי טקסטים מתוך פנקס רישומים', מצוטט בדילוגים, בתוך: צבי מאירוביץ ויהודית הנדל, 'הכח האחר', מוזיאון תל אביב לאמנות: תל אביב 1999, עמ' 59-57]
*
לאחרונה, אני אומר לכתוב מאמר שייוחד לפנדות של מאירוביץ; מאמר שאמור להכיל הרבה מאוד תחושות שהתעוררו בי למראה ציוריו של מאירוביץ ולמקרא דברים שכתב או דברים שנכתבו אודותיו (במיוחד ביוגרפיים); גם הרבה ידע תרבותי-יהודי (לא-רבני ברובו) שלטעמי אצור שם ברקע הדברים; אני מחברו בחיל ורעדה, כותב שורה ומוחק שתיים (זו אינה מליצה). ומדי פעם, כאשר אני מסיים להיות מבוהל מעצמי. אני מבין שיש משהו בתהליך הכתיבה הזה שנאמן מאוד לתהליך היצירתי של מאירוביץ עצמוֹ.
גלריה אינטרנטית קטנה של ציורי צבי מאירוביץ
אזכרה שנתית לאמן נדב בלוך ז"ל (2011-1939) בית העלמין עין הוד, שישי 21.11.2014, 12:00
איך שהזמן עוֹבֵר/איך שהזמן נוֹהֵר.
בתמונה למעלה: צבי מאירוביץ, הפרדס, פנדה (פסטל על גיליון נייר) 1969.
אוי שועי יקר,
רק אמרת מאירוביץ וכבר אני מעלה מתהום הזמן דמעות של תסכול.
אין לך מושג מה העבודות שלו עשו לי בשנות ה-60, כאשר נעשה לי ברור שמה שהוא שכח בנושא "צבע" אני לעולם לא אדע
ציור יפהפה, תודה ההיכרות עם צבי מאירוביץ.
דודו יקר, אכן אין לי מושג, בשנות השישים עדיין לא הייתי בתכנון, ולא עליתי במחשבה. אני מעריץ אצל מאירוביץ את השיחרור מן הרציונליות (אני אומר זאת כרציונליסט). הוא כאילו שם את עולם מראותיו הפנימיים-האישיים אל מול המתבונן ללא שום תיווך. בלי שום צורך לתת טעם, להצדיק, להסביר.
ורד יקרה, בשמחה רבה. אם יהיה לך פנאי, יש את הרשימה הותיקה הזו, שגם הוקדשה לזכרו של חבר, ומרחיבה עוד קצת על מאירוביץ: http://wp.me/pJa8q-iiW
זה מעניין, שועי,
אני הכרתי את הציורים דרך הספר,
וגם בשבילי זו היתה חוויה ששינתה את החיים.
ולא יכולה לראות אותם בלי המילים מאחוריהם,
משהו יחיד במינו עבורי, השילוב המדויק והעוצמתי,
הכתיבה והציורים הם חטיבה אחת בשבילי.
מחכה לקרוא את שתכתוב.
מיכל יקרה, גם אני מחכה. בינתיים אני יותר מוחק מכותב. יותר קורע ממאחד. מזל שחטפתי שפעת אחרת הייתי בורח כמו מאירוביץ לבית הקפה (-:
שועיקי, אני ומאירוביץ זה כמו אתה ולואיז בורז'ואה. יש משהו בסיסי באמנות שלו שלא מדבר אלי ואפילו דוחה אותי. ואותו דבר הרשימות של הנדל. קראתי אותן בשעתו, בזמן אמיתי בסימן קריאה. לא אפרט כדי לא לקלקל. רציתי רק להגיד למה לא באתי לחגיגה.
מרית קרובתי, זה בדיוק הדבר שאני מחבב. שאני יודע שלפעמים חוסר ההסכמות בינינו יהיו מהותיות ממש, ובכל זאת, גם מבלי שתצטרכי להרחיב אדע שטעמך עימך. בעיניי פרגמנטים
4-2 קולעים ממש לתחושותיי על הכתיבה (היצירה האמנותית, אני מקווה, שבה אני עוסק). ולגבי 5, אני יודע שמבחינתך המציאות רק מחכה שנשנה אותה (המיצג נוגע בדיוק בזה), ובכל זאת קצת קשה לי לתופף מן החוץ (ודווקא מסתדר עם מקצב התיפוף הפנימי).
שועיקי, אני רוצה להגיד מה אני חושבת אבל לא. כמו שכתב ליאונרדו שאשא ב"יומה של הלילית" (ציטוט מהזיכרון, אין לי כוח לבדוק) – מילה שברחה אי אפשר לשרוק לה ולהחזיר אותה כמו כלב… האהבה שלך אליו היא גדולה ואמיתית, למה לי לנקב אותה. זה סוג של ונדליזם.
מרית, אהבה חוזרת. כעדות, אתמול כשעלינו מהכנרת (היינו שם על הגדה המזרחית) לצפת קצת לפני שבת, ועברנו על יד "הר האושר" (שם לפי המסורת נשא ישוע את הדרשה על ההר) חשבתי על "עיר האושר" והצטחקתי. חוץ מזה מאז הקיץ אני באמת מנוקב. בימים אלו, קל מתמיד למצוא בי שברים ונקבים. בקרוב יוכלו לתחוב בי פתקי בקשות כמו בכותל (-: אפשר כי מאירוביץ הוא בדיוק אחת הדוגמאות שבהן איני מחפש ציור אלא אנטי-ציור (קריעה/מחיקה)– אני מעדיף את הפנדות הריקות על פני ה"פרדס" שלמעלה.זה חוזר לשיר שהעליתי פה בתחילת ספטמבר "השימוש במלים". אני יודע שאני עשוי להיחוות כמי שמדבר גלוי וחשוף, אבל בכל מה שאני אומר אני שומע עד כמה ישנם דברים שעליהם אני בקושי (אם בכלל) מדבר.