*
לעדי קיסר יש שיר יפה ונוגע ללב בספרהּ החדש, שחור על גבי שחור (הוצאת גרילה תרבות: תל אביב 2014); שיר שבו היא פונה ומתארת את אביה המגמגם. יכול להיות שהשיר הזה נגע ללבי במיוחד מחמת היותי גם אב וגם מגמגם. ופתע עורר אותי שירהּ לחשוב מה בתי הגדולה חושבת בלבהּ על גמגומיי. עם זאת, יש בשיר הזה איזה מבע רגיש ומיוחד המורה על הזיקה שבין המוראות אותם ידע אביה ובין גמגומו. ונכון, שזה שיר אוהב של בת לאביה, ובכל זאת שימח אותי שהמשוררת, התופסת את עצמה כמשוררת פוליטית מזרחית, הצליחה להקשיב פה ליותר מאשר נס המזרחיוּת ועוולות הממסד, והצליחה ללכוד משהוּ פּאן-אנושי דק, שדרכו אוכל לחוש שאני נוטל חלק עמהּ, וכי אייכשהו היא נוטלת חלק עִמי.
לִפְעָמִים
אַבָּא שֶׁלִי מְגַ
מְגֵּם.
כְּשֶׁהוּא מִתְרַגֵּשׁ
אוֹ מִתְרַגֵּז
שַׂקֵי חוֹל נוֹפְלִים
עלַ לְשוֹנוֹ
וְהִיא נִתְ נִתְ
נִתְקַעַת
וַאֲנִי לֹא מְנַסַּה לְהַשְׁלִים אֶת מִלּוֹתָיו
כְּשֶׁשָׂקֵּי הַחוֹל נוֹפְלִים
מִתְפּוֹרְרִים בְּפִיו
וְעֵינָיו מְחַפְּשֹות
אֶת הֶמְשֶׁךְ הַמִלָּה
בָּאֲוִ
בַּאֲוִ
בַּאֲוִיר
וַאֲנִי מְסִיטָה מַבָּטִי
יוֹדַעַת שֶׁעַכְשָו
זִקּוּקִים בְּאִשׁוֹנָיו
לְשׁוֹנוֹ נִתְקָעָת בְּשׁוֹבֵר גָּלִים.
מָתַי נִמְלָא פִּיו חוֹל?
פַּעַם סִ סִ
סִפֵּר לִי
שֶׁכְּשֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן
אִמוֹ בִּקְּשָׁה מִמֵנוּ
לִקְרֹא לַשְׁכֵנַה הַזְּקֵנָה
וּכְשֶׁפָּתַח אֶת דֶּלֶת בֵּיתָהּ
מָצָא אוֹתָה שוֹ
שוֹ
שוֹכֶבֶת
מֵתָה בַּמִטְבָּח
לְיַד סִיר גָּדוֹל.
פָּעםַ סִפֵּר לִי
עַל יָפָה, הַבַּחוּרָה הֲכִי יָפָה בַּשְׁכוּ
שְׁכוּ שְׁכוּנָה
שֶׁבַּעֲלָהּ עָזַב אוֹתָהּ
כִּי הָיְתָה עֲקָרָה
וְיוֹם אֶחָד
שָׁפְכָה נֵפְט עַל שְׁעָרָהּ
וְהִדְלִיקָה אֶת עַצְמָהּ
כְּשֶֹאַבָּא בָּא לְחֻפְשָׁה
מֵהַצָּ צָּ צָבָא
וְאַחֲרֵי שֶׁפָּרְצוּ אֶת הַדֶּלֶת
לֹא עָזְרוּ כָּל דְּלָיֵי הַמַּיִם
שֶׁשָׁפַךְ עַל שְׁעָרָהּ הַאָרֹךְ.
אַבָּא שָׁלִי לִפְעָמִים
מְגַ מְגַ מְ גֵּם
אֲבָל הַלֵּב שֶׁלוֹ
כְּמוֹ יָם
בְּלִי חוֹל
בְּלִי חוֹף.
[עדי קיסר, 'חול', שחור על גבי שחור: שירים, הוצאת גרילה תרבות: תל אביב 2014, עמ' 65-63]
השיהוי של הגמגום, ההיתקעות בשטף הדיבור, החזרה על ההברות הממאנת להמשיך, נתפסת על ידי קיסר כהיפעלות; כחוק-כובד, מסה, שק-חול המונח על לשונו של האב ומונעת אותו מדבֵּר. כדי להמשיך את המלהּ עיניו תרות אחר יסוד חומרי קל מן החול, האויר. זוהי כעין מיתיזציה של הגמגום כאילו באמת השטף תלוּי באיזו פיסיקת-כימיית סתרים שבו על מנת להקל את הכובד מול הלשון, יש להיזכר ביסוד קל יותר, זורם יותר, שיחדש בה את יכולת התנועה ויאפשר להּ לשטוף. אבל לא פעם, המאבק הפנימי על המלה והמשפט רק מחמיר ודומה הדבר למי שביקש לצאת אל הים הפתוח אל האויר החופשי ומצא עצמו משתבר על שובר הגלים. כל הקטע הזה יפה בעיניי, משום שיש בו מיסוד המיתוס של הילדוּת; מנסיונהּ של הילדה והנערה להבין את המוזרות הזאת. את המשׂא המתחדש שנאלץ אביה לשאת מדי יום, עם לא על גבו, אזיי על גבי לשונו. כאשר נסיונותיו לצאת אל שטף הים החופשי, שלכאורה עומד שם ומצפה לו, עולים, לא-אחת, בתוהו.
מתי נמלא פיו חול? כאן פונה קיסר לכרונולוגיה ולאטיולוגיה של הגמגום. אבל הדבר קודם לכן הישהה אותי דווקא על שובר הגלים מן הבית הקודם. שובר הגלים המגלם מציאות חולית בלב ים. המפריע את שטפו של המבקש לצאת לים; המעכב ומשהה את הרוחצים מלצאת אל לב ים, ומן הים להציף את החוף. אביה אפוא הוא בבחינת המבקש לצאת למרחב, ותמיד עולה לנגד עיניו הפחד להיקלע שוב אל גבעת החול של שובר הגלים. יתירה מזאת, דומה כי הים הוא פיו של האב המבקש לגלגל גליו למלל מלּיו והנה עומד בדרכו אי של חול.
שני סיפורי המוות המובָאים כדי להמחיש את הקירבה שבין החוויה הטראומטית של היות עד למוות, ושל נוכחות המוות, ובין התעוררות הגמגום כמעצור של שטף הדיבור; הופך את שק החול, ואי החול (שובר הגלים), לשעון חול. הגמגום מבטא את חוסר היכולת להינחם על הפורענות ועל המוות הזה, ואת אי היכולת להמשיך למרות שצריך להמשיך. דומה כי לא במקרה מוצא הילד את השכנה הזקנה בקרבת הסיר הריק שהיא בודאי היתה לו רק חיה עוד קצת ממלאת אותו מיים כדי להרתיח דבר מה; וכי לא באקראי דליי המים לא מצליחה לכבות את שערהּ של יפה העקרה שהציתה את עצמהּ. אזלת המים, המתגלה פעם-אחר-פעם כמוה כאזלת-החיים נוכח המוות. כשאין מים או כאשר המים מתגלים כחלשים מכדי לכבות את הבעירה, כל שנותר בפה אינו רק טעם חול, אלא איים שבים ומתגלים של חול.
אביה המגמגם, אפוא, הוא אדם החווה בכל רגע ורגע את נוכחות המוות; את היותנו חשופים ומאוימים בהוויה. הפה והלשון תמיד ינשאו עליהם את משא הרגישות-היתירה הזאת; אבל לבו, כך אומרת קיסר, הוא ים שאין בו מצרים. אם בראשית השיר המוקד מושם על שקי החול, הריי עתה הם התמוססו ואינם ליבו של האב הוא אחד עם הים הגדול, האוקיאנוס שאין בו גבולות וגדירות, תקיעוּת ושהוּת. היא רואה אותו כפי שהוא, ללא שיפוט, ללא תיוג של מגבלה. הפה איטי, הלב נובע ומנביע. ולמרות קירבת המוות (פעם כשהייתי צעיר יותר תיארתי את הגמגום שלי בשיר: כמבטא של ארץ המוות), ועל אף הזכרונות הקשים עימם הוא מתמודד יום-יום, הלב הזה נובע ומנביע למישרין.
*
*
בתמונה למעלה: יגאל עוזרי, טוסקנה, מונופרינט בטכניקה מעורבת 2007
כ*
קראתי מרותקת. אף פעם לא חשבתי על הקשר שבין גמגום ובין מוות. ועל אף שאני לא מגמגמת, השיר נוגע בי עמוק. "לשונו נתקעת בשובר גלים", "שקי חול נופלים על לשונו" כל כך ממחיש את התקיעות שיש לכל אדם, אם זה בגמגום, אם במשהו אחר. חוסר היכולת לתקשר בצורה חלקה עם הזולת. במובן מסוים תקשורת = חיים.
ורד יקרה, אני לא יודע אם יש קשר מחייב כזה. מחקר הגמגום נוטה להעריכו כיום כתולדה של בעיה בהעברת המידע ממרכז ברוקה (במח) לכלי הנשימה (מדברים רק בנשיפה) וכשאין תיאום אוטומטי בין המח ובין הסרעפת ומתווספים מתחים, התרגשות, עייפות, זכרונות מציפים, מתחילים לקרות שם כל-מיני דברים, שמגבירים שיבושים. יש איזה מיתוס שגם אני הייתי כרוך אחריו לא מעט בנעוריי כאילו הגמגום כרוך בטראומה מהותית. זה נכון בחלק מהמקרים (למשל, נתקלתי באנשים מבוגרים שכאשר נפטר עליהם אדם קרוב החלו מגמגמים לפרקי זמן ממושכים) אבל יש כנראה גם צד תורשתי. ישנם כל מני סרטים שלצערי כורכים יחד גמגום ואספקטים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. זה אינו מדויק בלשון המעטה. זה נכון שלעג חברתי כלפי המגמגם או הדרה חברתית עשויים לגרום לכל מני הפרעות ובעיות בהמשך, אבל אין שום קשר בין ההפרעה הזאת שהיא בתחום הפיסיולוגי לגמריי ובין השלכותיה אחר כך. אשר לי, הגמגום שלי קשור בשתי מיתות (אחת טבעית של שכנה מבוגרת שהיתה נוהגת לשמור עליי; אחת, שנתיים אחר כך, בשריפה בבניין די סמוך), ובהבנה שלי בגיל 3 כי גם אני עומד בפני חיים סופיים. מדוע זה כך? משום שזה הזכרון הראשון שלי. אחר כך לדידי החיים מתחילים. אבל המקרים הללו מעבר להיותם זכרונות ראשונים מבליעים בתוכם הרבה מאוד סיבות קונקרטיות אחרות (התמודדות עם אלימוּת) שבעטיין כנראה הסיפור התחיל.
מאוד מעניין (הקשר בין הגמגום שלך לשני מקרי מוות, ממש כמו בשיר).
ודאי שיש צד תורשתי, פיזיולוגי, ויש גם צד חמקמק / שקשה מאוד להוכיח – של חוויות טראומטיות שגרמו או לא לנטיית הגוף הזו להתגבר. לי היתה תחושה שירידת שמיעה שחוויתי בגיל עשרים ומשהו נבעה גם מויכוחים קשים בין ההורים, שהתקיימו בנוכחותי והפריעו את שלוותי. באותה תקופה כאילו הכריז הגוף שלי שהוא לא מעוניין לשמוע יותר את הדיסהרמוניה הזו. אלו חוויות אישיות, ברור שאין להן סימוכין מדעיים (הירידה בשמיעה אצלי נובעת מסיבות תורשתיות, כך נאמר לי), אבל בכל זאת נחקקו בתודעה.
שועי היקר
אחי הגדול יעקב מגמגם
חייו של האחר מול הדיאלוג שאמור להיות המשך של תנועה ותזוזה בחלל, מובן מאליו
ובמציאות כזאת הקצב הוא לא קבוע ומסביבו קרום של רגשות בטמפרטורות משתנות
אני הלכתי על כסיסת ציפורניים בכל אינטרמצו, למעשה על עעעצם היום הזה
ורד, יש דברים שאני מספר פה ויש כאלה שלא. לפחות במקרה שלי, את ההורים אני משתדל שלא להנכיח מדי ברשימות ובתגובות. יש לזה הרבה סיבות. מי שעוקב אחרי האתר, אני מניח, כבר למד שמאחורי הכל עומד איזה סיפור מעיק. ויותר מכך, תחושה שליוותה אותי מילדות ועד שעזבתי את בית ההורים, לפיה ביתם מעולם לא היה ביתי. את הגמגום כמובן אינני תולה בהם ישירות. למרות שפעם האמנתי שזה מאוד קשור (סילחי לי שלא ארחיב). לעומת זאת, בעובדה לפיה כילד וכנער גמגמתי עד כאב (פשוט כאב לי לדבר) ואילו היום אני בדרך כלל מגמגם בקלילות ובחן– אני כן תולה בנסיבות של ביתם ושל האזור שבו ביליתי את ילדותי.
יהודית יקרה, הנה מצאנו עוד נושא שיחה. מה שלא כתבתי בתגובה לורד הוא כי השריפה בבניין סמוך היה בבית שיוחד על ידי אחד ממשרדי הממשלה לניצולים עריריים של ד"ר מנגלה (גבעתיים, שנות השבעים המאוחרות). אחת מהן, מרים, שרפה את עצמה באחד הלילות. הייתי מדבר איתם המון כילד. זוכר את הפיח. ההורים עבדו ואני הסתובבתי בחוץ.
.
אני חושב שאני משלב בין גמגום, כסיסת ציפורניים וכישרון רב בחוסר יכולת להדחיק. סוג של One man Band (-:
גם אני מגמגם, בילדותי גמגמתי יותר, עם הזמן למדתי פשוט לשתוק וזהו,
חושב שכל מה שנכתב כאן נכון, ויותר,
ברור שזה גם תורשה אבל עצם היותו של דבר תורשתי אינו שולל השפעה סביבתית כסיבה
אנחנו יורשים רגישות מסויימת לסביבה
המיתיזציה של התרגום אינה מופרכת לחווייתי
מצאתי שהדברים מאוד משמעותיים קונקרטית, גם יותר מהסברים פיזיולוגים
אין דבר כזה דבר שהוא רק פיזילוגי, לא קיים, כל דבר מבטא קשר מסויים בין הגוף לנפש
מה שיודית כתבה תמיד מאוד דיבר אלי יותר
וגם תואם לנסיוני
יכול להיות שהטריגר הוא טראומה אבל לא כל אחד חוטף טראומה מנוכחותו של המוות(רוב האנשים לא)
ומה שנחשף בעקבות הטראומה זה מה שתמיד היה שם בלווא הכי
צורך מאוד חזק בתקשורת שנתקל בצורה מאוד קשה במגבלות הזמן והגוף והמרחב
למשל
אם אני, כאדם עם נטיה מולדת להדדי, חווה את העולם כרשת הקשרים הנובעת מקיומם של קצבים וצלילים שונים בו זמנית,ינסה לבטא את עצמי דרך דיבור, שמטבעו הוא קוווי (אי אפשר לומר המון מילים שונות בבת אחת) אז ברור שדי מהר כל המבנים שאני חווה ידחסו ויתמוטטו על ראשי.
גם הקשר לשירה הוא לא מקרי
כי שירה זה מדיום שאיכשהו מאפשר באורח פלאי לבטא ריבוי משקלים שונים בשורה אחת
אבל אני לא משורר
בזמנו מצאתי עניין בפיתוח תוכנה
ששפתה מאפשרת ביטוי מסויים למציאות דינמית ורבת הקשרים וקשרים (שפת תוכנה זו שפה שמדברת לכל הכיוונים בבת אחת) ואולי הדרך שבה השפה הזאת משנה את העולם תקל מעט על המגמגמים וגם תשכח מעט את המקורות שמהן נובעות הטראומות
שועי, אני התחלתי לגמגם שנים לפני שחווית טראומה אישית,
אבל יכול להיות שכילד רגיש יחסית חוויתי את הטראומה של הורי שאיבדו כילדים הכל כשלי
ארנסה יקר, אני חושב כי חיבתי לשירה עוד החלה כילד, כשהבנתי ש: [א]. למשוררים יש אוצר מלים גדול ולכן אם נתקעים במלה אחת יכולים לעבור מייד לנרדפת שלה [ב]. משוררים מדברים מוזר. הדיבור שלהם אינו שגור. הוא מצריך קשב מיוחד. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, גם הבנתי שאין לי בעיות מהותיות לומר את אשר לבי. השאלה המהותית באמת היא האם יש שם מישהו שמקשיב.
מעניין מאוד, (אני מתפרצת לדלת פתוחה) החיבורים שעשית. כמגמגמת תקופתית לא קטנה (תתפלא) לעתים אני מגמגמת קשות ואחר כך, כמו עכשיו, לא. אני אוהבת מגמגמים, זה מרגש אותי, משהו בדיבור הזה כאילו זה דווקא קצב הדיבור השפוי והנכון לטעמי. במקרה הייתי פעם אצל נוירולוגית מומחית בעניין אחר ושאלתי אם יש לה מושג על זה. היא אמרה שמקשרים גמגום להחלפת יד, כלומר כשימני מתחיל להיות שמאלי. אמרתי שאני אכן שיכללתי את היכולות של יד שמאל שלי כשעסקתי בצורפות זה היה חיוני – לדעת לעשות הכל גם ביד שמאל. היא אמרה שזה עשוי להסביר. מכר שלי , אמן צעיר ומגמגם דגול, שום טיפול לא עזר לו לדבריו, אך שמתי לב שכשהוא מדבר הכל זורם עד שהוא צריך להגיד משהו אישי על עצמו, אפילו מספר טלפון. מישהו לאחרונה אמר לי שכשמנסים לגמגם בכוונה אז לא מגמגמים. זה נשמע לי מתאים גם לקשר שאמרת בין הנשיפות והמוח. באשר לאפשרות של קשר לטראומות וההכרה שיש מוות והוא עשוי להיות קרוב. אם זה נכון, אז נראה לי שמי שגמגם דווקא רוצה להיתקע. ולא לזרום, זה מתאים ומובן גם לי. הפחד הוא מלזרום מהר, מהקצב המהיר של המציאות. הגמגום היא מעצורים ודרך להשהות, זו אפשרות לטיפת שליטה בתוך מציאות שמאיימת. ואהובה עוזרי זה נהדר.
הו סוזי, אכן נכנסת בדלת ופתחת מיד דלת משלך. לדברי הוריי בגיל הגן לא היתה לי יד דומיננטית וביצעתי את כל הפעולות בימין ובשמאל. ניסו להרגיל אותי לכתוב רק בימין. כמובן, שעברתי לכתוב בשמאל. עד היום הדרך שבה אני אוחז את העט היא סינגולרית לגמריי. לא דומה לכלום והכתב שלי ברור לגמרי-לגמרי. אם נהיה מדויקים עד תום, גם בלי הגמגום הגעתי לאוויר העולם עם כמה וכמה בעיות מוטוריות. חלקן לא קיימות יותר. אבל למרות שבנערותי כבר הייתי שחקן כדורסל לגמריי לא רע, אני ממש לא סגור על כך אם הייתי עשוי להיעשות גם אחרי אימונים רבים, מתעמל אולימפי. אני יודע מן ההורים שבגיל 5 לערך הובאתי למבחנים שנועדו לבדוק האם אהיה בחינוך רגיל או מיוחד. תוצאות מסוימות בנגזרות מסויימות של מנת משכל הורידו את כל סימני השאלה, ואכן תמיד הייתי תלמיד מצוין בכל מסגרת מאז. אף על פי שעד היום ישנם תחומים מסוימים שאליהם לא הייתי נכנס. כל דבר שנוגע במכניקה עדינה, אם בכלל, דורש ממני מאמצים בלתי אנושיים ופלבולי עיניים.
לגבי מה שכתבת על האמן הצעיר, מנסיוני הגמגום מעט מאוד קשור לתוכן הדיבור, אלא למתח, רגישות, תחושות אי-נוחות שמקדימים את הדיבור ואולי מתעצמים כאשר מתחילים להיתקע בשטף. ולמרות שישנן שיטות לא רעות (מסכות טכניות עשויות היטב) שבאמצעותן ניתן להעלים גמגום כמעט לחלוטין, הפנמתי לגמריי, שמי שמעוניין לדבר עמי יצטרך לקבל אותי, לטוב ולרע, כמו שאני.
והרי אין בזה רע. ומבחינתי זו הצורה הטבעית והשפויה יותר. הרהיטות לעתים מפתיעה אותי יותר. בכל מקרה אני אנסה פעם לגמגם בכוונה כשזה קורה לי , לבדוק אם זה מסדיר את הנשימה. או שלא אנסה.
סוזי, אני מניח שגם בתקופות הגמגום שלך לא חווית מעולם היתקעות דרמטית שבה (אם אנסה לתאר את זה) המח אולי מעביר שדר אבל הוא פשוט ממאן להגיע לכלי הדיבור (סוג של נתק בין המח ובין הפה שפשוט ממאן לזוז). גמגום בסדר גודל כזה הוא לא חווייה שכיחה עבורי, אבל מי שעובר חווייה כזו (שוב אני מדבר רק מתוך נסיוני האישי) לעולם לא ינסה לגמגם בכוונה. לא נראה לי שיש לי הוראות יצרן. אבל אם היו, זה לבטח היה מחוץ להוראות היצרן (גמגום בכוונה).
אגב, הדבר שמקסים אותי אצל ויקטוריה חנה, היא התעלמותה מהוראות היצרן, ובנייתהּ למן ילדותהּ, מן ההברות דווקא, אמנוּת קול שלימה.
תודה.
בבקשה.
תודה שועי על הניתוח היפה ועל השער שפתחת לי לשירתה של עדי קיסר.
טלי יקרה, בשמחה.
כמה עוצמה יש בדיבור על הגמגום.
ובדימוי הדיבור למים שנשברים אל החוף
או זורמים חופשיים אל הים וממנו.
ובאש שאיכשהו זורמת אף היא
לאורך הדיבור הזה.
ואיך שזרמת מהשיר היפה של עדי קיסר
אליך.
ואלי גם.
מיכל יקרה, תודה מקרב לב, כבר המון זמן שאני מתלבט אם להעלות הנה שני שירים שכתבתי על הילדוּת שלי, שיש בהם משהו כל כך חשוף וצלול, עד שאני אף פעם לא מגייס לשם כך את מלוא הביטחון (עוד לא בטוח האם אני רוצה שזה ייצא אל החוץ). הנה בא השיר של עדי קיסר וגרם לי לומר משהו (גם עליה, גם על הגמגום וגם עליי) מבלי שאצטרך לשים את עצמי במוקד הדברים.
כמו הדקדוק המבקש דק מן הדק גם הגמגום מבקש גם מן הגם. שיר יפה וניתוח יפיפה. גם מבקש האב, פרץ של דברים – שקים של חול – יש לו לומר בבתר המילה והוא מכחכך מה מן הדברים יגיד, מה מן הדברים ימלל ומה ימול.
תודה אנונימית/ית על הקריאה ועל התגובה.
הגמגום כדקדוק של גם וגם ,
הגדרה מאוד יפה ומאוד ממצה של העניין.
גם לתחושתי זה בדיוק זה
תמיד הרגשתי ששפתי היא בתר שפה, וגם אחרית לה
שפה בין שפתית, שבדיוק בגלל שהיא ממזגת שפות הרבה אינה יכולה לדבר אף אחד מהן כשורה
כנראה שגם משום כך כל פעם שאני נכנס לאיזה קבוצה ברשת מתפתח שם דיון אינסופי שבסופו אני תמיד נזרק ונחסם
המתמטיקאים טוענים שאני פסיכולוגי מדי והפסיכולוגים טוענים שאני מתמטי מדי וכולם בטוחים שאני בטח ישן תחת איזה גשר ואוכל מפחי אשפה
וכולם צודקים נורא
אבל משום מה אין לי מוצא אלא בנסיון ליצירת שפה חדשה
ודווקא במילים הכי שגורות
אני ממש מרגיש איך זה פותר בעיות
לצערי אני די לבד עם התחושה הזאת