*
לא יודע אם זה שיר. אני לבטח לא מקבל את עמדת אנדי וורהול ש-Art הוא מה שהוא-עצמו קובע שהוא Art וגם לא את עמדת דוד אבידן, כי שיר הוא מה שהוא-עצמו קובע שהוא שיר. אבל משהו בטקסט קצוץ השורות הזה, של הסופרת והמשוררת האמריקנית (ממוצא יהודי אוקראיני), גרייס פֵּילִי (2007-1922), מצא לו בכל זאת איזה נתיב ללבי. לא בגלל נימת הביקורת האתית-פוליטית הרוגנת ממנו, אלא קודם כל ואחרי הכל, הואיל ויש בשיר משהו מטורלל, המנסה להימנע מן הדיסקורסיבי והתימטי, כאילו שהם קללת הסדר המעונב הקיים . ובפרט, שהטענה המובלעת בטקסט היא שאת רוב העוולות, שמבצע הממשל מכשירים האזרחים המוכנים לקבל כל דבר וכל התנהגות, אם רק יסבירו להם מדוע היא היתה בלתי נמנעת או חיונית; כמובן, הם ייצאו בהוראות הממשל לכל שדות המערכה הבאים בלי להרהר אחרי תלותו בממשל, התורם לרווחתן.
תּוֹדָה לַגְּבָרוֹת הַיְּהוּדִיוֹּת הַקְּשִׁישׁוֹת
אַף שֶׁבְּנֶיהֵן מִתְנָאִים בְּבָתִּים
וְהֵם פִּקְחִים וּבוֹגְרֵי קוֹלֶג'
הֵן לוֹקְחוֹת אֶת הָעֲלוֹנִים שֶׁלָנוּ
לְעִתִּים הֵן אוֹמְרוֹת
פּישֶׁרִים מָה אַתֶּם זוֹמְמִים
אַל תִּתְרַגְּשׁוּ מִדַּי הִיטְלֶר
מֵת אֵיפֹה מִפְעֲלֵי הַיֶּזַע
וּתְשׁוּבָתֵנוּ גְּבָרוֹת
שְׁכַחְתֶּן אֶת וִיֶטְנָאם
לֹא אֲדַבֵּר עַל יִשְׁרָאֵל הַבַּטְנָה
בְּעֵרֶךְ שְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת הַצִדָּה וְּרְאֶינָה מִסְפָּר
מִפְעֲלֶי יֶזַע שֶׁלֹא לְהַזְכִּיר אֶת
הַכִּבְשָׁן הַאִימְפֶּרְיָאלִיסְטִי אֶת הַאֻמָּה
הָאַפְרִיקָאִית
וּתְשׁוּבָתָן כָּמוּבָן
הוֹ כֵּן כָּרָגִיל כְּבָר שָׁמַעְנוּ
אֶת זֶה בָּרוּר אוֹי אֻמְלָלִים
מֵתִים מֵתִים מֵתִים
יַלְדָּה טִפְּשָׁה תַּקְשִׁיבִי לְעוֹלָם
—לֹא תַּצְלִיחִי לְהַפְסִיק אֶת זֶה אֶת הַהֶרֶג הַמֵּמִית
עַל כַּךְ הֵשַׁבְנוּ בְּחָמֵשׁ מִלִּים בִּלְבַד
אִם כֵּן אֵיךְ אַתֶּן בַּחַיִּים?
אוּ-הָא פֶּה גָּדוֹל אֲבָל
אַתְּ צוֹדֶקֵת אָסוּר
לִנְטוֹשׁ אֶת הַסְּפִינָה כָּל זְמַן
שֶׁיֵשׁ כּוֹחַ אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
לֹא יִהְיֶה הָעוֹלָם הֶרֶס מֻחְלָט.
[גרייס פיילי, 'דו שיח בקרן רחוב', איש זר שׁרק לְכלב: מבחר שירים, תרגמה מאנגלית וערכה: אסתר דותן, הוצאת פיתום: תל אביב 2006, עמוד 62]
כמובן, קשה שלא להרהר בשיר הזה על רקע כתביו הפוליטיים של יהודי אמריקני אחר, נועם חומסקי, ובפרט קובץ המאמרים אוטופיה לאדונים, הנמצא גם בעברית. אותן נשים אמריקניות, שליבן הומה לקהילה היהודית ולבני עמן, התורמות להדסה, לנעמת וליד ושם, וודאי שלמקבילותיהן האמריקניות, ובכל זאת גם מבקשות מדי פעם, כנשות העולם הגדול, לעיין בפרסומי שמאל או בעלונים פמניסטיים מערערי שלווה.
אבל העמדה שהן מביאות, עמדתן של ישישות, שכבר ראו דבר או שניים בחיים, לפיה לא ניתן להפסיק את ההרג ואת העוול והניצול המאפיינים את פעילותו של המין האנושי קרובה אליי. הן עצמן כמו מעירות למשוררות כי אפשר כי הכל הוא עניין של פרספקטיבה. הן אינן דוחות את מאמציה לתקן עולם; בסופו של דבר, הן מסכימות כי המאמץ חיוני מאין כמוהו, שאין סיבה לנטוש את הספינה כל זמן שיש כח להיאבק. גם הן מבינות כי אזלן יד מול כל-כך הרבה כוחות המבקשים להרוג ולפגוע באנשים חפים מפשע תוביל את העולם עדי הרס מוחלט, עם שזה מכבר אינן בטוחות כי יחידים עשויים למנוע את ההרס.
למרות הדיכוטומיה הקוטבית שנוקטת פיילי בתחילה (פוליטית-מעמדית-אולי גם גילאית) בינה ובין הזקנות, הצדדים הולכים ומתקרבים, עד שבתום השיר הם הופכים קול שהוא כמעט אחד. קול הקורא להיאבק אישה ואישה ממקומה, כפי כשריה ומסוגלויותיה, אחת המרבה ואחת הממעטת, כדי שהעולם לא יהיה הרס מוחלט. איני יודע אימתי חיברה פיילי את השיר הזה (היא זכתה לחיים ארוכים); אזכורן של וייטנאם וישראל מעלה על הדעת את שלהי שנות השישים או מהלך שנות השבעים. אני מניח כי אותן ישישות אכן מבוגרות ממנה כימי דור בעת כתיבת השיר, ומבחינה זאת, אף היא מבינה ברגישותהּ כי לפניה לא נמצאות נשים אטומות או מתנשאות. היא דווקא עירה למקום שבו היא-עצמה עשויה להיות יותר ויותר דומה להן ברבות הימים. היא שעדיין חיה מתוך מגמה חיה ובועטת לשנות את העולם. הן שכבר כבר הבינו ששום דבר בעולם לא ישתנה אקוטית, בסופו של דבר גם-הן מתאחדות סביב הרעיון, שאסור לתרום ולעודד את אותם כוחות מיליטריסטיים-קפיטליסטיים המביאים את האנושות עדי הרס מוחלט.
שאלה נוספת היא שאלת התקשורת. השורות הקטועות במפגיע. כאילו משהו לכתחילה מפריע את הדיבור ואת הקשב בין המשוררת ובין הנשים. בתחילה זה נראה לי כמרמז על כעס גדול על אותן נשים אמידות, ועל חייהן הטובים, ומעורבותן המינימלית בתיקון העולם, אף שוודאי יכולות היו, לו רק רצו, הרבה יותר. זה בולט במיוחד, כאשר המשוררת מביאה מפיהן את המלים "היטלר מת", כלומר: הנורא מכל כבר מאחורינו; הרוע העולמי כיום הוא מעט-מזעיר מן הרוע שהתקיים אז. הנשים הישישות נדמות בעיניה כמפנות עורף, כאוטמות אזניהן משמוע את קול הסבל הרוגש בעולם.
אבל שורות החתימה, שלהערכתי אינן ציניות או אירוניות, פשוט מבהירות כי דעתן של הישישות נתונה לעולם שיהיה כאן לאחריהן, הן פשוט איבדו את הכח להיאבק או שלא היה להן אותו מעולם, דווקא האמפתיה, הבעת התקווה הזו שהעולם לא יהא הרס מוחלט; קושרת בין הנשים ובין הדורות. הדיאלוג הזה, שראשיתו בבוז הדדי, או בתודעה שיפוטית-הייררכית ("פישרים", "ילדה טפשה, "פּה גדול", דווקא מסתיים בעיניי באיזה איחוד ושיתוף), שבו גם אם אין כולן פעילות בתהליך השינוי/התיקון/המהפכה, בכל זאת, גם אותן ישישות תומכות במשוררת הצעירה המקווה לטרנספורמציה מהותית בסדר הקיים. גם הן שותפות לכך שאין להניח לעולם להיהרס בידי אימפריאליסטים, קפיטליסטים ומדכאים.
זה היה יכול להיות דיאלוג שגרתי למדיי, אבל דווקא תנועת המלים על הדף; הקטיעות, השברים, הדממות; אולי, הדילוגים והקפיצות. הן שהופכות אותו בעיניי לשיר. השגור הופך מוזר לעין, אָחֵר למשמע אוזן (אם קוראים בקול רם). בסופו של דבר האופן שבו פיילי מגישה לקוראיה את השיחה הזו, דורשת אותם לחדד את הקשב ואת השמע; אפשר כי לו השיר היה מוגש בשורות קצובות ומדודות, הייתי רואה בו דבר סטנדרטי הרבה יותר. המקצבים השונים הארוגים בשיר, היו בפירוש מה שגרם לי להתעכב עליו, להתעורר לדקויותיו; להעלות על דעתי שאולי יש כאן קצת יותר מאשר פמפלט פוליטי. פתאום ניעורה בי מחדש האינטואיציה הראשונית שמשכה אותי לקרוא שירה כנער צעיר: משוררים/ות מדברים/ות מוזר; זה מצריך התבוננות מעמיקה, קשב מיוחד. וכך, אולי בסופו של דבר לא יהיה העולם הרס מוחלט.
*
הצייר פאול קלי כתב ביומנו פעם על כך שהוא קרוב ללב היצירה, אבל לא קרוב מספיק. גם אני מרגיש כך לא-פעם.
בכל פעם שאני נוכח (וזה קורה הרבה) במופע של רות דולורס וייס אני לומד משהו על קירבה ללב היצירה, ויוצא משם מאמין קצת-יותר בכך שזה אפשרי.
רות דולורס וייס במופע פסנתר אינטימי באוזן בר, יום שלישי, 16.12.2014, 20:00
*
בתמונה למעלה: Hadda Sterne, Machine 5, Oil on Canvas 1950
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
"פתאום ניעורה בי מחדש האינטואיציה הראשונית שמשכה אותי לקרוא שירה כנער צעיר: משוררים/ות מדברים/ות מוזר; זה מצריך התבוננות מעמיקה, קשב מיוחד. וכך, אולי בסופו של דבר לא יהיה העולם הרס מוחלט", הרהרתי במהלך השבוע, לאחר שצפיתי בסרט חיית לילה, על כך שהחשיבה הניו-ליברלית גובלת בפסיכוטיות של ממש: ההצרנה של האדם לפוטנציאל הרווח שלו(עד כדי כך, שהכלכלן היהודי-אמריקאי לורנס סאמרס הסביר פעם במזכר לעובדי הבנק העולמי כי נכון לחלוטין, מהזווית האקונמית, להעביר פסולת רעילה למדינות עניות ונחשלות באפריקה, כי מותם של אנשים, בעלי פוטנציאל רווח נמוך, משתלם יותר ממותם של אמריקאים או דנים בעלי פוטנציאל רווח מלא), העלמת עין טוטאלית מחלקו של המזל בחיינו(דבר שמתבטא בכך שכול רפובליקאי, וגם לא חלק לא מבוטל מהדמוקרטים, בארה"ב שחולף על פני הומלס, מבטל את המראה ב"נו, הוא בטח לא השקיע\רצה\התאמץ\יזם מספיק") והמשוואה של הצלחה=הון. וזה מעניין באמת האם שירה, על פוטנציאל הרווח האפסי שלה, על דחיית דחיסת הרווח לכספים\נכסים(ואם מתעקשים, אז מהו הרווח שהשירה מבקשת?), יכולה לחסום, ולו במעט, את גדודי ההומו-אקונמיקוס שצובאים על מוחותינו.
נגעת בנקודה שתמיד מדהימה אותי: אלו שנפגעים מהממשל (כמעט כולם…) הם אלו שיצדיקו אותו ויגנו עליו, לעיתים עד חירוף נפש…
יש איזו נקודה עיוורת שמתקיימת בנפגעי שלטון ברוטלי כאשר הם עוברים לחברה אחרת. גם שרנסקי שבבריה"מ לשעבר חבר לקבוצת הלסינקי ולאנדריי סחרוב כאשר עלה לישראל הצטרף בהתלהבות לחבורת מדכאי הפלסטינים "בשם העוול שנעשה לנו"
יפה בעיניי השיר והניתוח שלך, כולל התפיסה שההתבוננות והקשב עשויים להקטין את ממדי ההרס.
תמהּ יקר, ישבתי השבוע במפגש מעניין, מאיר עיניים ומלומד עם המשורר והעורך הירושלמי ד"ר גלעד מאירי, המבקש להגדיל את המקום הדיבורי-ההומוריסטי (גם דחקאי) בשירה, ולמעט את השירה שיש בה מגילויי היגון, הקושי, והמסכנות. היה מעניין, אך שלא במפתיע גיליתי כי רובצת ביננו תהום עמוקה. תהום הנמתחת בין מי שמבקש בשירה אחר שׂגב ומטפיסיקה אתית, והרחבה תמידית של דרכי המבע וגבולות ההבעה (אני) ובין מי שמתבונן בשפה כהמשכה של הפוליטיקה ורואה בה כלי שנועד להבריק, לבקר ולבדר (הוא). מאוד נהניתי מהערתו לפיה תפישת השירה שלי מיושנת: הנה, סוף סוף, לשיטתו, גם מעיין, גם ערס-פואטיקה, ולהבדיל גם ננו-פואטיקה ברשותו (הוא גם היה בעבר מעורכי "כתובת")– משום מה הוא לא הזכיר את "הבה להבא"– כותבים שירה חברתית לחבר'ה ואינם שוללים את הדחקה ואת הבידור. הוא לא יכול היה להבהיר לי טוב יותר את הפער השורר ביני ובינם.
כמובן, כמי שמוצא את עצמו קורא לאורך שנים הרבה מדי טקסטים בני מאות שנים, האמירה לפיה אני מיושן לא ממש זעזעה את אמות הספים שלי. אני רוצה שהשירה שאני קורא או כותב תהיה יותר מקערת פיצוחים או שוט טקילה. יותר ממסיבה חולפת שאיש לא זוכר ממנו כלום אחר כך.
איך כל זה קשור לקפיטליזם? דרך הכפפת הביטוי האמנותי למגמות החברתיות-כלכליות הרווחות. אם אינך יכול לנצח אותן הצטרף אליהן. אם אין לך די שומעים/קוראים הכפף את שירתך למגמות "מגניבוֹת". צור חבורה של מגניבים– וערבי שירה בדמות ערבי סטנדאפ קומדי. זה כבר ייצר לך קהל.
יריב יקר, זה במיוחד בולט בישראל, נדמה לי. כאן עדיין כל ביקורת מוצדקת על הממשל נתפסת כביקורת על היהדות, הציונות, וכערעור יסודותיה של מדינת ישראל גם יחד. אדם באמת, בחברות מסויימות, לא יכול לפצות פה מבלי שמישהו יביט בו בעיניים רושפות מכעס, או שמישהו יטיח בו "עוכר ישראל" או "בוגד".
דודו יקר, צריך לזכור כי באיחוד המדינות עד עצם היום שוררת בחוגים מסוימים עוינות רבתי כלפי האסלאם, אולי כמזכרת מן המאה התשע עשרה, שאז היתה עדיין האימפריה העות'מאנית המתחרה הרצינית יותר של רוסיה על השליטה בבלקן (מזרח אירופה) ובאזור הים השחור (מערב אסיה). שים לב שרוסיה נוכחת בסוריה, מצדדת לא פעם ולא פעמיים באראן, אבל לא מצאתי את פוטין ואת קודמיו מדברים אי פעם בשבח תורכיה או ערב הסעודית. נדמה לי שהעוינות בקרמלין לאסלאם הסוני עדיין רבה מדיי (האראנים הם שיעים; המשטר בסוריה הוא עלאווי). נדמה לי שאת אותה עוינות שורשית לאסלאם (במיוחד הסוני) הביאו רבים מעולי ברה"מ לכאן.
עדה יקרה, איני בטוח. אני מקווה (אופטימיות זהירה). כל שאני יודע הוא שהמידות האלה (קשב, שירה) מקטינות את מימדי ההרס שלי, ומאפשרות לי לחיות חיים שיש בהם תום, שאינם מכוונים תחשיבי-צמיחה, תחזית גדילה עסקית, וכוונות רווח.
זה נכון, אלה שמשלמים את המחיר הכבד ביותר,
הם אלה, לעיתים, שחייבים להצדיק אותו,
כי אם לא, אז אולי הוא היה לשווא, סתם?
זו תחושה בלתי נסבלת.
אני מאוד אוהבת את השיר הזה,
הוא החיים עצמם. ככה החיים נראים.
מיכל יקרה, השיר הזה מזכיר לי, בראש ובראשונה, כמה קרובים אמריקנים, שכמו סבא וסבתא שלי נלחמו בנאצים ביערות ליטא, אבל אם סבא וסבתא שלי עלו ארצה (ושהו בדרך שנתיים באיטליה) אותה משפחה חצתה את האטלנטי.
בכל אופן, רובם ככולם, מאוד פרו-ישראלים, מאוד רפובליקאים, מאוד עשירים מאוד יהודים– הפוביה שלהם היא התבוללות; ולא-יהודים לדידם הם רק שותפים עסקיים, אבל הם לעולם לא ייכנסו אליהם הביתה. רובם חילונים מבית ששלחו את ילדיהם לישיבות חזקות בישראל כדי שחלילה לא יעלו על הדעת להתחתן עם לא יהודים, וזה הצליח מעל המשוער, כי כיום חלק מצאצאיהם כבר חרדים באוריינטציה (עובדים וסוחרים אבל חרדיים).
כמובן, בכל פעם שאני נפגש איתם (לא קורה הרבה) האמירות שלהם על לא-יהודים, על פוליטיקה מקומית ועולמית, מה שצריך לעשות לערבים, כלכלה ורווחה מעלות לי את הסעיף; בקרקעית של זה, כמו בשיר של פיילי, מדובר באנשים שאין בהם רוע, רק פחדים עמוקים (כל דבר אצלם הוא עניין של איום וסכנה מיידית) שצידה השני הוא המון יוזמה עסקית (כאילו האדם בא לעולם כדי לצבור ממון ורכוש). אני חושש שאצל רוב בני משפחתי (גם אלו החיים בארץ) העיסוק של בפילוסופיה ובמקורות ערביים, תפישותיי הפוליטיות, הזהות היהודית הלא ממש ברורה שלי, הופכים אותי לעוף מוזר מאוד. משהו כמו היפי בקוקטייל פארטי של ותיקי הרפובליקאים.