*
בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה:– 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.
—על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.
הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:
*
בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם
נִצָּב בַּיִת
עָשׂוּי בְּדֹלַח
*
אֶל מוּל שְׂדֵרָה
שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים
נִצָּב הַבַּיִת.
*
דָּג זָהָב גָּדוֹל
בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם
בּשָׁעָה חָמֵשׁ.
*
הוּא מֵבִיא אֵלַי
זֵר אָדֹם
שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.
*
אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה
כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר
מֵהַיָּם.
*
תְּמָנוּן
קוֹרֵץ לִי
מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.
*
בַּיַּעַר הַיָּרֹק
שֶׁמְּקִיפֵנִי
דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –
מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת
הַסִּירֶנוֹת
מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.
*
וּמֵעַל לְרֹאשִׁי
בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.
[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]
*
—בספרהּ ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.
—הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.
—כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ— ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.
*
*
בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©
תודה שועי, השיר של אלפונסינה סטורני עור בי את שירה של זלדה 'הבית הישן'
הַבַּיִת הַיָּשָׁן
הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.
שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .
וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.
דודו יקר, אם כבר זלדה:
הוֹי! הוֹי! הוֹי!
אָבִי וְאִמִי
בּוֹכִים עַל הַחוֹף
לָמָּה הַבְּכִי לָמָּה הַהִי
הַלֹא קַרְקַע הַיָם
מֶרְכָּבָה לְאֱלֹהִים
[זלדה, מתוך: 'משירי הילדוּת', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 50]
אבל יותר מזה, לאחרונה דנתי בשירת זלדה בסדנה שאני מעביר בספור פשוט ובמיוחד התעכבנו על הדימויים האוקיאניים בשירתהּ, נדמה כאילו שירתהּ על פי רוב מתחילה מן המים.
יפה ומנחם. הציור נהדר, וההסבר הנוירולוגי מעניין.
עדה יקרה, אני כבר לא זוכר מתי נתקלתי לראשונה בשיר של סטורני, זה לפחות כמה שנים לאחור; השבוע הלכתי לאיזו ספריה אוניברסיטאית בידיעה שהגיע הזמן לברר היכן קראתי אותו, וכך חזרתי הביתה עם צילום השיר ואז גם ממילא ישבתי לכתוב את הרשימה הזאת.
אגב, חלק מהספקנוּת שלי שמוצא את עצמו גם כאשר אני קורא טקסטים מיסטיים או חווה חוויות מסוימות בעצמי, נובע לא מחינוך קנטיאני קפדני (הבחנה בין טרנסצנדנטי וטרנצנדנטלי או בין סינתטי לא-פריורי) אלא קודם כל מידיעה שחיי ה-Mind שלנו עשויים לזמן לנו המון הפתעות. האדם הוא חיה חולמת (גם בשינה גם בהקיץ) חלק ניכר משנותיה, ולכן גם כאשר אנו חווים את "המציאות הפנימית" כממשית יותר מן "המציאות החיצונית" עדיין אין זה אומר שהמציאות החיצונית (הממשות) נמשכת אחריה.
"כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות"
שועי יקר, שמחתי לראות את האקוורל שלי בפוסט היפה הזה.
אני תוהה הרבה בין ציור ים לציור ים (בשנתיים שלוש האחרונות) מה מה יש בם, בפני המים, שכה נמשכת לחקור בציור. שוב ושוב. והנה מה שהבאתי בציטוט ממך.
איריסיה יקרה, כמדומני כי ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר, דאג פעם שייקשרו אותו לתורן ספינה בלב ים, כדי שיוכל לצפות בסערה היטב-היטב.
ציורי הים שלך בעיניי יפים להלל. אני רואה שם מן תווך של תנועה בין רקיע ותהום; ואפשר כי יותר מאשר הם מורים על הזמן, הם מורים על חוויית היותנו בעולם (שהרי גם הזמן, חידה גדולה האם הוא מצוי היכנשהו מחוץ למחשבותינו).
טביעה בים שונה מכל מיתה אחרת, לפחות בדמיון, כי היא כחולה והזמנה לעולם מפתה שבשמיו שטים דגים במקום ציפורים. למי שניזון (כמוני) מאגדות (וקצת סרטי טבע) קשה להאמין שאי אפשר להמשיך והתקיים שם רק בדרך אחרת.
מרית קרובתי, את תופסת אותי קצת נסער מן הקמפיין הזה של 'הבית היהודי' אליו התוודעתי הערב כנגד זכותם של אזרחיות ואזרחים להקים משפחה כראות עיניהם, הדומה בעיניי לכך שבמדינה הדמוקרטית היה נערך קמפיין הדורש להוציא את החינוך לקיום המצוות אל מחוץ לחוק. הם באמת הופכים אנטיוכוסים לא קטנים, בנט וחבורתו. אפילו מעט נירנברגיים בעיניי. מה שמזכיר לי את הטקסט של התשליך הנאמר בראש השנה "ותשליך במצולות ים כל עוונותם", ואני אכן מאחל לכל היהודים הללו שיושלכו במצולות ים רעיונותיהם העיועים.
אשר לקיום התת ימי, פעם מזמן היה לי רעיון מגירה עם עוד חבר לייסד קולנוע תת-ימי, כלומר אולם קולנוע שקירותיו שקופים, כעין אקווריום, והוא כולו שקוע בים, כך שצופים בסרט, וגם בשוניות ובדגים. לדאבוני, אינני יזם אבל עד היום זה נראה לי רעיון לא-רע-בכלל (למרות שקשה להאמין שייזכה לתשואה כלכלית). הנה כך אפשר להתקיים במצולות, וגם ללעוס פופ קורן תוך-כדי.
שועי בוקר טוב, קשור או לא קשור נזכרתי כמה נמשכתי לסרטו של לוק בסון הכחול הגדול, המשיכה האובססיבית לחצות את גבול המצולה. כמה ראיתי את הסרט הזה שוב ושוב. ואת היפוכו: בת הים שנוטשת את חיי המצולה לטובת סבל (רגליים עבור זוגיות) וגם אליה נמשכתי. המעבר הזה מפני המים למצולה אולי הוא הסוחף אותי בחפירות דימוי הים שלי, והזמן- אפשר למתוח במחשבות עליו. אבל אעשה זאת אולי מאוחר יותר.
שועיקי, אנטיוכוסים זה לא מילה (אתמול ראיתי קטע מסרט תיעודי על בשביס זינגר, ואחת המרואיינות הלינה על כך שהתרגום לאנגלית מתנחמד. למשל שיקסע תורגמה לבת כפר, במקום לשיקוץ, שזה מקור המילה…) ולאלכסנדר מוקדון (נדמה לי) היה קולנוע כזה, או על כל פנים פעמון זכוכית שבו היה מתארח על קרקע הים.
ואיריסיה, שכחתי להגיד כמה הים שלך יפה!
תודה מרית:) ושועי, הבקר בעקבות מה שכאן שיניתי איזשהו פורטרט למצולתי. הנה: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10205922726452099&l=461c399530
איריסיה, אני מעדיף לחשוב על עצמי כאמודאי (צוללן) במצולות-העצמי; אבל לעולם איני שוכח את הצורך בחמצן ואת שיכרון המעמקים שאדם עשוי להיקלע אליו, לכשהוא מאריך ומאריך את שהותו במצולותיו. בכלל, נראה לי, שבעולם שלי
יש כל כך הרבה איזונים ובלמים,עד שלפעמים אני שואל את עצמי (ואני אוהב לאלתר) עד כמה מושג הספונטניות אצלי שווה למושג הספונטניות אצל סובביי (ברור שזה יחסי; ובכל זאת, בהתנסויותיי אני זהיר נורא). פעם הייתי מטייל בלילות ביערות, או שוחה למעמקי הים. היום נותרתי פרא בעיקר במחשבות.
מרית, אני חושש שהצרה עם "הבית היהודי" שיש להם כשל מהותי בהבנת העולם הדמוקרטי-ליברלי-הומניסטי. לכן הם מנסים להתנקש בשיח זכויות האדם המקובל בעולם זה
ולהעבירו אל שיח החובות התורני (חובות האדם בעולמו, קרי: קיום המצוות, משמעת מוחלטת
לציוויים הרבניים, הנתפסים אצלם כשליחי אלוהים עלי-אדמות, גם אם יש מספיק ראיות בספרות הרבנית עצמה, כי ההלכה ודיניה הם מעשה ידי אדם).
איריסיה, זה נדמה כפורטרט עצמי בעין הדג (-:
שועי, אם כבר נזכרתי בפוסט ישן שלי ובו ציור שכבר לא קיים (מחקתי אותו כל כך הרבה פעמים ), הנה כאן בקישור https://hologramit.files.wordpress.com/2011/02/d791d7aa-d794d799d79d-d7a2d795d79cd794-15.jpg
איריסיה, אני בטוח שאני לא הראשון שאומר, אבל מפה ולשם, הגיע הזמן שתחשבי על ספר אמן.
כלומר?
שנראה לי שהגיע הזמן שיפוּצוּ מעיונתייך החוצה (אמנותית) ולא יתהרהרו במצולות (-:
כמי שאצלה ממשות ומציאות מקבלים "הגדרות" אחרות. לקרוא את הפוסט שלך, שועי, ואת ערותו של השיח הרי זה להינמס. באלכימיה. תודה לך. לכולם. [ו-זלדה. הו. זלדה].
הלנה יקרה, תודה מקרב לב. התחלתי להתהרהר היום האם להקדיש גם את הרשימה הבאה להפלגה, ראש-התורן והמצולות.
הו שועי,
הרשומה כה יפה והשירים כולם,
וגם ציורי הים של איריסיה נפלאים.
רק שבשבילי הירידה אל המצולות
היא אחד הדברים הכי מפחידים שיכולים להיות,
אני רק חושבת על זה ומתחילה להיחנק.
מצולות פואטיות? כן. אמיתיות? לא לא.
מיכל יקרה, אני יכול בהחלט להבין. נזכרתי בחלום מאוד משמעותי שהיה לי פעם של צלילה בבריכה טבעית מכוסה בעלים יבשים עד הקרקעית, ומדובר היה בעומק רב. כבר כמעט נחנקתי ואז נגעתי בקרקעית ופתאום מצאתי את עצמי בוקע את העלים ועולה בחזרה אל החוף.