*
לאחרונה, במפגש האורחת שלה במסגרת הסדנה/הקהילה הלומדת, "12 יוצרות על הֱיּוֹת בּעוֹלם", בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנווה צדק, אמרה הסופרת והאמנית הבינתחומית, מרית בן ישראל, "שחוץ מכמה בני אדם, אהובים עליה ביותר — עצים". הבטתי בה מעט-מופתע ואז נסיתי לחשוב האם תמונת עולמי שונה מאוד. עצים מרתקים אותי מתמיד. בכל מקום שבו דרתי (אולי למעט מקום אחד) היה תמיד איזה עץ משמעותי בסביבהּ או שני עצים, שהייתי מתעכב עליהם, או אפילו הולך לבקרם במיוחד. הרבה יותר מפיתולי הגזע, או מהענפים שמאז שאני זוכר את עצמי נדמו לי כזרועות הנושאות את השמים, אני חושב מה שהילך עליי קסם במיוחד היו הצמרות. ליתר דיוק, חייהן הנסתרים של הצמרות; בעלי החיים הנחבאים בהם; צורות גיאומטריות שדימיתי כאילו חולפות בהן. אפילו תנועה של צמרת עתיקה בעת סערת-גשם בחוץ. כילד, הצמרת שכמעט ניתקת ממקומהּ ונישאת ועם זאת נותרת תפוּסה על עומדהּ, נדמתה לי כמשל לחיי הרגשיים. עד היום צמרת סעורה היא תמונת הרצון להילקח מפה לבלי-שוב וההיזכרות בכל אותם דברים ואנשים המשאירים אותי כּאן, כאשר הרוח פורעת, הגזע כבר מחשב להישבר, והענפים כבר לא יודעים אם יש בכלל נותר טעם להגן.
בכל אופן, דברי מרית שהסיעו אותי לכמה מחשבות משלי על עצים, הזכירו לי משוררת שמזה זמן אני אומר לכתוב עליה מעט. כוונתי, למשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), המתגוררת בסביבה יערית, ושירתהּ עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים, כתיבה מוּדעת מתוך פריפריה סִפִּית, מתוך מבט ארוך וחונן אל הטבע הדומם, שאולי אינו כה דומם, המקיף אותה והיא חלק ממנו. בניגוד למתבודדים ולטיילים, כגון וולט וויטמן הנרי דיוויד ת'ורו, ולאחרונה— וו"ג זבאלד, טוּרקה לא תרה אחר אידיאליזציה של חיי שוטטות או של חיים ביער. זה ביתהּ. לדבריה, היא חיה בצמצום באיזור יערי בעיקר מסיבות כּלכּליות, ונהנית משכנוּת טובה של אנשים שנסוגו מן העיר או שידם לא היתה משגת רכישת דירה באחת הערים. היתרון בחיים האלו ניכרת לא בסולידריות הבין-אנושית בלבד, אלא גם בחיים הקרובים לבעלי החיים, לעצים ולצמחים ולמקורות המים.
הנה שיר בפרוזה של טוּרקה, מתוך ספרהּ זאת אני (1976):
הכרתי פעם בחורה שאהבה עצים יותר מכל. הם היו בעיניה יצורים אדירים, חביבים. אבל לבחורה ההיא היו אפשריות מעטות כל-כך. בעירהּ נגזר על העצים להיעלם. כאן הם רבים, כאן הם יכולים לחיות בשקט ובשלוה. אי אפשר שלא להעריץ אותם, את דרכם לחיות ולתת לזולתם לחיוֹת .הם מגינים על הבית ועלי בלי להתעייף. אני הולכת מתחתם וחושבת, שאותה בחורה הייתה חכמה יותר מרובנו. האופן שבו הם משתדלים להגיע לענן. מחזיקים את קן הצפור, מחבקים בכל זרועותיהם את השמים.
[סירקה טוּרקה, 'ללא שם', עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמוד 76]
טורקה בעצם בחרה להציג את עצמה כמי שבחרה ללכת אחרי העצים. כשהם נעלמו מן הערים, היא הלכה נדדה אחריהם למקום שבו הם מצויים. היכן שהם מצויים בשקט ובשלוה אף היא מצויה בהשקט ובנחת. כל עץ ועץ לדידהּ הוא דמוי האילן הקוסמי, המחבר שמים וארץ. לכל אחד מהם תפקיד וייעוד ודריכוּת הצפונה בו. דומה כאילו טוּרקה מאמצת גישה שרווחה באסכולה הפילוסופית הסטואית, בדבר היותם של כל הנמצאים נהנים מרוח אחת, הפּנוֹימה, הנופחת בהם קיוּם ומאפשרת להם להוציא לפועל את הכשרים שנועדו להם. מבחינה זאת, גם החי וגם הצומח הם חלק ממערכת חיים אחת, ונבדלים זה מזה, רק בכשרים ובמסוגלוית, שנחלקו לכל אחד ואחת מן החברות והחברים, האגודים במערכת הקוסמית.
טורקה בוחרת אפוא להיות ממשיכתם של המִזדאבים, אותם אנשים שנתפשו בדמיונם של בני אירופה בימי הביניים כאנשי זאב רק משום שנהגו לחיות ביערות בריחוק מן הערים, ומחוץ לחוק-המלך ולריבונותהּ של הכנסיה. כמותם מבקשת טורקה את חסות הטבע, ומבכרת אותו על פני כל מה שיש לחברה האורבנית-מודרניסטית להציע להּ.
בספרהּ הראשון חדר בחלל (1973) היא הדגישה את נטייתה זו להתרחק מן הערים במלים הבּאות:
*
כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים
מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי
כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ
אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,
מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ,
מַה כְּבַר יֵשֹ לוֹמַר עָל הַמַּסָּעוֹת הַאַחֲרוֹנִים
קַל וָחוֹמֶר עַל הָא וְעַל דָּא.
*
כָּל הָעִנְיָן הוּא שֶׁהַיָּד
גּוֹלֶשֶׁת מִיָּדִית הַדֶּלֶת
בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר הַיוֹמְיוֹמִי
מִתְקַמֶּטֶת הַחֻלְצָה
מִסָּבִיב לַלֵּב,
וְהַזְּמַן
כֹּה בִּמְשׂוּרָה
שֶׁלֹא מַסְפִּיקִים
לִצְעֹק
[שם, שם, עמוד 40]
*
מעבר לצעקתהּ הקיומית של טוּרקה, כמה פעמים שלא-אקרא עדיין מזעזעת אותי גם בכנותהּ גם בתכנהּ השורה: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, כי הברק הזה הפוגע בעיניי הוא בעיקר המודעוּת לכך שהחיים העירוניים הציבילטוריים אינם מתאימים למשוררת, המבקשת לפרוש מהם בלב שלם, משום שאין בהם כל קשב וחום, וכל מה שהם מציעים היא התרוצצות בין מקומות עבודה, מירוץ משוכות אחר סכום כסף; כיווץ הלב, ונדוּדים מנוכרים שאף פעם לא ניתן באמת להירפא מהם, ואף פעם אין שהות מהותית לצעוק את הכאב שהן מעוררות. אדם אחר ודאי היה חושב על התאבדות (אכן שיעורי ההתאבדות במדינות הסקנדיביות גבוה מאוד)— טוּרקה מעדיפה לפרוש מן החברה ומן המקום הבטוח וליצור לעצמי בבית היערי מקום שניתן בו להקשיב ולהתבונן (גם לדבר); מקום שבו ניתן להירפא מן הדברים המצריכים ריפוי וגם לצעוק כשרוצים לצעוק.
*
*
במפגש האורחת עם מרית בן ישראל בסִפּוּר פָּשוּט (הוזכר בתחילת הרשימה) קראנו בהנחייתה את האגדה הנערה ללא הידיים מאת האחים יעקב ווילהלם גרים. בשלהי האגדה מגיעים גיבורת האגדה (בת טוחן שאביה קיצץ את ידיה כתוצאה מאיומי השטן ותחבולותיו; ואחר כך הפכה מלכה-ואֵם בעלת פרוטזות כסף, אלא שהשטן חש להפוך את חייה על פיהם בשנית, והיא נאלצת לשוב ולנדוד) ובנה-יחידה אל יער פראי שם היא מתפללת, וזוכה להגיע לבית קטן שעל פיתחו מתנוסס השלט "כאן גר חופשי כל אחד". בבית הזה היא ובנהּ שוהים בשבע השנים הבאות; שם מטפלים בהּ היטב והיא זוכה לכך שידיה הכרותות צומחות מחדש, ולימים מגיע לשם גם בעלהּ המלך והיא זוכה להתאחד עימו [האחים גרים, מעשיות: האוסף השלם, תרגם מגרמנית: שמעון לוי, ספרית פועלים, תל אביב 1994, עמ' 106-102].
סירקה טוּרקה, אמנם אינה מלכה ואינה נרדפת בידי השטן, אבל בדומה לעלמה ללא הידיים, היא חשה פגועה, פגומה והלומת-ברק מן החברה ומן הסדר העירוני. היא יוצאת אל היער, מקום שם מניחים לעצים לגדול, ושם נרפאת ומוצאת את שירתהּ.
לקריאה נוספת: האם גם אתם חשים ביערות שלווה מיוחדת?
*
בתמונות: Egon Schiele, Woodland Prayer, Oil on Canvas 1915
מרית בן ישראל בסדנה [צילמה: בטי גוטמן]
כמו שלחם אינו עוד מזון וצמה אינה עוד תסרוקת עץ אינו עוד צמח.
ואם הייתי צריכה לתאר את נדודיה של הנערה ללא הידיים ברשימה הזאת הייתי אומרת שזה סיפור שמתחיל בעץ תפוחים בחצר האחורית, עובר בעץ אגסים של מלך ומסתיים ביער.
והנה צילום נפלא לגמרי אימפרסיוניסטי של עצים, של ורד נבון.
(שכחתי להגיד שכדאי ללחוץ על הצילום להגדלה)
מרית קרובתי, אחד הפנים המשותפות לדנטה אליגיירי ולר' נחמן מברסלב הוא שאצל שניהם היער רחוק משלווה או מנחמה או ממרפא. דנטה כותב בתחילת התופת: באמצע הנתיב של חיינו/מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה/כי דרך הישר אבד ואיננו, ובקאנטו 13 שם מתארת חורשה של עצים מפותלים עד זרא, קוצניים ורעילים– זוהי חורשה העשויה ממתאבדים שהפכו לעצים. לעומתו, ר' נחמן מתאר אדם שאובד ביער שאין ו סוף כאשר רק הצדיק, היחיד בדורו, מצליח להורות לו את הדרך כיצד לצאת משם. אצל שני אלה– היער הוא הדיכאון הוא המלכודת (ופתאום נזכרתי גם בנער התועה ביער אצל ב"שירות ופזמונות" של ביאליק).
לעומתם גם אצל סירקה טורקה, גם אצל האחים גרים,וגם אצלך (אם תרצי), היער או מקום העצים (או המקום הרחוק) הם מקום המרפא. וכמובן לא שכחתי את העץ שמאחורי הטחנה, ואת עץ האגסים, אבל דווקא היער באגדה הזאת הוא מקום המרפא המוחלט.
וורד אכן אמנית צילום מעולה.
אוי. מתחבר כל כך לפוסט הזה. מתחבר מאוד לשני המשפטים המודגשים שהדגשת- של מרית ומהשיר. פוסט מרתק על נושא מרתק. שני שירים נהדרים של סירקה טורקה שלא היכרתי. גם קטע הג'אז נהדר. נתקלתי במקרה לאחרונה בלינק בפייסבוק של מישהו מחבריי לסרט חדש שלא זוכר מה שמו על פורשים כאלו, פורשים מחיי החברה והערים, מהציביליזציה. מתבודדים ממש שחיים לבד בטבע, פורשים או מופרשים מהחברה, שממש נמאס להם מהצורה הרגילה של לחיות ובחרו או נקלעו לבחירה אחרת אלטרנטיבית וקיצונית. אני יודע שיש את הסרט הזה לצפייה בתשלום באינטרנט אך אינני זוכר את שמו. מיותר כמעט לציין שאני מחובר מאוד חזותית ולא רק חזותית לעצים ומצלם אותם שנים. סוף שבוע טוב שועי, מרית, ורד…
שרון יקר, למרבה-מזלי כמה מטובי אמני הצילום בעיניי, קוראים את הרשימות האלה (-: בצעירותי, אחר אירוע צבאי שבו כמעט יצאתי זכרוני-לברכה, יצאתי בדרך כלל לבדי לטיולים ביערות בהרי ירושלים או לטיולים רגליים ארוכים בצפון ובגולן. ההליכה בתוך הטבע, לעתים בלילות, היה בה משהו מרפא ובונה מאוד, מפני שהיא העניקה לי מחדש איזה חיבור וקשר לעולם. אני עד היום חש שזו היתה תקופת מה שבה במובנים רבים נולדתי מחדש.
הרשומה הזאת נפלאה כמו קורי עכביש עדינים בין עצים, עם טיפות הטל המתנצנצות עליהם בבוקר קריר. קלעת הישר ללבי.
את שיריה של סירה טרקה היכרתי בזכות חברה פינית שחיה בבית קטן וצנוע מאוד ביערות של מזרח פינלנד. כשביקרתי אותה, ואת היער הנפלא שבתוכו עומד ביתה, מצאתי ספר שירים של משורר ישראלי שלא הכרתי – רמי סערי. שמלבד שיריו היפים הוא מתרגם מחונן שחי כמה שנים בפינלנד, והתיידד עם האשה הפינית שביקרתי. כך קרה, שיום אחד לפני כ8 שנים היא שלחה לי מייל וסיפרה לי על ערב קריאת שיריה של סירקה טורקה בחנות ספרים בירושלים, והקורא היה מי אם לא רמי סערי. נסעתי לירושלים ונכחתי במפגש הזה, בו זכיתי להכיר את האיש המרשים הזה, שתרגם בכישרון רב את השירים של סירקה.
תודה
איריס
איריס יקרה, תודה על התגובה. רמי סערי הוא אמנם מטובי מתרגמי השירה לעברית (בעיקר מספרדית אבל גם מפינית). והסיפור ששיתפת בו מרגש, בעיקר מפני שלעולם איננו יודעים היכן נמצא את הפרט המהותי הבא בתוך פקעת ההוויה שאנו שרויים בה (בפינלנד, בירושלים, או בחורשה על יד הבית).
אני לא בטוח שיש אצל זבאלד אידאליזציה של חיי הטבע. הטבע תמיד מתואר אצלו בצורה נקייה וחפה מקיטש ורומנטיות יתרה. התיאור תמיד אקדמי ובוטנאי וקליני. ודומה שנועד לשמש להצפה, ממש כמו צינור מים שמציף מפינות הבית כמה חפצים זרוקים ונשכחים. כך משמש/מסייע הטבע אצלו כמצע לשזירת הנושאים הכאובים/מודחקים "העירוניים" על פני השטח.
מאוד שמחתי לקרוא את ההתרשמות המתוקה, "הנאיבית", הנקייה הזאת, על תוצרה של ההיפרדות מהמרכז ומעבר לשוליים. והזיהוי המוחלט וההיטמעות בטבע. האפשרות לפרשנות שונה,זאת, המתלווה לפרישה מהמרכז כמעט ונשכחה ממני, וחבל שכך. בז'אנר הקולנועי מתוארת לרוב הפרישה מהמרכז לשוליים ככזאת שתביא לפורענות גדולה או כזאת שתביא להתנגדות בלתי נסבלת בחייו הפנימי של ה- drifter. אני לא יכול שלא לפרט שתי דוגמאות מקוריות ומהנות.
אני חושב שאין מתאים מהקולנוע הקוריאני [הקולנוע המעניין והחשוב בעולם בעשור האחרון לטעמי] לטפל בסוגיה הזאת. ולא פלא [ואולי כן מפליא שכן למרות שהחברה והקיום הקוריאני והישראלי משיקים במידות רבות, כאן לא עושים סרטים כאלה] שבחברה כל כך תחרותית, כל כך עמוסה, כל כך מתישה את אזרחיה כמו זאת הקוריאנית שם ינפיקו יצירות רבות על מאבקו, או ויתורו של היחיד האינדבודאל העירוני ומאבקו למציאת משמעות מחוץ לחיי העיר השוחקים.
אני מציע לצפייה את castaway on the moon של לי אה ג'ון מ- 2008 שמציע פרשנות מצחיקה ועצובה כאחד לבריחה של האינדבידואל. הסרט מתחיל בניסיון הבריחה האולטמטיבי, התאבדות של איש עסקים כושל שהחיים העירוניים מביאים אותו למסקנה שהסוף ההגיוני הוא טביעה בנער ההאן החוצה את סיאול. ברם, ניסיון ההתאבדות נכשל וגיבורנו מוצא את עצמו נסחף לאחד מפיסות האדמה המבודדות, "האיים", שמאכלסות את הנהר הזה. שם עדיין בתוך החברה [שכן גשרים עצומים ואוטוסטרדות אימתניות נמתחות מעל ראשו] מוצא גיבורנו משמעות חדשה ואפשרויות של התחברות מחודשת לטבע. מדובר במשל מריר מתוק [וכמה סרטים בימינו מנסים בכוח ונכשלים לשזור את המריר והמתוק!], שמשתמש בטופוגרפיה המיוחדת של העיר [וכל מי שביקר בסיאול לא יכול שלא להתמוגג] כמראה שרוצה להזכיר לאנשים שחיים בה כיצד היא מסוגלת לגרוס ולכתוש את דריה.
אני מציע פחות לצפיה את bedevilled, סרט קוריאני נוסף. לא בגלל שהוא פחות טוב. לדעתי הוא לא פחות ממבריק וחשוב, אלא בגלל שהוא טומן בחובו פרצי אלימות שאינם טעמם של כל אחד. גם כאן הסיפור מתחיל בתהליך ההיפרדות של "הגיבורה" מחיי העיר הכותשים [אני שם כאן מרכאות ולא מוסיף הסבר שכן רק מי שראה את הסרט יבין מדוע השימוש במרכאות בלתי נמנע] וחזרתה לאי נידח שם גדלה. שם באי, היא לא תמצא מפלט לחיים העירוניים אלא זיקוק של כל הנבזיות הקטנות ליצירת חברה מדכאת, מנצלת אף יותר. מדובר בסרט ביכורים של הבמאי. ומפעים לגלות תעשיית קולנוע שתומכת בתסריטים מקוריים ומופרעים כל כך, כל שכן בסרטי ביכורים.
הרשומה מובילה אותי למחשבות נוספות על תיאורים של מסעות הפוכים. מהשוליים למרכז. כמו ז'וליין מ"האדום והשחור" של סטנדאל. שכפי שנכתב, גיבורנו ומסעו הוא כ"מראה המשוטטת בדרך המלך – יש שהיא מציגה לך את תכלת השמיים ויש שישתקף בה רפש הדרכים". סטנדאל מפליא להדגים איך כל setup , אם הכפרי ואם העירוני, יכול להרוג אותך בנבזויותיו הקטנות. גם בעיר וגם הרחק בכפר, גם מרת דה רנאל הכפרית, על אהבתה הטהורה, הרומנטית לז'וליין אהבתה סופה להיכתש על ידי גחמות הדת וכבלי מצוות מוסר קמאיות המזוהות עם חברות קטנות המבודדות מהמרכז. וגם אהבתה של העלמה דה לה מול, אהבה פריזאית עירונית – גם התוצאה שלה היא חורבן שכן כאן הרגשות האמיתיים נמהלים בחטאי גאווה והפכפכות רגשית המזוהים עם הבורגנות העירונית. גם במקרה שלה אהבתה מאיימת תמיד לשמוט את השטיח מתחת לרגליו של גיבורנו.
כל זה צף לי מהשורה החזקה "כשיוצאים נכים מהחברה הזאת" שהפלאת להדגיש.
הי אלעד, ברוך הבא, תודה על התגובה מעוררת המחשבה. זבאלד מזהה את המודרניזציה והתיעוש כמעודדות את תהליכי ההרס של הטבע ושל האמנות הקלאסית ששאפה לחיקוי (מימזיס) של הטבע, ולהרמוניה בין נפש האדם ובין הקוסמוס. את תהליכי רצח העם, המלחמות העולמיות, הניכור ההולך וגובר, רואה זבאלד כפרי התהליכים הללו (כך אני קורא אותו).
את הסרטים הקוריאנים שהזכרת איני מכיר, רק הייתי מוסיף כי את התנגדות לקיבוצן של קהילות אנושיות גדולות יחדיו ניתן למצוא כבר בדאואיזם הסיני ואצל ממשיכים מסויימים בזן בודהיזם היפני. גם במחשבה הסינית מי שקרוב לאסכולה הקונפוציאנית של חוק ומנהג אבות בוודאי נרתע מחיי פרישות, נוודות, או התבודדות; הדאואיסטים (שלצערי, בתקופות מאוחרות שולבו בתוך הקונפוציוניזם) שאפו לשוב לחיים בראשיתיים, של קהילות קטנטנות, לא להרבות ילדים, לא להרוס את הטבע. לעמוד בעולם לא רק מתוך יחס של כבוד לשותפים האנושיים למסע הקיום הזה, אלא מתוך יחס של כבוד לכל הנמצאים עימנו בכלל. קולות דומים תוכל למצוא בסטואה היוונית וההלניסטית.
אלא שהשטן להפוך את חייה על פיהם בשנית , חסרה כאן מילה
תודה רבה שועי על הפוסט מעורר ההשראה, ותודה רבה גם למרית על שיתוף הצילום שלי. מיד כשהתחלתי לקרוא את הפוסט הזה, חשבתי לעצמי שבמקום תגובה אולי יבצבץ ויצליח להיכתב סוף סוף – הפוסט על עצים שרציתי לכתוב כבר מזמן ודחיתי בגלל טרדות היום יום… והוא ינהל דיאלוג גם עם הפוסט הזה, ועם שלוות היערות שבפוסט על קרוב המשפחה שנפטר במיאמי, וכמובן גם עם ההתלהבות של מרית וההערות המרתקות שלה.
עצים הם נושא אין סופי, ואנחנו יער שהפרטים בו מקיימים יחסי גומלין וניזונים זה מנוכחותו של זה.:)
עידו יקר. תודה על חדות העין. הואיל ואיני רב פעלים הפעלים נוטים לברוח לי.
ורד יקרה, יערות באמת מצויים שם בקצה הכרתי, הן בשל הזיכרון המשפחתי, הן מחמת טיולים שיצאתי אליהם לבדי ימים ולילות. אין מה לומר, עצים הם נושא מסועף מאוד (-:
יפה! וכיף לראות תמונה של מרית:) וסירקה טורקה האהובה עלי במשוררות. תמונתה תלויה מולי מזה שנים רבות. התחברתי לשירתה ממקום של עוצמה ולהיות אחת עם הטבע ולאו דווקא ממקום של מילוט ותסכול. נכון, גם ממקום של בדידות, כמו שקרחת יער בודדה בתוכו. אבל בדידות קיומית עוצמתית וטבעית. אהבתי מאד את שירים שלה עם הכלב. שנים היתה לי מופת. כמו ארטמיס כזו. וגם כיף לקבוצה שלך בסיפור פשוט. אני בטוחה שעשיתם שם הפלגות נפלאות….
איריסיה יקרה, הסדנה בסיפור פשוט היא באמת הפלגה מוצלחת מאין-כמוה; למדתי הרבה, החכמתי הרבה– אמת, קבוצה נהדרת, וגם גילוי על עצמי, שהרבה יותר נח לי להנחות קבוצה מאשר לשמש כמרצה, אני באמת אוהב מאוד להקשיב ולהגיב לאין שיעור מאשר למסור מידע.
למרית אמרתי פעם שהחוויה שם מאוד דומה לחלק התגובות בבלוג שכאן; ויותר מכך, שבאוניברסיטה תמיד אהבתי את השיחות על הדשא אחרי ההרצאות הרבה יותר מאשר ההרצאות עצמן, ובאמת הקבוצה הזאת היא חופשית כמו שיחת דשא, פוריה כמוה, וגם אין בסוף צורך להגיש לאיש עבודה או מבחן.
"כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת", שועי, תודה על הבאת השיר היוצא מגדר החדיר, הוא זרק אותי לאנקדוטה מעניינת על הנכות בימי רפובליקת וימאר. שני טקסטים, לא כל כך שוליים לזמנם, יצאו לקראת קצה של דמוקרטיה קברטית וקצרת ימים זו, האחד, "פדסקריפט: רשמים מחייו של אדם ללא זרועות, עם שלושים ציורים', שכתב נגן הכינור הרגלי קארל הרמן אונתן ב1925, והשני, "שברו את הקביים" מ1933 שייך להאנס וורץ, מנהל מכון ברלינאי של חינוך מיוחד, שבו הוא ערך, בין היתר, רשימת מלאי תמימה של דמויות היסטוריות מפורסמות לתוך ארבעה קטגוריות של נכות(כיעור, מומים, יציבות הרוסות וכשלים בגדילה), לרוע מזלו של וורץ, גבלס, שנולד עם רגל קלוטה, לא אהב את צירופו לתוך הפנאתיון של הנכות(לצדם של עמנואל קאנט, שופנהאואר וויקטור הוגו, למשל), והחרים את הספר כמו גם דאג שוורץ ייאלץ לפוטר מתפקידו ולהגר לאוסטריה. כול זה מעניין, כי התנועה הנציונאל-סוצאיליסטית תססה ותפחה על רטוריקה של נכות(לדוגמא, חוזה ורסאי כקבים כפויים שמונעים מהחיה הבלונדינית לפרוח כקדם) שמטילה את הנכות הזו על גורמים חיצוניים ברי טיפול. ככה שאולי יש להתחיל מן ההודאה הצלולה הזו של טורקה בנכותה, מבלי פנטזיות על תיקון גרנדיונזי.
תמהּ יקר, תודה, לא שמעתי על איש מן האמורים ומן הכתבים. מה שכן, בגרמניה של אחרי 1918 היו נכויות שונות, במיוחד מומי גוף של קטועים וכוויים היו דבר די רווח. בספרו של בועז נוימן "לחיות ברפובליקת ויימאר" יש כמה תצלומים מזעזעים מאוד של קטועים ושסועים, ומסתבר כי היו מי שטרחו לצלם אותם וכמו-כן לצייר אותם. אם לחדד את דברי טורקה, לטעמי הנכות שהיא מדברת עליה אינה תחושת החריגות; אדם יכול להיות חריג או יוצא דופן ובכל זאת לחוש בבית בחברה בה הוא חי. טורקה מדברת על דבר אחר לחלוטין– על מצב שבו אין לה ברירה אלא לצאת למסע הלְּכִי-לָךְ שלהּ, משום שאין כל סיכוי שבחברה המעוררת בה כל כך הרבה כאב היא תמצא אי פעם בית. הכאב הזה הוא כמו רגל שמדדים עליה או כמו דלקת בזרוע. כמו שחולה שחפת נזקק לצאת לסניטוריום בהרים, כך היא חשה צורך לצאת כמו פליטה אל היער.
מה יש לי לאמר
חוץ מ:נכון, הכל,
ושהלכתי בדיוק ככה,
אליהם, אל העצים.
מיכל יקרה, נדמה לי כי את בדיוק האדם המגשים זאת הלכה למעשה, וזה נראה לי מעשה לא קל, להשאיר את העיר מאחור.