*
אז כך, זו מן הזמנה לסדנת-בזק שפרטיה הסופיים נתבררו אתמול והיא תתחיל (מקווים-מקווים) כבר בשבוע הבא. הסדנה תכלול חמישה מפגשים על ספרוּת ואמנוּת ובמיוחד על יוצרות ויוצרים ועל הדיאלוג והמפגש שניתן לקשור ביניהם כאשר מציבים את דבריהם והגותם בנושאים ספציפיים זה מול זה, פָּנִים אל פָּנִים.
מה כוללת הסדנה? חמישה מפגשים בנושאים הבאים:
דִיַאלוֹגִים: יוצרות ויוצרים פָּנִים אֶל פָּנִים
1.סימון וייל, דליה רביקוביץ וויקי שירן על דִּמעָת העשוּקים [30.3.2015]
2. זלדה, אביבה אוּרי ויונה וולך על האלוהי ועל האני [13.4.2015]
3. זורז' פרק ודודו גבע על שבר, חרדה וצחוק [20.4.2015]
4. ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולאן בארת על משפחה ורצף דורות [27.4.2015]
5. אלבר קאמי, אודט אלינה ועמנואל לוינס על הסוף והאינסוף [4.5.2015]
*
מה בתיבת התהודה של הסדנה? בסדרה של חמישה מפגשים נדון נשוחח על מאפיינים של הקיּוּם האנושי,של הֱיותנו בעולם ומקומנו בו: על כאב, קשב וחסד ועל הדאגה הנוקבת לשלום הזולת; על האלוהות כרעיון, כתבונה עלאית, כאני-עליון ,המבקש את האדם להתמיד בחירותו; על שבר, חרדה והומור פרוע נוכח פגיעותנוּ וסופיותנוּ; על הורות, ילדוּת, רצף בין-דורי, ועל הנסיון לזכור ולשמור משהו מחכמת הדורות, ולבסוף, על חוויות סופיוֹת ואינסוֹפִיוֹת, על היחס לאחר, ועל דברים שניתן לבטל ודברים שלא ניתן לבטל, העומדים בבסיס מה שעושה אותנוּ בני אדם.
המפגשים יציעו דיאלוגים בין היוצרות והיוצרים השונים. בד-בבד, יהוו קטעי הקריאה הזמנה לרב שיח בין חברות וחברי הסדנה על הנושאים הנדונים. עיקרם של המפגשים אינה הרצאה פרונטלית, אלא שיח פתוח וקשוב, מתוך רצון להגיע יחד ללימוד משותף וליצירה משותף הנובעים מעולמן ומעולמם של כלל המשתתפות והמשתתפים.
מדוע לטרוח לבוא? כמו בסדנות וקורסים קודמים שהעברתי, אני רוצה להניח, ירבה מאוד השיח בין הבאות והבאים, ומי שיבוא יימצא את עצמו בתוך סלון אינטלקטואלי עם א/נשים המעוניינים לשוחח אחד עם השני על רעיונות, טקסטים, ועל מה שאנו עושים כאן, בעולם הזה, כלומר מה שאנו עושים בו חוץ מלעבוד, לדאוג לצרכינו, ולחלוף-לעבור. יתר על כן, החלל החמים של חנות הספרים סִפּוּר פָּשׁוּט יש בו משהו השובר כל סגירות וניכור. יותר מכך, התגובות על הסדנה הקודמת היו טובות מאוד ויותר מכך, אבל יותר מכך ציינו כל המשתתפות, את האופן בו נשזרו בדיונים עצב והומור, חיוויים אישיים ורעיונות פילוסופיים, קשב ומקום שניתן לכל אחת מהבאות בדיונים שהתפתחו. כאן המקום להדגיש כי אני מאוד מנסה להפוך את מפגשי הלימוד הללו, לא רק למסע משותף דרך נושאים, אלא לחוויה יצירתית משותפת (לכלל הבאות והבאים) ההולכת ומתפתחת משבוע לשבוע; סוג של ג'ם סשן רב-קולי.
מתי, היכן, כמה? 30.3 ואילך, ימי שני, 21:00-19:00, אחת לשבוע (ללא יום שני חה"מ פסח); חנות הספרים העצמאית, סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל אביב, 890 ₪ [הרשמה דרך אתר החנות].
מה לעשות? ניתן להירשם או להתעניין. כל המקדימות והמקדימים תבוא עליהן/ם הברכה.
בנוסף, רצוי להפיץ לכל מי שעשוי להתעניין בסדנה הזאת ולצרף כמה מלים טובות [למשל: קשקשתא,סנדלפון ועוגיות מדלן הן מלים טובות ורב-שימושיות]. מותר כמובן, לצורך זה, לגלות יבּשוֹת חדשוֹת, שטרם נמדדו באף מפה, ולהזמין גם את יושבותיהן ויושביהן לבוא לישב עימנו בסוכה.
כמו כן, ניתן לשתף בכל רשת חברתית ובלתי-חברתית. גם שיתוף ברשתות בלתי סוציאליות יתקבל בברכה.
יתירה מזאת, ניתן (לא מומלץ, אבל לא חייבים לעשות כל מה שאני ממליץ לעשות) לא לעשות מאומה ולהמתין לרשימה הבא (אליהו או גודו).
גם כן ניתן להתחיל סוף-סוף נקיונות לפסח (שואבי אבק רובוטיים התאחדוּ והשתלטוּ!)
לבסוף, הרוצה להחכים ידרים, ולכן ניתן לצאת רכובים על גבי חד-אופן כבר עתה אל כבישי הדרום, ולהיות שואבי אבק אנושיים (לא אותן קופסאות רובוטיות הממלאות את הכבישים) אנחנו אנושיים סוף-כל-סוף!
עדכון (29.3): מבקש מאוד מכל המעוניינות והמעוניינים להגיע מחר, ליצור קשר עם סִפּוּר פָּשׁוּט ולהודיע על כוונתן/ם להגיע מראש. יש כבר די רישומים כדי לפתוח את הסדנה, ובכל זאת, חשוב לנוּ (לצוות החנות ולי) לדעת מראש כמה יגיעו.
עדכון (7.4.2015): הסדנה נפתחה ב-30.3. במפגש שוטטנו בין השיר "כל משבּריךָ וגליךָ" לדליה רביקוביץ (2005-1936), בין מספר אפוריזמים מתוך ספרהּ של סימון וייל (1943-1909) "הכובד והחסד" ובין שירהּ של ויקי שירן (2004-1947) "נעלי ארץ ישראל". כמו כן הוזכרו: עמנואל לוינס, ז'ן פול סארטר, יונה הנביא, אפיקורוס,ישוּ, סומנון (משורר סוּפִי עראקי מן המאה התשיעית), פרנצ'סקו מאסיזי, ארז ביטון, לודוויג ויטגנשטיין, המאבק המזרחי, זקנה, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השניה, המלחמה בעזה, קתוליות, יהדות, מרטיריות, רזיסטנס, שחיתות, רווחה, שכונה, שוק הכרמל, כרם התימנים, דיור ציבורי, שיויון, הייררכיה, תהום. ניתן עדיין להצטרף למפגשים הבאים. נותרו עוד מקומות אחרונים.
עדכון (13.4.2015): מפגש שני בנושא: "על האלוהי ועל האני: ללה שווארי (1390-1320), זלדה (1984-1914), אביבה אורי (1989-1922) ויונה וולך (1984-1944)". שוחחנו על גבולות, על נוכחות אלוהית, על חוויית האני, על סטיה חברתית, על שינוי האני, על שינוי חברתי, על יוניו-מיסטיקה, איחוד מיסטי ואקסטזיס, על דת, אמנות, יצירה, אוונגרד, עירום, תיאולוגיית מעמקים; על אני עליון, אני נסתר, יום הכיפורים, חוויות סף מוות, רחצה, זיכרון, גאולה, אבדן, קשב ואחריות לזולת; הקדשנו זמן לדיון בזרים ובזרוּת (ולהיותנו לעתים זרים לעצמנוּ, ובבחינות שונות של זרוּת); על האמנות כתחליף לדת ועל האמן האנושי המחליף את האמן האלוהי (אידיאליזציה של האמנות), וכן על האלוהי כבחינה נסתרת של האני (פינה שאין ההבנה מגיעה עדיה בתוכנו, ועל אלוה שמציאותו אינה חיצונית). הוזכרו: ראבעה' אלעדוויה, מנצור אלחלאג', רנה דקארט, ר' מנחם מנדל שניאורסון, ז'ק לקאן. היה מחכים להפליא.
עדכון (20.4.2015): איש החתולים (ז'ורז' פרק, 1982-1936) פגש את איש הברווזים (דודו גבע, 2005-1950) במפגש שתחילתו נגעה בתימות של שבר, חרדה, צחוק וזהות יהודית ביצירתם, והמשכו פרץ מן הטקסטים והציורים הלאה לשאלות של זהות, השתייכות, יחסי היחיד והקבוצה (משפחה, שבט, עדה, מגזר, עם), מה מניע אותם, ומדוע א/נשים רבים/ות כל-כך זקוקים/ות לקבוצתיות הזאת (היכן היא מועילה והיכן היא מזיקה). מה היחס בין היחיד ובין החברה, וכיצד היחיד מבין את החלל ואת המרחב (על הכרחיות של סימנים והגדרות כדי להבין את החלל, המרחב והמקום). כמו כן הוזכרו קרל יאספרס, ליאון טרוצקי, סמואל בקט, חנוך לוין, מייקל וולצר, ללה שווארי, סימון וייל, אביבה אורי, אהובה עוזרי ויאיר גרבוז. תודה לכל המשתתפות על השיח שהמריא אל מעבר לטקסטים (אשר פגשו את כולנו במקומות האישיים והרגישים) והרקיע לשיחה פתוחה על הפער, הבלתי-גשיר בין אידיאות ובין מעשים ובכישלונן של רעיונות ומושגים לבטא את המקרים, השוֹנוּת, והמגוון המתקיימים במחשבות האנושיות (לעתים בתודעות רבות לעתים באותה תודעה עצמה).
עדכון (29.4.2015): שני בערב, סִפּוּר פָּשׁוּט, המפגש הרביעי בסדרת המפגשים "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פּנָים" בנושא: ש"י עגנון, ז'קלין כהנוב ורולן בארת על משפחה ורצף הדורות.
שוחחנו על משמעותהּ של משפחה– על האופן שבו היא קושרת אותנו לדורות שלפנינו, לשבט, לעדה, לעם; דיברנו על הבחנתו של הפילוסוף הסיני בן המאה העשרים, צ'יאן מוּ (1990-1895), בין האדם החולף עובר (Wowu) ובין ההיבט הנצחי באדם (Buxiu) המתגלם בידיעה שהנך חלק מרצף הדורות שחלפו ושיבואו, היבט המתגשם לדידו (כפילוסוף קונפוציאני) קודם-כל דרך המשפחה (הדורות שקדמו לך, המשפחה שהקמת). דנו בתפישתו של רולן בארת (1980-1915) את ארשת הפּנים הייחודית לאדם, כמבטאת איזה אפיון מוסרי הנשקף מפניו, מבע בלתי נשכח, או נוגה המקיף אותו והאופייני לו (בעיני המתבונן), וראינו כי לא במקרה בחר בארת לבסס את דיונו זה על תמונה יחידה של אימו שבתוכה זיהה משהו שהלך איתו כל חייו כאשר הגה בהּ. דיברנו על ש"י עגנון (1970-1887) הנזכר בילדותו בתפילת יום הכיפורים בבוטשאטש עם אביו, וביום כיפורים אחד בירושלים שנים אחר כך, בו דווקא באבהּ של הזכרת נשמות, הוא חש עצמו זר ומנוכר, כי אינו מצליח למצוא בבית הכנסת ובקהל המתפללים משהו שיעלה בו את אותו זיכרון-אב ראשוני ההולך עימו כל חייו ומבלעדיו דומה כי אין תוחלת לתפילתו ולשהותו שם. סיימנו בזיכרון ילדות של ז'קלין כהנוב (1979-1917), הבודה מרחב משותף שבו היא וחברותיה בני דתות שונות, יכולות לשוטט בדמיונן, ללא גבולות של דת ולאום, ובליל סדר אחד, שכמו מכריח אותה לאמץ את הנראטיב המשפחתי-לאומי של צאת ישראל ממצרים, הגורם להתרחקותהּ מחברתהּ הטובה המוסלמית, גם אם שנים אחר-כך תצר על כך מאוד. ניסינו גם לתהות על חופש הבחירה השמור לו לאדם להמשיך את רצף הדורות; ועד כמה מופיע שם אלמנט הכרחי של המשכיות, עקב חיבה יתירה לאחד מבני המשפחה (אפילו סב או סבתא, לאו דווקא הורים), וכיצד הזיכרון המשפחתי הופך לגורם מכריע במוכנותנו לנטול חלק בטקסים דתיים (ברית מילה, חתונה, הלוויה) — כמו ישנה זהות בין נאמנות למשפחה (חוסר רצון לפגוע ברגשות הדורות שמעלינו) ובין הנכונות לנטול חלק ברצף היהודי, לפחות במידה מסוימת.
עדכון (8.5.2015): שני בערב, "סִפּוּר פָּשׁוּט", מפגש אחרון בסדנת הלימוד "דיאלוגים: יוצרות ויוצרים פָּנים אל פָּנים", בנושא: אודט אלינה (1910-1991), אלבר קאמי (1960-1913) ועמנואל לוינס (1995-1906) על הסוף והאינסוף. במפגש דיברנו על פחד המות של האדם, על סופיותו– ועל דתות ומערכות פוליטיות שניסו לתעל את תקוותו של האדם לאלמוות, או להֱיוֹת אינסופי, על מנת לרתום אותה לענייניהן, ולאיים עליו בחומרה בהדרה מחיי הנצח באם לא יהיה נאמן להן בכל אורחותיו. זאת ועוד, ניסינו לעמוד על אפשרויות לכך שהאדם יחוש באיזו מידה סופי-פחות, וארעי-פחות, גם בחייו הסופיים (הקצרים), וביקשנו לבחון זאת באמצעות קריאה בכתביהם של אלינה, קאמי ולוינס, אצלם המפתח לכך עובר דרך הדאגה לזולת, האחריות כלפיו, וההיענות למצוקתו וקשייו. דיברנו גם על הזולת והאחר, כעל הזדמנות שלנו להכיר מציאויות ואפשרויות קיום שונות משלנו, מה שמרחיב מאוד את דעתנו ואת הֱיותנוּ. דיברנו על האחרים, הגורמים לנו להיעשות טובים יותר, נדיבים יותר, רחוקים מסוליפסיזם ומעיסוק תמידי בעצמיוּת.
כמו כן, שוחחנו על הפערים שבין אלינה, קאמי ולוינס: אלינה, רואה בזולת ובשיח עימו אפשרות להיזכר ולהעלות לפני דעתהּ את מיטבהּ; באמצעות שיח עם אסירה נוספת במחנה אושוויץ היא מצליח לא רק לשאוב נחמה ועידוד, אלא גם לשוות בפני עצמה את עצמה בימים טובים יותר (ימיה כלוחמת רזיסטנס); קאמי בכתביו על אודות אלג'יריה ארץ הולדתו (למשל: 'אדם הראשון', 'כלולות', 'הקיץ', תחילת 'מחשבות על הגיליוטינה'), מעמיד ביסוד הכל את "החיים" השוטפים את כולנו (כאור השמש); אנו נקראים לנדיבות ולחום לב כלפי זולתנוּ, כאור השמש החם והנדיב; אנו מצווים גם בשעות השחורות ביותר לזכור כי השמש מאירה, החיים נמשכים ואנו שלוחיהם; להבדיל מקודמיו, לוינס ומושג הפָּנים בהגותו (אין הכוונה לאסתטיקה של הפָּנים, לטוב מראן או לצד זה או אחר של נראוּתן, אלא למבע האתי הקורן מהן המצווה "לא תרצח" דווקא מתוך פגיעותן-שבירותן) כמו-תובע אותנו להקדים את הזולת לנו ולהיענות למצוקתו, להיות ערבים ואחראים כלפיו, ולהימנע מן הפגיעה בו, עוד בטרם נעלה על דעתנו את טובתנו– ההיענות הזאת לזולת אליבא דלוינס היא במובנים רבים תגובתנו על מותו של האחר המערערת עלינו את קיומינו וגורמת לנו שלא להותיר את האחר בבדידותו. לוינס אינו מדבר על הדדיות, או על שהות יחדיו בחיים, כקודמיו, אלא על קדימות הזולת לאני. גם הערבות לחיי הזולת (החרדה ממותו) כמו פודה את האדם (לפחות במידת מה) מחרדת מותו הוא; כמו כן הוזכרו: סימון וייל, ויקי שירן, יונה וולך, זלדה, חנוך לוין, פיליפ נמו, רזיסטנס, אחריות, אושר, סבל, כאב, הורות, ילדוּת, עונש מוות, מקרא, קיום, הוגנות, תמימות, חשיפה, איום, דיבּוּר, בּדידוּת, רעוּת.
אני רוצה להודות מעומק לב לכל המשתתפות על שיחן ונוכחותן ועל כל מה שלמדתי מהן (ולמדתי למכביר). חמשת המפגשים אשר חלפו בּיעף הותירו אותי עמוס מחשבות וסימני שאלה. והתעוררתי עוד לצורך להמשיך ולברר מושגים קיומיים המלווים את חיינו, הנתפסים, משום-מה, כמובָנים-מאליהם, אבל מעט-מאוד מובָן בּהם, וככל שמרבים לחשוב עליהם- שום דבר אינו מובָן מאליו.
*
דברים שנכתבו על הסדנה הקודמת ועליי ניתן לקרוא כאן
*
*
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נחל עוז, אקוורל 1882.
בתמונה למטה: דודו גבע, הוד העמק, ממרובעי הברווז, לא מצאתי שנת יצירה.
שלום יעל. לצערי קראתי מעמליה כהנא-כרמון או לפחות נסיתי, לפני יותר משלושים שנה את "למעלה במונטיפר" ומאז אני לא חושב…