שִטּוּט עִם שְׁקיעה

*

תמיד תהיי חלק ממפת כאביי. מה שלא אעשה. היכן שלא אהיה. על איזו רכבת או אוטובוס שלא אעלה. בכל רחוב בו אלך. באיזה יער חשוך בו אתהלך באיבו של ליל. לא אתגבר עלייך אף פעם. אסתובב  כדמות רפאים. כמי שננטש ושוב לא מצא את ביתו. אגלגל את זיכרך כסלע במורד ובמעלה. כגלגל רפאים מוטל בשדה ללא חפץ. את לא תניחי לי. אני לא אניח לך. איך אוכל להניח.

משהו יסודי מאוד פרום לגמריי, פרוע מהווייתו, חסר תקנה. שמי הערב על סף שקיעה. תמיד הכל נדמה לי נתון בשקיעה. אני מהרהר בכל מיני דמויות שליוו את נערותי; את חלקן לא ראיתי מאז. האם הם עדיין נמצאים באיזור זה של העולם? האם הם עודם בחיים? האם הם נזכרים בי לעתים כפי שאני נזכר בהם, אם לחיוך אם לעוגמה. דרך החלון הומה מרחוק— הים. אולי כל החיים היא המולת הגלים הזאת; שאון ותנועה מכסים על דומיית המצולה. כך הזיכרון מכסה על הנשיה; היש על האין. האחרונים— נוכחים יותר מן הראשונים, אלא שאיננו מרגישים בהם תמיד. תנועתו הדקה של האישון הנדמית כעת לתנועתם של כעשרת אלפים שכירי חרב יווניים הנותנים קולם ברוח, הסותרת את צעקתם, תקותם לשוב לביתם שהיתה לממשות: !Thalatta! Thalatta כמה פעמים רצתי כך אל חוף הים וגיליתי שאין ים, רק תעתועי אור וחול; ובכל זאת, תמיד לרוץ עד אליו, כילד תמים ומוקסם, המוותר על פחדיו.

*'

*

כלב זאב עומד לבדו על דיונות חול המובילות לים ומיילל. על מה הוא מיילל—על היום שחלף עבר? אולי זה המנון לחשכה המבעבעת מתוך הים? אולי הוא חש אותה בעצמותיו? אולי אדונו הנתון בשלשלאות נלקח שבוי והורד לים וכבר הפליג אחר האופק? אני כבר איני יכול לשבת על סיפון האוטובוס הזה. אני קם נחוש ומצלצל בפעמון הירידה. תהא התחנה אשר תהא. אני נתון בשלשלאות. כאילו נשביתי בעולם הזה. אני מוכרח להיחלץ מכאן.

אין כל סימן חיצוני לרגישויות הללו. אני נותר אדיב ומחויך. כאשר האוטובוס עוצר בתחנה לאורך כביש החוף. אני לא משתהה. אני מוכרח לראות את הים. זה כוח חזק ממני ומן החשבון שאאחר לשוב אל ביתי. זה לא הזמן לחשבונות קרים. יכול להיות שאתאחר, אתפוס אחר-כך מונית שירות דוהרת למרכז. אבל אני ממאן להמשיך לנהות אל המרכז. אני יוצא ממקומי.  בלי אומר ודברים אני מוקא אל תחנת ההורדה, כיונה ממעי הדג.

בדרך אל החוף, רוח קרה מטלטלת יבבה בשדות הקמה האפורים, אני חושב על כך שיש מי שחושב עצמו כאילו נפדה ויצא לחופשי, ובכל זאת מהלך הוא עדיין בבטנו של לוייתן. אפשר אמָצא פוסע יחידי בדרך העפר; ארד בדרך התלולה בין סלעי הכורכר ואגלה שהים היה ואינו. פעם נח שם. כעת לא. בלי מורא, מחיש צעדיי, מהירים ודמומים, אל המקום בו מסתמנת מרחוק צורת צוק ושביל יורד; אחריו אולי גם הים יבוא.

[שני פרגמנטים מתוך: שוֹעִי רז, 'השעה הסגולה', גרנטה: כתב עת לספרות מקומית ובין לאומית, גיליון 02: שׁטּוּט: בעריכת מירה רשתי ושירה לוי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2015, עמ' 175-174, 176]  

*  *

*

 היום, יום חמישי, 19.3. 19:00, מוזיאון תל-אביב לאמנות; שעתיים של אתנחתא מכל שיטוטינוּ הארציים, הנפשיים, והאינטרנטיים בערב השקת גרנטה — כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02: שיטוט

ננה אריאל תשוחח עִם המשוררות נורית זרחי, טל ניצן, ואיתי על שיטוטים ספרותיים (אני כנראה אכלול בדברי משורר זן יפני, משוררת מתימן וסופר צרפתי או שניים). בפאנל נוסף ידבּרוּ פרופ' גלילי שחר, יונתן לוי ודורית פלג על "שפות של שיטוט".  כמו כן, יוקראו קטעי יצירות המופיעות בגיליון. ניתן להגיע קודם הערב ולשוטט קימעא במוזיאון. דמי כניסה: 25 ש"ח.

*

ביום שלישי הבא, 24.3, 19:00, חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט, רח' שבזי 36 תל אביב, ערב השקה לכבוד ספרהּ של האמנית, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליוֹ,  מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, בהשתתפוּת המשוררות אגי משעול וטל ניצן, המוציא-לאור עוזי אגסי, המחברת, ואני. הכניסה חופשית.  

ספרהּ של איריסיה, עם דקותו ומופנמוּתוֹ, הוא ספר השירה המקוֹרִי-עִברי שהכי שמחתי בו במהלך החודשים האחרונים, ולראיה: העובדה שאני עדיין שב ומעיין בו לעתים קרובות, ומגלה בו בכל קריאה וקריאה קוי מחשבה ואופקים חדשים. אשמח מאוד לדבר עליו, ובכלל אשמח בכל לב אם תבואו לערב.

*

בתמונות: איריס איריסיה קובליו, טווסי הים, אקריליק על נייר 2015.

איריס איריס קובליו, ים, אקריליק על עץ 2015.