*
במקום הטרוניה השנתית המסועפת שלי על אמירת "שפוך חמתך על הגויים" בליל הסדר (לא מוציא מלים כאלה מפי). החלטתי לייחד את רשימת החג השנה לשתי עלילות של שני מחברים: ש"י עגנון (1970-1889) ודודו גבע (2005-1950) – שניהם עוסקים מתוך פרספקטיבה שונה לחלוטין בסבל היהודי ובאימה שעוררו עלילות הדם האנטי-יהודיות באירופה בערבי פסח, שקשרו בין המצות ובין העלמם של נערים נוצרים. מחריד ככל שיהיה הדבר, עלילות הדם הללו לא היו נחלת ימי הביניים בלבד. עלילת הדם הראשונה אירעה ככל הידוע בעיר נוריץ' שבאנגליה בשנת 1144. עם זאת, עוד בשלהי המאה התשע-עשרה הועלה יהודי על המוקד באי החסות הספרדי, פאלמה דה מיורקה, על שום שטפלו עליו עלילת דם. וכך בראשית המאה העשרים— נמצא למשל בספרו של בלז סנדרר מורבז'ין ביטוי לאמונתם העיוורת של בני רוסיה בכך שבערבי פסחים אופים היהודים מצות באמצעות דם ילדים; חואן רמון חימנס מתאר בפלטרו ואני שלי תהלוכת כפר ספרדית בה מועלית על מוקד בובת סמרטוטים של יהודה (יהודה איש קריות) מעשה שנה בשנה. הכפר מזמן התרוקן מיהודיו— אך שנאת היהודים, שהמחבר רואה לגנאי, טרם שככה.
על כל פנים, על אף הקשר המיוחד של ש"י עגנון עם חג הפסח הוא מעולם לא ייחד לו אנתולוגיה גדולה, כגון ימים נוראים (ראש השנה ויום הכיפורים) ואתם ראיתם (חג מתן תורה, שבועות). עם זאת בשנת 1913 ערך וייסד בתמיכתו הנלהבת של מרטין בובר אנתולוגיה קטנה של ספרות רבנית לחג הפסח שתורגמה לגרמנית. בספר שאסף את מכתבי עגנון לאשתו אסתר אסתרלין יקירתי הובא כי בפסח 1925, כמה חודשים אחרי עלייתו ארצה, העדיף עגנון לדחות את הזמנתם של בני הזוג חיים נחמן ומניה ביאליק להסב בביתם בתל-אביב וביכר להישאר בירושלים על מנת לברך ברוב-עם את ברכת החמה (אירוע המזדמן אחת ל-28 שנים, ובו על פי המסורת הרבנית חוזרת החמה למקום שבו נמצאה בעת הבריאה) ועל מנת להשתתף בסדר רבני כהילכתו עם תלמידי החכמים הגדולים של הזמן. בשביעי של פסח באותה השנה הגיע עגנון לצפת ושם חגג עם אחת מקהילות החסידים שהיו שם. אם יש עדות לעומק שיבתו של עגנון לקיום המצוות (הוא החל לקיימן מחדש אחר שביתו בעיר באד הומבורג עלה באש בשנת 1924; כל כתביו וספרייתו הענפה נשרפו, כליל אך משפחתו ניצלה) הרי זוהי בחירתו היכן להסב בחג הפסח הראשון בארץ ישראל לאחר שתריסר שנים של מגורים ועבודה בגרמניה, שם גם נשא אישה, והביא ילדים לעולם
אחד הספרים שעלו באש כליל בשריפה שאירעה בבית עגנון היה קורפוס סיפורים חסידי גדול שאמר עגנון להוציא בעידודו של מרטין בובר, בו היה אמור עגנון לספר מחדש מיטב סיפורים חסידיים. חלק גדול מן הספר הזה היו אמורות לתפוס אגדות על אודות מייסד החסידות, ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב. אחר שריפת ספר זה יחד עם טיוטת רומן גדול שנקרא בצרור החיים – לא חזר עגנון לעריכת האנתולוגיה החסידית, אבל כן החל לחבר, בהזדמנות מאוחרת יותר, את סיפורי המעשה על אודות הבעל-שם-טוב (הבעש"ט). אחת מהאגדות הללו עוסקת בעלילות הדם ובליל הסדר למישרין, וכדאי להתעכב עליה:
*
כשהיה הבעש"ט גר בטלוסט, אחר מעשה הקוזק, קצפו הערלים על הבעש"ט וגמרו ביניהם להרוג ערל בחור ולהשליך אותו בדיר העצים של הבעש"ט ולהעליל על הבעש"ט עלילת דם בליל הראשון של פסח. הרגו הערלים את הערל הבחור וזרקו את נבלתו לדיר העצים של הבעש"ט, ולא ידע איש מזה. כשבא הבעש"ט בליל הראשון של פסח מבית הכנסת אמר לאשתו הרבנית, ריח נבלה בבית. הלכו לחפש חפש מחופש, ומצאו את ההרוג מוטל בדיר העצים. ציווה הבעש"ט להלבישו קפטן וכובע ולהושיב אותו אצל השולחן. אחר כך ישב הבעש"ט אצל השולחן ולא סידר את הסדר. בלילה באו הערלים עם שוטרים אל בית הבעש"ט ויחפשו בדיר העצים ולא מצאו את ההרוג, ולא עלה על דעתם כי היושב אצל השולחן הוא ההרוג. לאחר שפישפשו ולא מצאו הלכו לדרכם. לאחר שהלכו ציווה הבעש"ט להשליך את נבלת ההרוג לנהר. וכן עשו. אחר כך היסב הבעש"ט בהתלהבות גדולה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
[ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב תשמ"ז, עמוד 25]
סיפור זה נאמן מאוד לתבנית: "צדיק גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים" (האימרה מופיעה בכמה מקומות בתלמוד הבבלי, למשל: מסכת מועד קטן דף ט"ז ע"ב). הבעש"ט הוא כעין גיבור-על היודע לעמוד מיד על נסיון הפללתו, ולטכס מיד תכסיס מתאים על מנת להתל בזוממים עליו. לא ברור על מי הבעש"ט מצווה אם מתואר כי שרוי הוא עם אשתו בלבד. ואם מצווה הוא על אשתו. האם היא המלבישה את גווית הבחור בבגדי כבוד (מהיכן יש לבעש"ט בגדים כאלה?) ומשליכה את גוויתו לנהר אחר שהזוממים יוצאים מן המקום? יתירה מזאת, מסתמא כי לבעש"ט יש את העת לחשב מה יעשה על דרך ההלכה. ההלכה אוסרת להסב לשולחן הסדר עם גויים (כל שכן עם גוויותיהן)— אזיי הוא דוחה את ההסבה לליל הסדר עד אשר תתאפשר הרחקת הגוייה מביתו. הסיפור העממי הזה דומה כי מבקש הוא להראות ברבים את פקחותו של הבעש"ט המצליח בתבונתו ובראית הנסתר שלו להרחיק מעליו אויבים וזדים. שלא כמידת אחד-האדם מידתו של הבעש"ט. אם ישראל נטבחו בהמוניהם בכל מיני עלילות, אין מי שיכול לפגוע בבעש"ט, היודע לתחבל ולהניא את הגויים. הצדיק הופך בלג'נדה הזאת למייצג את האומניפוטנציה האלוהית עלי-אדמות. הבעש"ט לא נזקק להתפלל בצר נפשו מפני אויב ואורב (כמו נניח, שלשת האבות או דוד המלך)— הוא יודע מיד מה עליו לעשות ואיך עליו להתמודד. הוא בלתי מנוצח. כמו גיבור-על היודע להיחלץ מכל מזימה; כמו בובת פאנץ' במופע פאנץ' וג'וֹדי המכריעה את כל אויביה ומבקשי נפשהּ, לרבות השטן. בסופו של דבר, הסיפור במקורו ודאי שימש את תועמלני החסידות, שביקשו מצטרפים חדשים לשורותיהם, בהבטחה כי בניגוד לרבנים אחרים שנאלצו לקדש את השם ונהרגו בכל מיני מיתות משונות, הבעש"ט הוא גיבור-על-יהודי, איש לא יכול לו, ועל כן החוסים בו, נהנים אף הם.
תמונת הבעש"ט המסב אל שולחנו עם גווית עלם המחופש לאיש נכבד בליל פסח היא תמונה עזה מאוד. דומה כאילו דעת המחבר הינה שכולנו בובות המופעלות בידי הרצון האלוהי, אלא יש את אלו שההשגחה חלה עליהם תמיד ועל כן הם חיים ופועלים, ויש את אלו שבחייהם קרואים "מתים"— באשר הם זנוחי אלוה. הצדיק— מכוחה של ההשגחה יודע מה הוא עושה, יודע לצפות את צעדי אויביו, הוא יזכה לסוף טוב ולחיי עולם הבא; הזוממים הרצחנים הינם "רשעים – בחייהם קרויים מתים" (מסכת ברכות דף י"ח ע"א). כלומר, הם עבדי המקרה והזדון; קרבנם— קרוב בתמונה הזאת אל הצדיק מאשר הוא קרוב אליהם (הם מסבים אל אותו שולחן). עם זאת, אין מידתו של ההרוג כמידת הצדיק היהודי. זה חי וזה מת. זה נהנה מהשגחת האלוה, וזה סיפור חייו ומותו מעידים עליו כי נעזב, ואף למדרגת צדיק נעזב לא הגיע.
הדיכוטומיה הזאת בין היהודים הזוכים להשגחת האלוהות ובין הגויים הדמוניים הנבדלים הימנה היא יסוד המופיע ברבים מסיפורי עגנון, כגון: האדונית והרוכל, פרנהיים, ואפילו בלבב ימים שם גאון-רוחם של "הנלבבים" הנוסעים לארץ ישראל עומד מול חייהם האפורים ונטולי ההוד של הגויים, המבקשים לזמום ולהרע. כמה מסיפוריו של עגנון ודאי ממשיכים את הנראטיב הרבני של ההגדה של פסח, סיפור על עם בודד ורדוף, שאויביו לא יכולים לו, הזוכה שוב ושוב לישועות ולנחמות, ולפיכך עוד ייזכה גם בעתיד. הגויים בהגדה מבקשים לעמוד על נפשם של ישראל ולכלותם (לבן הארמי, פרעה, וכיו"ב) ואין להם כל תפקיד אחר. לא ייפלא כי מספר מקובלים האמינו כי לא נבראו הגויים אלא על מנת להצר צעדיהם של ישראל או על מנת לשמש בידי הקב"ה כלי-שרת כדי להשיב את ישראל בתשובה, כל אימת שרחקו מלפניו. מה שעולה מן הפרידיגמה הזאת היא שכמובן התורה והמצוות לגבי מספיקות לאדם בעולם וכדאי שלא יתור אחר תרבויות אחרות, שסופן להשחיתו. גם היום יהודים רבים חיים ביומיום את הפרדיגמה הזאת.
*
*
אל מול סיפורו של הבעש"ט המובא על ידי עגנון אני מעוניין להציב סיפור מצויר (קומיקס) מאת דודו גבע, השבת השחורה בזומש, הנכלל בספרו יומן הפקיד (ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987). זהו השלישי לטרילוגיית זומש של גבע. שני הסיפורים הראשונים נס הרבי מזומש א-ב הופיעו בספרו של גבע דרדס במכנס (אדם מוציאים לאור: תל אביב 1985). בשני הסיפורים הראשונים נמצאת העיירה זומש בפלך ווהלין שבפולניה; בסיפור שלפנינו (השבת השחורה) נמצאת זומש בשוליה של פראג, ומנהיגהּ, הרב בעל ראש הציפור (הומאז' להגדת ראשי הציפורים שאוירה בגרמניה בשלהי המאה השלוש-עשרה) קרוי הגולם מפראג או בקיצור: הגלמ"פ. את הגלמ"פ ואת בני קהלו רודף באדיקות הפריץ זלוטופולסקי בועל-הכבשים, המעניק לגלמ"פ ולצאן מרעיתו (במקרה זה: גוזָליו) שלושים יום להעלות לו מס-גולגולת אימתני. בני הקהילה מחכים, מתפללים, מתארגנים, מקווים אבל אין ידם משגת. ביום השלושים הוא יום השבת. קם הגלמ"פ אל אשתו הציפורת ויחדיו הם סועדים חמין וקישקלע. כשפוקע מועד האוטלימטום יוצאים זלוטופולסקי והקוזקים שלו להחריב את זומש עד היסוד. הם מצליחים. לגמריי. כל היהודים נהרגים והעיירה בוערת . את הסיפור חותם גבע במלים: "מאז נאמר: יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל!" עם תוספת קטנה: "וביידיש זה מצלצל טוב: "ישראל" זה "ישרוּאֶל" ו-"שניצל" זה "שניצוּאֶל".
אל מול הנראטיב הלאומי-דתי של עגנון, דומה כי גבע מעמיד איזה מודל קיומי-חרדתי-טראגי, אבל גם מאוד ריאליסטי. ואכן, דומה כי לא היה נוצר אותו הומור-גרדומים-יהודי, אשר גבע הוא צאצא-צאצאיו, אלמלא היו יהודים שעם כל הכבוד שרחשו למורשתם הבינוּ היטב שעצם שמירתהּ דופקת אותם כמו שניצל בעולם הזה, אבל אפשר כי קצתם עוד קיוו לנחול עולם הבא. ש"י עגנון היה איש חסר הומור. היהדות אצלו היא מערכת של שגב והוד, של העברה בין דורית בין מושגחי-אלוה. אצל גבע נותרה מכל זה ודאוּת חרידה. הידיעה שודאי התחדדה אחר השואה לפיה היהדוּת אינה מביאה את האדם לפרוש כנפיים, אלא מעמידה אותו לפרקים כפריט בתוך לול ברווזים או תרנגולות המיועדים לשחיטה. היהדות של עגנון היא הוליסטית, צדיקיה הם שלוחי האלוה ומסוגלים לכל. יהדותו של גבע (והוא מזדהה עם היהודים היטב-היטב) היא יהדוּת קטסטרופלית, הנועדת לתבוסות, ולתבוסות חוזרות ונשנות, ואשר מידת החירות בהּ הוא לבחור לקיים את ציוויה ולהמתין לקוזק (לא למשיח), שאף-על-פי שיתמהמה– בוא-יבוא.
לבסוף, עגנון היה איש ימין פוליטי. הוא צידד בארץ ישראל השלימה בלי למצמץ. ראה בחיילי צה"ל אנשי-חייל (לא משנה מה ביצעו) ובערבים בני עוולה (כך עולה באחדים מכתביו)—אמנם לשיטתו יש להימנע מפגוע בחפים מפשע מביניהם, אך העיקר כי ידם של היהודים תהיה על העליונה; דודו גבע, היה שמאלן ותל-אביבי ובמידה רבה אנטי-בורגני (מה שבמידה רבה הפך אותו גם לאאוטסיידר בתל-אביב השבעה). הוא נמנע מדיכוטומיה לאומית או דתית. אין אצלו טובים ורעים מוחלטים. רק אנשי ממון, צבא, בירוקרטיה ואגרוף הרומסים את קיומם של אלו המבקשים לחיות חיים שיש בהם רגש, חמלה והומור. גבע גדל כאן. הוא לא הכיר במדינת ישראל נס אלוהי, אלא ראה בה נסיון אנושי ריאלי (ולפעמים בעייתי). הוא ראה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה— שעימעמו מאוד את תחושת הצדק המוחלט שממנה נהנו מי שהגיעו לכאן בימי העליות הראשונות או מיד אחרי מלחמת העולם השניה. ליל הסדר הוא במובהק לילה לאומי, החוגג את ההשגחה האלוהית על ישראל ואת נצחונם הבטוח בטווח הארוך. ברי לי שעגנון נהנה בו ממש. דודו גבע (וגם אני), ספקן הרבה יותר,הישועה לדידו, אינה תלויה בדת או במסורת או בלאום— לעתים כל אלו דווקא הופכים לחרב דמוקלס המרחפת מעל הראש, שלא לומר: פטיש שניצלים. עתה, טיבעו של פטיש שניצלים הוא שהגרוויטציה או איזו יד נעלמה, גורמת לו להלום כמו שפטיש שניצלים אמור להלום, ולנחות כמו שפטיש שניצלים אמור לנחות. והחלומות? החלומות עוד ייצמחו מחדש, אבל קודם-כל יִוותרו מעט דפוקים, שבורים ורסוקים.
*
*
חג שמח לכל הקוראות והקוראים
*
[ניתן עדיין להצטרף אל הסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח]
בתמונה: איור מתוך הגדת סרייבו, ספרד המאה החמש-עשרה.
סיפורים מלבבים ביותר שועי.
מעוררי תיאבון לעילא.
והרי לידוע הוא שכולנו שניצולים 🙂
חגשמח,
ושלא נדע צורעס יותר.
מיכל יקרה, כמו שישנה רפובליקת בננות, אנו דמוקרטיית שניצוֹלים/ שניצוּאלים.
אפשר להחליף את שם המדינה ל-שניצואלה (על משקל ונצואלה).
חג אביב שמח לך ולכל היקרים/ות ללבך.
אם לא נדע צורעס יבואו הצוריסוס!
משובח 🙂 תודה
הי מיכל, ברוכה הבאה וחג שמח. המיכליות היום מגיעות בזו אחר זו (-:
חג שמח!
ותודה.
נשלח מה-iPad שלי
הסיפור על הבעש"ט בכלל לא נשמע לי תלמודי,החלק של תבנית הצדיק גוזר וכו' מתקיים בו באופן מאד טכני. למעשה הוא מזכיר לי יותר את סיפור הגיבן מאלף לילה ולילה, זה סיפור שרשרת שבו מת גיבן ושורה של אנשים (מכל הדתות, אגב! כולל מוסלמי) מחפשים אותו לחי, כך שהבא בתור יחשוב שהרג אותו. רק שבסוף הסיפור, (בזכות תאוות הסיפורים של הכליף) מתברר שהגיבן בכלל לא מת, הוא רק היה מעולף כמו שלגיה בגלל עצם שנתקעה בגרונו. סיפור הגיבן הוא בין השאר סיפור נגד רגש האשמה המוטבע האוטומטי ובעד הספרות. אלוהים הוא לא צד בו בשום פנים. ונראה שעגנון או המקור שלו, לקחו את הסיפור הזה ודומיו וגיירו אותו בצורה גסה ומוזרה מאין כמותה, למין סרט אימים.
ודודו גבע, לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה לו באווירה הנוכחית.
ואחרי כל זה קשה לומר חג שמח, ועדיין.
דליה, בשמחה, חג שמח לך ולכל היקרים/ות ללבך.
מרית קרובתי, נישאר במחלוקת, כי לי נדמה הסיפור כלג'נדה שבאה לשכנע את פשוטי העם, כי צריך להצטרף לבעש"ט ולקהלו כי אף אחד לא יכול עליו. כלומר, הצדיק הוא הביטחון כנגד פוגרום. אני חייב לומר שהלכי רוח כאלה אינם זרים גם לתקופתנו, ונדמה לי שמשהו מהם נשתייר גם בבחירות האחרונות בקרב בוחריו של ראש הממשלה. ודודו גבע, אני חושש שכל הרשימה הזאת נכתבה רק כדי שאוכל לכתוב בראש חוצות: "יותר מששמרה שבת על ישראל היא דפקה אותם כמו שניצל", וגם כדי לעמוד על ההבדל התודעתי שתמיד עמד ביני ובין כמה בני משפחה דתיים. כשנפתלי בנט אומר "עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" הוא מדבר מגרונם של הראי"ה קוק וש"י עגנון; אני מן אדם כזה שיודע שעמים הם דבר מלאכותי; הם אינם נצחיים (גם אימפריות חולפות); ולעולם איננו יודעים מתי תסתיים דרכם בנתיב ההיסטוריה. הואיל וההשקפה של השגחה אלוהית על ההיסטוריה מעולם לא היתה קרובה ללבי, ממילא אני חווה גם את מדינת ישראל כנסיון אנושי (לא פעם בעייתי), יאריך ימים כמה שיאריך, הוא לא יהיה נצחי וודאי שלא אינסופי, כי אם בן-חלוף.
שיעבור החג בשלום שועי יקירי
ברור שזאת המטרה, וזה מה שהתכוונתי, שכל האמצעים כשרים, שיש משהו בלב הסיפור שהוא לא יהודי ולא רוחני (בלשון המעטה). יש לי גם איזו תחושה מעומעמת, זיכרון שעוד לא נקרש על סיפור דתי שבו נעדר מישהו, ואסור שיבחינו בכך, זו סכנה גדולה, ואליהו הנביא תופס את מקומו, ונעלם מיד אחר כך. וסיפור המת שהבאת הוא כמו החלק ההפוך הזומבי של הסיפור ההוא.
ועל כל השאר, מרגישה כמוך לצערי.
איריסיה יקרה, תודה, חג שמח וחירותני לך ולכל היקרים/ות ללבך.
מרית, לטעמי כל זמן שאנשים חיים מיתוס אחד שממלא את חייהם– הם שבויים בכלוב. אני מעדיף נראטיבים שונים (שאינם מצריכים אמונה, אלא הכרה בכך שחלקים מבני האדם מחזיקים בהם, ובכלל הכרה בקיומן של דעות שונות). אני מעדיף מחשבה שמקיימת בתוך עצמה כמה וכמה נראטיבים מקבילים מבלי תת-הכרע ביניהם. זה אולי ייראה לכמה אנשים שמבוא גדול להיסוס או בלבול או כאוס (מפני שאין כאן דוֹגמה ונסיון לארגן את הדברים לפי איזו היררכיה דמיונית), אבל לי זה נראה צעד ראשון במעלה בדרך לחירות.
ברור, זה בלתי נסבל שיש רק אפשרות אחת 🙂
שועי, בזכות הפוסט הנוכחי הסדר היה משעשע עבורי, ועבור יושבי שולחני, אף יותר מן הרגיל, לא יכולתי שלא לראות את ביבישריהו יושבים בביתם ובטוחים שהפיוט "אדיר הוא" נכתב על מצילם של ישראל מהגרעין-דעא"ש-חמאס-סמולנים שונאי עצמם(הכנס איום לבחירתך), ובכלל עד דבריך פספסתי את האפשרות שנתניהו מחכה דרכי יהווה, כך למשל, כשם שאלוהים השתמש בבני ישראל בתור פיתיון, אמצעי במה חיוני בהצגה הגדולה יותר שלו, על ידי כך שהוא ביקש מהמפיק בפועל, משה, לומר לצאן מריעתו להמתין לפני בעל צפון, כדי למשוך את המצרים אל תוך מותם המימי. וכך, גם יקירם המקומי של תאצ'ר את רייגן גורר אותנו לפינות של "אין ברירה" כדי שאז נוכל להשתמש בכוח האש היקר והבזבזני בעולם למחוץ את אויבנו, שיוכיחו לנו 'מי כמוך בביטחון, ביבי, מי כמוך נאדר בשרה'….
תמהּ יקר, על כך אמר נער הפלא הרבני, חז"ליטוֹ: "ברוך שכיוונת לדעת פראים". אני משוכנע כי נתניהו רואה בעצמו האדמו"ר השלישי: זאב ז'בוטינסקי, בן ציון נתניהו, בנימין נתניהו, ודורשים זאת על שולחנו ע"ד פסוק קהלת: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". אני חושב שמזמן לא נראה במחוזותינו כזה ראש ממשלה, שאינו מסוגל לטעות, וכל משגה שלו מדוברר כאילו הוא הישג חסר תקדים, וכל הגויים כאין וכאפס מול פקחותו שאין קצה להּ (לכאורה). נתניהו חי את המיתוס של עם ישראל וארץ ישראל בכל רגע ורגע, ולטעמי ודאי גם מאמין כי שם משפחתו המעוברת "נתניהו" אינו אלא השגחה אלוהית, שבגינה נבחר מבין כל האנשים מתוך העם הנבחר מבין כל העמים. נתניהו קצת מגוחך בעיניי כי אני תופס אותו כמיתיקן (מפריח מיתוסים) המאמין לכל מה שהוא מספר ולכל מה שאביו סיפר לו. מה שמגוחך בעיניי הוא בדיוק מה שהופך אותו נערץ בעיני רוב עם. הם באמת תופסים אותו כהתגלמות המוחלטת של עם ישראל בדור הנוכחי, כי מה שנתניהו למד מינקות– רוב הפוליטיקאים במחוזותינו מעולם לא למדו: המיתוס של עם ישראל תמיד יהיה גדול ושריר פי כמה וכמה מאשר תקוות השלום, תלמוד תורה, הוגנות, יושרה, ישראליוּת. ה-"עם ישראל חי" הזה באמת תופס אנשים באיזה מקום רגשי, ואבותיהם ואבות-אבותיהם, אמהות וסבתות, חולפים לנגד עיניהם ואז כשמזכירים להם ש"הערבים נוהרים בקלפיות" הם ממהרים לקלפי להצביע נתניהו, וכל הנסיונות לבקר את נתניהו נדמים להם כניסיון לפגוע במוניטין של עם ישראל.
"המיתוס של עם ישראל תמיד יהיה גדול ושריר פי כמה וכמה מאשר תקוות השלום, תלמוד תורה, ואפילו זהותנו הישראלית", שועי, איני יודע על אילו גוונים מהמיתוס אתה מדבר, כך שאשמח לשמוע יותר, אבל בכול הנוגע אלי הצירוף הזה("עם ישראל") אף פעם לא אמר לי כלום, עבורי ישנם אזרחים של ישראל, וביניהם שלל אנטגוניזמים, שסעים ובקעים(מזרחים ואשכנזים, חרדים, דתיים לאומיים וחילונים, יהודים ופלשתינאים, וכן הלאה). העם היהודי הוא המצבור הנוכחי של אנשים שעוטים על עצמם, מרצונם, את המילה "יהודי"(למשל, כששואלים אותם, what is your ethnicity?), כולם חופשיים להתארח באכסניה הזו כמו גם לעזוב אותה(ואכן, קראתי בעבר על כך שמספר היהודים שחיו עד השואה היה 40 אחוזים בלבד מכלל היהודים שחיו עד אז, ה60 הנותרים התאסלמו\התנצרו לאורך הדורות. אינני יודע אם אנקדוטה זו נכונה, גם אם כן, קשה לי להאמין שהיא תתגלגל אל ספרי ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-ציוני), כפי שעשו אבות-אבותיי הסוּבּוֹתְניקים לפני כמאה וחמישים שנה בהונגריה. אני חושב שאחד הדברים שמשרתים את תפיסת הלאום הגזעית-הרמטית הזו(אם נולדת יהודי, אתה גם תמות יהודי בהכרח) הוא ההתעלמות מכך שהיהדות הרבנית, לפני התנצרותה של האימפריה הרומאית, חשקה בגיורים והפצת תפישת עולמה ככול האפשר, רק בהמשך, התקבלה הפרשנות הפאולינית ליהדות הרבנית כישראל שבבשר, שגבולותיה שבטיים לחלוטין.
תמהּ, הציונות קמה כתנועה לאומית שתעודתה תחייתו הלאומית של עם ישראל. כשלמדתי את ההיסטוריה של הקבוצה היהודית בתיכון קראו לזה (בחינוך ממלכתי): "תולדות עם ישראל". מרבית החוגים בהם מלמדים הגות יהודית נקראים "מחשבת ישראל". בניגוד להיסטוריה יהודית או הגות יהודית, "ישראל" הפך למזוהה עם הדרך הלאומית-הציונית, ועם הטליאולוגיה הציונית-חילונית או הקוקניקית, של שלילת-הגלות ותחיית רוחם של שבי ציון בארץ ישראל ההיסטורית, אם דרך העבודה ואם דרך יישוב ארץ ישראל. פעם סיפר לי ארכיאולוג חילוני על כך שאביו החרדי מחל לו על עזיבת המצוות שכן הוא מקיים את המצווה הגדולה ביותר יישוב ארץ ישראל , שכן: "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (תלמוד בבלי כתובות דף ק"י ע"ב) . נתניהו הפך עצמו לנציג המובהק של התפיסה הזאת. הוא נתפס בעיני בוחריו גם בעיירת הפיתוח, גם בירושלים, גם בתהנחלויות וגם בהרצליה או רמת השרון– כמייצג המובהק ביותר של ההתנחלות הישראלית המחודשת על כברת ארץ זאת. נתניהו כמדומני לא נתפס כמנהיג יהודי, וגם לא כאיש רוח, אבל בוחריו מאמינים לו שהוא לא ייתן לעם ישראל לחזור לגלות (יילחם בכל מבקשי נפשם של ישראל), ויידאג להתיישבות ולמקומות עבודה. העניין הטריטוריאלי הזה מעניין את בוחריו הרבה יותר מאשר שלום, מוסר, רוחב-עיון, צדק-חברתי, זכויות אדם, אפילו יושרה. בסופו של דבר המודל שמציב נתניהו אינו אינטלקטואלי-רציונליסטי(אין דבר רחוק ממנו יותר מאשר רמב"ם, הרמן כהן ועמנואל לוינס), אלא עוסק באופן בלתי פוסק במיתוס של עם ישראל, הרדוף והנבחר, 'הן עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב". ולך תבין, זה מושך אחריו המון אנשים.