*
על יציאת מצרים של התודעה, חציית ים סוּף של הנשמה, ועל טל המחיה את המתים והמדוכָּאים. עיון בכתבים מאת מרית בן ישראל, אפרים פאנצ'ירי וגבריאל בלחסן.
*
בספרהּ של מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, ספר המפגיש בין ספר הדקדוק הפנימי של גרוסמן ובין מיצגי הגוף והזהות של ויטו אקונצ'י (אשר כתבתי עליו לא אחת), ישנה פסקה, יותר נכון, שימוש-לשון מסוים שהולך איתי כבר זמן רב:
*
אחרי שניסה לשווא— לאיים על הבלוטה ולהתנקש בה, להחניק אותה בעשן סיגריות, לזעזע אותה בהדף פיצוצי בארוד ולשבש את תפקודהּ בעזרת המגנט הגדול שסחב ממעבדת בית ספר, הוא מחליט להגר ממנה עם כל המחשבות והזיכרונות; זוהי "יציאת מצרים" של התודעה, מעבדות לחירות, מן המוח הביולוגי אל הארץ המובטחת שייסד בדרום גופו.
[מרית בן ישראל, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמוד 116]
*
נדודיו הנסיוניים של אהרונינג עם מחשבותיו וזכרונו אל ארץ חדשה בדרום גופו, מתכנים על ידי בן ישראל "יציאת מצרים של התודעה". אולי משום שאין כאן טרנספורמציה הכרתית בלבד או הגעה לתובנה חדשה, אלא הסגת גבולו של המח לכאורה, ויציאה מתוכו אל חלק אחר של הגוף, בו ניתן יהיה להתחיל מחדש בלא מרותו של הטוטליטאר.
"יציאת מצרים" הזאת, או "לך לך" של התודעה, המשמרת את עצמיותהּ אך פונה בנתיב אחר אל ארץ לא-נודעת העלתה בזכרוני טקסט קבלי בן המאה השבע עשרה; מדובר בקטע מתוך החיבור גלא עמיקתא (=מגלה עמוקות) למקובל איש דמשק, ר' אפרים פאנצ'ירי, איש שהיו לו ידיעות בקבלת האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534) שהגיעו על ידי חיבורים ומסורות משניים מתלמידי האר"י, ר' חיים ויטאל (1625-1542), תלמידו המובהק, ור' ישראל סרוק, שהיה המפיץ הגדול ביותר של הקבלה הלוריאנית באיטליה ובפולין, וכפי שהראתה רונית מרוז, פנים לכך שלמד זמן קצר לפני האר"י בצפת, ועזב את העיר עוד בטרם הגיע אליה ר' חיים ויטאל.
והנה בחיבורו הפרשני, כותב המקובל פאנצ'ירי על אודות יציאת מצרים את הדברים הבאים:
*
'ויהי בשלח פרעה את העם' (שמות י"ג, 1) הוא כשיצא הנשמה מן הגוף, שהוא פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע שהוא קשי עורף, והוא מולך בגוף שהוא מצרים, וכחות היצר הרע הולכים ורודפים את בני ישראל שהוא הנשמה הישרה, להזיקה, מפני שהוא יצר הרע הולך ומשטין והוא בא להוציא נשמתו, ואחר הולך אחריו להזיקו ולהינקם ממנו. 'ויחזק יי' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל' (שמות י"ד, 9) 'וישיגו אותם חונים על הים' (שמות י"ד, 10) הוא גיהנם שהוא הים נהר דינור. וכאשר פרעה מקריב (=מתקרב) להזיקו, וראו אותו בני ההזק והצער אשר מצערים אותו, 'ויראו מאוד ויצעקו (=בני ישראל) אל יי' (שמות י"ד, 10) , 'ויאמרו אל משה' (שמות י"ד, 11) שהוא היצר הטוב, אחר שעתה נראה כל הצער הזה וההזק שהכוחות מזיקים אותי, 'המבלתי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר' (שם,שם) […] שהוא מקום החיצונים שהוא מדבר שממה ששם עושים נקמה לגוף, 'מה זאת עשית לנו בהוציאנו ממצרים' (שם,שם) מן הגוף שהוא מצרים, יותר טוב היה לנו בגוף […] שתמיד אלו הם טענות החוטא שקשה עליו המוות מפני העונש, ולהפך הצדיק שמתאווה למות כדי להשיג את החיים והאושר האמתי.
[אפרים פאנצ'ירי, ספר גלא עמיקתא, יוצא לאור לראשונה מכתב יד משנת שע"ג (1613), הוצאת הספרים זכרון אהרן: ירושלים תשס"ט (2009), עמוד ש"ג]
*
פאנצ'ירי, פשוטו כמשמעו, זורק אותנו למים (חציית ים סוף אירעה אליבא דהמסורת הרבנית בשביעי של פסח). הוא מבקש להביא למהפך תודעתי אצל קוראיו. כל סיפור בריחת בני ישראל מפני חיל פרעה, אשר ליבו התהפך בקירבו אחר צאתם מן העבדות להשיבם למצרים או להרגם, ועמידתם לפני ים סוף (שלבסוף נבקע לפני בני ישראל העוברים בו בחרבה ואילו המצרים טובעים במצולות מיד אחר-כך) הופך אצל פאנצ'ירי לאלגוריה לרגע המוות של האדם, לדילוג המשוכה שהנשמה, כביכול החלק הנצחי או המסוגל להישארוּת באדם, מבקשת לעשות, אך חוששת לעשות, מפני יציאתהּ מן הגוף שהיה מקום מבטחהּ בעולם אל המציאות המוחלטת. בקבלה מרבים לתאר את חיבוט הקבר, קרי: מסע הייסורים שנעשה בגוף השומם מנשמה אחר צאתה, כאשר כל החיצונים והמזיקים, שדים ורימות, חילותיו של יצר הרע, 'עושים נקמה בגוף'. מה שעשוי לדרבן את הנשמה להיאחז בגוף, גם מפני שאין אדם יודע אם יישאר, אם יתאיין, אם יידון לעדן או לגיהנם. פאנצ'ירי אמנם מבהיר כי הצדיקים אינם חוששים בשעת יציאת הנשמה כי הם יודעים את צדיקותם, ואילו החוטאים קשה עליהם המיתה מפני העונש הצפוי להם אחר-כך. הוא גם מקביל בין העמידה על ים סוף רדופים וחסרי ישע בפני כוחותיו הנוקמים של פרעה ובין נהר דינור, אותו נהר, ממנו יוצאות הנשמות לעולם, והמבדיל לכאורה בין עולם הגופים ובין עולם הנשמות. זהו נהר אש, כעין להט החרב המתהפכת, שאין אדם חי עשוי לעוברו. זוהי שעת המבחן הגדולה של הנשמה שאין לה אלא להישען על תפילה לפני הקב"ה ולסמוך על משה או יצר הטוב, שיידע להתגבר על הפחד המשתק, על הרצון לחזור, ולהוליך את הנשמה או את העם אל מעבר לים או לנהר בבטחה ולמישרין.
כעין 'חציית ים סוף' של התודעה מפציר פאנצ'ירי בקוראיו, שכמוהו-ממש עוד יגיעו אל רגע המוות, לבטוח בקיומהּ של נשמה, בקיומו של הקב"ה, ובקיומו של יצר הטוב שבהם, שיידע לגבור על כל החרדות והייסורים ולהסיע את הנשמה אל הארץ הנצחית (החדשה לדידה, ממנה יצאה בעת הלידה וכעת שבה אליה בשוך חייה), על אף כל חילות פרעה (היצר הרע) הדולקים אחריה. שוב, הליכה אל הבלתי-נודע, אל הארץ המובטחת, שמעבר למלכותו של יצר הרע הטוטליטאר, וצבאותיו המבקשים להזיק ולהרע.
בספר חדש המביא את מילות השירים באלבומיו של משורר הרוק, גבריאל בלחסן (2013-1976), וכמה פרגמנטים בלתי-מולחנים ורישומים/איורים שהותיר בעזבונו, מובעת גם-כן אותה תקווה להיגאל ולהיוושע על ידי קימה והליכה מתוך העצמי אל מקום אחר או עצמי אחר. הנה דברי בלחסן:
*
אנשים אנושיים עסוקים בלהציל אותנו
מאנשים שעסוקים בלהציל רק את עצמם
אנשים שמצילים רק את עצמם
מצילים אותנו מאנשים
שעסוקים בלהציל את העולם.
כי כל המציל נפשו מן האל המסתכל,
המשתולל, המתגלגל, המחבל, מחסרונו הברור
והבלתי מעורער הציל אדם ומלואו את חורבנו,
בכיו, תפילותיו ומעשיו
כשדמעותיו הם כנחל אכזב שהכזיב.
[גבריאל בלחסן (כל המלים, הציורים, האיורים והרישומים), הוצאת משפחת בלחסן והתו השמיני, תל אביב ינואר 2015, עמוד 22]
*
בלחסן מתאר את עצמו כטובע בים סוף של דמעותיו, שאף דמעותיו הם נחל אכזב שהכזיב, ואין לא בתפילותיו לא בבכיו ולא במעשיו כדי להצילו מן החורבן. במידה רבה, בלחסן הוא היפוכו של פאנצ'ירי. לדידו של בלחסן על האדם להיוושע על ידי אנשים אנושיים שעיקר עיסוקם הוא עשיית חסדים קטנים אל מול כל המכאובים הגדולים שמציע הקיום, ולנוכח כל אותם שורדים העסוקים באופן אנוכי אך ורק בהצלת עצמם ועוד יותר, לנוכח המתיימרים להציל את עולם ומלואו, כאילו שיכולים הם לייצג בכנות איזה סבל מעבר לסבלם. לעצמו, מותיר בלחסן את הגאולה מפני האל הטיראן המסוגל לכל היזק (זהו התפקיד השמור ליצר הרע אצל פאנצ'ירי), אשר ההיזק הגדול ביותר היא חסרונו הברור כל כך, חסרון הישועה, הים שלא ייבקע, התפילה שלא תישמע, הדמעות שירדו לריק. לאדם נשאר רק חורבנו, רק סוֹפיותוֹ ופגיעותוֹ, והיותו עומד בהוויה חשוף ומאוים.
ועם זאת, גם האדם האבוד הזה, שאין לו בעולם אלא חסדים קטנים שמרעיפים אליו אנשים סופיים-פגיעים-חולפים כמוהו ממש, עשוי לצאת מעצמו אל עצמו, וללכת אל מקום חדש:
*
וגבריאל קם ממטת החולי. ומתחיל לשיר שיר הלל לזמן האמיתי שבו אתה נושם את הנשימות האמתיות שהן מלאות הוד והטל נוחת על הגוף המאושר שלך וממלא אותךָ חיים, לנשום את השמים לדרוך יחף על אדמה לחה לחייך לרקוד באוויר כאילו בלי משקל […] לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב לא לכאוב.
['עץ אגוז', שם, שם, עמוד 44]
*
את השיר הזה מתחיל בלחסן שרוי בדיכאון חמוץ חסר קצה. מתגעגע נואשות לימים אחרים שבהם הכל היה שונה, הצבעים טרם התכהו, והעולם נראה מקום שבו ניתן סתם כך לרחוש אמון, לאהוב, להתחבק, או 'לשוחח עם מישהו סתם בלי לכאוב'. ודווקא מתוך החורבן-העצמי הזה מדמה בלחסן את עצמו קם מחוליו, קם מתוך עצמו, וטל נוחת על גופו וממלא אותו חיים חדשים, חסרי כובד ויגון— חיים שבהם ניתן לרקוד, להינות מן החיים כמות-שהם, להטות אל החסד (בחג הראשון של פסח מתחילים המתפללים לבקש על הטל בתפילותיהם). אם תרצו, גם זוהי 'יציאת מצרים' של התודעה או 'חציית ים סוּף', הנדמית לתחיית המתים, ומובא בתלמוד בבלי (מסכת שבת דף פ"ח ע"ב) כי המתים עתידים לחיות בטל. התעוררותו של בלחסן לחיים ממיטת חוליו משולה להליכה אל מעבר לחיים כדי לשוב לחיים אחרת. המשורר קם להודות על האפשרות הזאת, של הליכה מתוך עצמו. הנה הוא מדמה את עצמו מסיע את עצמו מתוך חורבנו אל חיים חדשים שבהם ניתן לשוחח עם מישהו סתם-כך בלי לכאוב, כי אין מכאוב.
חג (שני) שמח לכל הקוראות והקוראים
[ניתן עדיין להצטרף לסדנה בספּוּר פָּשׁוּט. המפגש הבא אחרי פסח]
*
*
בתמונה למעלה: דודו גבע, 'ללא כותרת', אקריליק על דיקט, שנות השמונים.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי יקר, כמה יפה הוא המהלך ממצב צבירה אחד לשני.
השינוי הוא האלוהים. המוות נביאו
עוררת בי הרבה מחשבות שועי,
על מעברים ויציאות,
על הצורך הזה להתנשל שוב ושוב,
לבדוק את החדש המפחיד
וגם מה מהישן כדאי לשמר,
ולהסתכל על הדרך הנפרשת קדימה
ולא רק על זאת הנפתלת בפנים.
תודה, וחג חירות מתמשך.
דודו יקר, תודה על דברי י' עמיחי (פתוח, סגור, פתוח). תמיד עניין אותי מדוע עמיחי נקט כאן
פראפרזה על פסוק העדות באסלאם. חג שמח, עם שינויים לטובה בלבד (-:
מיכל יקרה,תודה מקרב לב. בעיני עצמי, אני תוהה, האם באמת יש חירות, לעתים עצם החירות נדמית לי כאוטופיה, כלומר משהו שאנחנו מקווים ומכוונים אליו בכל לב ובכל זאת יש הרבה דברים הקושרים אותנו אליהם ובמשך הזמן כבר לא נהיר האם אנו בוחרים בהם או שזה סוג של אילוץ, שבו אנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנו רואים לנגד עינינו יותר מאשר את טובתינו בלבד. האם השינוי הוא החירות המתמדת? הוא מאוד דומה לכך. הצרה, מי שרגיל להשתנות, עתיד לתהות בחלוף הזמן, האם הוא באמת בוחר בשינוי, או שזה בא אליו כהכרח.
חג שמייח, יותר חירויות פחות מועקות, ושמחת-לב (היא תמיד עוזרת).
שועי היקר.
הלב שומע והנשמה מבקשת מזור והצלה.
דבריך מעוררים השראה וצמא מסוג חדש לדעת להתבונן בחוויית יציאת מצרים שלי. נדמה כי ככל שעוצמת הפחד והכאב גדולה יותר החירות מלווה בחווית מוות וחולי גדולים יותר.
תודה על הדברים שכתבת. 🙂
מעין יקר, תודה מקרב לב. יש משהו בעמידה על ספו של ים סוער שהוא משל לחיי האדם בכלל. לא ייפלא כי בעל הקדמת ספר הזֹהר הציג לפנינו לראשונה את רשב"י כעומד על נקרה בלב ים או על שפת ים והעולם סוער סביבו, ור' נחמן כתב בליקוטי תפלות או שאולי זה לקוח מקונטרס השתפכות הנפש, כנראה על בסיס דרשת הזֹהר שם, כי כל אדם צריך לצעוק לה' ולראות עצמו כאילו הוא עומד באמצע הים ואין לו מפלט. ובכל זאת, אנו משתנים כל העת ומעזים ללכת מעצמנו אל עצמנו ומעצמנו אל החוץ, ובבוא יום גם נפגוש באין או במציאות המוחלטת, וכך אני מפרש את דברי הנביא שנשזרו בהגדה של פסח: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". חג שמח לך ולכל היקרות והיקרים ללבך.
שועי יקר, מאחלת לך לשנה הבאה כנפיים חדשות מעל מצריים הישנה והמוכרה
בזכרוני שלי הגוף בילדות המוקדמת זכור כהוויה שלמה עם התודעה והזמן וכרוך ללא הפרד ברצון פנימי עצום לגדול ואילו ההיפרדות של התודעה, הגוף והזמן קרתה כמדומני בהקשר החברתי וכתוצאה של תהליך ראיית עצמי והאחרים כיחידים שנפגשים ובחיפוש אחר המשותף והמחבר ביני לבין אותם יחידים.
ההתבוננות שעליה כתב דויד גרוסמן ב"ספר הדקדוק הפנימי" הזכירה לי כמה נגיש היה אצלי הגוף לחוויות ולמכאובים שזרמו דרכו מהתודעה והותירו בו את רישומם ואיזו ציפייה נתלתה בו להיענות לרצון הפנימי הבוער להשתחרר מהכבלים של הזמן ושל הצורך להמתין למה שייענה לאותו רצון. אולי התפקיד הזה יועד לו אז , בילדות המאוחרת, בזכות כוח הגדילה שלו שנחווה אז ככוח של העצמי.
שאלה היא בעיני כיצד יכול להבין העצמי את כוחותיו שלו .
בתחושה שלי, הגוף הוא אמנם זר לנפש אך במפגש ביניהם יכולה להתרחש למידה של התודעה על דבר מה גבוה ממנה שיצר את הגוף ואת תזמוניו.
אצלי ההתבוננות העצמית הזו מעוררת כיום חמלה כלפי הגוף ורצון לכרות ברית איתו, אם אפשר להתבטא כך ולהיות מובנת.
מעניין אותי לאן עוד יכול להוביל התהליך התודעתי הזה. מקווה שיש עוד זמן.
הו, שועי. יש לי עוד אחת (כמו שאומרים ליצנים). נזכרתי שרציתי לכתוב על ספר הילדים היפהפה של קיט די קמילו, "המסע המופלא של אדוארד טולין", שנפתח במשפט "פעם אחת, בבית ברחוב מצריים, גר ארנב שהיה עשוי כמעט כולו חרסינה." ולא בכדי.
מאחלת לך הרבה חירות חיצונית ופנימית
איש שהיו "לא" ידיעות??
איריסיה יקרה,אנשאללה, ונתעורר מן הזמן ככצפורים אשר מרסיסי לילה התנערו (פרפרזה על ריה"ל). וברכות מעומק לב על התערוכה שבפתח (-:
שירי יקרה, אני יכול לומר די בבהירות שחלק מן המסע העובר עליי בשנים האחרונות נסב סביב הבנת הגוף והבנת הילדוּת, שני נושאים אליהם לא הייתי מחובר עד לאחרונה, ובעצם יותר ויותר אני מבין שבשנותיי הראשונות בעולם, לפחות עד שלהי שנות העשרה שלי, אני זוכר הרבה יותר אחרות ואחרים מאשר את עצמי. כלומר, אני זוכר סיטואציות שלימות כאילו אירעו כעת אבל התפקיד שלי בהן הוא לעולם שולי, כאילו העצמי שלי כמו שאני מכיר אותו היום החל להתגבש רק במאוחר, ובשנים מסוימות וקודמות הסתתר אולי כדי להגן על עצמו מכמה עניינים ודברים שהיו גדולים למידת הילד או הנער שהייתי. זה מסע מרתק. כי בשנים האחרונות התוודעתי מחדש לכמה וכמה אנשים (בעיקר נשים) שהכירו אותי בשנותיי הראשונות, והן בנות גילי, שפתאום עימתו אותי עם זכרונותיהן לגביי (שהם הרבה יותר טובים משהעזתי לזכור)– אבל הרבה יותר מזה פתאום נתנו לי איזו פרספקטיבה חדשה לקיומי.
מרית קרובתי, מתי שהוא אהיה חייב (למרות שלא חייבתן אותי) לך ולאיריסיה פוסט ארנבות. לגבי חירות, לא בכאוס אני מוצא חירות, וגם לא בסדרים שונים שהוצעו בעבר, אני באמת חושש שבמקרה הפרטי שלי אאלץ למצוא איזה זן חדש של חירות על מנת לחוש את עצמי יותר חופשי.
עידו יקר, תודה על העין השלישית (תיקנתי), יש מחיר לכך שכותבים רשימה בארבע לפנות בוקר, כפי הנראה (-:
שועי, תודה על השיתוף. מסעי שלי במחוזות הללו צעיר גם הוא ואני חווה אותו כמסע מורכב ומרתק…
לאחרונה גיליתי את ספרו של דב אלבוים, "מסע בחלל הפנוי" ובו מתוארים רגעים אישיים ממסעו הפרטי של אלבוים , בין היתר במחוזות הגוף.
שירי, אלבוים כמדומני קרוב יותר להבנה מיתית (סיפורית-תמונתית) של ספרות הקבלה והחסידות. בכך הוא דומה לחביבה פדיה. אני קורא בכתבים הללו באופן שונה, המדגיש יותר
הפרספקטיבות האתיות, הקיומיות והפילוסופיות (הניאופלטונית בדרך כלל), העומדות בבסיס הקבלה, ובניגוד לאלבוים ולפדיה– גם איני קרוב אצל עולם החסידוּת (על הדגשיה הכיתתיים המעמידים בראש את דמות הצדיק, המשמש כמתווך בין האלוהות ובין בני הקהילה), הזוכה אצלם להרבה כבוד ויקר. זה לא פופולרי להגיד אבל כתבי הבעש"ט וממשיכיו לא פורטים אצלי על אף מיתר.
מה שמצאתי אצל אלבוים קשור אכן ליכולת סיפורית-פרשנית.
המעניין בהקשר עליו התכתבנו נעוץ בחיבור של דרכו האישית שהחלה במשפחה חסידית ועברה דרך חזרה בשאלה והתערות בעולם הלא-אורתודוקסי לניסיון שלו בספר למצוא תשובה משל עצמו במקומו של מה שהוא קורא "החלל הפנוי", לשאלות, פחדים, מכאובים פיזיים שעולים בו בהקשר של מחוזות הילדות ומחוזות הגוף.
כהמשך מסוים לדרכם של פרשנים של המקורות המקראיים והקבליים, הוא לוקח לעצמו חירות לנתח ולספר לעצמו את סיפורם מנקודת מבט שבעזרתה הוא יוצר אינטראקציה, עם תפיסתו את עצמו ועם תפיסתו את גופו ככלי "זכרון" ארוך טווח, לומד ואיטי תגובה.
לא בדיוק מסע אקדמי, אם כי הספר משופע בציטטות ממקורות רבים. הייתי מגדירה את זה יותר כמסע לעבר חירות אישית, לכן חשבתי לנכון להזכירו כמקור אפשרי להשראה בנושא הפוסט שכתבת.
בסופו של דבר גם אני מאמינה, כמו שכתבת באחת התגובות הקודמות, שהמסע לעבר החירות הוא מאוד אישי ולא תחום בפרדיגמה קיימת זו או אחרת.
שירי, החלל הפנוי במקורו קשור לטהירו בקבלה הלוריאנית, אבל עבר הסבת מה אצל הברסלבים לחללו של אדם– כך שמה שאלבוים עושה הוא בפירוש פירוש אישי חדש למינוח
חסידי (וקבלי במקורו). אני כמובן לא שולל לא את דרכו ולא את פרשנותו. אני פשוט חושב שכמו שיש אנשים שמאוד אוהבים אופרה ואני משום מה איני מסוגל להאזין לאופרה (חזק מדי בשבילי); כך קשה עליי ההתלהבות הן מחסידות, הן מניאו-חסידוּת, והן מפרשנוּת חילונית-אישית של מושגים בקבלה ובחסידוּת. כמובן, שאין בי שום דבר שיפוטי כלפי דרכי החסידות והממשיכים/ות אותם. יש הרבה לבבות שאליהם כתבים כאלו מדברים. אם יש משהו שמציק לי בפרשנות מסוימת של החסידות הוא שהחסידים הדגישו מאוד את יסוד "האמונה" בחיים האנושיים. נסיונם של בובר ואחדים מממשיכיו למזער זאת, ולהפוך את החסידות לסוג של הגות קיומית מעמיקה היא התכחשות לרוח החסידות, שמלכתחילה לא איפשרה מעבר לדורות ראשונים אינדיבידואליזם וגם לא ספקנות, אלא אמונה יוקדת בקב"ה ובצדיקים. בניגוד לאסכולות אחרות ביהדות מזרח אירופה, מערב אירופה, צפון אפריקה והמזרח שהדגישו את המקום הלמדני, המעיין, השואל (סימני שאלה)– הדגישה החסידות את סימני הקריאה ואת ההליכה ללא סייג אחר הצדיק. הרבה מן האורתודוכסיה היהודית בת-עיתנו טבולה ברוח החסידוּת (חב"ד, ברסלב, זרמים מסוימים בציונות הדתית). יש הרואים בזה סימן של ברכה, אני רואה בזה סימן של קלקלה.
"כביכול החלק הנצחי או המסוגל להישארוּת באדם, מבקשת לעשות, אך חוששת לעשות, מפני יציאתהּ מן הגוף שהיה מקום מבטחהּ בעולם אל המציאות המוחלטת..אין לה אלא להישען על תפילה לפני הקב"ה ולסמוך על משה או יצר הטוב", שועי, חיבבתי יותר את הנשמה כאשר היא הייתה ספקנית(עוד באירופה היא הייתה סקפטית, שמא סקיפר), ובאופן כללי, תמיד התקשתי להבין כיצד יש בנשמה נחמה למעוניינים בה, אמנם 'חלק' מאיתנו נשאר, אבל מה יש בו שהוא אנחנו? על פני סימני הקריאה של פאנצ'ירי אני מבכר את אלו שמעטרים את אלבומו של ג'קי מקליין…
תמהּ יקר, חוששני שבימי נעורי האינטואיציה שלי לגבי נשמתו של אדם היתה הרבה יותר עזה (ועתה כאגנוסטיקן כבר איני יודע מה להגיד) גם אם הייתי אז הרבה יותר מרוחק מספרות יהודית כל-שכן קבלית (אבל כמה מקורות אפלטוניים ונאופלטוניים כבר היו מונחים לפניי). אבל כדי להטעים עד כמה נוכחות הנשמה מצוי בקרבנו (בעבריות, בישראליות) לא חייבים לפנות למנהג הדלקת נר נשמה או לאזכרת נשמות, אלא אפילו לתרבות פופולרית, כגון שירהּ של שרית חדד "הייתי בגן עדן" או מעט פחות פופולרית, ש"י עגנון בספרו קורות בתינו (חלקים מתוכו ראו אור ב"הארץ" בשנת 1947 ואחר נדפס כולו מן העזבון בשנת תשל"ט): "שכל קיומו של אדם בעולם הזה הוא על ידי הנשמה הקדושה שהקדוש ברוך הוא נותן בקרבו. ואינו יורדת לגוף אלא כדי להקנות לה תורה ומצוות ומעשים טובים, שאם אדם עושה אותם בלב שלם עולים למעלה לפני כסא הכבוד. נמצא שכשיעסקו כל הנשמות בתורה ובמצוות ובמעשים טובים יכלו נשמות שבגוף ותבוא הגאולה המקווה. אכי"ר (=אמן כן יהי רצון)" [קורות בתינו, ספר ראשון פסקה י"ג, עמוד 83]. הנה כי כן, אפוא שלא תטייל תמצא נשמה ונשמה.
וחן-חן על ג'קי מקלין (לא הכרתי ונהניתי).