יום העצמאות הדאואיסטי

*

יש אנשים– ליבם נשבר כי איני אוהב את צה"ל.

שירתתי, כמעט איבדתי ת'חיים שם, ובחלק השני של השירות היה לי מעניין– ובכל זאת, איני אוהב את צה"ל.

חשבתי על זה, כי בימי עצמאות אני חש את הנוכחות הצהלי"ת יותר מהרגיל, כמו צל של עיט. אני לא מדבר על מפגני הראווה, אלא אפילו על הזיקוקים בבמות-הבידור אשר ריחם— אבק שריפה, הנותר תלוי בחללו של ליל עד שריח המנגלים מחליף אותו אי שם בלב בוקר. ויותר מהכל, המשמעת האזרחית של יום העצמאות. כאילו הוצאו פקודות מטכ"ל המצוות כיצד על העם לחגוג בפקודה.

ישבתי מול המחשב רוב יום העצמאות וכתבתי. קראתי כמה דברים מעניינים. הקשבתי לג'ז מאיטליה ושבדיה ולמוסיקה אוונגרדית מארה"ב ומישראל, ולהוציא ארוחה משפחתית קלה בצהריים, לא ציינתי את היום בכלל. אפילו לא הצצתי בטלוויזיה במהלך היום, וטוב היה לי, ורווח לי.

ביום שאחרי יום העצמאות נזכרתי בפרגמנט מתוך דאו דה צ'ינג ללאו צ'ה (דזה), מייסד הדאואיזם (יש הטוענים שדובר בדמות היסטורית; אחרים טוענים שהוא מייסד אגדי, אשר המסורות נקשרו בו), המרגיש אבוד ומלנכולי מן הרגיל כאשר ההמון חוגג איזה חג, מה שממחיש את הפער בין תודעתם העסוקה בחגיגת היש ובין תודעתוֹ, המחפשת דבר-מה אחר לחלוטין:

*

[…]

הַהֲמוֹנִים צוֹהֲלִים וּשׂמֵחִים

כְּאִילוּ אָכְלוּ מִזֶּבַח-הֶחָג

כְּאִילוּ טִפְּסוּ עַל מִגְדָּל בָּאָבִיב

אֲנִי לְבַדִי שָׁקֵט, אַלְלַי, בְּלִי כָּל סִימָן שֶׁל מִשְׁאָלָה

כְּתִנוֹק שֶׁעֲדַיִן לֹא חִיֵּךְ. 

אֲנִי מְדֻכְדָּךְ כְּאִילוּ אֵין לִי לְאָן לַחֲזוֹר.

*

הַהֲמוֹנִים – דַּי וְהוֹתֵר לָהֶם.

אֲנִי לְבַדִי נִרְאֶה חָסֵר.

לִבִּי כְּשֶׁל שׁוֹטֶה. מְבֻלְבָּל אֲנֲי.

*

בּנֵי הָעוֹלָם נְאוֹרִים מְאֹד.

אֲנִי לְבַדִי כְּמוֹ עָמוּם.

בְּנֵי הָעוֹלָם צְלוּלִים מְאֹד.

אֲנֲי לְבַדִי עָכוּר.

שׁוֹקֵט כְּמוֹ הַיָּם, כְּרוּחַ קַלָּה שֶׁאֵינָה חֲדֵלָה מִנְשׁב לְעוֹלָם.

[…]

[לאו צ'ה (דזה), דאו דה צ'ינג, תרגמו מסינית: יורי גרואזה וחנוך קלעי, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט כ, עמוד 49]

*

האם אני נהנה מנבדלוּת או מהתבודדות? אני פשוט לא מסוגל להרגיש שייך. פעם בימי שירותי הצבאי הוצבתי על איזה מגדל שמירה במרומי הר מתחתיו חלפו רועה פלסטיני ובנו והביטו עליי ממקום עומדי, נושא נשק, ואני בזתי לעצמי כל-כך, על שאני עומד שם עם נשק, שאמור להטיל עליהם מורא, בשל איזו תפישת הגנה קלוקלת על בסיס צבאי. מה איכפת לי ממנו בעצם? לכן, אם כל מה שיצרה הקבוצה הלאומית אליה אני אמור להשתייך במשך 67 שנות עצמאות הוא פולחן-נומי של צליית בשר על גחלים ושתיית בירה, כמה שעות אחרי שמציינים את האנשים שנרצחו-נפש בשל המאמץ הזה (תמיד רק את הרוגינו). זה נראה לי מעט נואל. ואולי כמו הדאואיסטים עצמם אני נוטה לראות את הכיסא לא כסכום כל מרכיביו והיחסים ביניהם, אלא כיחסים בין החללים הניצבים בין חלקיו (היישים) השונים. לבי, משום-מה, נתון לא לחגיגת "יש מדינה" אלא לחגיגת האין-צדק, אין שלום, אין יושרה, אין הגינות, שאני רואה סביבי, וכיצד כל אלו יזמנו את המלחמות הבאות. איני זקן נרגן. לבי כשל שוטה; מבולבל ומדוכדך. כשמסביבי רבות המצהלות על זיקוקין די-נור או מטס צה"ל. אני מבקש איזו צפור חולפת, אור שמש המאיר איזו שלולית, ספסל בגן מול ברוש וכמה צרחות עורבים (או עורבנים), שאינן מנעימות את הזמן, אבל בכל זאת נדמים לי כשייכים אליי יותר מאשר מטוסים של צה"ל או של חיל אוויר אחר.

אבות ישורון בספרו השבר הסורי אפריקני (1974, שנה אחר מלחמת יום הכיפורים) כתב:

*

כלבי יפו לא היו להם בעלים, לא היו להם שמות. לא היו להם קריאות. לא.  איכשהו לא נמצא בקרבם גם המין השני. לא היו להם גורים. גורם לא מבטל. שלא הלכו בקבוצות. היו טרודים כל היום. כל אחד לחוד, בענין הריצה, לא בריחה, לא רדיפה, כי אם ריצה. נשאו, כל אחד לחוד רעבונו, לא השמיע קול. לא אחד עבר עליו בבדידות. הם היו מארצות אלהים שלא התגשם משהו.  

[אבות ישורון, השבר הסורי אפריקני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1973, עמוד 116]

*

רשימה זו של ישורון נטועה בתוך מחזור שירים ורשימות שהשם אשר ניתן לו 'תחזיק לי את האור' ראשיתו בברוך שפינוזה ותפישת האל או הטבע (העצם בעל אין סוף התארים) שאין לקוות ממנו לדבר ואין לדרוש ממנו דבר, ממשיך בידידות בין בני האדם, בהּ הידיד הוא כעין מי שמחזיק את האור דולק בחלל חדר מדרגות עבור חברו שלא ייחשך (פעם עוד זכור לי, היה האור בחדרי מדרגות דולק לעתים קצובות והיה מחשיך לאחר זמן, אלא אם כן היה מי שהיה מחזיק את האור, כלומר: מחדש את הלחיצה על מתג האור). ישורון כותב שיש לו ידיד אחד בלבד כזה בארץ ישראל: פנחס לרר שמו. כלומר, הידיד שלא כאלוהים— מותר שיהיו כלפיו אי-אילו תקוות או בקשות. ידיד נוסף של ישורון הוא כלב-רחוב, חומי שמו, כלב קטן שהיה לן למרגלותיו בתקופה שגר בחדר בשוק הכרמל. עד שליל אחד אינו בא לחדרו של ישורון. הוא נמצא כעבור זמן משוטט בתוך עדת כלבים ביפו, וזנבו אינו עימו (ישורון מעלה על דעתו שאפשר כי חומי התבייש לבוא במצב זה, פצוע ומנוצח,  לחדרו). מציאותו של ידידו בין הכלבים היפואיים הללו גורמת לישורון לשים לב ללהקת הכלבים, לאורחותיה. הם כמעט מעלים את הדעת את הכלב בלק הירושלמי מתמול שלשום (1946-1945) לש"י עגנון, אלא שלא כעגנון, ישורון אינו מדובב את פיהם, ואינו קושר בהם את אסונו של מי מגיבוריו. הם שם. הם לא נראים עבור המון בני האדם. נראים מאוד עבור ישורון. גם הם, אולי למעלה מן הבריות העוסקים בשיח אודות פוליטיקה, אקטואליה, שחיתות בכנסת ועל מלחמותיו המתמידות של צה"ל, מחזיקים לישורון את האור, או דואגים שלא ייחשך. סולידריות שבין אדם ובין הדלים, הרעבים, שאין להם אפילו שם— רק טירדה וריצה. יפים לכך דבריו של ז'ן אמרי: "בלי הרגשת ההשתייכות אל המאוימים הייתי אדם שנואש מעצמו הבורח מן המציאות" [ז'ן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 207]. יש נהנים מן הזיקוקין-דינור, מחידון התנ"ך, ממטס צה"ל, מצליית הבשר. אני מעדיף לחשוב על דברים, המחזיקים לי את האור, ומעלים על דעתי ידידות או אחריות. לצערי, אף אחת מן המידות האלו לא מתגשמת ולא מתקשרת אצלי עם צבא או מדינה.

*

ביום חמישי הקרוב, 30.4.2015, הליכה לאורך שדירות ירושלים ביפו בהנחיית ורד נבון שגם תספר את סיפור השדירה. נפגשים ברחוב שדירות ירושלים 1 יפו בשעה 17:30.

*

ביום שישי, 1.5.2015, בגלריית המשרד, זמנהוף 6 תל-אביב, 12:00, פתיחת תערוכת ציורי ים מרהיבים מאת הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו. התערוכה "גלי קול" תציג עד ראשית יוני 2015.

 *

*

בתמונה: Ellen Kooi, Amsterdam Honden, Photographed in 2005 ©