*
אני חוזר עם בני בן החמש מיפו. שם הוא התוודע לראשונה לבתי תפילה של מוסלמים ושל נוצרים. בחזרה באוטובוס על יד הקריה בתל-אביב הוא מבחין במגדל משרד הביטחון ושואל אותי האם זה גם בית תפילה של איזו דת. אני עונה לו: כאן יושבים מפקדי הצבא; זה בית משרדים. פתאום אוחזת אותי מחשבה כי ייתכן שלזה הישראלים מתפללים.
אני מבין שהוא כמובן חש בדמיון שבין צריח המואזין, מגדל הפעמון של הכנסיה/מנזר והמגדל החד הזה, שתמיד נדמה לי כתורנהּ של אניית מעפילים המחשבת לטבוע. יש ביסוד הדַּמיוּת, יכולת להפוך את השונה לחלוטין לדומה או לזהה או למצער לקרב בין רחוקים (בית-צבא ובית-תפילה). יותר מכך, אני מזהה בעצמי נטיה רבה מאוד לקרב בין רחוקים, למשל: לנסות לזהות באנשים זרים או באנשים שזה עתה הכרתי משהו המזכיר לי אנשים קרובים ללבי בהווה ובעבר, באופן שאצליח לגלות כלפיהם יותר סקרנות או חיבה, שהרי כמה אנשים שבינתיים הפכו עבורי ליקרי לב היו בעבר אנשים זרים לי לחלוטין ובכל זאת אני חש כי שפר חלקי ומזלי להכירם.
יותר מכך, לפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש במקומות שאינם מוכרים לי איזה קול-פנימי הקורא לי לתור אחר דבר-מה מוכר, קוי דמיון; משהו שיגרום לי להרגיש בבית; נניח, דברים הקשורים בשכונת הילדוּת. ילדים משחקים בשכונה זרה לגמרי עשויים לקרב אותי למקום (כי גם אני הייתי ילד ששיחק ברחוב). חלון ראווה של חנות שמעורר בי זיכרונה של חנות אהובה אחרת. ארכיטקטורה דומה, אפילו דלת המדהדת זיכרון רחוק; נניח בפריז, על אף אופיו הנמלץ של מגדל אייפל, לא יכולתי שלא להרהר בו בחיבה, משום שהוא הזכיר לי את מגדל משרד התקשורת בגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שלצידה השתרעה ארץ הילדוּת (בשער הניצחון, נניח, חשתי זר ומנוכר וחשבתי רק על מלחמות).
זה נכון גם לטקסטים ולאמנות (חזותית או אקוסטית). כשאני נתקל בפריט אמנות או בטקסט עיוני אני מיד תר אחר הקירבה, אחר משהו שמעורר אצלי הדהוד של פרט אחר קרוב ללבי. איני מחפש השפעות, איני שמרן המחפש כי אותם דברים יוגשו לפיתחו שוב ושוב. אבל אני מחפש בחומת הבלתי-מוכר איזה סדק בחומת הזרוּת, משהו שיאפשר לי להביט, להאזין או לקרוא מבפנים ומתוך קירבת לב. לא להמשיך לעמוד בחוץ קופא מקור.
ובכל זאת, באיזה טיול רגלי קצר בשכונת ילדותי, אל גן ציבורי ואל ספסל מאוד משמעותי (כבר שנים אני הולך לשם מדי כמה חודשים) אני כל הזמן מבחין בשינויים. איך ככלות כעשרים וחמש שנים, כמעט שום דבר אינו כשהיה. אפילו הציפורים על העצים נשמעות שונות מכפי שנשמעו אז. וכבר איני מוצא שם את ידיי ואת רגליי. ואני חושב על כל מני מקומות אחרים שהכרתי עם השנים, ושקצת נקשרתי אליהם, כי הזכירו לי איכשהו את הימים הרחוקים ההם. אבל לספסל הספציפי הזה ולנוף הנשקף ממנו עוד לא מצאתי תחליף. יותר מכך, לפני כשנה וחצי, כשהייתי צריך להתחיל איזה פרק חדש, אני זוכר שהלכתי אל הספסל "שלי" ומשלא מצאתיו (כנראה שהעיריה לקחה אותו לתיקון וחידוש ואני חשבתי שעקרו אותו מן המקום לתמיד) – הואיל ושום דבר לא נראה לי כמונח במקום, יום אחר כך החלטתי סופית שלא להתחיל את הפרק החדש, אלא לקחת את עצמי לכיוון שונה לחלוטין. כמובן שאי מציאותו של הספסל לא שימשה כסיבה עיקרית, אבל בחשבון השנים, אני לגמרי לא בטוח אם היתה לגמרי שולית במערך שיקולי, כי פתאום לנוכח העדר-הספסל הבנתי כי מה שחשבתי שהוא מקומי ככל-הנראה אינו מקומי בכלל.
סמואל בקט כתב על גיבור ללא שם הלן על ספסל ולבסוף בסירה נטושה:
*
ברחוב הייתי אבוד. זמן רב לא ביקרתי בחלק זה של העיר והיה נדמה לי שהוא השתנה מאוד. בניינים שלימים נעלמו, גדרות-הכלונסאות שינו את מקומן, ומכל עֵבר ראיתי באותיות גדולות שמות של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום מקום ושהייתי מתקשה אפילו לבטאם. היו שם רחובות במקומות שלא זכרתי שראיתי שם קודם רחוב, אחדים מאלה שזכרתי נעלמו, ועוד אחרים שינו לגמרי את שמם. הרושם הכללי היה בדיוק כמו אז. נכון שלא הכרתי כל כך טוב את העיר. אולי זו היתה עיר אחרת בכלל. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת. ניצלתי, במזל רב, כמה פעמים מדריסה. בכל פעם עוררתי צחוק, אותו צחוק אדיר ולבבי היפה כל-כך לבריאות. מכיוון שהקפדתי כל הזמן שהצד האדום של השמיים יהיה ככל האפשר מימיני הגעתי לבסוף אל הנהר. שם הכל נראה, במבט ראשון, פחות או יותר כמו שהשארתי אותו. אך בהתבוננות יותר קרובה הייתי מגלה בוודאי שינויים לא מעטים. זה מה שעשיתי יותר מאוחר, אך המראה הכללי של הנהר, הזורם בין רציפיו וגשריו, לא השתנה. הנהר במיוחד נתן לי את ההרגשה, כמו תמיד, שהוא זורם בכיוון הלא-נכון. כל זה אינו אלא שקרים. אני חש. הספסל שלי היה עדיין במקומו. הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.
[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1982, עמוד 70]
*
טוב, זה עשרים שנה (אולי קצת פחות) שלא הזדמן לי ללון תחת כיפת השמים, אם לא היה מדובר בקמפינג. עד זה היה יותר נפוץ. לא מאוד נפוץ. העולם השתנה מאז מאוד. גם השכונה בה גדלתי והעיר שבה היא בלועה. כבר איני גר שם עשרים ומשהו שנים. כשאני רואה את השינויים בכל, אני חושב על הדינמיות; על האופן שבו אנשים מוחים בתים ושדות הזכורים לטוב אצל אנשים שגדלו בסביבתם, בשם יוזמת הנדל"ן המנצחת את הכל (אנשים צריכים לגור היכנשהו וקבלנים זקוקים לפרנסה). זה לא משנה. אני לא באמת מאוד מתגעגע לגבעתיים. ולא באמת איכפת לי אם זו העיר הזאת או עיר אחרת. ממילא, האנשים שאהבתי, כבר אינם גרים שם עשרות בשנים. ובכל זאת, גם אם לפעמים אני חש אבוד, ולעתים נדמה לי כי נהר החיים שלי זורם בכיוון הלא-נכון. בכל זאת חשוב לי באיזה אופן, שגבעתיים תהיה קיימת, בפרט הגן הציבורי ההוא, ושאמצא את הספסל ההוא ואת הנוף הנשקף ממנו נמצאים עדיין במקום.
פתאום אני מעלה בדעתי איש השב אל הריסות עירו (ישנן ערים כאלה ברחוק ובקרוב), והדבר הראשון אותו הוא יוצא לבדוק אינו האם הבתים עוד עומדים, אלא האם הספסל עוד עומד במקומו.
*
*
ביום שישי הקרוב, 8.5.2015, 12:30 נמל יפו, הופעה של Last os Songs, הדיסק הנהדר של אירית דקל ואלדד ציטרין. שירים מתוכו הובאו בסיום פוסטים שלי לאחרונה.
כניסה חופשית. כולן/ם מוזמנות/ים.
*
בתמונה: גבעת קוזלובסקי, גבעתיים (עם אנטנת בזק שבינתיים הוסרו ממנה משדריה), צלם לא ידוע, מן השנים האחרונות.
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
שועי היקר, על הרשימה היפה הזו, אומרים ביידיש שאתה "מגלה סודות מה"חיידער". אולי תהיה נדיב יותר ותגלה לנו עוד סודות מעין אלה וסוף סוף נבין את המקורות העמוקים והבלתי נדלים של כשרונותיך? חזק ואמץ, אליעזר ט.
תודה. המשפט האחרון הזכיר לי את השיר הזה: https://youtu.be/hWt7HFSf5zg.
זו יצירה שלמה שועי, לא סתם פוסט. אני כל כך מזדהה, אין לך מושג עד כמה. החיפוש אחר חפץ פיזי, צליל מוכר, בדל של מציאות שכבר אבדה אבל הזיכרון שלה הוא עוגן לכל החיים.
כמו הקשר שלך עם גבעתיים כך שלי עם חולון. אנשים שאהבתי כבר מתו או שיבדלו לחיים ארוכים – עזבו למקום אחר. בית ההורים נמכר לאנשים שהרסו אותו ואת העצים בחצר ובנו בניין גדול יותר בן שתיים או שלוש קומות. ואני לא מסוגלת לחזור לשם יותר, אבל הספסל בגינה הציבורית שליד יש בו הקלה, כלומר אם הוא עדיין שם.
פגשתי בפייסבוק חברים שסיפרו על נסיעה לליטא או למקום אחר, שם מצאו את בית אבות אבותיהם והוא עדיין עומד על תילו. מי שיש לו חוויה כזו באמתחתו הוא בר מזל, לא בגלל החוויה עצמה אלא מפני שיש לו את האפשרות לדעת איך נראה הספסל שצרוב בזכרון של אחד מהוריו. זה לוקסוס שאין לרבים מאיתנו.
והילדון שלך חכם, הוא עלה על משהו – אכן זו דת, ויש לה הרבה מאמינים… והחיבור שלה עם דתו של יהווה הוא חיבור הרסני.
יפה ונוגע ללב. על סף הספסל
ורד יקרה, רציתי להתחיל מן הסיור איתך בשדירות ירושלים ביפו (משם זה הרי התחיל) אבל כשערכתי הבנתי שלב התנועה שמתחילה בפוסט הוא הדמיות שמצא בני בין המגדל בקריה ובין מגדל המואזין וצריח הפעמון ביפו. הוא אגב, ביקש שנחזור ליפו. גם הנמל, וגם בתי התפילה והאנשים המדברים שפות שונות מאוד משכו את ליבו.
דווקא אין הרבה מקומות אליהם הייתי רוצה לחזור, ואני גם חושב שאני ממש לא אדם נוסטלגי. אבל ישנם כמה אנשים שאליהם אני עדיין מתגעגע המון. היו ואינן (יש גם אינם) זה התחיל עוד בילדוּת, המשיך בנערוּת ואייכשהו ממשיך עד היום. אני איכשהו חושב שהספסל הזה הפך לעיר המקלט שלי בנעורים. אני חושב שבסביבתו ובנופו התחיל להתעצב האדם שאליו הפכתי בבגרות.
דוד יקר, תודה חוזרת, את הכהן הזה לא הכרתי.
אליעזר יקר, כדברי קהלת: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג',1). תודה מקרב לב.
מירי יקרה, תודה. הספסל מפליג למרחקים.
הסיור בשדרה – החלק היותר חשוב שלו היה בהתחלה, נדמה לי שאת זה פספסתם – הבניינים שהוקמו בשנות העשרים של המאה הקודמת ועדיין קימים כפי שהיו, והסיפור איך נסללה השדרה אל שום מקום בתוך הפרדסים, ומיד לאחר מכן נסללה גם אחת דומה לה מאוד ורחבה יותר בדמשק, עם אותו מהנדס יהודי. למעשה זו היתה טעות שלי – הליכה בשדרה מרוצפת עם שולי בטון, עם המון עצירות, ילדים לא נהנים מזה, הייתי צריכה להתריע. ולכן שמחתי לדעת שפרשתם אל הנמל שהוא המקום היותר מלהיב לילדים, ויהיו עוד סיורים, בשדרה, בנמל ובמקומות אחרים, שכוללים גם מפגשים עם אמנים ודמויות אחרות שפועלות כאן. אתה מוזמן להצטרף.
געגועים הם לא רק נוסטלגיה, הם קשר חיוני בין אדם לבין עצמו, לבין החלקים שמרכיבים את זהותו – ילדות, נערות, בגרות… אולי ה"דבק" בין החלקים האלו, תרתי משמע…
שועי יקר, ספסל בהיערו זו תמונת חיים שלמה. הפנורמה הזו בגבעתיים הדהימה אותי לפני כמה חודשים כשחזרתי לשם אחרי ארבעים שנה בערך. גם ילדותי היתה ארוגה במקום הזה. הגבעה ממנה רק הים וכלבושלום היו הבולטים, המנצחים. ועכשיו המגדלים ההזויים האלה. מאד יפה ונוגע כתבת. ומעניין מה יחפש הבן שלך שאיתו התהלכת ביפו. מה יישאר ומה יחרט בזכרונו. האם בכלל אנחנו יכולים לדמיין את זה….
ורד, באמת ובתמים האינטגרציה בין שלבים וחלקים שונים בחיי החלה להתארע רק לפני כשש שנים (אולי מעט יותר).
ואני בטוח שעוד אגיע. אשר לסיור, הבן (לא מרשים לי להזכיר את שמותיהם על הרשת) הוא ילד סקרן, שובב ועצמאי. קצת קשה לעצור אותו. הוא מקרה של ילד שיכול לבקש שיעצרו לו סרט בו ביקש לצפות כי "משעמם לו" (וזה לא מפינוק, כשהוא עושה זאת זה היות שמשעמם).
היה לי גם ספסל יפואי אי-שם סביב גילאי 22-20 כשהייתי הולך המון, ואייכשהו עובר גם דרך יפו (לפעמים הייתי מתחיל ברמת-גן עובר להרצליה הולך ליפו חוזר לרמת גן). שנים לא ביקרתי בו.
איריסיה יקרה, הואיל וגם דרת בשלב אחר קרוב לגן הקופים ברמת-גן, אז בכלל יש לנו הרבה נופים משמעותיים משותפים. קשה לי לאמוד מה ייזכרו ילדיי. לצערי גם השטחים הפתוחים במקום שבו אנו דרים כעת הולכים ומתמעטים, וכך כמה שדות בסביבה הולכים ונעלמים. ונדמה כי ידם את יזמי הנדל"ן תמיד תנצח כי גם המדינה וגם הרשויות המקומיות מרוויחות מיוזמותיהם. אחד הייתרונות בגבעת שמואל לפני כעשור היתה היותה מועצה מקומית, משהו בגבול שבין מושבה לעיר קטנה שבד-בבד גם די סמוכה לתל-אביב. מאז המחירים אמנם עלו, אבל איני בטוח האם גם איכות חיינו.
היה היה ספסל בודד בקצה שכונה:) איפה היה ספסל זה ביפו? נדמה שלא נשאר על כנו אף ספסל שהיה כאן לפני 20 שנה, את הכל שדרגו שדרוג יתר…
מאד יפה ועצוב עצוב.
ורד, הוא עמד אי-שם במבואות גן הפסגה בשטח שבין החמאם ובין הנמל באיזו גינה גדולה וחוץ מזה שראו משם את הים, היו שם גם שיחי קוצים לבנים ענקיים. מקווה שזה עדיין שם.
מרית קרובתי, תודה מעומק (עצוב בעומק). ל"ג בעומק.
עכשיו מסקרן לדעת… נצא לחפש את הספסל בשביל הקוצים הלבנים והאבנים הצהובות. כל ספסל שמזכיר את התיאור הנ"ל יצולם מיד, לפני שפרנסי העיר יחשבו להזיזו משם.:)
ורד, אם יוצאים בדרך האבנים הצהובות… מי יודע להיכן מגיעים.
לי אותם שיחי קוצים ענקיים (הקוצים ענקיים לא השיחים) הזכירו בשעתו את עטרת הקוצים של ישו בויה דלורוסה.
גבעתיים של מעלה :- )
ונורא אהבתי את המילים של בקט:
הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.
מיכל יקרה, סוג של, אולי נכון יותר: גבעתיים הפנימית.
אשר לתיאור הספסל אצל בקט, לי זה מזכיר טביעת אצבע. כלומר, כל אחד יכול לשבת על הספסל, ובכל זאת, דומה כי בקט מכוון דווקא לצורת הגוף של גיבורו, או כך לפחות נדמה לי.
כן. פעמיים היו לי תערוכות על נופים מחוקים או יותר נכון ועכשווי: Delited Lendscapes
ובכלל גבעתיים ורמת גן נמחקו אצלי מזמן, אבל בזכותה של נורית התחלתי לחבב שוב את המרי:)
איריסיה, אני חייב לומר שאני יותר ויותר עסוק בשאלות מהו נוף ומהו זיכרון; נופים אצלי הם הלכי רוח. אני מסוגל לשאת זיכרון של נופים או של תמונות שנים על גבי שנים, וגם איכשהו לחוות אותם מחדש– כאילו נכנסתי לתמונה.
מאוד יפה ועצוב. (הנה, יכול היפה להיות עצוב).
טוב ששב הספסל למקומו.
ספסלומטר למדוד מרחקים.
ליטל יקרה, יש כנראה מקומות, לפעמים גם דוממים, אשר כל הווייתו של אדם שעונה עליהם.
למשל, כשהייתי בן עשרה ניסיתי להיאבק לבדי בכריתתם של שני עצים עתיקים שעמדו מול חלוני מאז הייתי ילד קטן, ואיזה קבלן עמד לכרות אותם. ממש מנעתי בכל הזדמנות את כריתתם. לבסוף, דווקא כשהלכתי להתייעץ עם "החברה להגנת הטבע" (הייתי בן 17) התברר לי שלמרות שהעצים הם כבני 100 שנים והם מוגנים כחוק, כל מה שיצטרך הקבלן לעשות אם ייגדע אותם הוא לשלם קנס כספי סביר. כמובן שזה נגמר בכך שבוקר אחד היו שם שני גדמים. .
שועי, כל כך מקומם הסיפור הזה. באיזו קלות כורתים, הורסים ומחריבים. צריך לחוקק חוק האוסר על כריתת עצים, הזזת ספסלים וכל סימן אחר בנוף האורבני, ללא הסכמת תושבים שחיים במקום, לא רק בגלל הפגיעה בטבע, אלא גם בגלל הפגיעה בזכרונות האישיים והקולקטיביים שלנו, ובקשר בין אדם לסביבתו.
ורד, הרס הטבע והסביבה (וגם הזיכרון התרבותי האגור בהן) הוא אכן מן השגרה בתקופה שבה הקבלן-יזם הוא המלך. עם זאת, סדרם הנכון של הדברים הוא שתהיה בהם ניעוּת וניידות ושינוי. שהלא גם הספסל והעצים הוצבו בנוף לפנים והחליפו שם דבר-מה אחר. חלק מהסכם-המשתמשים שלנו בעולם כולל לטעמי איזה סעיף נכונות לשהות פה ואז לצאת מפה, לפנות מקום למה שיהיה כאן אחרינו. גם אי-אפשר תמיד להתבסס על הסכמת התושבים. למשל, אני לא זוכר שעולי מצריים שאלו את הכנענים אם הם מעוניינים שהם ייכבשו את ארצם, כנ"ל המוסלמים במאה השביעית כאשר פלשו לארץ ישראל וכבשוה מידי הפרסים שכבשוה מידי הביזנטים ורוב אוכלוסיית הארץ הושתתה על יהודים, שומרונים, נוצרים, ומה שקרוי במקורות חז"ל ערביים. אותו דבר נכון גם לפאטימים, איובים, מונגולים, ממלוכים, עות'מאניים, בריטיים, ישראלים– כולם ניסו בשלב זה או אחר לשנות את תוואי-חייהם של יושבי הארץ, כמעט תמיד באלימות לא-קלה (ראי למשל את הכיבוש הסיינטולוגי של אחד המבנים הנאים בשדירה ביפו. היום לא צריך צבא, רק ארנק גדול וגדודי עורכי דין).
הכל נכון, רק שהקצב פה קצת יותר מדי מהיר, שלא לומר רצחני… או כמו שכתב הבוקר מישהו (שהוא אדריכל) מתחת לפוסט ששיתפתי בעניין זה – "הצלחנו להרוס ההיסטוריה באופן מכוון".
ומצחיק שגם אני הרהרתי בזה הבוקר – 400 שנים היו הממלוכים, אחר כך השתלטו הבריטים, ואז באו הציונים, ואחריהם הבוכמנים והעזריאלים – טייקונים תושבי חוץ שעושים במרחב הזה כבשלהם.
אוף התבלבלתי, ממלוכים = עותמאנים 🙂 כמה זמן שלטו פה הממלוכים?
ורד: בהתחלה היו אלו בית אומיה ובית עבאס, שבירתם היתה עראק (בית אומיה ניצח את הביזנטים וגירשם מהאזור); בערך סביב 1170-950 היה זה בית המלוכה הפאטימי שהיו שיעים ובירתם היתה קהיר; בחלקהּ האחרון של התקופה (1099) הצליחו הצלבנים להשתלט על חלקים מישראל/פלסטין. אחר-כך שלטו האיובים, סונים שבמקור הגיעו מעראק-סוריה, ומנהיגם היה צלאח א-דין; הוא הצליח להנחיל לצלבני מסע הצלב השלישי תבוסה די ניצחת בקרב קרני חיטין המפורסם (1187), אבל הצלבנים ובמיוחד מסדר הטמפלרים המשיכו לשכון לבטח בעכו ובכמה מקומות אחרים; באמצע המאה השלוש עשרה ניתש קרב על המזרח התיכון בין המונגולים שהתקדמו אל עבר אירופה ובין הממלוכים (בית מלוכה סוני שעלה אז, וכבש את האזור בסביבות 1250). נערך קרב מכריע בעין חרוד (עין ג'אלות). המוסלמים ניצחו (אחרת כולנו היינו שרים שירי עם מונגולים). עד כדי כך הממלוכים הצליחו עד שב-1291 לערך הצליחו לגרש את הנוצרים מעכו ומיתר המקומות ולשלוט כאן עד כיבושי סולימאן המפואר העות'מאני-תורכי (מאה השש עשרה) שגם בנה את חומות ירושלים המוכרות לנו היום. כך שהממלוכים שלטו בסביבות 300 שנים בין 1550-1250, ואחר כך עד 1917, שלטו העות'מאנים.
זה מעניין. אני אף פעם לא אצליח לזכור את כל השתלשלות העניינים… ובתוך הרצף הזה, היהודים הם ילידים או כובשים? או גם וגם?
תלוי, אין ספק כי עוד 1,000 שנים לפנה"ס שהה בכנען/ישראל/פלסטין עם שהתייחס תודעתית על יוצאי מצריים, ובמידה לא בטילה ראה עצמו כמחויב כלשהו לספר הזה הנקרא תורה (למרות שגם אז כמו היום, קשה לומר שיהודים אלו ברובם הקפידו על קלה כחמורה). גם בזמן גלות בבל היו יהודים בארץ ישראל. עכשיו, עזרא הסופר, אנשי כנסת גדולה ובסופו של דבר התָנאים וחז"ל הכניסו בדת אבותיהם שינויים מרחיקי לכת (הרבה לפני הנוצרים) ודחו הרבה מאוד יסודות באותו עם שהתייחס לתורת משה, שלא הסכים עם דרכם. גם לא כל היהודים בתפוצות קיבלו את הדרך שעיצבו, וכך למשל לקהילת אלכסנדריה הענקית (כמיליון וחצי נפש במאה הראשונה לספירה– יותר יהודים שם מאשר בארץ ישראל) היתה הנהגה משלו ובית מקדש משל עצמה (בעיר ייב); כמו כן, היו גם צדוקים, איסייים, תלמידי-ישו (שהיה דווקא כנראה יהודי רבני מקיים מצוות) וכנראה עוד קבוצות יהודיות שונות ומשונות. אחר כך גם היו קראים, ותמיד (בעיקר מסיבות כלכליות) היתה המרה דתית גדולה לדתות אחרות וכמובן נישואין רבים עם לא-יהודים (מה שנקרא בלשון רבנית התבוללות). כך שכנראה אם העם היהודי של לפני 2,000 שנה היה מקיף עצמו בחומה (כגון החומה הסינית) ובאמת נבדל מעמים אחרים הוא היה עשוי להיות כיום עם ענק ולא 0.02% מאוכלוסיית תבל. יהודים אכן נמצאו במרחב הזה לשיעורין מאז חורבן הבית השני, או השלטון הביזנטי ועד היום, עוד במאה החמישית היו מרכזים רבניים גדולים בפקיעין בציפורי ובקיסרין (קצרין של היום). במאה העשירית למשל, תחת שלטון האסלאם פעלה בירושלים קהילה קראית גדולה מאוד שנקראה "השושנים" ובמקום אחר פעלה ישיבה רבנית גדולה מאוד בשם "קול יעקב". יהודים רבניים ירושלמים גם נלחמו לצידם של המוסלמים בזמן מסע הצלב הראשון ונטבחו על הגנת העיר שנפלה בידי הנוצרים. אחר כך ידוע על יהודים היושבים בחברון, ירושלים, עכו, צפת, עכו, שכם וטבריה. מאז המאה השבע עשרה ועד 1920 לערך התקיים יישוב יהודי גדול בעזה, שחי היטב עם שכניו הערבים (עזה מפאת גודל היישוב היהודי בה כונתה במאה השבע עשרה עֹז ה'), כך שמדובר בהיסטוריה ארוכה מאוד. אני לא תמיד בטוח בקשר העז שעשוי לשרור בין יהודי בן המאה התשע-עשרה ליהודי בן תקופת המקרא (למעשה, אני בטוח שהיהודי המקראי היה חושב לעצמו כי היהודי המאוחר בדה לעצמו דת המתייחסת על המקרא) אבל לטענה שיהודים רצו לשוב לציון קשה למצוא עוררין, למרות שבכל דור ודור היו גם יהודים שרצו לחיות בהשקט, ובנוחות בכל מקום שאיפשרו להם, ללא המעמסה של ארץ ישראל ובלא כפיפות לרבנים. מבחינה זאת, ידוע לא רק על שירת געגועים מלנכולית לארץ ישראל מאז ימי הביניים, אלא גם על נסיונות עליה שונים לפעמים של קבוצות בנות מאות אנשים, לפחות מאז המאה השלוש עשרה.
אני מתכוונת מבחינת דפוסי ההתנהגות. ודאי אין עוררין על הזיקה של יהודים לארץ ישראל ועל זכותם לשוב לציון. לגבי ציפורי (שם נולדתי), כמקרה מבחן – אני יודעת שהיתה בירת הגליל ומקום חשוב מאוד ביהדות בתקופת הסנהדרין. שם נכתבו המשניות אם זוכרת נכון, מקום מושבו של רבי יהודה הנשיא. במרד הראשון שהתחיל בציפורי, היא נפגעה קשות וחלקים ממנה נשרפו, ולכן במרד השני (זה של בר כוכבא) ציפורי קיבלה בברכה את הרומאים ותושביה סירבו להשתתף במרד.
ב-1948 נכבשה סאפוריה ע"י היהודים, תושבי הוגלו למקומות אחרים ליד נצרת, וכבור זמן קצר הוחרב היישוב כליל בתיו פוצצו אחד אחד, שם ננטעו יער של הקק"ל, ובסמוך הוקם המושב ציפורי. מעין היפוך גורל, הילידים הקדומים הפכו להיות כובשים.
ורד, יש הרבה מאוד פנים לכל דבר. היו הרבה מאוד נסיונות לחיות בדו-קיום מצד קיבוצים, ואלו עלו בתוהו בתקופת המרד הערבי (1939-1936), שמצידו הביאה את מוסדות ההנהגה של היישוב לנקוט בתכנית ההתיישבות שנקראה "חומה ומגדל". צריך גם לזכור שלא מוסדות ההנהגה הציוניים דחו את תכנית החלוקה. עוד דבר, שנים לא הבנתי את פשר אכזריות אנשי האצ"ל שהחריבו את מנשיה בית אחר אחר בית (חשבתי שזוהי אלימות אכזרית חסרת פשר), ואז שכן שלי, כבן 90 היום, שהיה בן למשפחה ספרדית-מזרחית שהיה לה חנות שטיחים ברח' יהודה הלוי (של היום, בקצהו על יד נוה צדק) עוד בשנות ה-20. הוא סיפר לי כי ב-1948 היה המצב שם כזה, כך שצלפים ערבים ירו בתושבי השכונות הדרומיות של תל-אביב יום יום. אין יום שלא היו הרוגים ופצועים בדרך סלמה. הוא טוען כי בגין ואנשיו (אגב, הוא עצמו היה איש "ההגנה" ואח"כ התגייס לצה"ל; וטוען כי מעולם הרגיש רצוי גם ב"הגנה" וגם בצה"ל) פשוט ביקשו להפסיק את הירי היומיומי. לא שהחרבה של שכונה שלימה נראית לי דבר צודק-מידתי (ודאי שלא) ומחויב המציאות (במידה מסוימת, אירעה שם מהדורה מוקדמת של "צוק איתן"), ובכל זאת, למדתי מדבריו שהיחס ההופך את הערבים שגורשו מיפו (מנשיה) לקורבנות בלבד, הוא מאוד בעייתי. אני חושב כי כך היה גם באזורים אחרים. אני מכיר בזכותם של הפלסטינים לנראטיב של הנכבה, אבל אני משתדל שלא להכביר בו, כי עם כל זה שהוא מייצג את הלאומיות הפלסטינית אני לא חושב שהוא מייצג אותי (אני רואה בו "גירוש" ולא "שואה" כמו שמתרגמים: נכּבה. תוצאות הנכבה דומה לתוצאות של מלחמות רבות, בהם פליטים יוצאים לגלוּת ממקומם, וקשה לומר במיוחד על רקע של מאבקים לאומיים אחרים בני התקופה, שאירע כאן ג'נוסייד-שיטתי או מדיניות גירושים מכוונת היטב, כפי שלפעמים טוענים). ישעיהו ליבוביץ' פעם כתב שאין ספק בליבו כי לו היישוב העברי היה יוצא ממלחמת העצמאות וידו על התחתונה היו מעט מאוד יהודים (אם בכלל) נותרים בחיים (הוא חי באותה עת בארץ כבר קרוב ל-15 שנים) והואיל וקשה לחשוד בו בימניות יתירה, או בלאומנות יתירה– והואיל ושמעתי כמה וכמה סיפורים בילדותי מבני משפחה שנלחמו בבאב אל-וואד ובמקומות אחרים, שגם הם לא היו אנשי ימין מובהקים, לא נראה לי שאנשי התנועה הלאומית הפלסטינית והצבאות הערביים שנקהלו ובאו היו צדיקים גדולים). ולכן, עם שאני משתתף בצערם של הפלסטינים בכנוּת, ברור לי שאנשים כמו חאג' אמין אלחסייני ואחרים הסלימו את המצב באזור לפחות באותו הכישרון של מוסדות ההנהגה הציוניים והארגונים הפורשים. עוד דבר, בקשר למה שכתבת על ציפורי. אזכיר, כי בצפת הסמוכה נקהלו ערביי העיר על בני היישוב היהודי, עד כדי כך, שהרב הלר, רבה הראשי החרדי של העיר, ציווה על בני הישיבות להתגייס בשבת, ולהשתתף בהגנת העיר מפני פיקוח נפש. הואיל וזו לא היתה העמדה החרדית המקובלת עד אז ומאז, פנים לכך שאכן עמדו שם בני העיר בסכנת חיים מוחשית מאוד. סיפור הגנתה של העיר ב-48' בסיוע החרדים הוא עדיין סיפור, שבבחינת ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין לו אח ורע (ולא ייפלא כי גם החרדים וגם הציונות החילונית לא מרבים לספרו).
אין צורך ללכת רחוק – אימי, ילידת ירושלים, עברה עם משפחה למנשייה בגיל 8 בערך (תחילת שנות ה-40), לאחר שאביה פשט רגל בגלל הצלפים הירדנים (הוא היה קבלן על קו התפר). דודתי שתיבדל לחיים ארוכים, זוכרת היטב את יריות הצלפים מיפו אל מנשייה, שבגללן נמלטו לשכונת התקווה. ויחד עם זאת, אל תשכח שהנרטיב הציוני מסוף המאה ה-19 היה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". על רקע זה אולי אפשר להבין משהו מההתנגדות הפלסטינית. היה כאן עם, היתה שפה דומיננטית, היתה תרבות עירונית ולא רק בדואים ופלאחים. היו 1.2 מליון תושבים פלסטינים, שתוכנית החלוקה כלל לא התייחסה אליהם (כלומר לא הוכרזו שתי מדינות אלא רק אחת). הארץ ניתנה ל600 אלף יהודים, כולל חוף הים, ובו יפו כעיר ערבית בתוך מובלעת. תוכנית החלוקה היתה מאוד לא צודקת, ובגללה יש כאן מלחמות עד היום. למעשה היתה צריכה להיות מדינה אחת דו לאומית, ואתה צודק לגמרי שהלאומנים משני הצדדים לא איפשרו לפתרון הזה להתרחש.
המושג של גאולת אדמות למשל. במבט לאחור – אני יכולה להבין למה ההנהגה הפלסטינית התייחסה בעוינות. הם הבינו מצוין לאן העסק הולך – שמיטת הקרקע מתחת רגליהם. למעשה לא עצמאות ביקשו הציונים, הם ביקשו להיות השליטים הבאים במקום הבריטים.
אבל לא לדיון פוליטי התכנסנו הנה, מתנצלת שסטיתי מהנושא (מהמינוריות והדקויות שיש בפוסט היפה שלך). רק עוד משהו כי לא יכולה להתאפק – אלו שגס ליבם אל בני דת אחרת / לאום אחר, בסופו של דבר גס ליבם גם אל שני עצים ברחוב. ואולי זה עדיף על פני אלו שמטפלים בחמלה בקיפוד פצוע ומחזירים אותו לטבע, אבל הס מלהזכיר לידם את מה שאירע בסג'אעייה בקיץ האחרון.
ורד, אני חושב שסיפרו של יוסף אליהו שלוש, "פרשת חיי", אחד הספרים היפים שנכתבו בעברית בעשורים הראשונים של המאה העשרים מסביר גם את מחדלי הציונות המדינית שבאמת ניהלה מדיניות של ארץ ריקה מיושביה (ראי לעניין זה גם ספרו של שרון רוטברד "עיר שחורה עיר לבנה") וגם את אלימות הפלסטינים במהומות (1921, 1929, שהדהימה אותו). אנשים בתקופתנו לא יודעים היסטוריה. למשל, בנאומו התקיף (כל הכבוד) של הרצוג נגד הממשלה המוקמת צוטט כותר מאמרו של יצחק בן אהרן (שהיה ממנהיגי מק"י) "עוז לתמורה בטרם פורענות", והובא בצמידות לנראטיב שגולל הרצוג בדבר עוז רוחו וענוותנותו של בן גוריון. ובכן, לו היה טורח הרצוג לעיין היטב היה מוצא שיצחק בן אהרן שהיה שר התחבורה התפטר (מרצונו החופשי) מממשלת בן גוריון, בין היתר, על שום טענותיו על ריכוזיותו של בן גוריון, שאינו מתחשב בדעות אחרות או בנראטיבים אחרים, ומעולל כל העולה על רוחו. בן אהרן פרש מממשלת מפא"י לא משום הערכה יתירה לבן גוריון, ההיפך הוא הנכון. הוא כמובן חשב שבמעשה הכרזת המדינה עשה בן גוריון מעשה אמיץ מאוד, אבל בשלהי שנות החמישים הוא היה מבקר חריף שלו. וזה רק מבוא לעניין לפיו יכולים נבחרי-הציבור, עיתונאים, כותבים מכל סוג, ללוש את המציאות שהתארעה כאן לכל כיוון (ימין-שמאל) כפי רצונם. מעטים הם הלומדים, ועוד פחות הלומדים-בביקורת (כלומר, ברי לי שאנשי שמאל מאמצים נראטיב מסוים; ואנשי ימין נראטיב אחר, אבל יש המוני שיבושים גם כאן וגם שם). מי שרוצה להבין את מדינת ישראל ואתה המדינה הפלסטינית העתידה לקום לצידה, צריך להבין שלא הצדק ולא האמת מרוחים על פרוסת הלחם שלו בלבד, וזה נכון לכולם. פלסטינים ויהודים, ימנים ושמאלים, חילונים ודתיים, אשכנזים מזרחים. נעשו כאן כל כך הרבה עוולות, הדרות, טעויות, שחיתויות, שאין צד שיכול לצאת נקי. זה בכלל לא סיפור של "יפי הבלורית והתואר" ולא של "צדקת הדרך", מעולם לא היה. מי שרואה את דרכו כך משקר-לעצמו ומשקר לאחרים וממשיך לקיים את מצעד האיוולת.
מסכימה מאוד. ויצחק בן אהרון היה באמת אדם מיוחד. לצערי לא קראתי את מה שכתב, אבי סיפר לי עליו, הוא היה אחת מהדמויות שהעריץ. קראתי משהו ממה שכתב יוסף אליהו שלוש. אני מאמינה שלו האליטה היהודית – ערבית היתה ממשיכה להיות דומיננטית, או לפחות שוות כוחות, אולי המצב היה קצת יותר נסבל היום. בשם המודרניות, הסוציאליזם, הפמיניזם והחילוניות, החברה הישראלית ויתרה על הרבה ערכים מהעולם הישן, ובהם הסובלנות והפתיחות לאחר, כבוד למסורת, קצת יותר ביטוי רגשי ופחות אידיאולוגיות שכלתניות ודוגמטיות. במילים אחרות – השליכו עם המים (שמרנות, שוביניזם ועוד) גם את התינוק.
ורד, כבר ח"נ ביאליק וקצת אח"כ ש"י עגנון ביקרו את הפועלים של העליה השניה שראו בהיאחזות בארץ ובעבודה עברית את ערך הכל. ביאליק כתלמיד של אחד-העם באודסה סבר כי על היהודים לשמור על השכלה פתוחה ובקיאות במקורות היהודיים גם אם אינם מקיימים מצוות. עגנון שהיה דתי סבר כי אלמלא תלמוד-תורה וקיום מצוות, כל מעלותיו של העם היהודי תתנדפנה. איני חושב שהוא צדק. אבל ברור בעיניי שלאחר שעבודת הכפיים הפכה להיות נחלתם של פלסטינים/מהגרי עבודה אסייתיים ואפריקניים, כל מה שנותר בארץ, הוא בהשפעת התרבות המערבית — לצרוך, ולעשות כסף. מילא אם הקפיטליסטים הנוכחיים היו יודעים פרק בהיסטוריה של הקפיטליזם (אדם סמית למשל דיבר על שכר הוגן ועל תנאים סוציאליים לכל עובד ולבני משפחתו) מילא אם היהודים הנוכחיים היו יודעים ובקיאים בספרות העשירה מאוד של בני דורות קודמים (הבורות של רוב בחורי הישיבות בטקסטים אותם הם אמורים להכיר מדהימה); מילא אם הייתה כאן אוכלוסיה שבאמת מנסה לחיות לאורה של אתיקה מחייבת כלשהי או תחושת אחריות וערבות כלפי האחר (יהודי ולא-יהודי). מה שיש פה הוא כל כך מקולקל וחסר תקנה, עד שחוץ מאשר לראות בעצמי או באחרים/ות הדומים/ות לי סוג של תרבות נגד, אפילו איני יודע מהיכן להתחיל.
תיאור מדויק, או כמו שאמרה דורית נחמיאס: מי שאין לו שורשים אין לו צמרות.
אמש קראתי על הסופר יוזף רות (עדיין לא קראתי ספר שלו). בין השאר נכתב שם:
"בנוגע לציונות, רות התנגד בחריצות לאידאולוגיה שהוא החשיב כמזיקה למהותו של העם היהודי. בכרוניקה “מקדש שלמה בברלין” שפורסמה בספטמבר 1929 בעיתון Das Tagebuch רות כותב שצר לו על העובדה שהעם היהודי חוזר לשלבו הפרימיטיבי, כלומר, אל השאיפה לבית לאומי. רות קורא את העיתונים הציוניים המודפסים בגרמניה ומתנגד לנימה הלוחמנית שלהם, מתנגד ליצירת הדימוי ה”מכבי” של היהודי, מתנגד לחיקוי הכתיבה של העיתונים הלאומניים הלוקאלים, מתנגד לחוסר הרגישות כלפי הדם האנושי שנשפך בפלסטינה, כאילו מדובר באיזה “נוזל משני” אשר שפיכתו מסמל את המבוא לניצחון הצפוי מול הערבים. “כאן ניתן לראות”, כותב רות, “כי הדעה שהיהודי הנו חכם יותר מן העמים האחרים היא מוטעית לחלוטין. לא רק שהם לא יותר חכמים אלא לעיתים קרובות יותר טפשיים. לא רק שלא מקדימים את זמנם, אלא שחוזרים אחורה. מחקים את כישלונם של האידאולוגיות האירופאיות”.
http://zikitbooks.com/%D7%9E%D7%99-%D7%A8%D7%A6%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%96%D7%A3-%D7%A8%D7%95%D7%AA/
הו ורד, היתה לא מעט התנגדות לציונות בקרב האינטלקטואלים היהודים בוינה ובברלין. למשל, הפילוסוף הניאו-קנטיאני הגדול, הרמן כהן (נפטר ב-1918) אמנם סבר כי מוטב להם ליהודים שיישארו אקס-טריטוריאלים. כזכור, "הבונד" היה חזק באירופה, בין מלחמות העולם, לפחות במידה של התנועה הציונית ושלוחיה. הבונד גם היה אחראי לא פחות על מרד גטו ורשה מאשר מרדכי אנילביץ' וחבריו, ובכל זאת במיתוס של "הגבורה" בישראל לא מזכירים את "הבונד" כי הם לא היו ציונים.
אני אגב חושב שהלאומיות הפלסטינית היא דבר מטופש לא פחות. עם זאת, הביטי בעולמנו: רוב הישראלים צופים ב"אח הגדול" וצורכים בשקיקה רכילות על סלבס; רוב הפלסטינים צופים בתחרויות שירה כלל ערביות (ריאליטי) וצורכים בשקיקה רכילות על סלבס. אלא צורחים "לא נחלק את ירושלים" אלו צועקים: "נפדה את אלאקצה", וכולם אוהבים כסף וכדורגל, לעשות על האש או לשחוט כבש, ולהתמוגג בחברותא על שנאת העם האחר. בימי זיכרון– אלו יבכו את השאהידים (חללים) הקדושים ואלו יבכו את חיילי צה"ל הבנים. בתנאים האלה הלאומיות/לאומניות קלה מאוד לפריסה בשטח, ולא צריך להיות גאון-הדור כדי להפוך למנהיג לאומ(נ)י, שאחריו נוהר קהל רב.
מעניינת ההשוואה. אני חושבת שלא אטעה מאוד אם אומר ששתי החברות – היהודית והפלסטינית, חוו משבר עם אובדן האליטות שלהן. הפלסטינים בגלל הנכבה, כאשר האליטה התרבותית והכלכלית כולה ברחה לארצות סמוכות, ויהודים בגלל השואה, ועקב כך שהחזקים יותר כלכלית (וביניהם גם אנשי אקדמיה, מדענים ואנשי רוח) הגרו למערב – לארצות הברית בעיקר. תוסיף על כך את ההגירה מישראל החוצה במשך השנים (מה שנרא: "בריחת מוחות"), והרי לך שתי חברות בשקיעה ובסכסוך תמידי. מכיוון שהפלסטינים הם עם שנוצר במאות האחרונות, ומכיוון שליהודים לא היתה כאן אחיזה כמעט במשך אלפי שנים, יכולנו לקחת את הקושי ולהפוך אותו להזדמנות – ליצור מדינה אחת פלוראליסטית, מתקדמת ועם זאת מטפחת את המורשת העתיקה של העמים השמיים בארץ כנען. במקום זאת הפכנו את ההזדמנות לקושי.
ורד, אני לא סגור אם זה הסיפור. אם אקח את הסיפור המשפחתי הקטן שלי. חלק נכבד ממי ששרדו את השואה עברו לארה"ב (עד היום יש לי משפחה עניפה שם). סבי וסבתי היו ציונים עוד לפני המלחמה ולא עלו מסיבות שונות, לסבי היה כאן אח שהיה חבר "בגדוד העבודה", לימים ממקימי כפר מל"ל. בנו בכורו היה לוחם בפלמ"ח.
לטעמי, הטרגדיה של האיזור מתחילה בדתות. מדובר בשתי דתות שהרכיב הלאומי-פוליטי בהן רב במיוחד. דווקא כמי שחוקר גם הגות מוסלמית, אני יודע היטב, שלא היה תענוג גדול להיות ד'ימי יהודי תחת השלטון המוסלמי, לא רק במאות השנים האחרונות, אלא גם בימי תור הזהב בספרד, וכי ההסתה כנגד היהודים היתה חזון מצוי כמעט בכל שלב ושלב בתולדות האסלאם. כמובן, ככל שזה קשור בציונות, הציונות המדינית-ההרצליאנית ובמידה רבה גם הבן-גוריונית אחריה, ראתה באירופאיות (הרצל) או בעמיות-היהודית (בן גוריון חובב המקרא) תרבות עלית. אני לא חושב שהיה ראש ממשלה ישראלי אחד שהכיר את התרבות הערבית, וראה באוכלוסיה הערביים של מדינת ישראל שותפים שווים לבנין הארץ.
אמת. בנסיון להבין תהליך ניסיתי לפשט את העניינים, אבל ברור שהתמונה הרבה יותר מורכבת, שלא לומר מסובכת.
ורד, אפילו יותר מורכבת. למשל, ידועה חיבתי הרבה לסוּפיוּת, וידועה גם חיבתם של הסוּפים לאי-אלימות ולשלום. ובכל זאת, אם בוחנים היטב כתבים סוּפיים קלאסיים ומשוחחים עם שיח'ים בדורנו ומה לימדו אותם השיח'ים בדורות הקודמים, מוצאים לא מעט תפיסות הרואות באסלאם את העליונה שבדתות; את השלום כחזון שבו כל יושבי תבל יקבלו את האסלאם לבסוף (ללא אלימות או טרור שיושתו עליהם). למשל, אחד מן הדמויות שהשפיעו לדורות על הסוּפים, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058), בין היתר משום שהוא אחת הדמויות שתרמו ביותר לשילובם באסלאם האורתודוכסי, כתב דברים מזעזעים למדיי על יהודים. מצד אחר, העובדה שהרמב"ם שירת כרופא בחצרו של איש דת אסלאמי בכיר, קרא והעריך מאוד חיבורים פילוסופיים אסלאמיים, לא גרמה לו להעריך ביותר את האסלאם גופו. משה אצלו הוא גדול הנביאים-המחוקקים בכל הדורות; מחמד מכונה אצלו בכמה הזדמנויות "משוגע". מה שכן, הרמב"ם הכיר באסלאם כאמונת ייחוד ותרם מאוד (בשל האוטוריטה שהפך להיות אחר מותו) לתפיסה לפיה אין המוסלמים עובדי עבודה זרה (אגב, את התפישה הזאת סירבו לקבל רבנים אירופאיים גם דורות אח"כ).
חבל שלא הזמנתי אותך – היה כאן סיור מאלף בנושא הזה אתמול בבוקר, עם איהאב בלאחה, שכלל ביקור במסגד המחמודיה, מרתק בפני עצמו, והוא סיפר את הסיפור האישי שלו, שמתחיל בפליטות של משפחתו, החזרה ליפו, ומסתיים (ונמשך עד היום) בנישואיו עם יהודיה. סיפר על בוסתן אברהם ועוד, גם מתוך ראיה ביקורתית של שתי החברות – היהודית והערבית. אנשים כמוהו יש להם את היכולת להמיס חומות שהקימו הדתות והאידיאולוגיות השונות.
ורד, איהאב ואורה הם ידידים ותיקים. אנו כבר מכירים כשבע שנים לפחות כתוצאה מפעילות "דרך אברהם". אני בהחלט שותף לדרך הסוּפית-יהוּדית. למרבה הצער, גם אני וגם אהאב וישנם גם כמאות בודדים מאוד (פחות או יותר), יהודים וסופים, בארגונים שונים. מייצגים מיעוט די-בטל של אנשים התומכים גם במסורות הדתיות של עמיהם, אבל שוללים את האלימות מכל סוג, ובמיוחד רואים כשערוריה אלימות בשם האל.
אגב, הסוּפים בארץ בחלקם רדופים על ידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (זכורה לי תקופה לפני כמה שנים שאנשי התנועה נהגו להצית מכוניות של שיח'ים סופיים ולהזהיר כי זו רק ההתחלה); לפחות כשם שלא יהיה לי נעים בשל עמדותיי להיכנס לשיחה פוליטית או אתית עם חלקים נרחבים של תלמידים במכללות דתיות, בבר-אילן או בהתנחלויות. כבר זכיתי גם אני לאיומים פיסיים ולקללות.
מאוד שמחה לשמוע, באמת טבעי שאתם כבר מכירים מזמן.:) האיש כריזמטי בצורה בלתי רגילה. היו שם בערך 100 משתתפים שעמדו סביבו מרותקים ושתו בצמא את דבריו…
מיעוט בטל, אכן. מעניין אם אי פעם יהיה כאן שינוי.
100 איש זה כלל לא מעט. אנשים כמונו הם השינוי. אני לא צופה שום שינוי אחר מרחיק לכת. כבר כעשרים שנה אני חווה את עצמי (אם להשתמש במינוחים מתחום ביקורת התרבות) כתרבות-נגד או כתת-תרבות פילוסופית-אמנותית. אני מקפיד שלא לכופף את עמדותיי בהתאם למה שנאמר בפוליטיקה או בתקשורת (גם מימין וגם משמאל; למשל, אני לא קורא כבר שנים "הארץ"). אני מעדיף להכיר אנשים, להכיר טקסטים, להתבונן ביצירות, להיות סקרן, לא לקבל תשובות מוכנות מכל סוג. מה שיש לכל מני אנשי-תעמולה ושיווק רעיונות (מטעם מפלגות או מטעם עצמם) לומר, פשוט לא מעניין אותי, וגם לא עניין מעולם.
ןאהאב ואורה הם בהחלט אנשים שתורמים לשינוי, גם אם אני כבר מספיק שנים בעניין כדי להבין כי אנשי-שלום יכולים לשנות רק מעט מאוד. המין האנושי המוכן לקבל מרתפי עינויים, מחסומים, גדירות הפרדה, כליאה, הוצאה להורג, סחר בבני אדם, שחיתה תעשייתית של בע"ח, דבר-יום-ביומו, לא באמת רוצה שלום. לצערי, ממש כמו באתונה, הדמוקרטיה (כמו המונארכיה לפניה) אף-היא הפכה לכלי המכשיר כל מלחמה וכל דבר נפסד.
הבעיה שהפוליטיקה (קרי: מאבק על משאבים מוגבלים) נוכחת כל כך ביום יום, חודרת לכל תחום ותחום ואי אפשר להתעלם. על אחת כמה וכמה כשכל שנתיים עפים טילים מעל הראש, ועוד יותר מזה כשאתה הורה לבן שיגויס בגיל 18. אבל גם אני משתדלת לשמור נפשי…
ורד, הכרתי פעם מישהו שקיבל תעודת פטור מיידית משירות מילואים אחרי שהתגורר כמה חודשים בשכירות בכפר דרוזי, שחלק מתושביו לא מתגייסים (ואוהדים את סוריה והמאבק הפלסטיני).
אני חייב לומר שכאבא לשני בנים ובת, הסיטואציה הצהלי"ת מדאיגה אותי. בין היתר, משום שאני עצמי בקושי רב יצאתי ממנה שלם (אם בכלל).
אני מוכנה לעבור לכפר דרוזי מיד. היינו בבית ג'אן בפסח והתאהבתי במקום, בנופים עוצרי נשימה, בתרבות ובדת הדרוזית ובכל האנשים שפגשנו. במיוחד התחברתי לנושא של גלגול נשמות. זה פותח הכל – שהרי אם יש סיכוי שתיוולד בגלגול הבא לדת אחרת, לאום אחר, בארץ אחרת ואולי ג'נדר אחר, אין טעם להיות פטריוט למדינה ספציפית או להחזיק בכל אידיאולוגיה לאומנית / שוביניסטית.
על האספקט הזה בתורת הגלגול לא חשבתי. למרות שבתורה הקבלית-לוריאנית, כדי להתגלגל בלא-יהודי צריך היהודי להיות חוטא-גמור שאין לו כפרה, וכמדומני כי גם אצל הדרוזים בני העדה מתגלגלים בבני העדה בלבד.
כל העניין הזה של הגלגול נראה לי לא סביר. גם אמונת העולם הבא נוצרה לטעמי בעיקר כדי לשמור על יציבות פוליטית/דתית. חישבי על אנשי מערות שמנהיגם מת, ובנו מעוניין לשמור את ההנהגה אצלו, האומר לבני השבט– אבי צופה על כולכם למעלה ואם תמשיכו את דרכו/דרכי תיפגשו בו שוב בשדות הצייד הנצחיים ואם תמרדו אולי תשתלטו על נחלתו אבל קללתו תרדוף אתכם אחר מותכם ותגרום לכם סבל נצחי. המוות הוא אוניברסלי, באשר הוא כזה אין כל-דבר-מתמיה בכך שבחלקים שונים של העולם נוצרו רעיונות דומים במהותם על נשמות, ועל נצח או גלגול, גן עדן וגיהנם וכיו"ב.
יש ברעיון לפיו לא נהיה שוב בשום מקום אחר המוות משהו מצמית כל-כך, שמיטב המחשבה האנושית מכוון עד היום לאפשרות כיצד ניתן לחמוק מן המוות, ואיכשהו להמשיך (אמונות, טכנולוגיות, בסט-סלרים של אנשים שחזרו מעולם המתים).
לגבי הדרוזים – המדריך שהראה לנו את הכפר הוא שדיבר על האפשרות להתגלגל אל דת ומדינה אחרת, וכידוע דת זו סודית, אבל מי שאירח אותנו בצימר (סמי המארח שמו) הבטיח שאביו יבהיר לי את הדברים, האבא בעל שני תארי דוקטורט, במשפטים ובסוציולוגיה ובקי ברזי גלגול נשמות. בסופו של דבר לא יצאה לפועל שיחה זו, שהינו זמן קצר מדי. אני אשתדל לנסוע שוב בשבועות הקרובים (עת קטיף הדובדבן) ואברר סוגיה זו. ולמה שלא יהיה אפשרי? הכל אפשרי כשאין לנו מפתח או אפילו צל קלוש של מושג איך נוצרו החיים ומה קורה לאחר המוות.
ורד, אני רציונליסט, אגנוסטיקן ופלורליסט. כלומר, בעיני עצמי אני לא מכביר בשום דבר, ואפילו נוטה לקו המחשבה לפיה כל הבטחות חיי הנצח, דיבורים על נשמה, הישארות הנפש, גלגול הם סיפורים. אני בהחלט מקבל את זה שאפשר שאנו חיים חיים יחידים ויחידאיים לגמריי והם כל חלקינו. עם זאת, איני שולל שום-דבר אצל אחרים. אין לי בעיה לקרוא ספרים המציגים תמונת עולם שונה לחלוטין משלי ואפילו לדון בהם עם אנשים שמאמינים בהם בלי להתנצח איתם (לא רואה שום טעם). אי ידיעה יכולה להוביל את האדם לתפיסה לפיה: איני יודע ולכן הכל אפשרי (המכבירים) וכן לתפיסה: איני יודע ולכן אני מפתח את מחשבתי מתוך קוים מינימליסטיים (ממעיטים), ואיני שולל את המבקשים להכביר, אם זה גורם להם נוחות ואושר.
הדת הדרוזית כבר אינה כה סודית. חלק מחבורי היסוד שלה כבר ראו אור בראשית המאה העשרים, ובכלל הדת הדרוזית מזכירה בהרבה דברים את השיעה אסמאעיליה של המאה העשירית והאחת-עשרה והיא אכן נוצרה באקלים זה. ב-1170 נכבש האזור כאמור על ידי האיובים והממלוכים (כולם סונים) וזו כנראה אחת הסיבות לפיה ירדה הדת הדרוזית למחתרת. בראשית המאה השלוש-עשרה הוציא בית המלוכה בדמשק המוני אנשים להורג על כל ערעור ביסודות האסלאם (כמו שהם הבינו אותו). באקלים כזה, כדאי היה להפנים את אמונותיך ולהחצין החוצה כאילו שאתה מוסלמי רגיל.